נשמע שיש לך מותק של בת אבל צריכה קצת כיוון

באמת לא קל ללכת לטיפול אבל שימי לב לקושי שלך שפירטת כל כך יפה:

א. יהיה תווית - אם הפסיכולוג הוא פסיכולוג מומחה וטוב הוא דווקא יעזור לה לצאת מהתווית, אף אחד חוץ ממנה ומכם לא צריך להיות מעורב בהליכה שלה לפסיכולוג (שאגב, הרבה אנשים הולכים ואין עניין להסתיר אבל אם בחרתם להסתיר זה שלכם)

ב. פוחדת שיעלו על דכאון - ומה עכשיו? היא לא סובלת מיחס פחות נעים כי היא מפריעה? דווקא אם ימצאו לקושי שם יהיה לה יותר קל להתמודד איתו כי יתנו לה כלים, עכשיו שמתעלמים מקושי שלה היא רק סובלת

תחשבי על אדם עם בעיות בריאותיות מאוד קשות שמשפעיות על איכות החיים שלו ויש כדור/טיפול שיעזור לו והוא מתכחש לקחת אותו בגלל התווית הוא סובל לחינם!!

ג. תמצאי זמן שבעלך רגוע ושליו לשמוע אותך ותפתחי איתו את הנושא, תדברו על זה רגוע

ותזכרו שתמיד טובת הילדה מולכם תעשו מה שעבורה יהיו החיים טובים, בריאים וקלים יותר

בהצלחה רבה!!

אני הייתי מציעה להשאיר אותה בבית כמה ימים, לשוחח איתה, להרגיש אותה, איך התקשורת איתה, לצאת איתה לקניות, להיות איתה כמה שיותר במגע ולבחון אותה. לפעמים בבית, כשעמוס עם עוד ילדים ועבודה, לא שמים לב מה עובר על הילד.  בע''ה מקווה שסתם נטפלו אליה במסגרת שלה, אבל צריך לבחון את זה ולא לשלול סתם , לפעמים המורות רואות משהו שההורים לא רואים, לא כי ההורים טפשים כח פשוט כשאת נמצאת בחברה ובלימודים יותר קל לראות התנהגויות מסויימות

בבית היא באמת נראית בסדר גמור

לי בתור אמא יש הרגשה צדדית שלא הכל טוב איתה

ויש לה משהו שמציק לה

יכול להיות גם שטות של גיל ההתבגרות

אבל חדעתי זה קיים

באופו כללי היא טיפוס מאוד סגור וכלפי חוץ היא הכי זוהרת ומחייכת ויפה (היא מאוד יפה בלי קשר וזה מה ששובה בה את כולם גם את המורותים עד שהם שוב מגלים שדקה אחכ היא שוב מפריעה)

לי מרגיש בפינה של הלב שכן קשה לה עם עצמה

השאלה למה...

היא מודה שהיא מפריעה

ומודה בשטויות שהיא עושה

התירוץ הוא תמיד : אבל כולן.....

לא רק דזה לא תירוץ בעיני

גם גיליתי שהוא לא נכון.

ואנחנו הכי משתדלים להיות נעימים וסבלנים איתה בבית ביחס לעונשים בהית ספר נותן לה תמיכה וכו

ובכלל אין לה התנגחויות איתנו בכלל!!

היא באמת בבית ילדה יפה אצילית ונעימה

וככה גם רואים אותה בתיכון רק לא מבינים איך זנ מסתדר עם שאר ההתנהגויות ועם השכל והאישיות שלה...

אולי מסגרת לא מתאימה לה?

אולי משעמם לה בשיעור? או בצורה כזאת היא תופסת הנהגה בכיתה? בגיל הזה קשה להקשיב לכללים חסרי משמעות כמו סוג של עגילים כאלה ולא כאלה...

בישיבה של הבן שלי יש מסורת שכל שנה שישיסטים בורחים לים. לא מבינה הגיון של זה. היה לנו מזל שבן שלי היה בבית בעקבות אירוע משפחתי כי אין לי כוח לזה. השנה גם עשו מלחמת מים ושילמו על זה כנס.

תודה על התגובה!!

זה גם כיון...

אולי משעמם לה

אולי היא לא מסתדרת עם המורה ...

זה גם מה שבעלי אומר

והאמת בעיני זה לא תירוץ

חוץ ממנה יש עוד 30 תלמידים ועל אפחד אין תלינות כאלו...

ונכון כללים מעצבנים כמו עגילים זה מביא לפעמים להמרדה

אבל זה המוסד שהיא נמצאת בו

ואלו הכללים

והיא מפרה אןתם כל הזמן

ובעיני בכל מוסד שהיא תיהיה יהיו כללים

אם לא עגילים אז משהו אחר

אז מה נתרגל לא להקשיב לכללים??

ובמקום עבודה יש גם כללים ומה יקרה אם הם לא ימצאו חן בעיננו?

זא אני מפחדת ללכת לתירוצים שכביכול מפילים את האשמה על האחרים (מורים מוסד וכו) ולא לשים לב שהבעיה בה.

וגם לא רוצה להאשים רק אותה...

אבל כן מריח לי שהמורות עושות כל מה שצריך...

ודואגות וקשובות וחשוב להן.

מה היא עושה אחרי לימודים? מי חברות שלה?

מה פתרון שלה ? כלומר היא יכולה לא להפריע או שזה כבר לא בשליטה שלה?

איך את יודעת שתלמידות אחרות לא מפריעות?

מה לגבי בנות שגם הלכו לאוניה? 

אני רציתח שתלך למוסד אחר יותר ברמה

היא רצתה ללכת עם החברות. וחלק גדול מהחברות שלה גם ברמה גבוה.ממה שההנתי מהמורות היא בעצם ללא השטויות היתה מקום ראשון מבחינת רמה.

היא באמת מוכשרת ומוצלחת.

לא יודעת אם היא יכולה לא להפריע אני נוטה לחשוב שכן.

ולפי דברי המורים היא הכי מפריעה.

ואולי אצלה זה ההי בולט

כי זה דינוסנס לאישיות שלה

הן בנות טובות

כולן

לפי מההשידוע לי

גם בסירה היו בנות טובות

של מי היתה היוזמה ההזויה אני לא יודעת

אחכ סיפרתי לה מה שהמורה אמרה עליה - והיא טענה שלא היא אמרה שזה בגלל שרק להן היה כסף

זו בכלל בת אחרת

וגם היתה אותה תגובה על טענה אירת של המורה

ופה אני כן נוטה להאמין לה. מאחר והיא יודעת שאני ישאל את המורה איך זנ שהילדה טוענת אחרת ושזה בכלל לא היא.

באופן כללי היא מתלוננת הרבה שנטפלים רק אליה.

הטובה וכו

זה לפעמים עלול להעיק

סוג של למשש את הזהות שלה הנפרדת לראות שהיא יכולה גם לא רק לציית

זה נותן איזנ חוויה של עצמה בפני עצמה

ובבית היא לא רוצה לשלם את המחיר שזה יגבה ממנה- בבעיה בקשר בינכם

ובבי''ס- לא אכפת לה לספוג קצת..זה במילא נ

זמני השהות שם..

אבחון פסיכולוגי בדרך כלל לא נותן אבחנה בסופו.

הוא יותר מדבר על עולם פנימי ומסביר יותר את מה שקורה לבן אדם,

למשל אם יבלוט דיכאון, אז באבחון יהיה כתוב שיש נטיה ועצב ותחושות של דיס]וריה וחוסר אונים אשר משפיעים על התפקוד.

בדך כלל פסיכולוג נותן אבחנה רק במקרי קיצון או כאשר נדרשת אבחנה לצורך זכויות למשל ASD או חרדות שנותנים זכויות שונות.

לגבי בעלך ייתכן  שהוא צודק, וקורה שלפעמים יש ילדים שפשוט לא מצליחים להסתדר עם מוסד מסויים. אבל במידה והיא ממשיכה שם ולא תפנו לאבחון ישאיר אותה במקום שנטפלים ואותכם כהורים חסרי אחריות. ולכן אם יש אופציה ואתם מעוניינים לנסות מוסד אחר זו גם אפשרות אבל אם לא, אז מקשיבים לבקשה של המוסד.

לצערי מדובר על עלות ממש גבוהה (כ4000 ש"ח) ולכן אם אין ממש צורך זה ממש לא הוגן שתשלמו. יחד עם זאת לעיתים הרווחה מוכנה להשתתף בעלויות אם אתם מוכנים להיחשף.

ולכן בעיני יש אפשרות להציג את עניין העלויות מול במסגרת ואז לבקש שיעזרו במימון וככה יהיה להם יותר סיבה לשקול האם זה נחוץ.

בנוסף אני יכולה לומר לך שזה הרבה פעמים ממש מרתק שמשהו כותה לך את הילדה שלך ומסביר אותה ואת יכולה להבין אותה יותר טוב....

ושאלה נוספת האם היא בטיפול פסיכולוגי? חוגים כלשהם? שזה דברים שיכולים מאוד לעזור לילדה במצבים כאלו מצד תחומי עניין נוספים ויכולת לבטא את עצמה במקומות חיובים ועוד.

לנסות לעשות אבחון ואז לראות אולי רואים אם יש לה עצב פנימי ולנסות לטפל בו

האבחון בעצם יעלה רק על השורה הסופית :יש/אין עצב

ולא יאתר את העצב???

אז למה הוא נועד?

ובעצם אם ילדה לא מקשיבה אז למה לא לעשות אבחון קשב וריכוז?

התלנות הן שדעתה מוסחת מאוד

לזהות שזה לא עניין של קשב (למשל, בדרך כלל זה מגיע עם רקע של תלונות בגיל יותר צעיר)

אלא משהו רגשי.

וממש יש מה לעשות חבל לוותר אם זה העניין.

התכוונתי שצריך להסביר לבית הספר מה רמת העלות ואם הם מוכנים להשתתף זה יהיה בעיני סיבה יותר להקשיב לזה ולהבין שהם רוצים את טובת  הילדה.

היו רואים את זה כבר ביסודי

כאחת שלמדה בתיכון עם רמת לימודים בינונית ממש היה לי קשה להחזיק שם ראש. הייתי צריכה לעניין את עצמי בכוח. המורות היו מלצדות דברים ידועיפ כבר או שחזרו 4 פעמים על אותו נושא. הצמחתי קרניים מזה. כשהייתי מנסה לקרוא או להתעסק בשיעור במשהו העירו לי.אולי היא גם מרגישה שאין לה ביטוי עצמי והיא עושה שטויות כדי שיתיחסו. זה הגיל.

זה מסביר גם למה בבית היא בסדר גמור.

אפשר אולי לחפש משהו שיאתגר אותה. להתחיל ללמוד תואר באוניברסיטה הפתוחה. ככה תוכל להתאתגר וללמוד משהו ברמה גבוהה. היא תוכל לתרגל ולהכין שיעורים בתיכון עצמו בשיעורים משעממים וכך לא תפריע וץהיה מסופקת.

אבל עד כדי?

יש לה חברות גם מוכשרות כמוה

ומקשיבות ולומדות ומצליחות

וגם היא כל שנות היסודי והחטיבה היתה מצטיינת פלוס.מקשיבה לומדת מצליחה.

אפעם בכל שנות היסודי לא נתקלתי בהערות עליה.אפילו לא אחת.

הכול היה טוב מאוד פלוס מצטיינת וראויה לשבח. בהכל!

אז למה השינוי הדרסטי הזה?

אני שואלץ למה עכשיו החא לא מצליחה להחזיק את עצמה?

ממה שהבנתי ממה שכתבת יש לה קושי מול הגבולות בבית הספר, לא רואה טעם באבחון פסיכולוגי, רואה טעם בטיפול/ התיעצות.

אבחון רלוונטי כשרוצים התאמות למבחנים או במקרים מאןד מורכבים של חשש לאוטיזם. דיכאון מאובחן ע"י פסיכיאטר, אז לא רלוונטי.

היתי הולכת להתייעץ עם פסיכולוגית, קודם כל אתם, ואם תתרשמו שהיא טובה , אז אפשר גם שהילדה תגיע לטיפול. נשמע שבבית היא בסדר ויש פה משהו לא ברור מול בית הספר, אם הפסיכולוגית תחשד במשהו מעבר היא תאמר לכם.

זה גיל ההתבגרות , זה יכול להיות גם בלבול פנימי שלה, הגררות אחרי חברות , פסיכולוגית טובה, תבין קודם כל איפה הבעיה ותתן לה ולכם כלים.

כי בעצם מה שהציעו בתיכון זה ללכת לאבחון פסיכולוגי (לא פסיכודידקטי) שכביכול כולל את המאפיינים הפסיכולוגים.

אני חוששת מאוד שיש לה בלבול פנימי שלה.

זה יכול להיות משהו קטן אבל לא רוצה שתפתח משהו גדול

ממש תודה על התגובה לאט לאט אני מתחילה לסדר לעצמי את המחשבות שמתרוצצות לי בראש.

הייתי אומרת לבת שלי שאני מאמינה לה שנטפלים אליה אבל שהיא צריכה להיות כל כך מושלמת שלא יהיו להם תרוצים.

אולי הייתי דורשת התנהגות טובה אולי הייתי מתגמלת על התנהגות טובה אבל הייתי מבהירה שגם אם הם לא בסדר היא צריכה להיות מושלמת.

ולבית הספר הייתי אומרת שהבת שלי לא צריכה שום אבחונים היא ילדה מקסימה ואם בבית הספר היא לא מקסימה כנראה הם עושים משהו לא לעניין

אמרתי לה בבקשה בובהלה תיהי מושלמת שלא יתנפלו עלייך

אבל היא משתדלת מאוד ועדין רחוקה מלהיות מושלמת בבצפר והם רחוקים מלהבין אותה.

וממה שביררתי והבנתי המורה מנפחת ומשקרת

נניח על סיפור הסירה - הילדה טוענת בתוקף שזה חא היא שהגיבה ככה זה ילדה אחרת.

אבל שוב גם הילדה לא חפה מפשע. לפחות כרגע

שאני לא מוכנה לשמוע שום תלונות מבית הספר ושתעשה מה שהיא צריכה כדי שזה יקרה.

המורה טוענ שהיא בהחלט השתפרה אבל לא מספיק

היא טוענת שכולן ככה

המורה טוענת שהיא היחידה

ואני תמהה על זה כל הכיתה ככ חננות שאין עוד בנות שמפריעות????

יותר.

מה היה שנה שעברה?

החזר כלשהוא

עם הזמן המינון ירד

ועדין לטענתם לא מספיק

נראה לי שתסםיק פסיכולוגית או מטפלת רגשית טובה( כדאי מישהי שלמדה משהו רציני ולא קורס של כמה חודשים).

מוזר,  בעיני,שהמליצו על אבחון, מה יעשו איתו? ישלחו לטיפול? אז תלכי ישר לטיפול.

לא מזמן הייתי פחות או יותר במצב שלה

ככה שזה יעבור מהר... (רק מנחמת)

לדעתי, אם היא בחורה כל כך חכמה כמו שאת מתארת

אז התגובות שלה להערות לא נובעות מתמימות,

יש בהן קצת נגיעות של חוצפה...

היא בודקת גבולות וכנראה בבית היא לא מרגישה את הצורך הזה

(אני גם בבית הייתי קשה...)

אני לא אהבתי את התיכון, לא אהבתי את הצוות,

ובהחלט אהבתי לעשות מה שבאלי...

לדעתי ללכת לטיפול לא אמור להצמיד לה תווית

להיפך, זה יכול לתת לה כיוון בחיים, לעזור לה להתבגר נכון.

אני לא חושבת שצריך אבחון, היא נשמעת בחורה בגיל ההתבגרות...

טיפול יכול לעזור לה למצוא את עצמה, בלימודים, בחברה וגם בבית...

גם לדעתי לא תמימות בכלל

עד איזה גיל בודקים גבולות?? 😏

זה מתחיל בגיל שנה כשהופכים את הבקבוק והחלב נוזל עד מתי??

והתחתנתי מוקדם, אז אולי זה הפתרון

סתם בערך בכיתה י"ב כבר השתניתי והפסקתי לשגע את כולם..

נשמעת נערה בגיל ההתבגרות

חלק עוברות יותר חלק, וחלק פחות

זה לא אומר שצריך להשאר במצב שכרגע לא נעים (כי היא לא מצליחה לעמוד בכללים, כנראה מתחצפת, לא לומדת),

אבל מה קשור אבחון?

אבחון עושים ב2 מצבים: 1. אבחון במטרה לימודית, להשיג הקלות. 2. אם יש חשש למחלת נפש.

לא נשמע שיש לה צורך בהקלות לימודיות וגם לא נשמע שיש פה משהו חריג של דכאון, או מחלת נפש אחרת.

כן מה שיכול להיות לה טוב זה ללכת לפסיכולוגית לטיפול, אפשר להתחיל שתחכו אתם ההורים בשביל לקבל הדרכה, ובהמשך הבת בשביל תהליך טיפולי שאולי יעזור לה להבין את עצמה יותר טוב, להגיע למקום טוב יותר בחיים.

נשמע שהביס מציע אבחון כי הוא רוצה לקטלג באיזשהו אופן, לפעמים יש בזה צורך בשביל להבין את המציאות, אבל זה פשוט לא נשמע המקרה (אני עובדת עם נערות)

נשמעת מתבגרת טיפוסית שמגלה את היכולות למרוד, בנוסף להשפעה של לחץ חברתי.

האמת ממש תקין לגילה

אם היא גם אוברקוואליפייד ייתכן שמשעמם לה בכיתה. הגיוני. לא מצריך טיפול בעיניי

מה כן? שיחה בוגרת. היא כבר גדולה

'זרובבלה, אני יודעת כמה את חכמה ונבונה. ושאת יודעת שאת עושה דברים שאסור. מה קורה בכיתה..? חשוב לי לשמוע את הצד שלך'

לפני שפונים לטיפולים ואבחונים, לדעתי חשוב להקשיב לצד שלה. ולנסות למצוא פתרונות.

מוסיפה עוד כיוון - לפעמים כהורים, עצם הפנייה אלינו בטענה על הילד/ה מערערת אותנו וגורמת לנו להרגיש שמשו אצלנו לא בסדר ואז אנחנו רוצים למהר לתקן. וואלה, זה לא ככה

גיל נעורים זה גיל של גיבוש זהות עצמית, מרד, היסחפות חברתית לפעמים, מתיחת גבולות.. אז הילדה שמה עגיל לא תואם לתקנון. בעיניי לא ביג דיל האמת וממש לא מצריך טיפול פסיכולוגי (אם כך, 3/4 משכבת הגיל שלי היו מאובחנים ויצאנו אחלה חבר'ה) הכי הרבה, לבקש שתשים אותו אחהצ

הקטע עם האוניה כן היה מטריד אותי כי יש פה גם עניין של חוסר זהירות לסכנה. אבל זה כן לדעתי עדיין תואם גיל. זה גיל שמתחילים בו אומץ ותעוזה ורצון לנסות  (בגיל 19 שמרתי עם נשק סמוך לשועפט. מיותר לציין שהיום זה כבר לא היה בא בחשבון רק להתקרב)

שמשום מה רק אצלה

סוג זל זוטות כאלו שמה קשה ככ להתמודד איתם

בקטע הזה בעיניי

מרוב אבחונים אין מקום להתבטא כי ישר זה הופך להיות עניין של פסיכולוגית ונוירולוג וטיפול רגשי

אם יש קצת קושי ממהרים להרים דגל אדום ולהלחיץ

אני באופן אישי מסתייגת מזה מאוד ךלמרןת שברור שלפעמים צריך ואפילו חייב

הילדה צריכה שיחה של תיאום ציפיות מולך. ברור. אבל מקבץ הדברים הללו פשוט נשמעים נורמטיביים עבורי

אולי המורה שכחה איך זה להיות מתבגרת🤷

שהם שכחו מה זה להתמודד

ולא רוצים להתמודד

רק אני מפחדת שאולי נפספס...

ואז זה יהיה על מצפוני...

הם מכפת להם

''זה רק אצלה'', ''אף אחת לא ככה מתנהגת...'',

סורי, זה לא אמין.

אין דבר כזה שכל הכיתה מושלמת.

כל מה שכתבת על הילדה לא נשמע פריצת גבולות מוגזמת, זה נשמעת ילדה חמודה שובבה קצת מחפשת עניין , לא יכול להיות ש''רק היא'',

הרי היא הלכה לאוניה יחד עם עוד בנות, אז איך ''רק היא''?!

אני קוראת את השרשור שוב, ומנסה להבין את ההגיון בין ילדה שעושה שטויות הולכת לשייט האוניה עם חברות לבין דכאון או עצב פנימי? מה הקשר? נשמעת שמחה ושובבה....

ישבת לשיחה עם הילדה, מה היא אומרת על זה? היא אוהבת את המורות שלה? היא נותנת בהן אמון? 

כזוטות

אין פה משהו דרמטי

מדובר בילדה שיום יום קמנ הןלכת ללימודים. עושה מבחנים. מתפקדת כתלמידה לכל דבר. חוץ מההתנהגות בשיעורים. שגם זה לא היה נשמע לי כדרמטי.

כן דרמטי ביחס אליה

כי היא היתה רחוקה מזה מאוד

היא גם לא נכנסת למיטה אחהצ. כלום. בתפקוד מלא כל היום.

לי בלי קשר יש פחד תמידי שאולי יש לה עצב פנימי שבתור תחושת נגד אליו כדי להחביא אותו היא מעצימה ועושה שטויות ונהנת מזה.

אבל זה כמובן אני לא אגיד להם.

היא טוענת שהן לא ברמה ושקרניות (ביחס למורה שלה שמביאה כל המידע)

והיא גם לא נותנת בהן אמון

והאמת עד אתמול אני כן נתתי בהן אמון מאתמול שהילדה הפריכה לי סיפןרים של המורה הפסקתי לתת אמון.

הילדה לא תמימה בכלל ובאמת קצת משתוללת

אבל המורה כל סיפןר מגזימה ומנפחת

וזה אני כבר לא אוהבת

את מהממת בבית

מהממת בציונים

ונהנית לבדוק גבולות...

נכון?

מה התחושה שלך בלב אחר כך? מה זה אומר עלייך כשאת 'מעיזה' לעשות מה שלא מסכימים?

לא מתוך ביקורת בכלל!!

מתוך סקרנות..

שתביא פנימה.. ותבדוק מה זה מרגיש לה..

אני הייתי ילדה כל כך לפי הכללים

אבל בתיכון נשבר לי.. איחרתי בכוונה כדי להרגיש שיש לי יכולת לפרוץ גבול

בבית לא הצלחתי לפרוץ שום גבול (ההורים שלי מהממים ומצפונית לא הרשתי בסדר לזוז מהגבולות...)

אז בבית הספר היה מורות שבכוונה לא עבדתי בשיעור שלהן

וזה עשה לי כל כך טוב בלב.. היה לי שווה את ההערות/גערות

טוב לה עם זה?

אוקיי. זה אומר שהיא ילדה בריאה בגיל הנכון...

איפה הגבול שלה עומד?

תחשבו על זה יחד...

אולי כשזה סכנה.. או כשזה הלבנת פנים...

תכילי את הרגשות שלה שם

ותסבירי לה שהתהליך שהיא עוברת הוא התהליך הכי בריא שיש

ויש לה כח לעבור אותו נכון

לפי שיחות שערכתי איתה

נראה שהיא עושה קצת בכוונה

ומה זה אומר שטוב לה עם זה?

ומה יהיה הלאה היא תדע היכן הגבול??

בבצפר הגדירו אותה כאילו בוקע ממנה קול אחר שנראה שהיא בכלל לא רוצה לעשות את כל השטויות וזה יןצא ממנה בלי שליטה...

שזה נראה כמוזר

הם מעריכים אותה מאוד

ויש מה להעריך היא ילדה באמת מאוד ברמה גם שכלית וגם בינאשית

וגם אמרו שהמראה שלה מאוד מושך ומטעה.

היא יפה אצילית וחיננית ולכן הם נשבים בקסמה..

אני מפחדת ממש שיתיגו אותה כעוף מוזר

גיל ההתבגרות הזה זה משהו שעובר???  

שלה כ''כ מעריכות אותה שהן מצפות ממנה להתנהג כאילו היא בת 30.

אני מכירה את זה לפעמים עם הבכור שלי, שיש מתחתיו הרבה קטנים, אז אני מצפה ממנו לפעמים להגיב כמו מבוגר ויכולה לכעוס עליו ממש על שטויות שלו... ואחרי כמה זמן אני תופסת את עצמי ש... רגע, גם הוא ילד! נכון שיש פה ילדים קטנים יותר, אבל גם הוא ילד, וגם הוא עושה לפעמים דברים מעצבנים ומתבכיין סתם...

לפעמים כשאת רואה נערה יפה, חכמה, מוצלחת, את לא מבינה מאיפה באה לה פתאום לעשות שטויות כאלה.. אבל היא בסך הכל נערה צעירה, היא לא מבוגרת שעברה חיים ובנתה את עצמה. גם אני הייתי עושה שטויות לפעמים בתיכון, למרות שהייתי ילדה ממש טובה וממושמעת, ובבית אף פעם לא עשיתי שטויות, כי בבית ספר זה היה פשוט כיף! זה כ''כ משחרר ומצחיק, ומגבש עם החברות.

כל עוד היא לא התחצפה ולא עשתה מעשים מסוכנים אז לא נורא. 

נשמע לא הגיוני שרק היא...

כל החברות שלה באותו גיל ולכל אחת יש את הבעיות משמעת שלה...

כמובן שכמה תיאורים זה לא מספיק לאבחון דרך הפורום, אבל השאלה הגדולה היא האם זה בעיות משמעת ובדיקת גבולות מתוחכמת שזה נורמלי וטבעי או משהו שהוא כן חריג ודורש התיחסות

הבעיה היא שאתם לא סומכים על הצוות בבית הספר שטוענים שזה נראה להם חריג (אולי בצדק,לא יודעת. יש היום נטיה להפנות לאבחון על ימין ועל שמאל ובאמת לפעמים סתם במקום להתמודד) ולנו כהורים יש נטיה להתעלם מדברים שחריגים אצל הילדים שלנו כי קשה מאוד לקבל כהורה דבר כזה וגם אנחנו רגילים

בעקרון אני לא רואה סיבה להמנע מאבחון מקצועי, מלבד כמובן ההשקעה הכרוכה בכך (גם כלכלית, במיוחד אם רוצים משהו מקצועי) את ממש לא חייבת גם לשתף במסקנות את בית הספר. תלכי עצמאית ותחליטי מה את עושה זה מידע אישי וחסוי

אם באמת יש אבחנה מקצועית של קושי מסוים- הבעיה האמיתית היא לא בתווית......

אם באמת יש דיכאון או בעיה אחרת - אין שום פתרון בלטאטא ולהתעלם...הבעיה לא תיעלם היא רק תגדל . ומכאן נפתח פתח לטפל ולתת מענה נכון שעשוי כן לעזור לילדה

אם אין- אז קיבלתם הרגעה ואישוש

הגיוני שאולי כדאי לפני שעושים ממש אבחון לעשות כמה פגישות עם אשת מקצוע כמו פסיכולוגית מוסמכת או מישהי אחרת שאת סומכת עליה,היא גם תדע לומר בעיניים יותר אובייקטיביות ועל סמך הנסיון שלה אם יש חשש או שבאמת בית ספר קצת מגזימים פה

כל תגובנ פה יותר חכמה ומוסיפה לי...

הנוער נעשה גדול ומפותח בגוף, יש להם הרבה ידע, אבל זה לא בא עם שכל... וזה ממש שלב בהתפתחות.

את האמא, את מכירה הכי טוב, לכן אם מה שאני מהצד אומרת לא נשמע לך- תעברי הלאה.

אני בקטעים האלה לא נלחצת. הם רוצים לבדוק ולהתנסות בחוויות חדשות- שילכו על זה (בגבולות הטעם הטוב כמובן). אבל הם צריכים גם להבין שאם הם מגזימים הם גם ישלמו את המחיר. לתת להם את העצמאות לפתח את האישיות שלהם מצד אחד (ולפעמים נמאס להם מהתוית הזו של החכמה הקוצרת ציונים לשבח), להבין אותם ולהקשיב להם, מצד שני שידעו את המחירים של בחירות שהם עושים וישלמו עליהן אם צריך. לצורך העניין: עגיל לא לפי הכללים- לא שובר אותי בתור אמא ואולי אפילו הייתי מציעה למוסד בשקט לא להכניס את עצמם למריבות מיותרות מול התלמידים. מצד שני אם זה כלל של המוסד- אני מכבדת אותו, ואני גם אבין ואגבה אם ינזפו או יענישו כשחוצים את הגבולות שהציבו. ברמה שגם אם אחשוב שזה כלל ממש טפשי ועונש חסר פרופורציה- לילדה אגיד שאלה הכללים וברגע שהיא חצתה אותם היא חשופה לעונש, היא עשתה את זה באופן מודע, אבל בלי שתדע אגשש בהנהלה אם אולי העונש מחמיר מידי על כלל די מיותר.

אני כמובן אבהיר ככל שביכולתי שבענייני בטיחות וביטחון אישי להתרחק מכל וכל מחוויות מסעירות, לא שווה את זה, עד גיל מסוים אנסה למנוע אם אדע שזה מעסיק באופן מעשי, אבל גם זה עד גבול מסוים. מה לעשות שבסוף אני לא יכולה לבחור במקום הילדים שלי, והם יצטרכו ליפול ולקום בעצמם (אהיה שם לעזרה, אבל אני לא יכולה להציל אותם מעצמם).

ואגב, גם לזרוק קצת בלימודים ועל המסגרת זה בסדר בעיני לפי הכללים הנ"ל, וזה אפילו חשוב להבין קצת את הכח שלך מול המערכת כדי לצאת אדם בוחר ולא אדם מרצה. וחוץ מזה גם אני לא נולדתי בת 40...

ואם את בעניין לחפש לה משהו שיאתגר אותה ויהיה לרמה שלה- שמעתי על תוכנית בר אילן למתמטיקה דברים טובים, אין לי ניסיון מספיק קרוב אבל.  

גדלתי בסביבה חילונית

הייתי תלמידה מצטיינת וצייתנית

עד שהגעתי לגיל ההתבגרות , גליתי את המיניות שלי את המרד שלי , את הקבלה שלי בחברה בלהיות המורדת וזאת ששוברת מוסכמות , הייתי עם הלשון החדה וזאת שהמורים כבר לא סובלים

אולי אני לא הכי ברורה בגלל השעה . אבל החברה גם מחזקת את אלו שהולכים לא תמיד בתלם , יכול להיות שהיא מרגישה יותר ״מקובלת ״ עכשו

יכול להיות שיש איזה שינוי במסגרת המשפחתית ? אירוע שקצת שינה את אופן הדברים ?

היא מגבשת לעצמה אישיות עכשו ומגלה כנראה שיש לה הרבה יותר כוח ממה שחשבה הרבה יותר כיף להיות השנון מאשר אלו שבשקט ולא מתייחסים אליהם

אני חושבת שהכי כדאי פשוט לדבר איתה ולתת לה חיזוקים דווקא מהבית ושלא תחפש את זה אצל חברות , הרי היא נשמעת שנונה

אז לתת לה הרבה מקום בבית לדברים האלה תשומת לב שהיא לא תחפש את זה בחוץ

בנוסף , פשוט לשאול אותה איך היא מרגישה ומה היא חווה מתוך מקום כנה וחשוף

אולי היא תבקש את העזרה, אולי היא תרגיש שהיא רוצה לדבר עם מישהו וזה לגמרי לגיטימי

אני חושבת שהכי חשוב זה לתת לה מקום לבטא את עצמה בלי שיפוטיות ולבנות כבר עכשו תקשורת בריאה

א אם בעלך מתנגד לא משנה אם מוצדק או לא בעיני עד שאין הסכמה בינכם לא הייתי הוחכת מסיבה מאוד פשוטה שזה יכול ממש להזיק לזוגיות שלכם.

אם את חושבת שזה נצרך הייתי מדברת על ליבו ומסבירה לו את החשיבות לעניין. אגב קרה לי בעבר שבעלי התנגד לבדיקה כלשהיא ואחרי שדיברתי איתו והסברתי לו את הדברים ההתנגדות עברה והיום הוא מודה לי על זה.

לגבי הטענה שלו שהבעיה במוסד אני חושבת שאולי יש משהו בדבריו לא הייתי מגדירה את זה שהבעיה בהם אבל כן אולי משהו שהם עושים. לא נכון עבורה.

ולגוף "הבעיה" נשמע שהיא ילדה ממש טובה. אולי זה איזה סוג של מרד גיל ההתבגרות. ואם היא ילדה מרצה ממש יכול להיות שזה יוצא דוקא במוסד לימודים שם יותר קל לה לפרוק ולהשתחרר. תוביפי לזה את העניין נחברתי שבגיל הזה מאוד משפיע ואולי זו הדרך שלה לקנות מקום בחברה.

אני הייתי חננה ממש אבל הייתה תקופה שהייתי מפריעה למורות וכו.. מותחת את החבל בגבולות אפורים כאילו..

איך הקשר שלכם עם הבת?

הייתי לוקחת אותה לשיחה ומנסה בצורה נעימה לברר מה קורה איתה אם יש משהו שמפריע לה. סתם לדוגמא אם השיעורים משעממים אותה הייתי מוצאת אלטרנטיבה לשיעמום לדוגמא מאפשרת לה לא להיות נוכחת בחלק מהשיעורים ובמקום לעשות משהו חלופי. או להיות נוכחת אבל לצייר תוך כדי או משהו אחר. יש ילדים מאוד חכמים ועדין קשה להם לשבת ללמוד. זה לרוב לא יפריע להם לציונים בכיתות הנמוכות אבל לפעמים דוקא בגרויות במקצועות שצריכים תירגול הם יתקלו בקושי כי אין להם הרגלי למידה.

אז כן כדאי לעבוד על זה קצת.

שורה תחתונה מסכימה עם היועצת שכדאי לבדוק מה הסיבה להתנהגות כי נשמע שהיא מנסה להגיד לכם כאן משהו אבל ממש לא מחייב שזה כתוצאה מטראומה או הפרעה נפשית כלשהיא.

אגב יש מצב שהמצב ההיטחוני השפיע עליה אפילו אם אתם גרים באזור בטוח..

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות