אני גם בשביעי של פסח הגעתי להחלטה דומה (אצלי זה הפסקה מפייסבוק יש לי דף עסקי והייתי פעילה שם הרבה)

וזה מתנה ממש.

מרגישה שנמצאת יותר ברגע זה. פחות מעודכנת ומתעדכנת.

פחות מבזבזת אנרגיה וגם אם נמצאת במסך יותר מנצלת זמן ללמוד/ לעבוד בזמן הפנוי.

ושתדעי שיכול להיות שלקחתי השראה ממך ומעוד חברה שעשתה דבר דומה באותו זמן.

ככ מרגשת אותי הרעפת האהבה הזו מכן. ממש.

וזה הדדי כמובן❤️

תכלס, הרגשתי שיש כמו מן מפלצת קטנה שמפחידה אותי שבלי המסך לא מעניין בחיים, שמה כבר זה יועיל, שאני לא אצליח, שאני מסתדרת גם כך.. בקיצור מיליון תרוצים

צריך לשים אותה על מיוט ולנסות. זה ממילא ככ זמין שמתחרטים ובשניות את שוב על הגל

מחזקת אותך לנסות ולראות ישועות❤️

ומצרפת כתבה שראיתי היום ומחזקת את מה שכתבת:

ממש טוב לשמוע מה שכתבת. בע"ה מתכננת גם❤️

אם אני נכנסת לגלישה ממושכת אני עושה הפסקות מובנות מהטלפון, כל נניח רבע שעה, מניחה פיזית את הטלפון, קמה מהספה, מסתכלת על השעון והולכת לבצע את הפעולה המתוכננת.

כל פעולה יותר חשובה מהטלפון, הטלפון הוא רק הפסקה בין הפעולות.

כמו שכתבה @אם_שמחה_הללויה, זו היתה פעולה אוטומטית ממש, כמעט כמו לנשום. אצלי לפחות.. (הגעתי למצב קשה חח)

הגעתי למצב די קשוח עד שהגעתי להחלטה, הייתי ממש מותשת. אז אני מאחלת למי שמנסה שתגיע לזה ממקום יותר טוב

והטיפ שלי הוא לשים לב לכמה דברים:

1. כמה זמן יושבים על הטלפון, מול כמה דברים יכלתי לעשות בזמן הזה, בצורה מודעת

נגיד נסחפתי שעתיים. בשעתיים אחרות שיש לי ואני מחליטה לעשות בלי לגעת בטלפון - לשים לב כמה הספקתי. ולעשות זה לא רק לנקות/ לקנות/ לבשל וכד בצורה משימתית. זה גם לשבת רק עם הילדים בלי הסחות דעת, לנוח. פשוט לשכב לידם על הספה או לחלופין ללכת לישון. לצאת מהבית להליכה במקום אם יש אפשרות..

2. לעשות עבודה מנטלית ולהבין שהטלפון הוא תעדוף על פני משו אחר. זה לא זמן לעצמי כמו שהרבה מאיתנו חושבות, זה עוד עיסוק שלוקח מאיתנו אנרגיות. זמן לעצמי זה לעשות משהו עבורי. וזה יכול להיות גם גלישה, אבל בינינו - אם זה ככה, אז כל היום יש לנו זמן לעצמנו.. אם כך, למה עדיין אנחנו מרגישות חנוקות??

3. להציב יעדים שאני רוצה להספיק. הייתי בהלם כמה דברים אני רוצה לעשות שהם לא גלישה, וכמה לא הגעתי אליהם בגלל זה. עד שאני לא מסיימת, אין מה לגעת

לדוגמה עכשיו, בין התגובה הקודמת שלי לעכשיו עברה שעה. בשעה הזו הספקתי לקלח 2ילדים, להחליף לקטנה מצעים, לססר להם את החדר ברמה שיכלתי רק לחלום עליה כולל מיון של צעצועים ולספר להם סיפור. והכל בנחת ובפניות ועם צחוקים ונשנושים. אני לא ממהרת לטלפון. החיים שלי הם כאן ועכשיו

בימים שלפני, הייתי אולי מוותרת על מקלחת, ומזרזת אותם לישון כדי להתפנות ל'זמן שלי' על הטלפון. ואז מחר מתפלאת איך הגיע יום חמישי והבית במצב שהוא נמצא בו. ואז חוזר חלילה, ויום שישי עובדת קשה כל היום ומתמרמרת שלא יצאתי קצת בשביל עצמיז/ עם הילדים ואני כל היום תקועה במטבח

יצא ארוך חח חפירה רצינית

אני עכשיו בחופשת לידה

הולכת לישון מאוחר וקמה מאוחר וכיף לי עם זה

מספיקה לסדר את הבית, כביסות, קיפולים (לא מגהצת אף פעם), לנקות בקטנה, לשטוף כלים, אני עם הילדים מהזמן שהם חוזרים ועד ההשכבות ועדיין יש לי המוןןן שעות מסך.

אז אני מנסה לחשוב על הסעיפים שלך.

לגבי סעיף 1, אני יותר בפלאפון מבפעילות אבל מספיקה עדיין הכל (יכטל להיות שזה קשור גם להנקה שזה די משעמם וזה יחסית הרבה זמן מהיום, אבל אני לגמרי על הפלאפון לא רק בהנקה).

לגבי סעיף 2, אני לא מרגישה חנוקה, מרגישה שיש לי זמן לעצמי וזאת הדרך שלי אבל זה מבאס אותי כי זה מרגיש לא יעיל ובזבוז זמן בסופו של דבר.

אפילו לצאת החוצה במזג אויר הזה זה על גבול הבלתי אפשרי וממש לא כיף. ניסיתי את זה היום ואני עוד מתאוששת מזה.

לגבי סעיף 3, אז עוד פעם אני די מספיקה הכל גם ככה.

אולי מתאים לך לשתף יעדים שלך? דברים שאת עושה ביום יום שלא הייתי עושה פעם? תחביבים?

אני מבינה שאני בחלד וב"ה התינוק נותן לי את הזמן שלי ועשיתי הרבה עבודה לפני הלידה להיות בטוב ולהעריך את השאנטי הזה, לכן זה לא ככ בוער בי אבל מצד שני את מתארת שינוי מבורך שהייתי שמחה לעבור גם אני.

ובסוף בסופ, ברור שאני בורחת לפלאפון ולא בוחרת בו וזה הרבה בגלל שמשעמם לי ואין לי רעיונות אחרים לעשות. משתדלת שלא לגלוש לדברים שאני לר רוצה בהם כמו חדשות או תכנים שהם לא בשבילי, בעיקר דברים שאני נתרמת מהם, אבל עדיין זה הרבה יותר מידי זמן.

עכשיו אני חפרתי😁

האמת שכל הכבוד לך!

שאפו על ההספקים

בחופשת לידה החה קשה לי להיות בבית כי הייתי גם אחרי שמירה ארוכה, אז יצאתי הרבה. הגלישה שואבת אותי ליושבנות, ואני גרה רחוק מההורים אז הייתי נוסעת אליהם/ נוסעת להתאוור באיזה חוף/ עושה קניות/ יוצאת לשיעור תורה/ נפגשת עם חברות

לקום מאוחר אני לא אוהבת האמת אז יש פה שוני

ובעיקר, המטרה היא לא להפוך לזומבי ושזמני יהיה בידי כדי לעשות דברים שאני רוצה ולא להשתעבד לזמן המסך. כי גמני גולשת מן הסתם. ואני עובדת אז רחוקה מלהספיק הכל ביום יום וגם אם הבית נקי - יש איזה פרויקט זאקח על עצמי לתחזוק/ יש רצון לצאת עם הילדים לפארק או לאכול גלידה. לשבת לשיחה ארוכה עם חברה.

בסוף הזמן הוא מוגבל. אני רוצה לנצל אותו לחוויות עם אנשים/ עם עצמי. בעיקר חשוב לי להיות יותר פנויה לחוויות עם הילדים האמת

יש סיכוי להצליח בגמילה כזאת בתקופה של חולשה (פיזית) גדולה?

אני עכשיו בתקופה כזאת (מחסור בבי 12) ואני בכל מקרה רובצת במשך שעות.. וגם בלי הרבה ריכוז, אז לא מצליחה להתרכז לאורך זמן בספרים או בדברים של העבודה.

אז למרות שאני באמת ממש ממש ממש צריכה גמילה מהפלאפון (ומהפורומים בפרט) אני לא רואה את עצמי מצליחה לעשות את זה בתקופה הקרובה..

(ודווקא היו לי תקופות בעבר שכן הצלחתי, בעיקר כשראיתי שאני נסחפת להגיב בפורום דברים שאח"כ התחרטתי עליהם. זה דרש כוח רצון, אבל אז גם היה לי כוח פיזי..)

מה אתן אומרות?

ואני חושבת וכך היה אצלי,  שהתשישות היא לא רק חוסר בבי12 שאני מקווה שתשלימי בקרוב

כשאנחנו בטלפון הראש כל הזמן עובד. כלהזמן מעבד מידע. זה כשלעצמו נורא מעייף לאורךשעות, אם נוסיף לזה את הפגיעה בשנות השינה גם.

וגם אצלי, כשהייתי עובדת וגולשת במקביל - זה עשה לי בלאגן בראש והיה לי קשה להתרכז. כבר חשבתי שפיתחתמ הפרעת קשב, למרות שיש לי יכולת מובנית ב"ה של ריכוז גבוה במשך הרבה זמן וירידה לפרטים קטנים מנסיון העבר. כשהפסקתי לגלוש בעבודה - ההספקים שלי עלו ונהיו איכותיים יותר, וגם חזרתי פחות עייפה הביתה

לדעתי, גם אם את חלשה - תטםלי בעצמך לא רק בבי 12. תשני יותר,תשקיעי יותר באוכל מזין שזה גם לוקח זמן להכין, צאי קצת לשמש, תעשי מטלות בבית בנחת.

לדעתי זה ממש ישםר לך את ההרגשה

אז גם אין לי תיאבון (בכלל. חיה כל היום על ופלים ופריכיות, פעם ב- פיתה עם משהו בפנים) וגם לישון טוב אני לא מצליחה (כי כואבות לי הרגליים, כנראה גם בגלל המחסור)

ואם אני לא יהיה בפלאפון אז מה אני אעשה? אני פשוט ישתגע משעמום.. כי באמת אני לא מצליחה לעשות כמעט שום דבר אחר..

כי פשוט אין לי כוח

ואם אני אכריח את עצמי לאכול משהו שלא מתחשק לי באותו רגע אני פשוט אקיא..

מקווה שהתקופה הזאת תעבור מהר ולא תשאיר נזקים🤷‍♀️

זה יציאה החוצה והאוויר הצח בבוקר

אם אני תקועה בבית, עד הצהריים אין לי חשק לאכול כלום

הדבר היחיד שעזר לי בקיץ זה לקום ממש מוקדם ולעשות הליכה. בבוקר מוקדם יש עוד אוויר קריר.

היינו קובעות עם גיסתי לעשות הליכה בבוקר.

היום לצערי אני בקושי מגרדת את עצמי מהמיטה, צריכה לחזור לזה.

מנסיון משמעת עצמית קל להשיג אם את עושה משהו עם עוד חברה, ככה אתן מדרבנות אחת את השנייה.

שצריך לחשוב איפה משקיעים את הכוחות שלנו.

האם זה אפשרי? כן.

השאלה כמה כוחות זה יצריך ממך, והאם יש לך פניות נפשית לזה עכשיו.

נגיד לי בתקופה האחרונה אין כוח לחשבונות האלו, קשה לי עם המילואים, עם המלחמה, אני עסוקה בלשרוד בצורה טובה שמאפשרת גם לחיות. אז משקיעה את הכוחות שלי בילדים ובבית, ולא בלהגיד לעצמי נו נו על מסכים או על אוכל למשל.

אז כל אחת וכמה כוח שזה דורש ממנה, ומתוך חשיבה לאיפה הכי נכון לכוון את הכוחות כרגע

להשקיע בזה עכשיו..

אבל לפחות אני יודעת כמה זה חשוב ונכון, ואז כשיהיה לי כוח אז כן אשקיע בזה..

מרגישה שהנוכחות של הטלפון פוגעת משמעותית בנוכחות שלי

אני לא אוהבת את זה בכלל

יכולה להסביר איך בפועל את מתנתקת?

כי בסוף אני מוצאת את עצמי מחפשת את הטלפון כל הזמן, וחוסרת אליו כל הזמן

אז פחות יש הזדמנויות, וכשחוזרים יש סדר ערב ופחות זמן..

וגם - פשוט החלטתי. וגם אם רציתי, אז החלטתי לדחוק את הרצון הצידה.כ ו שגם אם יבוא לנו שוקולד חלבי אחרי ארוחה בשרית - נדחה, אז גם פה.זה מנגנון שצריך לעבוד עליו.

והאמת שהדרייב הכי טוב, הוא להינות מהפירות של זה.

ושוב מדגימה - הנחתי תטלפון שוב לשעה בין התגובה האחרונה לזו שעכשיו. שטפתי הר של כלי פלסטיק, טאואתי רצפה ומיינתי ממנה צעצועים, פיניתי שולחן, הכנסתי מדיח, ניקיתי את הכיורים, השיש והגז, פיניתי מייבש והכנסתי עוד אחד, חתכתיי לי סלט סלק למחר, סחטתי לימונים במסחטה החשמלית שיהיה גם לשבת על הדכך ושטפתי אותה, חתכתי חסה והשריתי בסבון . על הדרך דיברתי עם אמא שלי. בשעה!

אם הייתי צוללת לפורום, מחר הבית שלי היה נראה אוי ואבוי והייתי מתבאסת זאין לי סלט לא. צהריים מחר כי אני מקפידה על זה, או- עובדת בלחץ בבוקר כדי להספיק.

לא שווה..? 🤔

למחשב באופן טבעי פחות מגיעים כי הוא פחות נגיש.

והפלאפונים גוזלים זמן נכבד מהחיים....

אז כשאין הודעות/ווטסאפ וכד'

פשוט מתפנה נתח זמן משמעותי ביום.

גם למחשב אפשר להתמכר, אבל בתור אמא,

אני מעדיפה שהילדים לא יראו אותי ליד המחשב...

אז משתדלת לעשות את זה כשהם ישנים או ספונים בחדריהם.

אז לא נח לעשות איתו הרבה דברים

וואצאפ והודעות לא מדבר אליי, שונאת להתכתב ומדברת רק בטלפון

אז הבעיה שלי היא הגלישה בעיקר 

יש לי טלפון חכם כשר בלי שום אפשרות גלישה רק אפליקציות.

וכשאני נכנסת לפורום זה רק מהמחשב. ככה זה חייב להיות תחום בזמן וכשהילדים סביבי אז בכלל לא יכולה להיות כאן.

ועדיין יש מה להיגמל במחשב

בחופשת סמסטר אחת ראיתי איזה 8 עונות של האנטומיה של גריי

אחרי זה היה הרשימה השחורה/ האישה הטובה ועוד ועוד..

היום תחומי העניין השתנו וגם לא נח לצםות מהטלפון שלי ולא פותחת מחשב לצורך כך. אבל מבינה אותך חח

ננסה לאמץ

רוצה להוסיף אם מותר, שאני בעבר שמתי לב פתאום שהפורום החליף לי התייעצויות עם אנשים בחיים האמיתיים שלי. במקום לשאול את מי שקרוב אלי מה הם חושבים, התייעצתי כאן, וכששמתי לב לזה, הבנתי כמה זה מצד אחד מקום שאפשר לקבל בו הרבה ידע, אבל צריך לשים לב שזה לא מגיע על חשבון קשרים בחיים האמיתיים. כי בסוף אין כמו קשר אמיתי עם אנשים מוכרים ואהובים

ודווקא אני לא מרגישה כמוך האמת, אם כי אני מניחה שזה סובייקטיבי

אני לפחות שמתי לב שבחיים האמיתיים - הרבה פעמים אם אני רוצה להתייעץ עם מישהו קרוב, הדעה שלו לא תמיד תהיה אובייקטיבית מכל מיני סיבות. או שלא על כל דבר יודעים לענות באמת

וגם, לא כל דבר שאני רוצה לשאול - אפנה לאנשים קרובים. גם לא בכל נושא, ולכן האנונימיות והמרחב המכיל שיש פה עם ככ הרבה נשים עם נסיון כן מאוד מאוד מעשיר אותי ועוזר לי 

אני חושבת לגבי הקשר עם אנשים קרובים - שהטכנולוגיה לגמרי דפקה אותנו בזה האמת. תשימי לב שלמשל היום הרבה אנשים לא מדברים כמעט בטלפון אלא רק מתכתבים נגיד. שמעתי מהרבה שזה לא רק נוחות, הרבה פעמים אנשים לא מרגישים בנח לדבר עם עוד אדם בקו השני, וזה כן לדעתי משפיע. לא דומה התכתבות של חג שמח נגיד בטלפון לשיחה 'מחייכת' מבחינת האפקט על הקשר.  גם בגלל שכותבים הרבה, לפעמים מאוד קשה להביע רגש במילים ממש שיוצאות מהפה. 

לא יודעת, ככה נראה לי

עם כל מה שכתבת.

כן יש כאן גם יתרונות ואני לומדת הרבה.

אבל יש דברים פשוטים שבעבר התייעצתי כאן, ואחר כך אמרתי לעצמי "רגע, למה לא שאלת את ..."

מתחברת ממש.  ומאחלת לך שתצליחי להתמיד🙏

אמנם הפורום ספציפית הוא לא שואב הזמן שלי,

ואין לי טיקטוק או שאר צרות אחרות.

אבל העולם הוירטואלי גוזל כל כך הרבה אנרגיה

והרגעים של הניתוק, נותנים סיפוק והספק אדיר.

נראה לי אחרי כזאת הודעה הפורום ישתתק חחחח

הלוואי שאצליח ליישם קצת...

מיוה"כ לקחתי על עצמי להפסיק להכנס לרשתות חברתיות: פייסבוק, אינטגרם:

ראיתי שאני מבזבזת שעות על רילס- סרטונים- ופתאום יש גם תכנים לא משהו שמעניניים ואז את נסחפת....

ואז חזרתי לפורום.

שלי אישית זה מרחב מדהים!!!! יחסית לרשתות החברתיות.

נקי. נשים בלבד. עיצות, חיזוקים. אישה אל רעותה- מדהים.

אממה- אני בזמן האחרון חושבת על לחזור בעדינות לפייסבוק... שם "העולם נמצא", ...

בהשתדלות לא להכנס לרילס.

אבל זה יהיה קשה.

אתמול בערב נכנסתי רגע

הגשתי כמו מכור שקיבל משקה שוב... וואוו. כולם כולל כולם. כותבים מפרסמים משווקים משתפים נשים יוצרות תוכן והכל הכל הכל, מטפחות,בגדים, עבודה, ילדים. נשים מקדמות את עצמן בעזרת הכלי הזה.

למה אני מדרדרת איתו?

למה אני מרגישה שלי הוא לא טוב?

"איך אתקדם בחיים"..?

אם ארצה לשווק את עצמי באיזשהו תחום בחיים?..

ואז יצאתי מהר.

ואני במחשבות.

ואני שמחה על המרחב כאן.

באמת.

וגם פה בפורום, בעיקר

הגעתי למסקנה שקודם כל כל הפרסומים נועדו לשווק דברים שאנחנו לא צריכים/ לעורר צורך. שהרי אם יש משהו שאת ממש צריכה, את ממילא תחפשי אותו.

פה בפורום כבר כתבתי. אבל גם פה בתור כותבת, אני לא ממציאה דברים שלא יכולים להיאמר על ידי אחרות. גם אם בצורה אחרת
 

עוד, השיתופים בחיים ה'אמיתיים' של האנשים שהם לרוב נוצצים מיהלומים והכי לא אותנטיים בעליל, גורמת להרבה אנשים ירידה בערך בעצמי. בין אם בנראות מתוקתקת עם פילטרים ורזון מוגזם או ציפייה לא ריאלית לנראות מסוימות/ סטנדרט מסוים של סדר בבית/ לוז לא תואם. זה גורם לרצון לחקות, מעין נותן דרייב לשינוי.. אבל אז, מבינים שהחיים שלנו זה לא החיים שלהם.

אנחנו לא משפיעני רשת שמרוויחים מפרסום. לא עושות שפתיים ולא ציפוי שיניים ולא משתמשות בפילטר. אנחנו קמות בבוקר לשגרה שלנו שנראית לרוב שונה בתכלית מזו המוצגת כי לרוב האנשים ה'רגילים' שהם רוב האוכלוסייה,בעיקר אנשים בגילאים ה30+, אין חיים כאלה

זה גורם לנו לרצות לחקות ענשים שהם לא אנחנו.לרוב גם לא שומרי תורה ומצוות

ולכן אני באופן אישי נמנעת מרשתות חברתיות, וגם די הפסקתי לגלול בטיקטוק כי מה אכפת לי מה אנשים אחרים עוברים ולמה שאני אחיה את החיים שלהם על המסך במקום את שלי..?

דבר אחרון לגבי פרנסה ברשת - אם באמת תרצי ללכת לכיוון הזה, עדיף לקחת קורס טוב בשיווק דיגיטלי שימקד אותך במקום לנסות ללמוד מאנשים שמעלים תכנים. מאחורי המצלמה הדברים נראים אחרת.

שמדברת על זה שנבדק מחקרית, חכשהטלפון לידנו (מקווה שאני מדייקת) - פעילות המח היא כמו בהפרעת קשב וריכוז😳

זה נבדק על ילדים. אני לא ילדה חח אבל כנראה שלא סתם הרגשתי את זה בעצמי

הקישור למי שמעונינת

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

וזה סתם ילחיץ אם לא תראה.

אפשר אולי שבוע וחצי- שבועיים לנסות לבדוק.

ולפותחת עד שבוע 6 הרבה נשים, ואני ביניהן, לא מרגישות כלום, זה לא אומר כלום.

להתפלל לה' ולקוות לטוב.

.

תבקשי הפניה לאולטרסאונד ראשון מרופא משפחה. זה מה שאני עושה כשהתורים לר.נשים מאוחרים מידי.

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

לפעמים זה עושה ת.ל של סחרחורות ועייפות  אצלי למשל זה עושה קצת סחרחורות אבל לא בטוחה שזה מפריע לתפקוד.

מה ש קראתי ובדקתי אין סיבה לא לקחת, להפך, בעיני זה תרופה שמצילה חיים ומעודדת ילודה🤣

הרופא ייתן לך בקלות, את לא צריכה להוכיח כמה את סובלת..

לי למשל באחד ההריונות לא הקאתי אבל הבחילות גמרו עלי.. עד שלקחתי כדור ביום וחיי השתנו..

בהריונות אחר כך לקחתי 2 כדורים ובאחרון אפילו המשכתי להקיא, ועדיין,  אין מה להשוות לבלי כדור.

(להיפראזיס, זה בד"כ קצת פחות עוזר..)

בשעה טובה!

מספיק ל-25 יום

לפני כמה חודשים היה עולה 104..

לפחות חה שהיה אצלי בהריון. יש אצלנו בעיר קבוצה של מכירות יד 2 ויש ממש 'מסחרה' בין לאומית זהב להריוניות מקופות אחרות שמוכרות אחת לשנייה.

אני ממש ממליצה לקחת, הריון ראשון זה הציל אותי.

הריון שני לא היו בחילות ב''ה 

לא נתקלתי בעוצמה שלא נותנים

בהיפראמזיס זה לא תמיד רלוונטי