בפסקה הוא מדבר על "שמיים המצטריים בצורות משונות", אבל לא מפרט אותן. מהי הסתכלות לא נכונה? ברוח הדברים, אני מתאר לעצמי הסתכלות שבה השמיימיות באה לידי ביטוי בחוסר היגיון או בהתנכרות לעולם האדם (גזרות מלך חסרות טעם). כיוון אחר הוא שמיים שהם מנגנון טכני־מיסטי והתורה מפעילה כל־מיני סגולות למעלה.
הכפירה שהיא התחלה של תהליך יותר בריא, לא מתחברת למושגים של "תורה" או "מן השמיים" בגלל שהיא רוצה להתחבר למשהו יותר פנימי ואנושי, ולאט־לאט דרך "רוח האדם" היא מתחילה למצוא תורה. המושג "תורה מן השמיים" בא להעיר את תשומת לבנו שהמקור והתמצית של מצוות היבשות כו' (איך שהתורה באה לידי ביטוי), אם שמיימי הוא, בהכרח נעלה הוא, מעבר לביטוי השטחי.
בגדול הרעיון זהה למאמר הדור: האמונה השטחית גרועה, הכפירה המודרנית ברוח הנאורות מחפשת אור אמיתי ועמוק דרך רעיונות הומניסטיים וכיו"ב וזה עדיף מאשר להישאר באמונה השטחית כיוון שהתהליך בסופו־של־דבר נכון יותר.
זה איך שהבנתי את הדברים על־כל־פנים.
///
אני לא ממש מתחבר. אני לא סבור שאמונה פשוטה במונחים פשוטים היא "כפירה" ביחס למיינדסט של נאורות, או שיש בעיה במסורות אמוניות כאלה ואחרות (יותר מיסטיות, יותר רציונליות, יותר פשטניות, כו' כו'). המבחן האולטימטיבי הוא הנאמנות לתורה, פחות האם הבנת נכון את המטפיזיקה. => זאת על־כל־פנים הגישה שלמדתי ואימצתי.
וביחס לדורנו אנו, נראה לי שאם ה"גיבור" בדור ההוא, היה אותו חלוץ כופר חדור באהבת ישראל ובאידיאלים, שזרק את התפילין מהאונייה כי קץ ביהדות שטחית ונמוכה, ודרך ההתחברות למוסר האנושי ולרעיונות המרכזיים של הנאורות, ימצא בהמשך תורה נעלה (לא נראה לי שקרה אגב...), הגיבור של דורנו הוא הבחור שגדל בבית דתי "פושר", ובתיכון הוריד את הציצית, ובצבא הוריד את הכיפה, ואחרי הצבא טס להודו ולבנגקוק וגידל רסטות וחיפש את עצמו באשרמים ובסמים, פתאום מוצא אותו איזה שליח חב"ד בג'ונגל ומשכנע אותו להניח תפילין לחצי דקה, ואחרי שנה שהחוויה הזאת לא עוזבת אותו, הוא מגיע להרצאה עממית של הידברות, ובעקבות שמחת תורה מקבל על עצמו נטילת ידיים כדי לחזק את החיילים בחזית או משהו כזה.
)