את גילאי הילדים

לא דןמה ילדים בני 2-7 ל5-13

לפעמים מעודדת את עצמי, שאני לא באמת רוצה ילדים 'חיילים'. אני רוצה שתהיה להם חשיבה עצמאית ולא יהיו מרַצים. ההתנהלות של בית אמורה להיות שונה מהתנהלות בכיתה, טוב שבבית הם מרשים לעצמם את החופשיות הזו.

אבל אי אפשר ככה! אותי הכי משגע ההתעלמות. אבל גם לולא זה, אי אפשר לבזבז את כל הזמן עם הילדים או בכלל את כל הזמן הפנוי ביום בתחנונים כדי שיואילו בטובם לזוז!!

ואצלנו אני אפילו לא מבקשת עזרה. אני מדברת רק על התנהלות יומיומית ש-ל-ה-ם.

אבל יש הבדל בין להתווכח מידי פעם, לבין כל מילה שלי זה חוסר הקשבה.

כאילו, כמה פעמים אפשר להגיד להוציא קופסת אוכל למקום מהתיק? זה משהו שאתה עושה כל יום, אז למה להתווכח?!  מרגישה שהם נכנסו לפינה כזאת שאם הם לא מתווכחים אז הם כאילו לא קיימים. זה כבר נהיה חזק מהם. מתסכל 

והדוגמה, בכלל..

עוקבת לעצות טובות 

חוץ מזה שגם אני הייתי בתהיות שלך איך כל אדם בעולם אני מעמידה במקום ברגע ורק מול הילדים הכל יותר קשה

המסקנה שהגעתי אליה שלילדים שלי יש לי המון רגשות ואהבה והם מרגישים את זה ומנצלים את זה בהתאם🤔

וגם מבוגרים

לא אוהבים פקודות/ משימות/ בקשות

הם רוצים לעשות מה שהם חושבים, להתנסות, לטעות, לתקן.

גם ילדים שנולדו עם צייתנות גבוהה, לא יעשו כל מה שאומרים להם אלא חלק קטן, ילדים שנולדו עם חוסר צייתנות, לא יעשו כלום ואז זה מרגיש מלחמה תמידית.

לכן, אני משתדלת לנהל תקשורת עם הילדים, נטול פקודות/ משימות, אני מציעה, מסבירה, מחכה לשיתוף פעולה, לא ממהרת, יוצרת דיון, כל מקרה הוא זמן ללמידה להתנסות.

כן, צריך סבלנות, זמן ואמונה בדרך. ככה השגתי שיתוף פעולה מכל הילדים, גם מילד חסר צייתנות.

לגבי גבולות, אכן צריך לשים אותם, אבל הם נועדו לקווים אדומים. כשמשתמשים בגבולות לפעולות פשוטות של יום יום, זה מבלבל את הילד וגורם לבעיות בתקשורת ובהתנהגות.

איך להציע, להסביר ולגרום לשיתוף פעולה לילד שצריך לאסוף את המשחקים.

אני משכנעת שזה ילך לאיבוד, שהקטן יגע להם בקלפים, שאני לא יוכל לקנות עוד אם לא שומרים על זה... זה לא בדיוק מעניין אותם. הם מפילים את זה על מישהו אחר שהוא הוציא... 

אם את מנסה לשכנע ובסוף אוספת בעצמך/ מגיעה לכעס - למה שילמדו מזה להבא..?

תני להם להתמודד עם ההשלכות, אז ייאבדו קלפים והם יהיו מתוסכלים

אני אומרת פעם- פעמיים, מסבירה מה עלול לקרות אם.. הם בחרו, וצריכים להתמודד עם התוצאה 

אבל גם את צריכה לדעת להתמודד איתה האמת

אבל להבנתי זו לא הגישה של @oo 

ובאמת לא אכפת להם, מקסימום אכפת לרגע וזהו.

אבל באמת גם רוב המשימות התוצאות שלהם לא מפריעות להם, למשל- כנסו להתקלח, אין להם שום בעיה לא להתקלח גם שבוע.

למשל- להוציא קופסת אוכל מהתיק, אמרתי להם שאני לא אוכל לשים להם את האוכל בקופסא מחר, ובאמת הכנתי להם בשקית, וואלה , לא הזיז להם.

וגם בלאגן בבית, באמת באמת לא אכפת להם להחיות בבלאגן, זה פשוט לא מזיז להם. אותי זה משגע לראות דברים זרוקים על הרצפה ואז נכנסת למרדף של - תרימו את זה למקום... 

אז מה אכפת לך שיהיה אוכל בשקית למשל...?

אני הייתי מגדירה דברים שהם בגדר מאסט, כמו נגיד מקלחת, והופכת את זה לחוויה ולא לפקודה שצריך לציית לה. זמן עם אמא, שיריים, בובה למים וכאלה

גם איסוף צעצועים יכול להיות חוויה במקביל לעניין של סיבה ותוצאה.  לא אספת - אמא תטאטא את זה לפח כי אין לה כח להרים. עשיתי את זה יותר מפעם אחת האמת אם כי אני מעדיפה חוויה ולשבח אחרי מעשה וכמה כיף שמסודר ונקי וכו

בגדים מלוכלכים נשארו ברצפה - אז באסה להם אם לא אספיק להגיע לזה ולכבס להם שיהיה להם את הבגדים שהם אוהבים. במקרה כזה עושה מבצע 10 דקות לפני השינה ו- איזה כיף שהחדר נקי!

אבל העיקרון הוא - להחליט קודם כל מה את רוצה שיהיה בו שיתוף פעולה ולא לנסות שבהכל יהיה כי זה פחות ריאלי. כשזה הרגל שלא מוקנה עדיין, יותר קשה להשיג שיתוף פעולה. אני בעד לתת חוויה חיובית מהנעה של הילדים סביבנו ואז להרחיב את היריעה

ויש דברים שאפשר לשחרר בהם. יש רצון לשיתוף פעולה ויש רצון לשליטה בהכל. 

זה ש*לך* מפריע לא אומר שהם צריכים להתיישר בהכרח לפי מה שאת רוצה. אבל בכל זאת, יש דברים שברור שטוב לחנך אליהם ילדים 

יש עם זה כמה בעיות.

עם הכריך, לא בא לי לצאת האמא הזאת ששולחת בשקית. אבל עוד מילא..

גם לא בא לי לזרוק לפח צעצועים יקרים שקניתי ויכולים לשמש את האחים הקטנים יותר.

וכן מפריע לי שהבית לא יהיה נקי, שהבגדים על הרצפה, ובכללי תחושה לא נעימה כי הבית מבולגן.

לילדים, לא באמת אכפת אם הבית נקי או מסודר, גם לי לא הפריע בתור ילדה. אבל לא רואה איך הגישה הזאת מקדמת אותי..

הבת שלי קבוע לא שמה בגדים מלוכלכים בסל, היא ישנה במיטה איתם והם נופלים מאחוריה ובפסח שישי ושמחו מה אני מגלה שם, ואז הרבה בגדים טובים נהרסים מאבק ועוד והולכים לפח.. 

אני אומרת לילד הקלפים מפוזרים וצריך לאסוף אותם, חבל שהם ילכו לאיבוד. אם לא רוצה לאסוף אז לא, אני לא מודאגת מההשלכות (יאבדו/ מישהו אחר יאסוף) כל שיח כזה של הצעה, שיקוף ונתינת בחירה לילד, מאפשר לו ללמוד, עם הזמן מגיע יותר ויתור שיתוף הפעולה.

ספציפית איסוף משחקים יכול להיות קשה לילדים, איסוף ביחד עם הילד מלמד כישורים של ארגון וייעול, אז אם יש לי כוח אני אאסוף ואציע לילד לאסוף ביחד איתי.

פעם ניסיתי להתנהג כלפיהם בצורה צורה כדי להמחיש להם את ההרגשה אבל תכלס זה לא עזר…

(אמא תקלפי לי תפוז בבקשה

בסדר, תכף

כעבור רבע שעה- אמא קילפת לי?

עוד לא… תכף

וחוזר חלילה)

שקודם כל זה תלוי בגיל של הילדים. זה דבר ראשון.

בכל גיל יש רמה אחרת של הבנה ולכן צורה אחרת של שיח.

חוץ מזה, זה גם מאוד תלוי אופי של ילד. לכל ילד יש אופי שונה ולכן גם דרכים קצת שונות לדבר ולפעול.

כשאני הייתי מתוסכלת מזה שהילדים "לא מקשיבים", קודם כל שאלתי את עצמי האם אני באמת רוצה שהם יקשיבו לי כל הזמן?

התשובה היא לא. אני לא רוצה ילדים ממושמעים מידי, שעושים מיד כל מה שאני אומרת. אני רוצה שהילדים שלי יהיו ילדים חושבים, שיערערו לפעמים על "המערכת", לצד ההבנה שכן יש איזושהי מסגרת שאנחנו מתנהלים בתוכה.

אז קודם כל ההבנה הזו כבר שיחררה אצלי את הלחץ סביב "האם הילדים מקשיבים לי או לא", ועכשיו זו כבר שאלה של "איך אנחנו מתנהלים בבית הצורה נעימה".

זה נשמע דומה, אבל זה לא.

כי לפני כן כשביקשתי מילד משהו והוא לא עשה, זה היה עניין של "אגו". אני האמא, אני אמרתי, אתה תקשיב.

עכשיו זה יותר עניין של איך אנחנו רוצים שההתנהלות שלנו במשפחה תראה, מה חשוב לנו ומה פחות ובהתאם לזה הבקשות מגיעות, ולא בהתאם לרצון שלי בהקשבה של הילדים.

איך זה קורה בפועל?

קודם כל יציבות שלי. כשאני מבקשת משהו אני מגיעה מעמדה שבטוחה שזה הדבר שצריך לקרות עכשיו.

אני מנווטת את הסיטואציה.

מותר לכם להתעצבן, מותר לכם לא להסכים, אבל זה לא מערער אותי. פשוט זה מה שאמור לקרות עכשיו.

אני לא כועסת כשאני מבקשת להיכנס להתקלח, אני אומרת שוב שזה מה שצריך לעשות עכשיו. ברוגע.

הביטחון הזה מוריד לא מעט מההתנגשויות.

ברור שקורה שעדיין לא רוצים, כן?

ואז זה תלוי גיל ותלוי ילד.

בגילאים גדולים יותר - אני מעבירה אחריות. ילד בן 6 חא רוצה להתקלח? בסדר גמור, אתה לא חייב. אני חושבת שזה חשוב, אני חושבת שזה יהיה לך יותר נעים, אבל אני כאן רק ממליצה. לא דורשת.

ילד בן 3 לא רוצה להתקלח? יופי מותק, אבל אתה צריך בכל אופן בא נעשה תחרות למקלחת, בא תיקח משחק למקלחת, בא נראה אם אנחנו יכולים להתקלח בטיל טילון תוך כדי שאנחנו סופרים עד 20. יאללה? יאללה.

שתי הדרכים האלו מורידות כמעט למינימום את הוויכוח.

בגיל גדול אפשר להעביר אחריות, תוך כדי שיש שיח על החשיבות של כל מיני דברים. ואז הילד כבר מספיק בשל בשביל להבין בעצמו מה חשוב ומה לא.

כמה דברים פרקטיים:

1. דוגמה אישית והשתתפות עם הילדים - הילדים אצלי יכולים לגלגל עיניים שעה אם אבקש מהם לסדר לבד, אם אני באה ומצטרפת אליהם, תוך שתי דקות סיימנו הכל.

2. פרגונים - אפשר גם לפרגן למי שעושה, אבל עוד יותר, לפרגן באופן כללי על מה שזה יוצר בבית. "איזה כיף שאספנו את המשחקים, איך נעים להיות בבית מסודר". "תודה לכל מי שערך את השולחן, עכשיו אנחנו יכולים מיד לשבת לאכול". זה גם לא יוצר קנאה, כי זו מחמאה כללית לכל השותפים, וזה גם משקף את ה"רווח" מלהשתתף במשימות בבית.

3. להפוך דברים למשחק, להשתמש בהומור. לשים שירים כשמסדרים, לעשות תחרות ריצה למקלחת, לבדוק מי מנצח - אתה מוריד קודם בגדים, או אני מכוונת לך את המים. אתה אוסף רק את המשחקים האדומים, אני את הצהובים.

הומור - ילד מבקש "לראות" (אצלנו זה קיצור של לראות סרט). אני בחיוך: מה אתה רוצה לראות? לראות את היד שלי? את הספה? וככה ממשיכים בצחוק, עד שכשאני אומרת לא, כולנו כבר במצב רוח טוב.

ילד לא מובן לסדר, יושב על הרצפה בכעס. מתיישבת לידו באותה פוזה. מתחילה לעשות פרצופים. תוך כמה דקות שנינו מתגלגלים מצחוק ומסדרים ביחד.

לגבי הומור - צריך לשים לב שזה לא נעשה בצורה פוגעת, אבל הרבה פעמים זה מקליל אווירה ואת חוסר הסבלנות שלי אני מנסה לתרגם לצחוק שיוצר קירוב ושיתוף פעולה

אתה לא קם?

בסדר גמור.

אין לך ...- בטלפון, פוקימונים, כדור,.....משהו שאכפת לו ממנו.

זה מרים אותם.

לי פחות מתאים לדבר ככה, למרות שאני רואה שזה תכלס מקים אותם, אצלי זה נסיון לבקש, לפעמים עובד לפעמים לא- וכן, לפעמים זה סופר מעצבן... כשאין נכונות.. בכללי זה לשים לב מתי מבקשים ומה בדיוק.

שלא יהיה יותר מדיי.

אבל מתסכל כ"כ שהכל עובד איתם באיומים.

ולפעמים, האיום לא מזיז להם ואז את מגלה כמה מילה של אמא שווה 🤫

הרבנית חבצלת סלוטין שנקרא איומים, עונשים ועידוד

משהו כזה.

עשה לנו שינוי בתפיסה והיה םרקטי מאוד

נכון שאני לא רוצה שיהיו רובוטים, שתהיה להם חשיבה משלהם וכו'.

אבל, יש הבדל גדול בין ילד ש*כל* מה שאומרים לו, גובל בויכוחים, דיונים, או התעלמות. ניסיתי גם לגשת בשיטה של שכנוע, של משחק, של הומור. אבל זה גם נראה לי לא חינוכי בדיוק, כאילו, אני אמורה להתחנן שיקשיבו לי? .מה עם כיבוד הורים? שאני בחודש תשיעי או שניה אחרי לידה מוצאת את עצמי מתחננת/ מאיימת/ מתוסכלת שביקשתי לאסוף את המשחקים המפוזרים? זה עד כדי כך מסובך? זה יכול להיות גם דיון על להרים את התיק של הילד למקום , בחייאת, זה שניה וחצי. רוב הזמן זה ויכוח סתם. אין פה משהו עקרוני, אין פה עייפות, זה אמצע היום, הוא לא באמצע משחק חשוב. זה פשוט לא בא לו.  והוא התרגל שאפשר להתווכח על כל דבר.

אז אני מוצאת את עצמי מגיעה לאיומים- מי שלא מקשיב לאמא לא מקבל את האיגלו אחרי האוכל. (מה הקשר בין הדברים?) ומרגישה מטומטמת שאין לי כח מולם שאני צריכה להפעיל את האיגלו ..

זה נורא מתסכל. 

לדבר אל הלב שלהם.

להגיד להם שממש כואב לי בגוף לאסוף את המשחקים עכשיו. ושנורא חשוב לי שהבית יהיה מסודר ושאני חייבת שהם יעזרו לי בזה, שזה ממש ישמח אותי ויעשה לי טוב בלב.

וואלה עזר..

מה את אומרת.

אבל הכוונה היא לא שאת מתחננת, אני לא משחקת איתם כדי להתחנן, אלא כי זה מקל עלי וזה מפחית התנגשויות.

ואז כשאני אומרת משהו בצורה של "קח את זה ואת זה למקום", כבר יותר קל לי. כי זה לא כל הזמן, זה רק הדברים שממש חשובים לי.

אני בוחרת על מה להתעקש ועל מה לא.

לגבי מה שאמרת אחר כך "חודש תשיעי, אחרי לידה" אני מבינה את התחושה ממש, אבל זה לא אמור לעניין את הילדים. זאת אומרת, להגיע לילדים מתוך מקום של "תראו כמה קשה לי, אז תעזרו לי", אני לא חושבת שזה נכון. וכשאני עומדת ככה מול הילדים זה יוצר לי תחושה לא טובה.

הזמן לעבוד על זה הוא באמת לא בדיוק ברגעי הקושי, אלא כשגרה, לנסות לייצר בית עם מסגרת וכללים. אם באמת כל הזמן כל הזמן יש התנגשויות, זה ממש מעייף וברור שזה סוחט את הסבלנות.

יכול להיות שההתמקדות צריכה להיות לא בפתרונות למקרים ספציפיים, אלא במסגרת הכללית של הבית.

וזה מגיע מתוך מקום של ביטחון שלך. "אמא אמרה, אז עושים. נקודה". ברוגע, בלי לעלות טונים. מתוך עמוד שדרה יציב שלך.

אל תנסי את זה בהכל, תבחרי משהו אחד להתחיל איתו. חשוב לך שיחזירו תיקים למקום שחוזרים הביתה? תתחילי בזה.

אוספת אותם בבוקר / בערב. מעדכנת שממחר כדי שיהיה לנו נעים בבית אנחנו מחזירים את התיקים למקום כשמגיעים. למה? כי זה יותר נעים. ואת מבהירה שאת הולכת להקפיד על זה.

ואת מקפידה.

מגיעים הביתה, מזכירה בצורה נעימה.

לא מקשיבים, מזכירה שוב. מתוך מקום של רוגע.

אני מודה שבשלב כזה אם לא מקשיבים, אני כן כבר מגבילה בדברים. אבל יותר בצורה של סיבה ותוצאה, לא עונש של קינוח.

לא מחזירים תיקים - "בסדר גמור, אבל אני לא מוכנה שתתחילו לשחק לפני שהתיקים במקום". ושוב, אומרת את זה בצורה רגועה, וממשיכה בענייניך.

לוקחים משחק? "אתה רוצה לשחק מותק? איזה יופי. תחזיר בבקשה את התיק שלך למקום".

ילד "אבל למה????"

אמא ברוגע "כי ככה אמרתי. אלו הכללים בבית שלנו".

ילד מתעצבן מתעצבן

ככל הנראה אחרי רוגע שלך הוא בסוף יעשה את זה.

וככה מתחילים.

בעצם ככל שאני כותבת, אני מבינה שיש כאן שני חלקים.

יש את החלק של כללי הבית - בבית שלנו יש כללים שלפיהם אנחנו מתנהגים.

זה הבסיס

על זה נבנה גם שיח של אחריות, אמון, הסבר, צחוק.

אבל בעצם הבסיס הבסיס, הוא הכללים. שיש מסגרת, שבה אמא ואבא הם המובילים, הם הקובעים את הכללים, ומי שבבית נענה למסגרת. אחרי שיש את המסגרת, אפשר להמשיך לשלבים הבאים.

אבל באמת קודם צריך להיות משהו בסיסי

וגם לעיתים של מבוגרים,

להגיד שקשה להם עם כל המשימות הללו.

זה יכול להיות להם קשה גם אם לא מבינים מה קשה בזה.

בעיניי, הדרך לתקשורת טובה עם ילדים, חייבת לעבור דרך ראית הצד שלהם, אם לא מצליחים לראות אותו, קשה להבין אותם וקשה להוביל אותם.

פעם הייתי מצפה מהם לעשות מה שאני אומרת ומה הבעיה אני מבקשת משהו שלא אמור להיות להם מורכב כל אחד לגילו

מה שהבנתי שאני צריכה להראות להם איך לעשות ולמה אני מצפה בפועל לא משנה לי איך הם יעשו העיקר שיעשו ואז הם הבינו ועושים לבד כבר כשאני מבקשת מהם

וזה כאילו מרגיש טיפשי אבל הבנתי שמה שאני עושה כבר שנים הם רק מתחילים להתנסות ולעשות ולפעמים זה לא מצליח להם מבחינתם הם ניסו את המקס' ואנחנו התעצבנו כי לא עשו בדיוק מה שרצינו.

למשל אם צריך לשים את התיקים במקום-זה מתפרש אצלם שקודם צריך בכלל למצוא מקום קבוע ובעקביות של כמה ימים איתו ביחד להניח במקום כדי שההרגל יוטמע.

ייתכן שאצלך יותר מורכב כי כבר יש כמה ילדים אבל ברגע שהגדולים בחבורה מפנימים בדרכ הקטנים לומדים מהם ומתרגלים גם.

שאם מסתכלים על זה בצורה ש"זה לוקח בדיוק שניה, ומה אכפת לו, ומה עם כיבוד הורים" זה מאוד מתסכל.

אם תנסי להבין את הצד שלהם, שיש פה עניין שילדים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות והם מחפשים לשלוט במה שקורה (במיוחד אחרי יום שלם בבית ספר שהם היו צריכים להקשיב להוראות ולציית מיד) אולי יהיה לך יותר קל לקבל את זה. כמובן שזה בכל זאת מעצבן, אבל המפתח לשיתוף פעולה זה להבין את הצד שלהם.

אני משתדלת לבקש מהם לעשות דברים כשהם לא שקועים במשהו אחר, ואם אפשר נותנת להם אפשרות בחירה. אתה מעדיף להתקלח לפני ארוחת ערב או אחרי? אנחנו מסדרים עכשיו, אתה רוצה לאסוף את המכוניות או המגנטים?

לפעמים אני מאפשרת להם לבחור את שעת השינה שלהם (בטווח שבין 7:45 ל8:15) בתנאי שהם אחראים לרוץ למיטה כשהשעה הזו מופיעה בשעון (הם בני 5 ו7 ויש להם שעונים דיגיטליים). אם זה לא עובד אני אומרת להם חבל, מחר תצטרכו ללכת לישון בשעה שאמא תבחר.

שום דבר לא עובד תמיד ולא עם כל ילד, אבל זה עוזר ברמה מסוימת. 

א. מסכימה לגמרי שחייבים גבולות. אמא לא צריכה להתחנן, לא צריכה להסביר כל דבר, אפשר לבקש מהילדים למלא הוראה ולצפות שיעשו אותה כי ככה אמא אמרה.

ב. עם כל זאת, עדיין אנחנו כבוגרים יכולים להבין למה הדרישה לציות עיוור מעוררת התנגדות. היא בעצם דורשת ממני למחוק את הרצון שלי ואת השכל שלי ולקיים את מה שאמרו לי ללא שיקול דעת משלי.

זה מתאים יותר לגיל הקטן, אבל עם הבשלות להבין מסר מורכב נכון יותר להסביר הוראות רוב הפעמים ולהשאיר את הדרישה לציות למיעוט.

את הבקשה לאסוף לא צריך לתרץ באמא כאובה, או בנזרוק את המשחקים שלך לפח (שזו טעות של ממש. כי הנפגעת המשנית זו את, קל וחומר אם את לא מבצעת ואז לימדת אותם שמותר לשקר)

אלא- 'עכשיו אוספים צעצועים למקום כדי לשמור עליהם שלא יאבדו/ שהבית שלנו יהיה נעים ומסודר/ שיהיה קל למצוא אותם בפעם הבאה'.

זה לא סותר את זה שזו פקודה, אבל היא מדברת אל השכל שלהם. כשהם יגדלו הם לא יבעטו בה 'כי גדלנו ועכשיו מי יאמר לנו מה לעשות'

יש עוד שיטה יעילה אבל צריך להיזהר שלא להפוך אותה למניפולטיבית-

עידוד: 'את יודעת תמר שאני מתפעלת מהחריצות שלך. אתמול ראיתי אותך מתקלחת בכזו זריזות! בטח תצליחי לסדר את הפלימוביל שלך ראשונה!'

התנאים להשתמש בה הם ישרות (לא לומר דברים לא נכונים), דוגמה מהחיים והכי חשוב שגם אם הילד לא מבצע מה שאמרת הוא לא מאבד את התואר החיובי (חרוץ במקרה הזה). לא לומר 'נראה אם אתה באמת חרוץ'

ל'התחכמויות' האלה שפה של ילדים

הם לא באמת מבינים כמה קשה לך ושאת בחודש תשיעי. בעיניי טוב שכך. זה מראה על גדילה רגשית נורמטיבית. הם עדיין מרוכזים בעצמם כי זה הגיל, אבל זה לא אומר שלא נבקש מהם בכל זאת

אני ממעטת להשתמש בייסורי מצפון מול הילדים האמת ומשתמשת בשיטת ה'אשרי'

ואגב, אל תיגררי לדיון. תופתעי כמה ילד מעצמו יכול להיות קשוב כשאת חוזרת על בקשה. בלי צעקות וכעס.

אמא ביקשה אז אני מצפה ממך לעשות

אני בכל אופן יוצרת מן 'פלואו' כזה שהוא מובנה בסדר היום: קמים בבוקר- פיג'מה על המיטה

אחהצ - אוספים משחקים ומחזירים למקום לפני א. ערב.

מורידים בגדים למקלחת - ישר לסל כביסה

ואז יש זמן נשנושים עם אמא וסיפור לפני השינה ו- איזה כיף שהבית נקי כדי שלא נצטרך להתעכב יל זה מחר וייקח לנו יותר זמן לסדר!

אני דואגת להשתמש במילים של שיתופיות, כמו בואו נעשה סיבוב על החדר/ הבית. לא כמנחיתה הוראה, אלא עושים ביחד.

ברור שלא כל הזמן מצליחה להקפיד, אבל כשהם יודעים מה צפוי ויש סדר יום יותר קל להם לדעתי

כותבת פתק נחת לגן, הם הולכים כמו טווסים חח ואז זו מן התניה בלי מילים של עזרה - פתק נחת. אבל לא רק על עזרה, גם על התגברות על מידה לא טובה

הם ילדים, בני אדם.

יש להם רצונות וחשיבה עצמאית.

כשלא מכבדים את זה, הם עוד יותר חייבים לעמוד על שלהם כדי שלא יקחו להם את הדבר הבסיסי שנקרא רצון חופשי,

וככה נוצרים מאבקי כוח.

במקום להיכנס לזה, מראש תנסי לנהל שיח של הבנה הדדית ושיקוף רגשות (של שניכם) ולתת מרחב בחירה.

כשהם יבינו מה הם מרגישים, יהיה להם הרבה יותר קל להתגבר.

כרגע כל ההתנהלות שלכם היא של ויכוחים, הם רגילים שזאת השפה שהם דוברים אותה.

אם תרצי ללמד שפה אחרת, גם כדאי ללמוד אותה טוב ולנסות לאורך זמן,

וגם לשתף אותם בתהליך.

אפשר ממש להגיד: אני לא מתווכחת, אני לא אומרת פעמיים.

זה לוקח זמן עד שכולם עוברים משפה לשפה, וזה תהליך שלוקח כוחות,

אבל אח"כ זה שווה לגמרי את המאמץ.

להראות סיבה ותוצאה.

כן, הלכו ועדיין הולכים אצלי לישון בלי מקלחת, כי פיספסו את השעה..אני מסבירה להן שבסוף זה בשבילן כי להתקלח זה כיף ואני לא מכריחה אף אחד להתקלח

עם לאסוף משחקי הכי קשה להן, עוזר האמת שאני הולכת לטאטא או להפעיל אי רובוט ולפעמים גם אנחנו מסדרות ביחד וממיינות ואני אומרת שכמה שיותר דברים תתרמו לילדות אחרות, יגיעו אליכן דברים חדשים וזה מדרבן אותן.

קלמר או ספרים מפוזרים כמה פעמים הבת שלי (בכיתה א) שכחה וזה בסדר, בכוונה לא הערתי שתלמד לקח, הסתדרה.

גם כשהן רבות בינהן כל משהו אני לא ממהרת לתת פתרון והרבה פעמים כמה שנן קטנות הן מוצאות אותו וזה מפליא אותי ממש כל פעם מחדש.

לשחרר שליטה זה גם לא לפחד מתגובה, כמו  ש

@Seven כתבה למה כל כך קשה לנו עם ילדים זה דווקא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אותם וגם תלויים באהבה שלהם, רוצים אותם ממושמעים וזה פוגע בנו כשהם לא. זה עבודה גם לשחרר את התלות הזאת, אפשר לאהוב ילד, אבל לא להיות תלוי כל כך בתגובה שלו, לפתח חוסן.

הלשחרר שליטה הזה עוזר בכל כך הרבה דברים, גם עם הבעל , אני עדיין לא לגמרי שם, אבל איפה שאני כן זה מקל עליי ממש.

בכיתה את דמות סמכותית א'א להשוות

בבית תחשבי אם גם במרחב הזה את מציגה את עצמך כמו שאת בכיתה

יעשה לך הרבה סדר בראש.

אחד לאחד מה שאת מתארת ומתסכל אותך.

ספר / פודקסט?

יש גם מלווה שמתקשרת לשאול אם רוצים להתייעץ על סוגיה ספציפית אבל לא הייתי צריכה.

המליצו פה בעבר על הפדקאסט של רותי דריאל.

יכולה להתרשם מהתכנים החינמיים שיש באתר שלהם.

יש גם קבוצות ווטסאפ ששולחים לשם תכנים מדי פעם.

אני יודעת שגם זיוה מאיר מדריכה בשיטת תקשורת מקרבת, אבל אני לא יודעת אם יש לה קורס להורים או רק למדריכים,

אפשר לחפש תכנים שלה.

בס״ד

את אומרת שזה אותו דבר?

(את רותי דריאל אני מכירה ומאד אוהבת את התכנים שלה).

זיוה מאיר זה נראה לי יותר שפר, ממה ששמעתי ממנה, לא?

את רותי דריאל שמעתי קצת,

אולי כל אחד שם דגש על דברים אחרים, אבל הבסיס דומה מאוד ממה שאני נחשפתי, לא מכירה לעומק את רותי דריאל כדי להצביע על השונה והדומה לעומת תקשורת מקרבת.

(אצל רותי דריאל יש מספיק דגש על הצד ההורי? על הרגשות, היכולות והרצונות? כי זה חשוב מאוד בעיני לא רק להבין את צד הילד, אלא גם את צד ההורה כדי להגיע לאיזון נכון ולהימנע מתסכול)

לזיוה מאיר יש קורסים של תקשורת מקרבת, אני לא יודעת אם היא משלבת שפר בפנים או שמדובר בהדרכות שונות, או שהיא לא מלמדת שפר בכלל.

מה אני יודעת זה לפי הפרסומים, לא שמעתי קורס שלה.

שבגישה ההיקשרותית יש פחות דגש על שיקוף ותמלול רגשות.

ולדעתי זה מרכיב חשוב. כשילד יודע להביע שם של רגש, זה תוחם את הרגש למשהו מסויים ומאפשר להתגבר עליו.

למשל אם ילד יודע לומר אני מפחד, נוכל להוביל שיח מה אפשר לעשות עם פחד.

בהורות מקרבת יש יותר מנעד של אפשרויות תחת השאלה למה הילד זקוק.

הילד צורח ומשתולל. בשתי השיטות ההתנהגות היא חיצונית ומעידה על צורך פנימי שזקוק למענה,

אבל אצל רותי דריאל מרגיש שהיא נותנת את התשובה ובבית להורות מקרבת ההורה שואל את עצמו מה הצורך הפנימי של הילד.

בכל אופן אולי כדאי ללמוד קודם שיטה אחת טוב, להתחיל ליישם, לחזור שוב לתיאוריה ולהתעמק,

ואז כשמרגישים שהבנו את הרעיון, ולמדנו איך ליישם עם הילדים שלנו, אז להרחיב גם לשיטה השניה, כדי לקבל עוד דגשים קצת אחרים ולהתעשר רעיונית.

ההורה, לא רק על הילד.

לא קראתי הכל

אז כותבת משהו שלא ראיתי התייחסות אליו

ואם מישהי כבר כתבה לא נורא..

אצלינו מאוד עוזרת התרמה.

עוד חמש דקות תלך להתקלח.

תגמור את הפרק ואז אוספים את המשחק.

אני שמה טיימר וכשהוא מצלצל לובשים פיג׳מה.

אפילו - אני עכשיו סופרת עד 10 וב10 יוצאים מהמקלחת

הספירה לא בקטע של איום ואוי ואבוי אפ לא תספיק עד שאגמור לספור, אלא לתחום לילד את הזמן ולתת לו הרגשה שרואים את הרצון שלי להמשיך.

לא עובד ב100% אבל ממש עושה טוב.

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...