את גילאי הילדים

לא דןמה ילדים בני 2-7 ל5-13

לפעמים מעודדת את עצמי, שאני לא באמת רוצה ילדים 'חיילים'. אני רוצה שתהיה להם חשיבה עצמאית ולא יהיו מרַצים. ההתנהלות של בית אמורה להיות שונה מהתנהלות בכיתה, טוב שבבית הם מרשים לעצמם את החופשיות הזו.

אבל אי אפשר ככה! אותי הכי משגע ההתעלמות. אבל גם לולא זה, אי אפשר לבזבז את כל הזמן עם הילדים או בכלל את כל הזמן הפנוי ביום בתחנונים כדי שיואילו בטובם לזוז!!

ואצלנו אני אפילו לא מבקשת עזרה. אני מדברת רק על התנהלות יומיומית ש-ל-ה-ם.

אבל יש הבדל בין להתווכח מידי פעם, לבין כל מילה שלי זה חוסר הקשבה.

כאילו, כמה פעמים אפשר להגיד להוציא קופסת אוכל למקום מהתיק? זה משהו שאתה עושה כל יום, אז למה להתווכח?!  מרגישה שהם נכנסו לפינה כזאת שאם הם לא מתווכחים אז הם כאילו לא קיימים. זה כבר נהיה חזק מהם. מתסכל 

והדוגמה, בכלל..

עוקבת לעצות טובות 

חוץ מזה שגם אני הייתי בתהיות שלך איך כל אדם בעולם אני מעמידה במקום ברגע ורק מול הילדים הכל יותר קשה

המסקנה שהגעתי אליה שלילדים שלי יש לי המון רגשות ואהבה והם מרגישים את זה ומנצלים את זה בהתאם🤔

וגם מבוגרים

לא אוהבים פקודות/ משימות/ בקשות

הם רוצים לעשות מה שהם חושבים, להתנסות, לטעות, לתקן.

גם ילדים שנולדו עם צייתנות גבוהה, לא יעשו כל מה שאומרים להם אלא חלק קטן, ילדים שנולדו עם חוסר צייתנות, לא יעשו כלום ואז זה מרגיש מלחמה תמידית.

לכן, אני משתדלת לנהל תקשורת עם הילדים, נטול פקודות/ משימות, אני מציעה, מסבירה, מחכה לשיתוף פעולה, לא ממהרת, יוצרת דיון, כל מקרה הוא זמן ללמידה להתנסות.

כן, צריך סבלנות, זמן ואמונה בדרך. ככה השגתי שיתוף פעולה מכל הילדים, גם מילד חסר צייתנות.

לגבי גבולות, אכן צריך לשים אותם, אבל הם נועדו לקווים אדומים. כשמשתמשים בגבולות לפעולות פשוטות של יום יום, זה מבלבל את הילד וגורם לבעיות בתקשורת ובהתנהגות.

איך להציע, להסביר ולגרום לשיתוף פעולה לילד שצריך לאסוף את המשחקים.

אני משכנעת שזה ילך לאיבוד, שהקטן יגע להם בקלפים, שאני לא יוכל לקנות עוד אם לא שומרים על זה... זה לא בדיוק מעניין אותם. הם מפילים את זה על מישהו אחר שהוא הוציא... 

אם את מנסה לשכנע ובסוף אוספת בעצמך/ מגיעה לכעס - למה שילמדו מזה להבא..?

תני להם להתמודד עם ההשלכות, אז ייאבדו קלפים והם יהיו מתוסכלים

אני אומרת פעם- פעמיים, מסבירה מה עלול לקרות אם.. הם בחרו, וצריכים להתמודד עם התוצאה 

אבל גם את צריכה לדעת להתמודד איתה האמת

אבל להבנתי זו לא הגישה של @oo 

ובאמת לא אכפת להם, מקסימום אכפת לרגע וזהו.

אבל באמת גם רוב המשימות התוצאות שלהם לא מפריעות להם, למשל- כנסו להתקלח, אין להם שום בעיה לא להתקלח גם שבוע.

למשל- להוציא קופסת אוכל מהתיק, אמרתי להם שאני לא אוכל לשים להם את האוכל בקופסא מחר, ובאמת הכנתי להם בשקית, וואלה , לא הזיז להם.

וגם בלאגן בבית, באמת באמת לא אכפת להם להחיות בבלאגן, זה פשוט לא מזיז להם. אותי זה משגע לראות דברים זרוקים על הרצפה ואז נכנסת למרדף של - תרימו את זה למקום... 

אז מה אכפת לך שיהיה אוכל בשקית למשל...?

אני הייתי מגדירה דברים שהם בגדר מאסט, כמו נגיד מקלחת, והופכת את זה לחוויה ולא לפקודה שצריך לציית לה. זמן עם אמא, שיריים, בובה למים וכאלה

גם איסוף צעצועים יכול להיות חוויה במקביל לעניין של סיבה ותוצאה.  לא אספת - אמא תטאטא את זה לפח כי אין לה כח להרים. עשיתי את זה יותר מפעם אחת האמת אם כי אני מעדיפה חוויה ולשבח אחרי מעשה וכמה כיף שמסודר ונקי וכו

בגדים מלוכלכים נשארו ברצפה - אז באסה להם אם לא אספיק להגיע לזה ולכבס להם שיהיה להם את הבגדים שהם אוהבים. במקרה כזה עושה מבצע 10 דקות לפני השינה ו- איזה כיף שהחדר נקי!

אבל העיקרון הוא - להחליט קודם כל מה את רוצה שיהיה בו שיתוף פעולה ולא לנסות שבהכל יהיה כי זה פחות ריאלי. כשזה הרגל שלא מוקנה עדיין, יותר קשה להשיג שיתוף פעולה. אני בעד לתת חוויה חיובית מהנעה של הילדים סביבנו ואז להרחיב את היריעה

ויש דברים שאפשר לשחרר בהם. יש רצון לשיתוף פעולה ויש רצון לשליטה בהכל. 

זה ש*לך* מפריע לא אומר שהם צריכים להתיישר בהכרח לפי מה שאת רוצה. אבל בכל זאת, יש דברים שברור שטוב לחנך אליהם ילדים 

יש עם זה כמה בעיות.

עם הכריך, לא בא לי לצאת האמא הזאת ששולחת בשקית. אבל עוד מילא..

גם לא בא לי לזרוק לפח צעצועים יקרים שקניתי ויכולים לשמש את האחים הקטנים יותר.

וכן מפריע לי שהבית לא יהיה נקי, שהבגדים על הרצפה, ובכללי תחושה לא נעימה כי הבית מבולגן.

לילדים, לא באמת אכפת אם הבית נקי או מסודר, גם לי לא הפריע בתור ילדה. אבל לא רואה איך הגישה הזאת מקדמת אותי..

הבת שלי קבוע לא שמה בגדים מלוכלכים בסל, היא ישנה במיטה איתם והם נופלים מאחוריה ובפסח שישי ושמחו מה אני מגלה שם, ואז הרבה בגדים טובים נהרסים מאבק ועוד והולכים לפח.. 

אני אומרת לילד הקלפים מפוזרים וצריך לאסוף אותם, חבל שהם ילכו לאיבוד. אם לא רוצה לאסוף אז לא, אני לא מודאגת מההשלכות (יאבדו/ מישהו אחר יאסוף) כל שיח כזה של הצעה, שיקוף ונתינת בחירה לילד, מאפשר לו ללמוד, עם הזמן מגיע יותר ויתור שיתוף הפעולה.

ספציפית איסוף משחקים יכול להיות קשה לילדים, איסוף ביחד עם הילד מלמד כישורים של ארגון וייעול, אז אם יש לי כוח אני אאסוף ואציע לילד לאסוף ביחד איתי.

פעם ניסיתי להתנהג כלפיהם בצורה צורה כדי להמחיש להם את ההרגשה אבל תכלס זה לא עזר…

(אמא תקלפי לי תפוז בבקשה

בסדר, תכף

כעבור רבע שעה- אמא קילפת לי?

עוד לא… תכף

וחוזר חלילה)

שקודם כל זה תלוי בגיל של הילדים. זה דבר ראשון.

בכל גיל יש רמה אחרת של הבנה ולכן צורה אחרת של שיח.

חוץ מזה, זה גם מאוד תלוי אופי של ילד. לכל ילד יש אופי שונה ולכן גם דרכים קצת שונות לדבר ולפעול.

כשאני הייתי מתוסכלת מזה שהילדים "לא מקשיבים", קודם כל שאלתי את עצמי האם אני באמת רוצה שהם יקשיבו לי כל הזמן?

התשובה היא לא. אני לא רוצה ילדים ממושמעים מידי, שעושים מיד כל מה שאני אומרת. אני רוצה שהילדים שלי יהיו ילדים חושבים, שיערערו לפעמים על "המערכת", לצד ההבנה שכן יש איזושהי מסגרת שאנחנו מתנהלים בתוכה.

אז קודם כל ההבנה הזו כבר שיחררה אצלי את הלחץ סביב "האם הילדים מקשיבים לי או לא", ועכשיו זו כבר שאלה של "איך אנחנו מתנהלים בבית הצורה נעימה".

זה נשמע דומה, אבל זה לא.

כי לפני כן כשביקשתי מילד משהו והוא לא עשה, זה היה עניין של "אגו". אני האמא, אני אמרתי, אתה תקשיב.

עכשיו זה יותר עניין של איך אנחנו רוצים שההתנהלות שלנו במשפחה תראה, מה חשוב לנו ומה פחות ובהתאם לזה הבקשות מגיעות, ולא בהתאם לרצון שלי בהקשבה של הילדים.

איך זה קורה בפועל?

קודם כל יציבות שלי. כשאני מבקשת משהו אני מגיעה מעמדה שבטוחה שזה הדבר שצריך לקרות עכשיו.

אני מנווטת את הסיטואציה.

מותר לכם להתעצבן, מותר לכם לא להסכים, אבל זה לא מערער אותי. פשוט זה מה שאמור לקרות עכשיו.

אני לא כועסת כשאני מבקשת להיכנס להתקלח, אני אומרת שוב שזה מה שצריך לעשות עכשיו. ברוגע.

הביטחון הזה מוריד לא מעט מההתנגשויות.

ברור שקורה שעדיין לא רוצים, כן?

ואז זה תלוי גיל ותלוי ילד.

בגילאים גדולים יותר - אני מעבירה אחריות. ילד בן 6 חא רוצה להתקלח? בסדר גמור, אתה לא חייב. אני חושבת שזה חשוב, אני חושבת שזה יהיה לך יותר נעים, אבל אני כאן רק ממליצה. לא דורשת.

ילד בן 3 לא רוצה להתקלח? יופי מותק, אבל אתה צריך בכל אופן בא נעשה תחרות למקלחת, בא תיקח משחק למקלחת, בא נראה אם אנחנו יכולים להתקלח בטיל טילון תוך כדי שאנחנו סופרים עד 20. יאללה? יאללה.

שתי הדרכים האלו מורידות כמעט למינימום את הוויכוח.

בגיל גדול אפשר להעביר אחריות, תוך כדי שיש שיח על החשיבות של כל מיני דברים. ואז הילד כבר מספיק בשל בשביל להבין בעצמו מה חשוב ומה לא.

כמה דברים פרקטיים:

1. דוגמה אישית והשתתפות עם הילדים - הילדים אצלי יכולים לגלגל עיניים שעה אם אבקש מהם לסדר לבד, אם אני באה ומצטרפת אליהם, תוך שתי דקות סיימנו הכל.

2. פרגונים - אפשר גם לפרגן למי שעושה, אבל עוד יותר, לפרגן באופן כללי על מה שזה יוצר בבית. "איזה כיף שאספנו את המשחקים, איך נעים להיות בבית מסודר". "תודה לכל מי שערך את השולחן, עכשיו אנחנו יכולים מיד לשבת לאכול". זה גם לא יוצר קנאה, כי זו מחמאה כללית לכל השותפים, וזה גם משקף את ה"רווח" מלהשתתף במשימות בבית.

3. להפוך דברים למשחק, להשתמש בהומור. לשים שירים כשמסדרים, לעשות תחרות ריצה למקלחת, לבדוק מי מנצח - אתה מוריד קודם בגדים, או אני מכוונת לך את המים. אתה אוסף רק את המשחקים האדומים, אני את הצהובים.

הומור - ילד מבקש "לראות" (אצלנו זה קיצור של לראות סרט). אני בחיוך: מה אתה רוצה לראות? לראות את היד שלי? את הספה? וככה ממשיכים בצחוק, עד שכשאני אומרת לא, כולנו כבר במצב רוח טוב.

ילד לא מובן לסדר, יושב על הרצפה בכעס. מתיישבת לידו באותה פוזה. מתחילה לעשות פרצופים. תוך כמה דקות שנינו מתגלגלים מצחוק ומסדרים ביחד.

לגבי הומור - צריך לשים לב שזה לא נעשה בצורה פוגעת, אבל הרבה פעמים זה מקליל אווירה ואת חוסר הסבלנות שלי אני מנסה לתרגם לצחוק שיוצר קירוב ושיתוף פעולה

אתה לא קם?

בסדר גמור.

אין לך ...- בטלפון, פוקימונים, כדור,.....משהו שאכפת לו ממנו.

זה מרים אותם.

לי פחות מתאים לדבר ככה, למרות שאני רואה שזה תכלס מקים אותם, אצלי זה נסיון לבקש, לפעמים עובד לפעמים לא- וכן, לפעמים זה סופר מעצבן... כשאין נכונות.. בכללי זה לשים לב מתי מבקשים ומה בדיוק.

שלא יהיה יותר מדיי.

אבל מתסכל כ"כ שהכל עובד איתם באיומים.

ולפעמים, האיום לא מזיז להם ואז את מגלה כמה מילה של אמא שווה 🤫

הרבנית חבצלת סלוטין שנקרא איומים, עונשים ועידוד

משהו כזה.

עשה לנו שינוי בתפיסה והיה םרקטי מאוד

נכון שאני לא רוצה שיהיו רובוטים, שתהיה להם חשיבה משלהם וכו'.

אבל, יש הבדל גדול בין ילד ש*כל* מה שאומרים לו, גובל בויכוחים, דיונים, או התעלמות. ניסיתי גם לגשת בשיטה של שכנוע, של משחק, של הומור. אבל זה גם נראה לי לא חינוכי בדיוק, כאילו, אני אמורה להתחנן שיקשיבו לי? .מה עם כיבוד הורים? שאני בחודש תשיעי או שניה אחרי לידה מוצאת את עצמי מתחננת/ מאיימת/ מתוסכלת שביקשתי לאסוף את המשחקים המפוזרים? זה עד כדי כך מסובך? זה יכול להיות גם דיון על להרים את התיק של הילד למקום , בחייאת, זה שניה וחצי. רוב הזמן זה ויכוח סתם. אין פה משהו עקרוני, אין פה עייפות, זה אמצע היום, הוא לא באמצע משחק חשוב. זה פשוט לא בא לו.  והוא התרגל שאפשר להתווכח על כל דבר.

אז אני מוצאת את עצמי מגיעה לאיומים- מי שלא מקשיב לאמא לא מקבל את האיגלו אחרי האוכל. (מה הקשר בין הדברים?) ומרגישה מטומטמת שאין לי כח מולם שאני צריכה להפעיל את האיגלו ..

זה נורא מתסכל. 

לדבר אל הלב שלהם.

להגיד להם שממש כואב לי בגוף לאסוף את המשחקים עכשיו. ושנורא חשוב לי שהבית יהיה מסודר ושאני חייבת שהם יעזרו לי בזה, שזה ממש ישמח אותי ויעשה לי טוב בלב.

וואלה עזר..

מה את אומרת.

אבל הכוונה היא לא שאת מתחננת, אני לא משחקת איתם כדי להתחנן, אלא כי זה מקל עלי וזה מפחית התנגשויות.

ואז כשאני אומרת משהו בצורה של "קח את זה ואת זה למקום", כבר יותר קל לי. כי זה לא כל הזמן, זה רק הדברים שממש חשובים לי.

אני בוחרת על מה להתעקש ועל מה לא.

לגבי מה שאמרת אחר כך "חודש תשיעי, אחרי לידה" אני מבינה את התחושה ממש, אבל זה לא אמור לעניין את הילדים. זאת אומרת, להגיע לילדים מתוך מקום של "תראו כמה קשה לי, אז תעזרו לי", אני לא חושבת שזה נכון. וכשאני עומדת ככה מול הילדים זה יוצר לי תחושה לא טובה.

הזמן לעבוד על זה הוא באמת לא בדיוק ברגעי הקושי, אלא כשגרה, לנסות לייצר בית עם מסגרת וכללים. אם באמת כל הזמן כל הזמן יש התנגשויות, זה ממש מעייף וברור שזה סוחט את הסבלנות.

יכול להיות שההתמקדות צריכה להיות לא בפתרונות למקרים ספציפיים, אלא במסגרת הכללית של הבית.

וזה מגיע מתוך מקום של ביטחון שלך. "אמא אמרה, אז עושים. נקודה". ברוגע, בלי לעלות טונים. מתוך עמוד שדרה יציב שלך.

אל תנסי את זה בהכל, תבחרי משהו אחד להתחיל איתו. חשוב לך שיחזירו תיקים למקום שחוזרים הביתה? תתחילי בזה.

אוספת אותם בבוקר / בערב. מעדכנת שממחר כדי שיהיה לנו נעים בבית אנחנו מחזירים את התיקים למקום כשמגיעים. למה? כי זה יותר נעים. ואת מבהירה שאת הולכת להקפיד על זה.

ואת מקפידה.

מגיעים הביתה, מזכירה בצורה נעימה.

לא מקשיבים, מזכירה שוב. מתוך מקום של רוגע.

אני מודה שבשלב כזה אם לא מקשיבים, אני כן כבר מגבילה בדברים. אבל יותר בצורה של סיבה ותוצאה, לא עונש של קינוח.

לא מחזירים תיקים - "בסדר גמור, אבל אני לא מוכנה שתתחילו לשחק לפני שהתיקים במקום". ושוב, אומרת את זה בצורה רגועה, וממשיכה בענייניך.

לוקחים משחק? "אתה רוצה לשחק מותק? איזה יופי. תחזיר בבקשה את התיק שלך למקום".

ילד "אבל למה????"

אמא ברוגע "כי ככה אמרתי. אלו הכללים בבית שלנו".

ילד מתעצבן מתעצבן

ככל הנראה אחרי רוגע שלך הוא בסוף יעשה את זה.

וככה מתחילים.

בעצם ככל שאני כותבת, אני מבינה שיש כאן שני חלקים.

יש את החלק של כללי הבית - בבית שלנו יש כללים שלפיהם אנחנו מתנהגים.

זה הבסיס

על זה נבנה גם שיח של אחריות, אמון, הסבר, צחוק.

אבל בעצם הבסיס הבסיס, הוא הכללים. שיש מסגרת, שבה אמא ואבא הם המובילים, הם הקובעים את הכללים, ומי שבבית נענה למסגרת. אחרי שיש את המסגרת, אפשר להמשיך לשלבים הבאים.

אבל באמת קודם צריך להיות משהו בסיסי

וגם לעיתים של מבוגרים,

להגיד שקשה להם עם כל המשימות הללו.

זה יכול להיות להם קשה גם אם לא מבינים מה קשה בזה.

בעיניי, הדרך לתקשורת טובה עם ילדים, חייבת לעבור דרך ראית הצד שלהם, אם לא מצליחים לראות אותו, קשה להבין אותם וקשה להוביל אותם.

פעם הייתי מצפה מהם לעשות מה שאני אומרת ומה הבעיה אני מבקשת משהו שלא אמור להיות להם מורכב כל אחד לגילו

מה שהבנתי שאני צריכה להראות להם איך לעשות ולמה אני מצפה בפועל לא משנה לי איך הם יעשו העיקר שיעשו ואז הם הבינו ועושים לבד כבר כשאני מבקשת מהם

וזה כאילו מרגיש טיפשי אבל הבנתי שמה שאני עושה כבר שנים הם רק מתחילים להתנסות ולעשות ולפעמים זה לא מצליח להם מבחינתם הם ניסו את המקס' ואנחנו התעצבנו כי לא עשו בדיוק מה שרצינו.

למשל אם צריך לשים את התיקים במקום-זה מתפרש אצלם שקודם צריך בכלל למצוא מקום קבוע ובעקביות של כמה ימים איתו ביחד להניח במקום כדי שההרגל יוטמע.

ייתכן שאצלך יותר מורכב כי כבר יש כמה ילדים אבל ברגע שהגדולים בחבורה מפנימים בדרכ הקטנים לומדים מהם ומתרגלים גם.

שאם מסתכלים על זה בצורה ש"זה לוקח בדיוק שניה, ומה אכפת לו, ומה עם כיבוד הורים" זה מאוד מתסכל.

אם תנסי להבין את הצד שלהם, שיש פה עניין שילדים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות והם מחפשים לשלוט במה שקורה (במיוחד אחרי יום שלם בבית ספר שהם היו צריכים להקשיב להוראות ולציית מיד) אולי יהיה לך יותר קל לקבל את זה. כמובן שזה בכל זאת מעצבן, אבל המפתח לשיתוף פעולה זה להבין את הצד שלהם.

אני משתדלת לבקש מהם לעשות דברים כשהם לא שקועים במשהו אחר, ואם אפשר נותנת להם אפשרות בחירה. אתה מעדיף להתקלח לפני ארוחת ערב או אחרי? אנחנו מסדרים עכשיו, אתה רוצה לאסוף את המכוניות או המגנטים?

לפעמים אני מאפשרת להם לבחור את שעת השינה שלהם (בטווח שבין 7:45 ל8:15) בתנאי שהם אחראים לרוץ למיטה כשהשעה הזו מופיעה בשעון (הם בני 5 ו7 ויש להם שעונים דיגיטליים). אם זה לא עובד אני אומרת להם חבל, מחר תצטרכו ללכת לישון בשעה שאמא תבחר.

שום דבר לא עובד תמיד ולא עם כל ילד, אבל זה עוזר ברמה מסוימת. 

א. מסכימה לגמרי שחייבים גבולות. אמא לא צריכה להתחנן, לא צריכה להסביר כל דבר, אפשר לבקש מהילדים למלא הוראה ולצפות שיעשו אותה כי ככה אמא אמרה.

ב. עם כל זאת, עדיין אנחנו כבוגרים יכולים להבין למה הדרישה לציות עיוור מעוררת התנגדות. היא בעצם דורשת ממני למחוק את הרצון שלי ואת השכל שלי ולקיים את מה שאמרו לי ללא שיקול דעת משלי.

זה מתאים יותר לגיל הקטן, אבל עם הבשלות להבין מסר מורכב נכון יותר להסביר הוראות רוב הפעמים ולהשאיר את הדרישה לציות למיעוט.

את הבקשה לאסוף לא צריך לתרץ באמא כאובה, או בנזרוק את המשחקים שלך לפח (שזו טעות של ממש. כי הנפגעת המשנית זו את, קל וחומר אם את לא מבצעת ואז לימדת אותם שמותר לשקר)

אלא- 'עכשיו אוספים צעצועים למקום כדי לשמור עליהם שלא יאבדו/ שהבית שלנו יהיה נעים ומסודר/ שיהיה קל למצוא אותם בפעם הבאה'.

זה לא סותר את זה שזו פקודה, אבל היא מדברת אל השכל שלהם. כשהם יגדלו הם לא יבעטו בה 'כי גדלנו ועכשיו מי יאמר לנו מה לעשות'

יש עוד שיטה יעילה אבל צריך להיזהר שלא להפוך אותה למניפולטיבית-

עידוד: 'את יודעת תמר שאני מתפעלת מהחריצות שלך. אתמול ראיתי אותך מתקלחת בכזו זריזות! בטח תצליחי לסדר את הפלימוביל שלך ראשונה!'

התנאים להשתמש בה הם ישרות (לא לומר דברים לא נכונים), דוגמה מהחיים והכי חשוב שגם אם הילד לא מבצע מה שאמרת הוא לא מאבד את התואר החיובי (חרוץ במקרה הזה). לא לומר 'נראה אם אתה באמת חרוץ'

ל'התחכמויות' האלה שפה של ילדים

הם לא באמת מבינים כמה קשה לך ושאת בחודש תשיעי. בעיניי טוב שכך. זה מראה על גדילה רגשית נורמטיבית. הם עדיין מרוכזים בעצמם כי זה הגיל, אבל זה לא אומר שלא נבקש מהם בכל זאת

אני ממעטת להשתמש בייסורי מצפון מול הילדים האמת ומשתמשת בשיטת ה'אשרי'

ואגב, אל תיגררי לדיון. תופתעי כמה ילד מעצמו יכול להיות קשוב כשאת חוזרת על בקשה. בלי צעקות וכעס.

אמא ביקשה אז אני מצפה ממך לעשות

אני בכל אופן יוצרת מן 'פלואו' כזה שהוא מובנה בסדר היום: קמים בבוקר- פיג'מה על המיטה

אחהצ - אוספים משחקים ומחזירים למקום לפני א. ערב.

מורידים בגדים למקלחת - ישר לסל כביסה

ואז יש זמן נשנושים עם אמא וסיפור לפני השינה ו- איזה כיף שהבית נקי כדי שלא נצטרך להתעכב יל זה מחר וייקח לנו יותר זמן לסדר!

אני דואגת להשתמש במילים של שיתופיות, כמו בואו נעשה סיבוב על החדר/ הבית. לא כמנחיתה הוראה, אלא עושים ביחד.

ברור שלא כל הזמן מצליחה להקפיד, אבל כשהם יודעים מה צפוי ויש סדר יום יותר קל להם לדעתי

כותבת פתק נחת לגן, הם הולכים כמו טווסים חח ואז זו מן התניה בלי מילים של עזרה - פתק נחת. אבל לא רק על עזרה, גם על התגברות על מידה לא טובה

הם ילדים, בני אדם.

יש להם רצונות וחשיבה עצמאית.

כשלא מכבדים את זה, הם עוד יותר חייבים לעמוד על שלהם כדי שלא יקחו להם את הדבר הבסיסי שנקרא רצון חופשי,

וככה נוצרים מאבקי כוח.

במקום להיכנס לזה, מראש תנסי לנהל שיח של הבנה הדדית ושיקוף רגשות (של שניכם) ולתת מרחב בחירה.

כשהם יבינו מה הם מרגישים, יהיה להם הרבה יותר קל להתגבר.

כרגע כל ההתנהלות שלכם היא של ויכוחים, הם רגילים שזאת השפה שהם דוברים אותה.

אם תרצי ללמד שפה אחרת, גם כדאי ללמוד אותה טוב ולנסות לאורך זמן,

וגם לשתף אותם בתהליך.

אפשר ממש להגיד: אני לא מתווכחת, אני לא אומרת פעמיים.

זה לוקח זמן עד שכולם עוברים משפה לשפה, וזה תהליך שלוקח כוחות,

אבל אח"כ זה שווה לגמרי את המאמץ.

להראות סיבה ותוצאה.

כן, הלכו ועדיין הולכים אצלי לישון בלי מקלחת, כי פיספסו את השעה..אני מסבירה להן שבסוף זה בשבילן כי להתקלח זה כיף ואני לא מכריחה אף אחד להתקלח

עם לאסוף משחקי הכי קשה להן, עוזר האמת שאני הולכת לטאטא או להפעיל אי רובוט ולפעמים גם אנחנו מסדרות ביחד וממיינות ואני אומרת שכמה שיותר דברים תתרמו לילדות אחרות, יגיעו אליכן דברים חדשים וזה מדרבן אותן.

קלמר או ספרים מפוזרים כמה פעמים הבת שלי (בכיתה א) שכחה וזה בסדר, בכוונה לא הערתי שתלמד לקח, הסתדרה.

גם כשהן רבות בינהן כל משהו אני לא ממהרת לתת פתרון והרבה פעמים כמה שנן קטנות הן מוצאות אותו וזה מפליא אותי ממש כל פעם מחדש.

לשחרר שליטה זה גם לא לפחד מתגובה, כמו  ש

@Seven כתבה למה כל כך קשה לנו עם ילדים זה דווקא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אותם וגם תלויים באהבה שלהם, רוצים אותם ממושמעים וזה פוגע בנו כשהם לא. זה עבודה גם לשחרר את התלות הזאת, אפשר לאהוב ילד, אבל לא להיות תלוי כל כך בתגובה שלו, לפתח חוסן.

הלשחרר שליטה הזה עוזר בכל כך הרבה דברים, גם עם הבעל , אני עדיין לא לגמרי שם, אבל איפה שאני כן זה מקל עליי ממש.

בכיתה את דמות סמכותית א'א להשוות

בבית תחשבי אם גם במרחב הזה את מציגה את עצמך כמו שאת בכיתה

יעשה לך הרבה סדר בראש.

אחד לאחד מה שאת מתארת ומתסכל אותך.

ספר / פודקסט?

יש גם מלווה שמתקשרת לשאול אם רוצים להתייעץ על סוגיה ספציפית אבל לא הייתי צריכה.

המליצו פה בעבר על הפדקאסט של רותי דריאל.

יכולה להתרשם מהתכנים החינמיים שיש באתר שלהם.

יש גם קבוצות ווטסאפ ששולחים לשם תכנים מדי פעם.

אני יודעת שגם זיוה מאיר מדריכה בשיטת תקשורת מקרבת, אבל אני לא יודעת אם יש לה קורס להורים או רק למדריכים,

אפשר לחפש תכנים שלה.

בס״ד

את אומרת שזה אותו דבר?

(את רותי דריאל אני מכירה ומאד אוהבת את התכנים שלה).

זיוה מאיר זה נראה לי יותר שפר, ממה ששמעתי ממנה, לא?

את רותי דריאל שמעתי קצת,

אולי כל אחד שם דגש על דברים אחרים, אבל הבסיס דומה מאוד ממה שאני נחשפתי, לא מכירה לעומק את רותי דריאל כדי להצביע על השונה והדומה לעומת תקשורת מקרבת.

(אצל רותי דריאל יש מספיק דגש על הצד ההורי? על הרגשות, היכולות והרצונות? כי זה חשוב מאוד בעיני לא רק להבין את צד הילד, אלא גם את צד ההורה כדי להגיע לאיזון נכון ולהימנע מתסכול)

לזיוה מאיר יש קורסים של תקשורת מקרבת, אני לא יודעת אם היא משלבת שפר בפנים או שמדובר בהדרכות שונות, או שהיא לא מלמדת שפר בכלל.

מה אני יודעת זה לפי הפרסומים, לא שמעתי קורס שלה.

שבגישה ההיקשרותית יש פחות דגש על שיקוף ותמלול רגשות.

ולדעתי זה מרכיב חשוב. כשילד יודע להביע שם של רגש, זה תוחם את הרגש למשהו מסויים ומאפשר להתגבר עליו.

למשל אם ילד יודע לומר אני מפחד, נוכל להוביל שיח מה אפשר לעשות עם פחד.

בהורות מקרבת יש יותר מנעד של אפשרויות תחת השאלה למה הילד זקוק.

הילד צורח ומשתולל. בשתי השיטות ההתנהגות היא חיצונית ומעידה על צורך פנימי שזקוק למענה,

אבל אצל רותי דריאל מרגיש שהיא נותנת את התשובה ובבית להורות מקרבת ההורה שואל את עצמו מה הצורך הפנימי של הילד.

בכל אופן אולי כדאי ללמוד קודם שיטה אחת טוב, להתחיל ליישם, לחזור שוב לתיאוריה ולהתעמק,

ואז כשמרגישים שהבנו את הרעיון, ולמדנו איך ליישם עם הילדים שלנו, אז להרחיב גם לשיטה השניה, כדי לקבל עוד דגשים קצת אחרים ולהתעשר רעיונית.

ההורה, לא רק על הילד.

לא קראתי הכל

אז כותבת משהו שלא ראיתי התייחסות אליו

ואם מישהי כבר כתבה לא נורא..

אצלינו מאוד עוזרת התרמה.

עוד חמש דקות תלך להתקלח.

תגמור את הפרק ואז אוספים את המשחק.

אני שמה טיימר וכשהוא מצלצל לובשים פיג׳מה.

אפילו - אני עכשיו סופרת עד 10 וב10 יוצאים מהמקלחת

הספירה לא בקטע של איום ואוי ואבוי אפ לא תספיק עד שאגמור לספור, אלא לתחום לילד את הזמן ולתת לו הרגשה שרואים את הרצון שלי להמשיך.

לא עובד ב100% אבל ממש עושה טוב.

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות