את גילאי הילדים

לא דןמה ילדים בני 2-7 ל5-13

לפעמים מעודדת את עצמי, שאני לא באמת רוצה ילדים 'חיילים'. אני רוצה שתהיה להם חשיבה עצמאית ולא יהיו מרַצים. ההתנהלות של בית אמורה להיות שונה מהתנהלות בכיתה, טוב שבבית הם מרשים לעצמם את החופשיות הזו.

אבל אי אפשר ככה! אותי הכי משגע ההתעלמות. אבל גם לולא זה, אי אפשר לבזבז את כל הזמן עם הילדים או בכלל את כל הזמן הפנוי ביום בתחנונים כדי שיואילו בטובם לזוז!!

ואצלנו אני אפילו לא מבקשת עזרה. אני מדברת רק על התנהלות יומיומית ש-ל-ה-ם.

אבל יש הבדל בין להתווכח מידי פעם, לבין כל מילה שלי זה חוסר הקשבה.

כאילו, כמה פעמים אפשר להגיד להוציא קופסת אוכל למקום מהתיק? זה משהו שאתה עושה כל יום, אז למה להתווכח?!  מרגישה שהם נכנסו לפינה כזאת שאם הם לא מתווכחים אז הם כאילו לא קיימים. זה כבר נהיה חזק מהם. מתסכל 

והדוגמה, בכלל..

עוקבת לעצות טובות 

חוץ מזה שגם אני הייתי בתהיות שלך איך כל אדם בעולם אני מעמידה במקום ברגע ורק מול הילדים הכל יותר קשה

המסקנה שהגעתי אליה שלילדים שלי יש לי המון רגשות ואהבה והם מרגישים את זה ומנצלים את זה בהתאם🤔

וגם מבוגרים

לא אוהבים פקודות/ משימות/ בקשות

הם רוצים לעשות מה שהם חושבים, להתנסות, לטעות, לתקן.

גם ילדים שנולדו עם צייתנות גבוהה, לא יעשו כל מה שאומרים להם אלא חלק קטן, ילדים שנולדו עם חוסר צייתנות, לא יעשו כלום ואז זה מרגיש מלחמה תמידית.

לכן, אני משתדלת לנהל תקשורת עם הילדים, נטול פקודות/ משימות, אני מציעה, מסבירה, מחכה לשיתוף פעולה, לא ממהרת, יוצרת דיון, כל מקרה הוא זמן ללמידה להתנסות.

כן, צריך סבלנות, זמן ואמונה בדרך. ככה השגתי שיתוף פעולה מכל הילדים, גם מילד חסר צייתנות.

לגבי גבולות, אכן צריך לשים אותם, אבל הם נועדו לקווים אדומים. כשמשתמשים בגבולות לפעולות פשוטות של יום יום, זה מבלבל את הילד וגורם לבעיות בתקשורת ובהתנהגות.

איך להציע, להסביר ולגרום לשיתוף פעולה לילד שצריך לאסוף את המשחקים.

אני משכנעת שזה ילך לאיבוד, שהקטן יגע להם בקלפים, שאני לא יוכל לקנות עוד אם לא שומרים על זה... זה לא בדיוק מעניין אותם. הם מפילים את זה על מישהו אחר שהוא הוציא... 

אם את מנסה לשכנע ובסוף אוספת בעצמך/ מגיעה לכעס - למה שילמדו מזה להבא..?

תני להם להתמודד עם ההשלכות, אז ייאבדו קלפים והם יהיו מתוסכלים

אני אומרת פעם- פעמיים, מסבירה מה עלול לקרות אם.. הם בחרו, וצריכים להתמודד עם התוצאה 

אבל גם את צריכה לדעת להתמודד איתה האמת

אבל להבנתי זו לא הגישה של @oo 

ובאמת לא אכפת להם, מקסימום אכפת לרגע וזהו.

אבל באמת גם רוב המשימות התוצאות שלהם לא מפריעות להם, למשל- כנסו להתקלח, אין להם שום בעיה לא להתקלח גם שבוע.

למשל- להוציא קופסת אוכל מהתיק, אמרתי להם שאני לא אוכל לשים להם את האוכל בקופסא מחר, ובאמת הכנתי להם בשקית, וואלה , לא הזיז להם.

וגם בלאגן בבית, באמת באמת לא אכפת להם להחיות בבלאגן, זה פשוט לא מזיז להם. אותי זה משגע לראות דברים זרוקים על הרצפה ואז נכנסת למרדף של - תרימו את זה למקום... 

אז מה אכפת לך שיהיה אוכל בשקית למשל...?

אני הייתי מגדירה דברים שהם בגדר מאסט, כמו נגיד מקלחת, והופכת את זה לחוויה ולא לפקודה שצריך לציית לה. זמן עם אמא, שיריים, בובה למים וכאלה

גם איסוף צעצועים יכול להיות חוויה במקביל לעניין של סיבה ותוצאה.  לא אספת - אמא תטאטא את זה לפח כי אין לה כח להרים. עשיתי את זה יותר מפעם אחת האמת אם כי אני מעדיפה חוויה ולשבח אחרי מעשה וכמה כיף שמסודר ונקי וכו

בגדים מלוכלכים נשארו ברצפה - אז באסה להם אם לא אספיק להגיע לזה ולכבס להם שיהיה להם את הבגדים שהם אוהבים. במקרה כזה עושה מבצע 10 דקות לפני השינה ו- איזה כיף שהחדר נקי!

אבל העיקרון הוא - להחליט קודם כל מה את רוצה שיהיה בו שיתוף פעולה ולא לנסות שבהכל יהיה כי זה פחות ריאלי. כשזה הרגל שלא מוקנה עדיין, יותר קשה להשיג שיתוף פעולה. אני בעד לתת חוויה חיובית מהנעה של הילדים סביבנו ואז להרחיב את היריעה

ויש דברים שאפשר לשחרר בהם. יש רצון לשיתוף פעולה ויש רצון לשליטה בהכל. 

זה ש*לך* מפריע לא אומר שהם צריכים להתיישר בהכרח לפי מה שאת רוצה. אבל בכל זאת, יש דברים שברור שטוב לחנך אליהם ילדים 

יש עם זה כמה בעיות.

עם הכריך, לא בא לי לצאת האמא הזאת ששולחת בשקית. אבל עוד מילא..

גם לא בא לי לזרוק לפח צעצועים יקרים שקניתי ויכולים לשמש את האחים הקטנים יותר.

וכן מפריע לי שהבית לא יהיה נקי, שהבגדים על הרצפה, ובכללי תחושה לא נעימה כי הבית מבולגן.

לילדים, לא באמת אכפת אם הבית נקי או מסודר, גם לי לא הפריע בתור ילדה. אבל לא רואה איך הגישה הזאת מקדמת אותי..

הבת שלי קבוע לא שמה בגדים מלוכלכים בסל, היא ישנה במיטה איתם והם נופלים מאחוריה ובפסח שישי ושמחו מה אני מגלה שם, ואז הרבה בגדים טובים נהרסים מאבק ועוד והולכים לפח.. 

אני אומרת לילד הקלפים מפוזרים וצריך לאסוף אותם, חבל שהם ילכו לאיבוד. אם לא רוצה לאסוף אז לא, אני לא מודאגת מההשלכות (יאבדו/ מישהו אחר יאסוף) כל שיח כזה של הצעה, שיקוף ונתינת בחירה לילד, מאפשר לו ללמוד, עם הזמן מגיע יותר ויתור שיתוף הפעולה.

ספציפית איסוף משחקים יכול להיות קשה לילדים, איסוף ביחד עם הילד מלמד כישורים של ארגון וייעול, אז אם יש לי כוח אני אאסוף ואציע לילד לאסוף ביחד איתי.

פעם ניסיתי להתנהג כלפיהם בצורה צורה כדי להמחיש להם את ההרגשה אבל תכלס זה לא עזר…

(אמא תקלפי לי תפוז בבקשה

בסדר, תכף

כעבור רבע שעה- אמא קילפת לי?

עוד לא… תכף

וחוזר חלילה)

שקודם כל זה תלוי בגיל של הילדים. זה דבר ראשון.

בכל גיל יש רמה אחרת של הבנה ולכן צורה אחרת של שיח.

חוץ מזה, זה גם מאוד תלוי אופי של ילד. לכל ילד יש אופי שונה ולכן גם דרכים קצת שונות לדבר ולפעול.

כשאני הייתי מתוסכלת מזה שהילדים "לא מקשיבים", קודם כל שאלתי את עצמי האם אני באמת רוצה שהם יקשיבו לי כל הזמן?

התשובה היא לא. אני לא רוצה ילדים ממושמעים מידי, שעושים מיד כל מה שאני אומרת. אני רוצה שהילדים שלי יהיו ילדים חושבים, שיערערו לפעמים על "המערכת", לצד ההבנה שכן יש איזושהי מסגרת שאנחנו מתנהלים בתוכה.

אז קודם כל ההבנה הזו כבר שיחררה אצלי את הלחץ סביב "האם הילדים מקשיבים לי או לא", ועכשיו זו כבר שאלה של "איך אנחנו מתנהלים בבית הצורה נעימה".

זה נשמע דומה, אבל זה לא.

כי לפני כן כשביקשתי מילד משהו והוא לא עשה, זה היה עניין של "אגו". אני האמא, אני אמרתי, אתה תקשיב.

עכשיו זה יותר עניין של איך אנחנו רוצים שההתנהלות שלנו במשפחה תראה, מה חשוב לנו ומה פחות ובהתאם לזה הבקשות מגיעות, ולא בהתאם לרצון שלי בהקשבה של הילדים.

איך זה קורה בפועל?

קודם כל יציבות שלי. כשאני מבקשת משהו אני מגיעה מעמדה שבטוחה שזה הדבר שצריך לקרות עכשיו.

אני מנווטת את הסיטואציה.

מותר לכם להתעצבן, מותר לכם לא להסכים, אבל זה לא מערער אותי. פשוט זה מה שאמור לקרות עכשיו.

אני לא כועסת כשאני מבקשת להיכנס להתקלח, אני אומרת שוב שזה מה שצריך לעשות עכשיו. ברוגע.

הביטחון הזה מוריד לא מעט מההתנגשויות.

ברור שקורה שעדיין לא רוצים, כן?

ואז זה תלוי גיל ותלוי ילד.

בגילאים גדולים יותר - אני מעבירה אחריות. ילד בן 6 חא רוצה להתקלח? בסדר גמור, אתה לא חייב. אני חושבת שזה חשוב, אני חושבת שזה יהיה לך יותר נעים, אבל אני כאן רק ממליצה. לא דורשת.

ילד בן 3 לא רוצה להתקלח? יופי מותק, אבל אתה צריך בכל אופן בא נעשה תחרות למקלחת, בא תיקח משחק למקלחת, בא נראה אם אנחנו יכולים להתקלח בטיל טילון תוך כדי שאנחנו סופרים עד 20. יאללה? יאללה.

שתי הדרכים האלו מורידות כמעט למינימום את הוויכוח.

בגיל גדול אפשר להעביר אחריות, תוך כדי שיש שיח על החשיבות של כל מיני דברים. ואז הילד כבר מספיק בשל בשביל להבין בעצמו מה חשוב ומה לא.

כמה דברים פרקטיים:

1. דוגמה אישית והשתתפות עם הילדים - הילדים אצלי יכולים לגלגל עיניים שעה אם אבקש מהם לסדר לבד, אם אני באה ומצטרפת אליהם, תוך שתי דקות סיימנו הכל.

2. פרגונים - אפשר גם לפרגן למי שעושה, אבל עוד יותר, לפרגן באופן כללי על מה שזה יוצר בבית. "איזה כיף שאספנו את המשחקים, איך נעים להיות בבית מסודר". "תודה לכל מי שערך את השולחן, עכשיו אנחנו יכולים מיד לשבת לאכול". זה גם לא יוצר קנאה, כי זו מחמאה כללית לכל השותפים, וזה גם משקף את ה"רווח" מלהשתתף במשימות בבית.

3. להפוך דברים למשחק, להשתמש בהומור. לשים שירים כשמסדרים, לעשות תחרות ריצה למקלחת, לבדוק מי מנצח - אתה מוריד קודם בגדים, או אני מכוונת לך את המים. אתה אוסף רק את המשחקים האדומים, אני את הצהובים.

הומור - ילד מבקש "לראות" (אצלנו זה קיצור של לראות סרט). אני בחיוך: מה אתה רוצה לראות? לראות את היד שלי? את הספה? וככה ממשיכים בצחוק, עד שכשאני אומרת לא, כולנו כבר במצב רוח טוב.

ילד לא מובן לסדר, יושב על הרצפה בכעס. מתיישבת לידו באותה פוזה. מתחילה לעשות פרצופים. תוך כמה דקות שנינו מתגלגלים מצחוק ומסדרים ביחד.

לגבי הומור - צריך לשים לב שזה לא נעשה בצורה פוגעת, אבל הרבה פעמים זה מקליל אווירה ואת חוסר הסבלנות שלי אני מנסה לתרגם לצחוק שיוצר קירוב ושיתוף פעולה

אתה לא קם?

בסדר גמור.

אין לך ...- בטלפון, פוקימונים, כדור,.....משהו שאכפת לו ממנו.

זה מרים אותם.

לי פחות מתאים לדבר ככה, למרות שאני רואה שזה תכלס מקים אותם, אצלי זה נסיון לבקש, לפעמים עובד לפעמים לא- וכן, לפעמים זה סופר מעצבן... כשאין נכונות.. בכללי זה לשים לב מתי מבקשים ומה בדיוק.

שלא יהיה יותר מדיי.

אבל מתסכל כ"כ שהכל עובד איתם באיומים.

ולפעמים, האיום לא מזיז להם ואז את מגלה כמה מילה של אמא שווה 🤫

הרבנית חבצלת סלוטין שנקרא איומים, עונשים ועידוד

משהו כזה.

עשה לנו שינוי בתפיסה והיה םרקטי מאוד

נכון שאני לא רוצה שיהיו רובוטים, שתהיה להם חשיבה משלהם וכו'.

אבל, יש הבדל גדול בין ילד ש*כל* מה שאומרים לו, גובל בויכוחים, דיונים, או התעלמות. ניסיתי גם לגשת בשיטה של שכנוע, של משחק, של הומור. אבל זה גם נראה לי לא חינוכי בדיוק, כאילו, אני אמורה להתחנן שיקשיבו לי? .מה עם כיבוד הורים? שאני בחודש תשיעי או שניה אחרי לידה מוצאת את עצמי מתחננת/ מאיימת/ מתוסכלת שביקשתי לאסוף את המשחקים המפוזרים? זה עד כדי כך מסובך? זה יכול להיות גם דיון על להרים את התיק של הילד למקום , בחייאת, זה שניה וחצי. רוב הזמן זה ויכוח סתם. אין פה משהו עקרוני, אין פה עייפות, זה אמצע היום, הוא לא באמצע משחק חשוב. זה פשוט לא בא לו.  והוא התרגל שאפשר להתווכח על כל דבר.

אז אני מוצאת את עצמי מגיעה לאיומים- מי שלא מקשיב לאמא לא מקבל את האיגלו אחרי האוכל. (מה הקשר בין הדברים?) ומרגישה מטומטמת שאין לי כח מולם שאני צריכה להפעיל את האיגלו ..

זה נורא מתסכל. 

לדבר אל הלב שלהם.

להגיד להם שממש כואב לי בגוף לאסוף את המשחקים עכשיו. ושנורא חשוב לי שהבית יהיה מסודר ושאני חייבת שהם יעזרו לי בזה, שזה ממש ישמח אותי ויעשה לי טוב בלב.

וואלה עזר..

מה את אומרת.

אבל הכוונה היא לא שאת מתחננת, אני לא משחקת איתם כדי להתחנן, אלא כי זה מקל עלי וזה מפחית התנגשויות.

ואז כשאני אומרת משהו בצורה של "קח את זה ואת זה למקום", כבר יותר קל לי. כי זה לא כל הזמן, זה רק הדברים שממש חשובים לי.

אני בוחרת על מה להתעקש ועל מה לא.

לגבי מה שאמרת אחר כך "חודש תשיעי, אחרי לידה" אני מבינה את התחושה ממש, אבל זה לא אמור לעניין את הילדים. זאת אומרת, להגיע לילדים מתוך מקום של "תראו כמה קשה לי, אז תעזרו לי", אני לא חושבת שזה נכון. וכשאני עומדת ככה מול הילדים זה יוצר לי תחושה לא טובה.

הזמן לעבוד על זה הוא באמת לא בדיוק ברגעי הקושי, אלא כשגרה, לנסות לייצר בית עם מסגרת וכללים. אם באמת כל הזמן כל הזמן יש התנגשויות, זה ממש מעייף וברור שזה סוחט את הסבלנות.

יכול להיות שההתמקדות צריכה להיות לא בפתרונות למקרים ספציפיים, אלא במסגרת הכללית של הבית.

וזה מגיע מתוך מקום של ביטחון שלך. "אמא אמרה, אז עושים. נקודה". ברוגע, בלי לעלות טונים. מתוך עמוד שדרה יציב שלך.

אל תנסי את זה בהכל, תבחרי משהו אחד להתחיל איתו. חשוב לך שיחזירו תיקים למקום שחוזרים הביתה? תתחילי בזה.

אוספת אותם בבוקר / בערב. מעדכנת שממחר כדי שיהיה לנו נעים בבית אנחנו מחזירים את התיקים למקום כשמגיעים. למה? כי זה יותר נעים. ואת מבהירה שאת הולכת להקפיד על זה.

ואת מקפידה.

מגיעים הביתה, מזכירה בצורה נעימה.

לא מקשיבים, מזכירה שוב. מתוך מקום של רוגע.

אני מודה שבשלב כזה אם לא מקשיבים, אני כן כבר מגבילה בדברים. אבל יותר בצורה של סיבה ותוצאה, לא עונש של קינוח.

לא מחזירים תיקים - "בסדר גמור, אבל אני לא מוכנה שתתחילו לשחק לפני שהתיקים במקום". ושוב, אומרת את זה בצורה רגועה, וממשיכה בענייניך.

לוקחים משחק? "אתה רוצה לשחק מותק? איזה יופי. תחזיר בבקשה את התיק שלך למקום".

ילד "אבל למה????"

אמא ברוגע "כי ככה אמרתי. אלו הכללים בבית שלנו".

ילד מתעצבן מתעצבן

ככל הנראה אחרי רוגע שלך הוא בסוף יעשה את זה.

וככה מתחילים.

בעצם ככל שאני כותבת, אני מבינה שיש כאן שני חלקים.

יש את החלק של כללי הבית - בבית שלנו יש כללים שלפיהם אנחנו מתנהגים.

זה הבסיס

על זה נבנה גם שיח של אחריות, אמון, הסבר, צחוק.

אבל בעצם הבסיס הבסיס, הוא הכללים. שיש מסגרת, שבה אמא ואבא הם המובילים, הם הקובעים את הכללים, ומי שבבית נענה למסגרת. אחרי שיש את המסגרת, אפשר להמשיך לשלבים הבאים.

אבל באמת קודם צריך להיות משהו בסיסי

וגם לעיתים של מבוגרים,

להגיד שקשה להם עם כל המשימות הללו.

זה יכול להיות להם קשה גם אם לא מבינים מה קשה בזה.

בעיניי, הדרך לתקשורת טובה עם ילדים, חייבת לעבור דרך ראית הצד שלהם, אם לא מצליחים לראות אותו, קשה להבין אותם וקשה להוביל אותם.

פעם הייתי מצפה מהם לעשות מה שאני אומרת ומה הבעיה אני מבקשת משהו שלא אמור להיות להם מורכב כל אחד לגילו

מה שהבנתי שאני צריכה להראות להם איך לעשות ולמה אני מצפה בפועל לא משנה לי איך הם יעשו העיקר שיעשו ואז הם הבינו ועושים לבד כבר כשאני מבקשת מהם

וזה כאילו מרגיש טיפשי אבל הבנתי שמה שאני עושה כבר שנים הם רק מתחילים להתנסות ולעשות ולפעמים זה לא מצליח להם מבחינתם הם ניסו את המקס' ואנחנו התעצבנו כי לא עשו בדיוק מה שרצינו.

למשל אם צריך לשים את התיקים במקום-זה מתפרש אצלם שקודם צריך בכלל למצוא מקום קבוע ובעקביות של כמה ימים איתו ביחד להניח במקום כדי שההרגל יוטמע.

ייתכן שאצלך יותר מורכב כי כבר יש כמה ילדים אבל ברגע שהגדולים בחבורה מפנימים בדרכ הקטנים לומדים מהם ומתרגלים גם.

שאם מסתכלים על זה בצורה ש"זה לוקח בדיוק שניה, ומה אכפת לו, ומה עם כיבוד הורים" זה מאוד מתסכל.

אם תנסי להבין את הצד שלהם, שיש פה עניין שילדים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות והם מחפשים לשלוט במה שקורה (במיוחד אחרי יום שלם בבית ספר שהם היו צריכים להקשיב להוראות ולציית מיד) אולי יהיה לך יותר קל לקבל את זה. כמובן שזה בכל זאת מעצבן, אבל המפתח לשיתוף פעולה זה להבין את הצד שלהם.

אני משתדלת לבקש מהם לעשות דברים כשהם לא שקועים במשהו אחר, ואם אפשר נותנת להם אפשרות בחירה. אתה מעדיף להתקלח לפני ארוחת ערב או אחרי? אנחנו מסדרים עכשיו, אתה רוצה לאסוף את המכוניות או המגנטים?

לפעמים אני מאפשרת להם לבחור את שעת השינה שלהם (בטווח שבין 7:45 ל8:15) בתנאי שהם אחראים לרוץ למיטה כשהשעה הזו מופיעה בשעון (הם בני 5 ו7 ויש להם שעונים דיגיטליים). אם זה לא עובד אני אומרת להם חבל, מחר תצטרכו ללכת לישון בשעה שאמא תבחר.

שום דבר לא עובד תמיד ולא עם כל ילד, אבל זה עוזר ברמה מסוימת. 

א. מסכימה לגמרי שחייבים גבולות. אמא לא צריכה להתחנן, לא צריכה להסביר כל דבר, אפשר לבקש מהילדים למלא הוראה ולצפות שיעשו אותה כי ככה אמא אמרה.

ב. עם כל זאת, עדיין אנחנו כבוגרים יכולים להבין למה הדרישה לציות עיוור מעוררת התנגדות. היא בעצם דורשת ממני למחוק את הרצון שלי ואת השכל שלי ולקיים את מה שאמרו לי ללא שיקול דעת משלי.

זה מתאים יותר לגיל הקטן, אבל עם הבשלות להבין מסר מורכב נכון יותר להסביר הוראות רוב הפעמים ולהשאיר את הדרישה לציות למיעוט.

את הבקשה לאסוף לא צריך לתרץ באמא כאובה, או בנזרוק את המשחקים שלך לפח (שזו טעות של ממש. כי הנפגעת המשנית זו את, קל וחומר אם את לא מבצעת ואז לימדת אותם שמותר לשקר)

אלא- 'עכשיו אוספים צעצועים למקום כדי לשמור עליהם שלא יאבדו/ שהבית שלנו יהיה נעים ומסודר/ שיהיה קל למצוא אותם בפעם הבאה'.

זה לא סותר את זה שזו פקודה, אבל היא מדברת אל השכל שלהם. כשהם יגדלו הם לא יבעטו בה 'כי גדלנו ועכשיו מי יאמר לנו מה לעשות'

יש עוד שיטה יעילה אבל צריך להיזהר שלא להפוך אותה למניפולטיבית-

עידוד: 'את יודעת תמר שאני מתפעלת מהחריצות שלך. אתמול ראיתי אותך מתקלחת בכזו זריזות! בטח תצליחי לסדר את הפלימוביל שלך ראשונה!'

התנאים להשתמש בה הם ישרות (לא לומר דברים לא נכונים), דוגמה מהחיים והכי חשוב שגם אם הילד לא מבצע מה שאמרת הוא לא מאבד את התואר החיובי (חרוץ במקרה הזה). לא לומר 'נראה אם אתה באמת חרוץ'

ל'התחכמויות' האלה שפה של ילדים

הם לא באמת מבינים כמה קשה לך ושאת בחודש תשיעי. בעיניי טוב שכך. זה מראה על גדילה רגשית נורמטיבית. הם עדיין מרוכזים בעצמם כי זה הגיל, אבל זה לא אומר שלא נבקש מהם בכל זאת

אני ממעטת להשתמש בייסורי מצפון מול הילדים האמת ומשתמשת בשיטת ה'אשרי'

ואגב, אל תיגררי לדיון. תופתעי כמה ילד מעצמו יכול להיות קשוב כשאת חוזרת על בקשה. בלי צעקות וכעס.

אמא ביקשה אז אני מצפה ממך לעשות

אני בכל אופן יוצרת מן 'פלואו' כזה שהוא מובנה בסדר היום: קמים בבוקר- פיג'מה על המיטה

אחהצ - אוספים משחקים ומחזירים למקום לפני א. ערב.

מורידים בגדים למקלחת - ישר לסל כביסה

ואז יש זמן נשנושים עם אמא וסיפור לפני השינה ו- איזה כיף שהבית נקי כדי שלא נצטרך להתעכב יל זה מחר וייקח לנו יותר זמן לסדר!

אני דואגת להשתמש במילים של שיתופיות, כמו בואו נעשה סיבוב על החדר/ הבית. לא כמנחיתה הוראה, אלא עושים ביחד.

ברור שלא כל הזמן מצליחה להקפיד, אבל כשהם יודעים מה צפוי ויש סדר יום יותר קל להם לדעתי

כותבת פתק נחת לגן, הם הולכים כמו טווסים חח ואז זו מן התניה בלי מילים של עזרה - פתק נחת. אבל לא רק על עזרה, גם על התגברות על מידה לא טובה

הם ילדים, בני אדם.

יש להם רצונות וחשיבה עצמאית.

כשלא מכבדים את זה, הם עוד יותר חייבים לעמוד על שלהם כדי שלא יקחו להם את הדבר הבסיסי שנקרא רצון חופשי,

וככה נוצרים מאבקי כוח.

במקום להיכנס לזה, מראש תנסי לנהל שיח של הבנה הדדית ושיקוף רגשות (של שניכם) ולתת מרחב בחירה.

כשהם יבינו מה הם מרגישים, יהיה להם הרבה יותר קל להתגבר.

כרגע כל ההתנהלות שלכם היא של ויכוחים, הם רגילים שזאת השפה שהם דוברים אותה.

אם תרצי ללמד שפה אחרת, גם כדאי ללמוד אותה טוב ולנסות לאורך זמן,

וגם לשתף אותם בתהליך.

אפשר ממש להגיד: אני לא מתווכחת, אני לא אומרת פעמיים.

זה לוקח זמן עד שכולם עוברים משפה לשפה, וזה תהליך שלוקח כוחות,

אבל אח"כ זה שווה לגמרי את המאמץ.

להראות סיבה ותוצאה.

כן, הלכו ועדיין הולכים אצלי לישון בלי מקלחת, כי פיספסו את השעה..אני מסבירה להן שבסוף זה בשבילן כי להתקלח זה כיף ואני לא מכריחה אף אחד להתקלח

עם לאסוף משחקי הכי קשה להן, עוזר האמת שאני הולכת לטאטא או להפעיל אי רובוט ולפעמים גם אנחנו מסדרות ביחד וממיינות ואני אומרת שכמה שיותר דברים תתרמו לילדות אחרות, יגיעו אליכן דברים חדשים וזה מדרבן אותן.

קלמר או ספרים מפוזרים כמה פעמים הבת שלי (בכיתה א) שכחה וזה בסדר, בכוונה לא הערתי שתלמד לקח, הסתדרה.

גם כשהן רבות בינהן כל משהו אני לא ממהרת לתת פתרון והרבה פעמים כמה שנן קטנות הן מוצאות אותו וזה מפליא אותי ממש כל פעם מחדש.

לשחרר שליטה זה גם לא לפחד מתגובה, כמו  ש

@Seven כתבה למה כל כך קשה לנו עם ילדים זה דווקא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אותם וגם תלויים באהבה שלהם, רוצים אותם ממושמעים וזה פוגע בנו כשהם לא. זה עבודה גם לשחרר את התלות הזאת, אפשר לאהוב ילד, אבל לא להיות תלוי כל כך בתגובה שלו, לפתח חוסן.

הלשחרר שליטה הזה עוזר בכל כך הרבה דברים, גם עם הבעל , אני עדיין לא לגמרי שם, אבל איפה שאני כן זה מקל עליי ממש.

בכיתה את דמות סמכותית א'א להשוות

בבית תחשבי אם גם במרחב הזה את מציגה את עצמך כמו שאת בכיתה

יעשה לך הרבה סדר בראש.

אחד לאחד מה שאת מתארת ומתסכל אותך.

ספר / פודקסט?

יש גם מלווה שמתקשרת לשאול אם רוצים להתייעץ על סוגיה ספציפית אבל לא הייתי צריכה.

המליצו פה בעבר על הפדקאסט של רותי דריאל.

יכולה להתרשם מהתכנים החינמיים שיש באתר שלהם.

יש גם קבוצות ווטסאפ ששולחים לשם תכנים מדי פעם.

אני יודעת שגם זיוה מאיר מדריכה בשיטת תקשורת מקרבת, אבל אני לא יודעת אם יש לה קורס להורים או רק למדריכים,

אפשר לחפש תכנים שלה.

בס״ד

את אומרת שזה אותו דבר?

(את רותי דריאל אני מכירה ומאד אוהבת את התכנים שלה).

זיוה מאיר זה נראה לי יותר שפר, ממה ששמעתי ממנה, לא?

את רותי דריאל שמעתי קצת,

אולי כל אחד שם דגש על דברים אחרים, אבל הבסיס דומה מאוד ממה שאני נחשפתי, לא מכירה לעומק את רותי דריאל כדי להצביע על השונה והדומה לעומת תקשורת מקרבת.

(אצל רותי דריאל יש מספיק דגש על הצד ההורי? על הרגשות, היכולות והרצונות? כי זה חשוב מאוד בעיני לא רק להבין את צד הילד, אלא גם את צד ההורה כדי להגיע לאיזון נכון ולהימנע מתסכול)

לזיוה מאיר יש קורסים של תקשורת מקרבת, אני לא יודעת אם היא משלבת שפר בפנים או שמדובר בהדרכות שונות, או שהיא לא מלמדת שפר בכלל.

מה אני יודעת זה לפי הפרסומים, לא שמעתי קורס שלה.

שבגישה ההיקשרותית יש פחות דגש על שיקוף ותמלול רגשות.

ולדעתי זה מרכיב חשוב. כשילד יודע להביע שם של רגש, זה תוחם את הרגש למשהו מסויים ומאפשר להתגבר עליו.

למשל אם ילד יודע לומר אני מפחד, נוכל להוביל שיח מה אפשר לעשות עם פחד.

בהורות מקרבת יש יותר מנעד של אפשרויות תחת השאלה למה הילד זקוק.

הילד צורח ומשתולל. בשתי השיטות ההתנהגות היא חיצונית ומעידה על צורך פנימי שזקוק למענה,

אבל אצל רותי דריאל מרגיש שהיא נותנת את התשובה ובבית להורות מקרבת ההורה שואל את עצמו מה הצורך הפנימי של הילד.

בכל אופן אולי כדאי ללמוד קודם שיטה אחת טוב, להתחיל ליישם, לחזור שוב לתיאוריה ולהתעמק,

ואז כשמרגישים שהבנו את הרעיון, ולמדנו איך ליישם עם הילדים שלנו, אז להרחיב גם לשיטה השניה, כדי לקבל עוד דגשים קצת אחרים ולהתעשר רעיונית.

ההורה, לא רק על הילד.

לא קראתי הכל

אז כותבת משהו שלא ראיתי התייחסות אליו

ואם מישהי כבר כתבה לא נורא..

אצלינו מאוד עוזרת התרמה.

עוד חמש דקות תלך להתקלח.

תגמור את הפרק ואז אוספים את המשחק.

אני שמה טיימר וכשהוא מצלצל לובשים פיג׳מה.

אפילו - אני עכשיו סופרת עד 10 וב10 יוצאים מהמקלחת

הספירה לא בקטע של איום ואוי ואבוי אפ לא תספיק עד שאגמור לספור, אלא לתחום לילד את הזמן ולתת לו הרגשה שרואים את הרצון שלי להמשיך.

לא עובד ב100% אבל ממש עושה טוב.

חשבתי שתכתבי על ילדים שכל הזמן מבקשים מותרות. צעצועים, ממתקים, דברים שקנו לחברים וכד'.

אבל את כותבת על דברים שבאמת נצרכים.

צריך למצוא את הדרך לנהל את הקניות האלה בצורה שהכי נוחה לך.

אם זה לקנות דרך האינטרנט ולא להסתובב פיזית בחנויות.

אולי לנסות להיערך מראש ולא להיתקע עם משהו דחוף שחייבים לקנות. (למשל לקנות כמה בקבוקים, ואם נשבר מייד יש חדש).

אפשר לעשות רשימה של דברים שצריך לקנות, ולקנות באופן מרוכז.

זה תלוי גם אם אתם גרים במקום עם חנויות נגישות, או שכל קנייה זה לצאת במיוחד.

ודברים שאת צריכה לעצמך, תשלבי עם הקניות לילדים.

אפשר גם לבדוק כל דבר עד כמה הוא נצרך ודחוף, ועל חלק מהדברים לוותר או לדחות את הקנייה.

הנה הילדון קרע מכנסיים, הנה מדי בית ספר לילדה,הנה נקרע לה הרוכסן בחצאית שהיא הכי אוהבת

כיפות ציציות גרביונים קולקציית חורף טרנינגים פיגמות

ואצלי יש רק 2 ב"ה, אבל בן ובת ואין ירושות אז הכל חדש כל פעם וכן זו התעסקות

וזה עוד בלי העונה של הקלפים, גולות כי לכולם יש, ספרי קריאה.. ב"ה אין לזה סוף

אני עושה ככה: ביגוד זה עליי, כולל ציוד לימודי

כל השאר - בעלי כי זה בנוסף.לתחזוק של הבית באוםן בלעדי שלי כמעט

אבל אני לא מוותרת על עצמי האמת.

כמו לפני חגים, כמו לפני חופשים ולפני חזרה לבית הספר.

אין סיבה חודש אחרי תחילת הלימודים להיזכר שחסר בגדים או בקבוקים או נעלי צעד ראשון או מחשבון מדעי.

לדעתי את צריכה ליזום בתקופות של קניות הצטיידות מקיפה ולא רק חולצות סמל נגיד.

נכון שאין קשר בין נעלי צעד ראשון לתחילת הלימודים,

אבל זאת הזדמנות לעשות יישור קו על כל מה שצריך בתקופה הקרובה.

אם נשבר בקבוק חדש פתאומי שתיקח בקבוק מי עדן עד שתהיה הזדמנות לקנות, לא דחוף. אם נשברה קופסת האוכל שיקחו בשקית אוכל לבינתיים.

אם זה דברים קטנים כמו מתנה ליום הולדת של חבר או חטיף למחר או קרם לשיער שפתאום נגמר, אני שולחת אותם לבד לקנות בסופר הקרוב.

יש כרטיס אשראי אצלם ופירוט אשראי אני רואה מה סליקה עם כרטיס ומה בגוגל פיי ואז יש לי מעקב רציף אחרי החיובים שהם משתמשים.

לעצמי אני לוקחת יום חופש מרוכז מדי פעם וקונה.

זה מזכיר לי שב1.9 הלכתי לקנות משקפי שמש ובכל בחנויות נגמרו מבצעי הקיץ עד 31.8

והייתי בשוק מי מסיים מבצעים עד שסוף סוף אפשר ללכת לקנות בלי ילדים סביבי כל היום..

לא יודעת, זה מרגיש לי שזה לא נגמר.

מדובר בשישה ילדים, גילאים שונים.

פשוט לא מצליחה לרכז את זה!

וברור שקנית הכל ללימודים והצטיידנו מעל ומעבר אבל כל הזמן צצים עוד ועוד

וכמה שנראה לי שעשיתי להם קניות הם שוב צריכים דברים

מרגישה שזה לא סביר כל היום להזמין ולהזמין לקפוץ לפה לקפוץ לשם

(וכן, בכוונה לא התייחסתי למותרות. אבל הם אוכלים את הראש עם הבקשות האלו)

מאוד עזור לי לקפוץ מדי פעם לחנות יד2

וגם לבקש דברים בקבוצות מסירה ולא אוגרות בסביבה...

אני גם לא טובה בקניות בצורה די קיצונית

והייתי רוצה יותר להצליח לקנות מה שהם צריכים בזמן

אבל גם זה כן נראלי עוזר להרגיל אותם קצת לצרכנות יותר מווסתת...

קונה מראש ובזול.

בדר'כ בסופי עונה, המבצעים, עושה קניות של ביגוד לשנה הבאה. יכול לצאת לי זול ברמת עשרה שקלים לחולצה/מכנס/חצאית (תמנון, קיווי, גולף, פוקס). עושה ככה גם עם בגדי שבת.

יש לי בארון למעלה ארגזי בד של איקאה ובהם אני מכניסה את הביגוד החדש, לרוב כבר מכובס, מקופל ומוכן,(וגם את הבגדים שעוברים מאחד לשני ויהיו רלוונטים בשנה הבאה).

כך כשמגיעה עונה חדשה, אני פותחת את הארגזים ומגלה שפע. לרוב כמעט ולא צריכה השלמות.

היה לי לא מזמן מקרה שהיינו צריכים לצאת לאירוע, ובדיוק מכנסי השבת של אחד הבנים הוכתמו קשות והזוג השני נקרע. שניה לפני שנכנסתי לפאניקה נזכרתי בארגז, פתחתי והיו שם 3 זוגות חדשים.. אחד לקחנו ואת השאר השארנו לחדש בחגים.

עכשיו למשל, לראש השנה, היו לי לכל אחד מהילדים בגד חגיגי חדש, שאף לא אחד מהם נקנה עכשיו ולא הצריך אותי להתרוצץ ערב חג..

המינוסים שעלולים להיות:

• צריך טיפה מקום אחסון (כי אם ראיתי מכופתרות חגיגיות לשבת שבדר'כ עולות 60₪ יורד במבצע ל10 או 20, אקנה כבר כמה מידות הלאה ואשמור לשנה-שנתיים הבאות)

• עלולה להיות טעות בהערכה של המידה. כמעט כבר לא קורה לי.

• יצא לי שלא זכרתי שכבר קניתי וראיתי פריט במבצע וקניתי עוד מאותו סוג. (עדיין, שווה מבחינה כלכלית ומבחינתם הלחץ)

מתנהלת ככה גם לגבי פריטים אחרים. השנה למשל לא הייתי צריכה בכלל לקנות עטיפות שקופות לספרים ולמחברות, גם לא צבעים, טושים, מחקים, מחדדים וכדומה.. כי בשנה שעברה קניתי כמה סוגים ונשארה כמות. הציוד לבית הספר מאוחסן לי בארון פתוח במחסן, בקופסאות שקופות לפי נושאים, ופשוט שולפים כשצריך.

היום בבוקר, שניה לפני שיצא לתלמוד תורה, הבן שלי פתאום אומר לי שצריך מחברת 14 שורות.. אין בעיה חמוד שלי, לך למחסן, תוודא שהוצאת את קופסת המחברות הנכונה וקח מחברת. (וקח גם עטיפה שקופה מהקופסה ליד(;)

אגב, בן אחר היה צריך מחברת 14 שורות לפני שבוע ולא היה, כי קניתי בטעות חבילות של סוג אחר. אז נכון שהייתי צריכה לקנות. אבל כשכבר קניתי, קניתי חבילה של כמה וכמה. וכשייגמר, בע'ה מקווה לשים לב ולמלא מלאי ולא לחכות שהם יצטרכו.

כשקניתי בקבוקים לבית הספר, קניתי עוד אחד ספייר. כדי שאם יישבר/ יאבד/ או כל בעיה אחרת- יהיה לי לתת בשלוף.

(בקבוק פשוט של 5 שקלים מהסטוק).

אפילו מתנות לימי הולדת של חברים יש לי כמה במלאי לעת הצורך. השבוע היה יום הולדת לחברה מהגן של הבת שלי- פתחנו את הקופסה של המתנות, בחרנו מתנה, עטפנו, ברכה וביי.

אני מוצאת שהשיטה הזו אומנם תופסת קצת מקום בבית או במחסן,

אבל:

א. מוזילה לי עלויות בצורה דרסטית

ב. מאפשרת לי להיות מאובזרת מראש להרבה צרכים ולחסוך לי התרוצצות ברגע האמת.

אם קראת עד פה- סחטיין עליך.

הצלחה ושמחה!

אני השנה מצאתי פיתרון, פתחתי קבוצת ווצאפ עם עצמי וכתבתי לכל ילד מה יש, איזה צבע, איזה חברה

ככה שגם אם אני מסתובבת בקניות ואני רואה שיש מספיק חולצות לדוגמא, אז אני לא קונה

שישה ילדים זה פרויקט גדול

גם מבחינת צריכה

זה הרבה עבודה

לי יש ארבעה

וברור לי שכל הזמן צריך לקנות ולעשות דברים שצריך

נראה לי האישו הוא הציפייה שלך שזה יהיה אחרת

כשברור מראש שזה סיזיפי

לא בגדים, לא ספרים, כלום, גם פחות מוצלחת בזה ותמיד מבזבזת יותר משרציתי רק כדי לסיים.

עכשיו יש לי שני גדולים שיכולים לקפוץ פה לחנויות קרובות לעשות לי השלמות והם סבבה עם זה וכיף להם הסיבוב הזה.

אבל בגדים לחגים או מלתחות חדשות זה עוד לא מצאתי פיתרון

אבל אם זה בשגרה, אני צריכה לסנכרן עם זה שבעלי בבית והרבה פעמים יש לי זמן קצוב ואז אני צריכה בלחץ לרוץ ולקנות מה שיש....

משתדלת לרשום לעצמי את הדברים שצריך לקנות. לתעדף את הדחופים, ומה שלא דחוף יחכה כמה ימים.

וכן, לפעמים לוקחת יום חופש בשביל לעשות את זה בנחת. אין ברירה.

בפרט כשאני חושבת איזה כיף שסיימתי עם כל הציוד הלימודי, ופתאום בתחילת השנה מבקשים גם חוצצים, צבעי מים, טושים מחיקים ודפדפת חשבון...

באמת למי שיש חנות קרובה וילדים שמסוגלים ללכת לבד - זה ממש מקל. נכון שזה עולה שקל שניים שלושה יותר, אבל גם להתאמץ לנסוע בשביל פריט בודד עולה מאמץ ודלק. הכי מתסכל אלו פריטים ספציפיים שאין בחנויות מכולת. רק בתחילת השנה קלטתי שיש לנו שני ילדים שצריכים את אותו חומש (וכשבדקתי וקניתי ספרי לימוד - ראיתי שיש בבית חומש וחשבתי שאין צורך לקנות).

זה לא רק לילדים, גם פתאום נשבר הקולפן, והתינוק הגיע לגיל שצריך כוס אימון, ונגמר לי הויטמינים...

מה שאני עושה בפועל,

עושה לעצמי רשימות, ופעם בכמה שבועות עושה סיבוב בקניון. ביגוד אני קונה הרבה אונליין. ואם אני בתקופה עמוסה מחפשת אונליין גם פריטים אחרים כמו ציוד לימודי או ציוד תינוקות.

ופעם בשבוע בערך, לדאוג לקנות את מה שכתוב.

רב הדברים זה לא פיקוח נפש, וברגע שהילדים רואים שזה כתוב, הם יודעים שנדאג לזה.

זה מוריד מראש את הנידנודים: נו מתי כבר תקנו לי...

ובשבילך, זה ירכז את הכל לפעם בשבוע, ולא כל יום, כל היום..

זה צרה של עוד הרבה זמן! תתעסקי בצצרות של עכשיו בלבד!!! (בסוף זה משוער, את יכולה ללדת גם שבועיים קודם, ר"ח או בכלל ברח אייר ..בקיצור אל תדאגי!!

אבל חבל על האנרגיות שלך

כשזה יגיע זה יגיע וזה יהיה הכי מדויק.

אגב, לקחת בחשבון ששנה הבאה שנה מעוברת?

אולי את בכלל אמור ללדת בפורים?

אז זה כן ערב פסח...

מן הסתם אם זה המשוער, את עדיין לא יודעת את מין העובר.

אם זה בן, אפשר להיחלץ על בר מצוה בשבת הגדול עוד 13 שנים(;

חח סתם בהומור.

בע'ה הכי חשוב שיהיה בבריאות טובה ובידיים מלאות ולכי תדעי.. החיים מפתיעים (ומצטרפת למי שכתבה שתבדקי כי השנה מעוברת)

אני פעם לא יצאתי לטיול באיזשהו תאריך כי אמא שלי היתה לקראת לידה. בסוף ילדה יותר מחודש אחר כך!

אז בנחת ובבריאות בע'ה

בר מצווה חול המועד פסח יותר מסובך...

מי תביא דירה לשבת הגדול?

אני פעם הבאתי דירה לשבת בר מצוה בפסח אבל רק אחרי שהם התחייבו לי שהם לא מכניסים לבית אוכל. (יש אצלנו הקפדות מאוד גדולות בפסח ולא התאים לי החשש שנכנס משהו שיפסול לי את הכלים). כן השארתי להם כיבוד מפנק.

אבל דירה לשבת הגדול? עם כל הטירוף של אמצע הניסיונות.. וגם בדר'כ הרוב בבית שלהם בשבת כזו כי ההורים/החמות לא ששים לארח..

אבל באמת הרחקתי ממש(;

והכל שטויות

הכי חשוב בבריאות בע'ה

ברית בשבת הגדול (יומיים לפני החג) ואחכ בר מצוה שבוע וחצי לפני פסח. היה מאתגר, אבל מוצלח ביותר. לא השגנו דירות לכולם אז לפי הדירות- הגיעו האורחים.

ולא ידעתי בהריון שזה בן, אז לא הייתי לחוצה כל ההריון.

אני חושבת על האופציה של ברית בפסח😂 אנחנו לא אוכלים בפסח מחוץ לבית (שזה אגב חלק ממה שמלחיץ אותי באופציה של להיות מאושפזת בפסח) אז זה יהיה מורכב ממש

אני חושבת שאני רוצה בת רק כדי לחסוך לי את הלחץ מזה😂

כשאסור עדיין לאכול מצות וכבר אי אפשר חמץ. אכלו שם בערך גפילטע פיש וזהו. אבל זה היה לפני המון שנים.

כיום באמת שיש כ''כ הרבה דברים שאפשר לקנות בכשרויות הכי גבוהות ובלי שרויה ובלי כל מיני בעיות.. בע'ה שיעבור בשלום ובטוב!

אבל אצלנו קבעו אותה בשחרית של ותיקין כדי שיהיה אפשר עדיין לעשות המוציא על חמץ.

היה ערב חג מטורף אפילו יותר משנה רגילה...

אני איתך אחותי

המשוער שלי ביום האחרון של פסח

ואני בעננים איזה תאריכיםםםםם ללדת בהם אמאלה!

יום הולדת בפסח זה מיוחד, אז יש במה להתעודד😅

אז בלי

לחץ אחותי, הכל אפשרי😉

סתם כדי להירגע🙂

הספקתי להילחץ ולהתחיל לנקות לפסח.

חחחח......

משוגעת

עכשיו רק עצוב לי שלא זכיתי.

בעיני לא להילחץ אבל כן לחשוב על זה בשעשוע ואתגר במובן החיובי,

חלק מהחוויה של הריון, להיות במחשה על התלמ ועל המשמעות שלו (היה לי תלמ ביום כיפור לפני 8 שנים, חוויה עצומה היה להתלהב מזה.)

היה בסדר גמור. ממש דאגתי מהאוכל בבית חולים האמת (והייתי שם ארבעה ימים) והיה ממש לא נורא

אחת במעייני הישועה והיה סיוט כי לא נתנו שם בפסח להכניס אוכל, ואני איסטניסטית ולא נוגעת באוכל של הבית חולים אז היו צריכים לעבוד קשה להכניס לי אוכל🤦🏻‍♀️ היה סיוט. הייתי מאושפזת מלמחרת החג הראשון וילדתי רק בערב שביעי של פסח אחרי שבת חול המועד בבי"ח... אז השתחררתי רק אחרי החג. זה היה לפני הרבה שנים והמחלקה היתה ישנה והיתה לי חוויה על הפנים.

הלידה האחרונה שוב היתה בפסח אבל הפעם ילדתי באיכילוב והיה מושלם! זה חדרים פרטיים אז לא היה כ"כ משנה לי מבחינת האוכל וכו כי בכל מקרה כל אחת אוכלת בחדר שלה ואני אכלתי אוכל מהבית בנחת בלי להחביא😉.

מבחינת התארגנות לחג- רק הוצאתי חמץ מינימום בלי פרויקטים של ארגון ומיון שלא קשורים לחמץ, הכל בנחת ורגוע. דווקא היה נוח שחול המועד וכולם בחופש ועזרו עם הילדים בבית בשמחה, אבל יש לי משפחה מדהימה שגרים קרוב אז זה באמת מאד הקל. אחרי החג בעלי טיפל בכלי פסח והחמץ (ואחרי שהתאוששתי מהלידה סידרתי את הארונות מחדש😉). אם יש לך עוד שאלות- בכיף.

הייתי בטוחה שאלד בחג ראשון ואז הברית תהיה בחג שני שהיה יומיים ופחדתי מזה ממש

בסוף ילדתי לפני וככ שמחתי שלא היה לי אכפת מכלום חח

הברית הייתה בחול המועד, עשינו בבית הכנסת, הזמנו קייטרינג, היה מעולה.

חייבים להתחיל לחסוך לשבת בר מצווה באיזה מקום כי אף אחד לא ייתן את הבית שלו בשבת הגדול חח

ואולי השנה מראש תקפידו יותר בנושא חמץ כדי שיהיה יותר קל לנקות

לדוגמה לא לאכול חמץ בחדרים

כי לנקות בית עם בטן של חודש 9 לא סימפטי גם בלי קשר לתל"מ שניה לפני פסח

אני חששתי הריון שלם מברית בתשעה באב בלי לדעת בכלל מה מין העובר.

בסוף יצאה ברית בשבת והיה יותר כאב ראש אפילו😂

אני פשוט מנתקת את זה.

היו לי גם מקרים שחברים מאד טובים אמרו לי אישית דברים מאד מכוערים בקטע פוליטי, מבחינתם זה היה סוג של בדיחה מבחינתי זה הבהיר לי איך הם רואים את הסביבה שלי וכמה הם מנותקים מהמציאות. אבל היה לי חשוב הקשר איתם ופשוט אחסנתי את זה במקום אחר במוח ו"שכחתי".

נראה לי שזה יכול לקרות עם כל מיני אנשים בכל מיני תחומים שפתאום חברה נגיד תגיד משהו ממש מעליב או ממש חסר טקט. ואנחנו מחליקים ומתעלמים.. אז כזה.

משתדלת ממש פיזית לא לשמוע את השיחות האלה. לא רוצה לדעת מה אומרים.

יש לי מישהי ממש חמודה בעבודה שאני מעריכה מאוד והיא שמאלנית, אמנם לא כזה מדברים אצלנו פוליטיקה אבל לפעמים זה עולה ואני שומעת את הדעות הנחרצות שלה (והיא את שלי חח).

יש דברים שאלה טענות לגיטימיות שאני מבינה ומכבדת אם כי לא מסכימה, ויש כל מיני טענות הזויות כאלה כמו שסיפרת, נגיד היא אמרה לי פעם ברצינות תהומית שהאיראנים התקיפו אותנו בגלל ביבי, ואם היה ראש ממשלה אחר הם לא היו יורים עלינו כי הם סבבה עם הישראלים רק לא עם ביבי.

עכשיו איך אמורים להגיב לדברים האלה? והיא משוכנעת שזה נכון! אני מסתכלת על אנשים כאלה בעיקר שהם מאוד מאוד תמימים ומאמינים לכל מה שמאכילים אותם, והתקשורת מאכילה אותם המון.

לא קורה מצד אחד של המפה הפוליטית

זה קורה מכל הצדדים

ובקצוות זה בולט העיוורון של אנשים אחר האידאולוגיה

משמאל ומימין

את קיטונם ודעתם ברבים. כי אצלנו במשרד יש גם שמאלנים וגם ימניים ומי שכל הזמן מדבר נגד (באופן מסריח) זה השמאלניים.

סובייקטיבית או אובייקטיבית

אם את ימנית את לא יכולה לראות את התמונה המלאה

כי אני יודעת להגיד את כמות היחס של דיבורים לכאן ולכאן. ובתור אחת שלא משתתפת בשיחות האלה אני אומרת מהצד.

ואני גם הדתייה היחידה בערך (יש אחד חופש כיפה אבל הןא לא תמיד מגיע)

ובאמת לפעמים הם גם מקשרים דברים לא קשורים ואומרים שזה 'החרדים' או דיבורים על ילודה או באמת דברים שאני משתגעת

אז אני פשוט או לא משתתפת בשיחה אאכ פונים אליי ישרות ואז אענה משו ציני או מצחיק או מוגזם (מה הם לא מונעות נו הנה חמדמדה מותר לכם למנוע הריון?? אני: מפתאוםםםםםם אנחנו לכולנו יש עשרה ילדים פקל ילד בשנה אין ברירה חייב לגדל את אוכלוסיית החרדים!! סתם דוגמא)

אישית אני מעדיפה את זה מאשר להיכנס לדיונים עקרים סתם

הרי לא ייצא מזה כלום

אני שומרת על גזרה ניטרלית, ואם מישו (היה פעמיים כאלו רק) אומר משו לא במקום, אני סןתמת… אין לי עניין לענות לאנשים שלא יקשיבו…

לא מתייחסת לזה כאיך אהיה מולו בפן המקצועי, ולא משליכה על איך אני נתפסת בעינהם, זו אני. זה הם. הם יודעים שאנחנן שונים כמו שאני יודעת את זה…

זה זוועה של חשיבה והם ברדיפה עצמית.

לא חושבת שההסתכלות שלך צריכה להיות אחרת עליה.

רחמים זה המקסימום המתאפשר.

תשמחי שהגעת להבנה שהם קיצוניים בקצה הקצה ולא שאת חיה באשליה שכל אחד לדעתו שלו. זה אשליה.

אני משתדלת להפריד בין כמה דברים

שמאל/אנטי ביבי שחושב אחרת ממני בכל מיני דרכים אבל במהות הוא ציוני - יש לי איתו שיח. יכולה לא להסכים איתו, להשתדל לא לדבר איתו על פוליטיקה, אבל עדיין פשוט חושבים אחרת ומסכימים לא להסכים.

לעומת שמאל פרוגרסיבי עם מחשבות שממש אנטי ישראליות והרסניות - זה לא מקובל עלי. אני מתרחקת מאנשים כאלו. לשמחתי לא עובדת אבל כמובן שיש בין החברים, אני מבחינתי פשוט התרחקתי. לא ברעש וצלצולים אבל לא רוצה להכיל מי שבפועל מעדיף את אויבינו על פנינו.

דבר שני חשוב להפריד בין אנשים שמכירים את מה שקורה באמת ביהודה ושומרון או בכללי מודעים למצב, לבין אלו שניזונים מהתקשורת - לדוגמא מה שקורה ביהודה ושומרון מוצג בתקשורת באור מאוד מסויים שאם לא הייתי יודעת דברים אחרים גם אני הייתי מזדעזעת מאוד. לאנשים כאלה אני אמנם אתבאס מהם אבל אם יהיה לי כוח אנהל איתם דיון ואציג להם נתונים אחרים ואם לא פשוט אצטער על שטיפת המוח אבל אבין שהם פשוט לא מודעים למציאות.

בסוף אני חושבת שטוב מאוד לבחור חברים שיודעים להבחין בין טוב לרע, ואין סיבה להעריך את מי שבוחר בשם כל מיני ערכים הרסניים וזרים להשתלח במדינה שלנו

הרוב הגדול של הציבור, גם השמאל. אוהב את ארץ ישראל ועם ישראל ורוצה פה בניין יחד.

על המציאות דרך העיניים שלהם. אבל אחרי המלחמה זה כבר לא הגיוני.

אז עוזר לי להבין שמאוד קשה לשנות תפיסת עולם, גם כשהמציאות מראה משהו אחר המוח מנסה למצוא איך בכל זאת תפיסת העולם המבוססת במוח יכולה להמשיך להתקיים ולהסתדר עם הנתונים בפועל. במקרה הזה הספיצפי גם התקשורת ממשיכה לבסס ולתמוך אז זה עוד יותר מעודד להמשיך את אותה תפיסת עולם.

בעיניי מי ששינה תפיסת עולם בעקבות המלחמה ראוי להתפעלות, ומי שלא הוא לא חולה או טיפש. הוא פשוט תקוע בתפיסת עולם מעוותת שלמד וממשיכים לספר לו ולא בחן באופן מחושב מול מבחן המציאות.

שאין לך מה להתבאס שזה משפיע עלייך

כן לנסות לשחרר כי לא כיף לעבוד ככה

אבל להבין שבעצם זה משפיע עלייך כי אכפת לך

אכפת לך מהעם שלך ולכן נוגע בך לשמוע כאלה דעות

זה טוב שאכפת לך...

לשים ספריי לשיער, כזה של תסרוקות, על סרט נגד החלקה. לא ניסיתי בעצמי אבל.

תסרקי אותו לאחור (לי נגיד יש פוני עם שביל בצד, ואחריו אני מסרקת לאחור), ככה הסרט יותר נעצר.

ועוברים לכובעים עם סרט מובנה.

פטנט לבובו עם סרט סילקון.

לדעת כדאי לנסות

יותר מבלי כלום

זה נמשך אחורה

על השיער ואז שמה את הבובו

זה מה שאני עושה רק באירועים מיוחדים ועבד לי מושלם בפעמים שניסיתי.

לא עושה את זה בשוטף כי זה מגעיל 😅

וגם יש שיטה של להשאיר כמו פוני כזה מקדימה ולשים אותו אחורה אחרי שקושרים צד אחד של הבובו. לא יודעת אם זה מובן ככה, ואם זה רלוונטי כי נשמע שאת לא בקטע של בובו.

על זה מגלגלת מטפחת ומוסיפה סרט החלקה

נשמע מסובך אבל זה שתי דקות

בובו פשוט לא החזיק לי.. עכשיו לא קורה שעפה לי המטפחת

מהסופר פארם. חזקות מאד

קניתי רק פעם אחת - בינתיים עברו יותר מ 4 שנים ומאד מרוצה

חפשי בחנויות פינק ליידי ובקמיליון.

ראיתי שהם התעדכנו ויש להם גם כמו בובואים כאלו

אפשר לקנות גם בביוטיקר, עולות כמה שקלים להרבה סיכות

אלו סיכות שאם את מחברת לשיער אין שום סיכוי בעולם שזה מחליק

זה חזק ממש, אם כבר החשש איתן שלא יתלשו שערות

היום

שמעתי דברים טובים על בובו של תאיר סול

בובו Archives - תאיר סול - TAIR SOL

כרגע המלאי אזל אבל אמור להתחדש

אני מקווה שיחזור למלאי

לדעתי המטרה של חוג שהוא יהנה ויעשיר את הידע, קצת חשיפה למשהו נוסף בחיים. לא מעבר..

אלקטרוניקה זה מצוין ולדעתי זה רק הבדל בשם של החוג ולא הבדל אמיתי.

אני בטוחה שהוא בכל מקרה נועד לגדולות

ואם כבר זה נקרה לפתחך ואת מזהה כאן איזה קושי אצלך, ואת מזהה את הכשלים בצורת החשיבה שמובילה אל הקושי ומודעת לחוסר ההיגיון בתחושה, אפשר להפוך את זה להזדמנות לתרגול.

למשל תרגול של שחרור, של לשים את עצמי בצד ולתת לילד להיות.

הוא יספיק לשנות את תחומי העניין שלו?

חוץ מזה, בתור אחת שנשואה למהנדס אלקטרוניקה - נעלבתי שאת חושבת שזה לא נחשב זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)

כתבתי לך בהומור, כדי להקליל לך את הסיטואציה😊❤️

איך חוג בכיתה א ישפיע על השכר שלו?

אז שנה הבאה יהיה ברובוטיקה....

ואם הילד מתלהב מה זה משנה אם זה מושך אותך או לא?

אגב הנדסת חשמל זה תואר לא קל... וגם השכר לא רע נדמה לי....

(ואת כבר לא באמת יודעת אם יש לו ראש מתמטי שיתאים לדבר כזה. ..)

באופן כללי חוג זה להרחבת אופקים

ולהתנסויות שלא נתקלים בהן ביומיום

וגם לכיף והנאה וחיזוק הביטחון העצמי

הנושא של החוג לא באמת קריטי עד כדי כך....

והוא אמר שבשלב הזה בחיים הכי חשוב לבנות אוריינות מדעית - ואז בעתיד כבר יש בסיס לכל מקצוע מדעי שהוא. אז זה לא משנה לאיזה חוג ספציפי הוא ילך, העיקר שעכשיו הוא מקבל את יכולת הלמידה המדעית.

ועוד דבר שהוא אמר - עם קצב התפתחות הבינה המלאכותית, אין לדעת כיום אילו מקצועות ייחשבו רווחיים כשהבן שלך יהיה גדול מספיק... אז שוב, לכן כרגע מספיק רק "החינוך המדעי", ולא המקצוע המדויק.

זהו, מקווה שזה הרגיע אותך קצת יותר

העיקר שהילד נהנה וטוב לו.

לא הייתי שמה בכיתה א' בחוג שבעתיד יכניס שככר גבוה וקשור להיי טק.

אם כך, הכי טוב זה חוג מיומנות AI

העיקר הילד טוב לו, אל תתבאסי.

אני במקרה כזה שלחתי את הילד גם לחוג השני לניסיון, ואז בחר... ומה שיבחר מבורך

זה שלב כ"כ מוקדם בחיים, הוא יכול לשנות את דעתו עוד מיליון פעם עד שיגיע לבחור מקצוע וגם אחרי.

אני הייתי בכיתה א בחוג חקלאות, מה לי ולזה היום? 😅

ועדיין היתה לי הזדמנות להיחשף לדברים שפחות יש לי בהקשרים אחרים בחיים ומאמינה שהרווחתי מהם.

תנסי לראות מה הילד מרוויח מהחוג (שזה אגב לא קשור רק לתוכן הספציפי בעיניי - זה יכול להיות התנסות, סיטואציות חברתיות, מחקר עצמאי, חוויות הצלחה וכישלון, מוטוריקה ועוד ועוד), לא איך קוראים לו ואיזו אסוציאציות זה עושה לך.

הילד נהנה ומתפתח? נהדר.

גם ככה אין לכם וטו על מה שהוא יעסוק בו ומן הסתם לא תרצו שיגיד שזה בגללכם

למקצוע שלו לחיים.

לדעתי לחשוף לתחומים זה תמיד טוב הוא יכול לעשות חוג רובוטיקה שנה הבאה בכל מקרה הקשר בין זה למקצוע האמיתי הוא תלוש.

והצחיק אותי שלדעתך אלקטרוניקה שזה למשל חשיפה להנדסת חשמל נחשבת עבודת כפיים זה מקצוע סופר מבוקש ונדרש והיום עם הAI דווקא תכנות שזה רובוטיקה בירידה בביקוש.

אל דאגה...

והניחי לו לנפשו.

ומודה שאני לא הייתי עולה בקלות על ההבדל בין החוגים

ויותר מזה-

בעיני, מי שמגיע לחייו הבוגרים כשהוא העשיר את עולמו הפנימי את תחומי ההתעניינות שלו, כשיגיע לבגרות ולתחום העיסוק בו יבחר, הוא יגיע הרבה יותר יצירתי, חכם ועם יותר עושר פנימי.

ואגיד לך עוד משהו-לפעמים עיסוק במשהו בגיל צעיר מדי עלול לפתח אנטי, במיוחד כשהילד לא נמשך או לא בחר את זה, אלא זה היה רצון ההורים. מכירה כמה וכמה שההורים לחצו עליהם ללמוד נגינה מגיל קטן וכשטיפה גדלו- זרקו את זה.

אין ערובה לשום דבר.

תני ללכת למה שמעניין אותו. עכשיו המיקוד זה לגדל ילד שסקרן לחיים וללמידה, שנהנה, שכיף לו, תני לו לטעום ולחוות ולהתנסות ולהתעשר בידע ובחוויות.

בסוף בסוף בע'ה יבחר את העיסוק שלו לפי נטיית ליבו וכשרונותיו.

קוריוז מצחיק לסיום- כשהייתי באולפנה, היתה איתי בכיתה מישהי שמאוד מאוד רצתה ללמוד במגמת ספרות. וההורים שלה לא הסכימו, כי רצו תחום ריאלי ולא היתה לה ברירה והיא נרשמה למגמת ביולוגיה.

מה קרה כשהלכה ללמוד תואר ראשון (והבחירה סופסוף היתה בידה)? - הלכה ללמוד ספרות..(:

לא הייתי שמה לב לטעות.

שוק העבודה יראה שונה לגמרי

דווקא חשמלאים (כן אלה שעובדים עם הידיים) כנראה ירוויחו יותר ממנהדסי תוכנה

אבל יש עוד לפחות 20 שנה עד שהוא יגיע לשם

והחוג לא באמת ישפיע על מה שהוא יהיה בעתיד

בעלי עשה בשבת שאחרי הלידה קידוש למתפללים בבית הכנסת וקרא שם, אני נחתי בבית בינתיים😉.

ברכת הגומל אפשר להגיד בלי קשר כשיש הזדמנות.

אין שום חובה להשקיע, אגב לא רק לבנות... גם בריתות עשיתי מצומצם ובלי הוצאות כמעט כי אישית לא התאים לי אחרי לידה אירוע רציני.

תעשי מה שנוח לך ונכון לך.

לגדולה עשינו קידוש בישיבה של בעלי, כשהיא היתה בערך בת חודשיים.

לקטנה בעלי עשה סיום והביא כיבוד לישיבה למחרת הלידה.

ואנחנו נוהגים לא לברך הגומל אחרי לידה.

גדולה אצל חמותי עם כל אחים שלי ושלו והוורים שלי (לחמותי יש בית גדול ממש ולב רחב ב"ה❤️)

ואתל הקטנה סגרנו מסעדה חלבית בדיוק חודש אחרי הלידה, גם הזמנו כזה אחים אחיינים הורים סבא סבתא (היו לנו 34 אנשים) ואכלנו ובעלי אמר דבר תורה, אני ניראלי בירכתי הגןמל לפני לא בטוחה מתי

וזהו

היה ממש כיף ואני מאוד מאוד שמחה שעשינו את זה

יש אומרים שיש עניין לעשות קידוש לבנות

אבל אני פחות מחזיקה מזה באופן אישי

עשינו מסיבת הודיה עם המשפחה הקרובים (ההורים והאחים שלנו) בערך חודשיים אחרי הלידה.

אצלנו בבית, ארוחה חלבית (את הרוב אני הכנתי כי אני אוהבת) ודיברנו קצת על השם והסיפור של הלידה.

מאמינה שבמשך השנים כשהמשפחה תגדל לא בהכרח נעשה דבר כזה.

בעיניי מה שתיארת ממש מספיק, אבל בסוף את צריכה להרגיש עם זה בנוח.

בסופו של דבר מי שהכי שמח בהולדת תינוק הם בני המשפחה

אנחנו אישית עושים קידוש לקהילה לבנות, כי לא רוצים להטריח את המשפחה שלנו להגיע. אנחנו עושים את זה בבית שלנו. אבל נשמע שאצלכם זה לא מתאים, מכמה בחינות, אז לא...

(לבת שלי שנולדה בקורונה עשינו "אירוע" בזום כשהייתה בת שמונה ימים - סתם כי זה מה שיצא - והקרנו בו מצגת שבסופה נחשף השם שבחרנו לה אבל עשינו לה גם קידוש שהייתה רגיעה בקורונה. בכל אופן, אולי זה גם משהו שאתם יכולים לעשות, אם זה מתאים לכם...)

רק שהייתי מזמינה גם את אחים והורים של בעלך אם מסתדר.

אנחנו עשינו ל2 הבנות אירוע קטן בבית רק עם ההורים והאחים של שנינו.

מבחינת גודל נשמע לי מעולה, אבל כן נשמע לי חסר שמשתפים רק צד אחד

תשלחי "הזמנה" למסיבת הודיה

תכיני עוגה שווה שהשם של הילדה רשום עליה

תבואו בבגדים חגיגיים (כולל התינוקת)

תחפשי ברשת ברכות או תפילות ל"זבד הבת" ותברכו

תכיני מזכרות קטנות (משהו סמלי)

אירוע בתוך חודש מהלידה

הזמנו את המשפחה הקרובה, לא עשינו קייטרינג ואירוע גדול אבל כן עשינו סעודת הודיה

לא ברור לי האפלייה... למה לתינוק חוגגים ולתינוקת לא.

רצינו לציין את המאורע, לחגוג עם המשפחה, ולהודות לה'.

לכל אחת במתכונת אחרת, בגדול בעיקר עם המשפחה:

החל מאירוע שדומה לבת מצווה, ועד לפיקניק ועל האש בגן סאקר. איך שהרגשנו באותה תקופה שבא לנו לחגוג.

אבל אנחנו לא חוגגים כי חייבים, אנחנו חוגגים כי אנחנו ממש ממש שמחים!

הביתה ועשינו מנגל

אפילו לא עם המשפחה...