דנים על מקורות כל הזמן, כשהבעיה נמצאת בכלל בבסיס. בחיבור לעמ"י.

רואים אצל לא מעט חרדים, שההיבדלות לצורך שמירה על עצמם מבחינה רוחנית, וכן הדיבור המתמיד כנגד החילונות, גרמה להם לניתוק לא קטן מעמ"י (תוצאה הגיונית).

הבעיה העיקרית היא שגם אצל הרבה רבנים זה ככה, מי פחות ומי יותר (וברור שיש הרבה שממש מחוברים לעם). וממילא גם הציבור לא משתנה.

רואים את זה לדוג' מכל האמירות חסרות הרגישות של הרב יצחק יוסף בחודשים האחרונים ושל רבנים נוספים. וכן מהרב שלום כהן שבזמנו קרא לציבור שלנו עמלק.

ראיתי גם ציטוטים משיחה של אחד האדמו"רים בישיבה תיכונית לפני כמה חודשים. הוא אמר ככה "התורה שאתם לומדים מחזיקה כפשוטו את אחינו החיילים בדרום ובצפון. אך למרות שאנחנו בביהמ"ד אסור לנו לשכוח ולו לרגע קטן שנם בשר מבשרנו. אם קורה משהו ליהודי אני צריך להרגיש את זה מהצד השני של העולם".

הוא בעצם אמר להם את מה שהוא אומר לציבור שלו (וכמובן שהאמירה הזאת נובעת מחוסר הבנה שאצלנו מרגישים מאוד את המלחמה כי לכולנו קרובים ומכרים שנמצאים בחזית, ולצערנו לרובנו המוחלט יש מהם גם כאלו שנפלו), וזה מוכיח את הטענה הנ"ל, שהרבה חרדים לא מספיק מחוברים ולא מספיק מרגישים את עמ"י (וברור שיש הרבה מאוד שכן), ולכן יש צורך להדגיש את זה.

נכון שיש הרבה שעשו ועושים למען עמ"י (כגון נשים חרדיות שממש פתחו בבית חמ"לים של הכנת אוכל לחיילים), אבל זה לא מספיק.

דוג' נוספת- אם הטענה היא שלומדי התורה שומרים על החיילים וזה כנגד זה, איך בזמן מלחמה הרבנים מורים לצאת לבין הזמנים כרגיל? (ואם נניח שבאמת יש צורך בהתרעננות, אפשר שכל שיעור יצא לשבוע חופשה לסירוגין).

אז ממה נפשך- או שהם לא באמת מאמינים שלומדי הצורה שומרים (לא מסתבר), או שהם מאמינים אבל החיבור לעמ"י לא מספיק גדול וממילא שיקולים אחרים למה כן לצאת גוברים.

אז זה לא עניין של השקפה אלא של בעיה בסיסית בחיבור לעם.

אני בטוח שאם לרב יצחק יוסף ולרבנים שהחליטו על בין הזמנים היה בן או נכד שנלחם בעזה, דעתם הייתה שונה.

אני מדגיש שאני לא טוען שהרבנים הנ"ל (לפחות רובם המוחלט) עושים את זה במזיד ומתוך מידות רעות (בפוניבז' לדוג' עשו מתחילת המלחמה משמרות של לימוד 24 שעות. אני לא יודע אם זה עדיין ככה). יש ביניהם צדיקים אמיתיים. פשוט הם מרוחקים במציאות וזה המקום הנפשי שלהם וממילא הם אוטומטית פחות מייחסים חשיבות לדברים שקשורים לעניין (בדורות הקודמים הרבנים והציבור החרדי היו יותר מחוברים לעם ישראל, מכמה סיבות).

יש רבנים חרדים שמדגישים והדגישו מאוד את החיבור לעמ"י (גם בלי קשר לרצון להחזרתם בתשובה), כמו הרב יורם, ולכן אתה רואה שאצל ממשיכיו ותלמידיו היחס שונה.

(אגב, אנקדוטה מעניינת- כששאלו את הרב יורם "איך אפשר לאהוב את כל עמ"י?" הוא ענה "באמת שאלה קשה. אבל אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל עמ"י).

כמים הפנים לפנים. כשאדם מרגיש שלא אוהבים אותו מעצם היותו אדם ובריאה של ה' וק"ו יהודי, ממילא מתעוררת בו התנגדות לצד השני. יתכן שאם החרדים ישנו את דרכם, ממילא היחס אליהם ישתנה. תהיה התנגדות לדרך שלהם אבל כבוד.

חב"ד הדגישה את החיבור והאהבה לכל יהודי מעצם היותו יהודי, וממילא הרוב מכבדים ומעריכים ואוהבים אותם.

במקום להילחם בכולם, שסופסוף ישאלו "מה ה' רוצה מאיתנו"? ויחשבו וירגישו ויבינו שגם אם לדוג' הם מתנגדים לגיוס זו לא "גזירת גיוס". שהם צריכים להתחבר לעמ"י יותר גם אם הם בחרו לחיות בנפרד. וכן, הדרך הכי טובה להתחבר היא דרך המציאות, להיות שותף עם עמ"י בצבא ובסיכון במלחמה, בתנאים מתאימים כמובן. זה גם ירומם את לימוד התורה שלהם בכמה דרגות.

כשהחיבור יהיה קיים, הם גם יבינו לבד שכל ההסברים התורניים למה כל בחורי הישיבות לא צריכים להתגייס, לא באמת תופסים.

ואם החרדים יהיו באמת מחוברים, ממילא דברים ירוצו גם בעוד תחומים. הם יעיפו את דרעי וידאגו שהרבנות תהיה מקום שעושים בו לשם שמיים ולשם עמ"י. הם ידאגו שכל הנציגות שלהם תהיה מעורבת בממשלה ובקבינט (מה שאגודת ישראל לא עושה), ושהקו שלה יהיה מפוכח וימני (בניגוד לדרעי שהוא שמאל בניגוד לרוב מוחלט של בוחריו, וגרם לנזקים עצומים לעמ"י).

יש הרבה מה ללמוד מחרדים. אבל בדברים הבסיסיים הנ"ל יש להם ולגדולי הדור שלהם המון המון מה ללמוד מאיתנו ומהרבה חילונים. ללמוד על חיבור לעם, על מסירות נפש, על אהבת הארץ.

במצב תקין, כל ישיבה הייתה מזמינה חייל דתי שנלחם, שנפצע, שאיבד חברים, לשיחה אמונית. שיחת חיזוק לבחורי הישיבה ורבניה.

אם יגיע שינוי מתוך החברה החרדית זה יגיע רק מלמטה. דרך אנשים פשוטים, דרך צעירים, דרך נשים עם לב מרגיש, שהתחושות הטבעיות הבריאות בעניינים האלה לא התקלקלו אצלם והם רוצים שדברים ישתנו. זה יתן כח למיעוט הרבנים החרדים שאומרים את זה במפורש מתחילת המלחמה. ואולי יצטרפו גם כל הרבנים שחושבים ככה אבל מפחדים לדבר.

נדיר: האדמו"ר ערך התוועדות בישיבה הציונית

שהחיילים מוסרים את נפשם בשבילם.

למשל, שמעתי את זה מהרב דב קוק.

מנסה להצטרף לחיילים שמוסרים נפשם בשביל ישראל

אם נייעל את כח כל יחיד לפוטנציאל שלו בין ברוחניות בין בגשמיות, ולא נהפוך את עם ישראל לעדר כבשים, אז נצליח למעלה להשכיל.

אבל כן צריך שאנשים יעזרו לעם ישראל,

כמו שציונות דורשת את המוכנות לחיות בארץ כך אהבת ישראל דורשת מוכנות לסייע לעם ישראל.

ששילמת מחיר גבוה על זה.

אין מה לעשות, ככה נפש האדם עובדת (למרות שיש מקרים שבהם אפילו אדם יודע שזה פלצבו זה משפיע עליו, במיוחד אם יש כבר התניה פבלובית לפני)

במחקרים רפואיים, הנסיינים לא צריכים לשלם על לקיחת התכשיר, ובכל זאת גם חברי קבוצת הביקורת מגיבים לפלצבו.

כך גם ילד שמקבל תכשיר מהוריו, בלי שהוא שילם עליו דבר. או יולדת שמקבלת דיקור בבית החולים בחינם, והדוגמאות עוד רבות.

אתה צודק שאם נגיד לאדם שהכדור יקר יותר, תהיה לו ציפייה גדולה יותר ולכן האפקט יכול להיות משמעותי יותר.

יקרה רק מקבלים בחינם. אבל עצם המחשבה שתרופה יקרה, בין אם שילמתי או לא, יוצרת אפקט פסיכולוגי שהתרופה שווה מבחינה רפואית

Fasting can be challenging, especially when someone is experiencing weakness or other symptoms. I think it’s important to be careful with advice involving pills or medication and to rely on safe, medically appropriate guidance rather than unverified instructions.

אז לא חסכתי כלום 😂

כאילו שאסור לי לחיות בלי שאני עושה משהו?

לא הלכתי אגב

(פעם היה לי פה שרשור של התמודדות עם אתגרי שינה, אבל היום אני כבר לא עומד מאחוריו עד הסוף)

מעניין, חוששני אבל שפה זה לא העניין, אין לי שום בעיה ללכת לישון או להרדם..

בכל מקרה, אני מאוד אוהבת את הלילה, אז אם לא צריכה לקום מוקדם למחרת לא ממהרת לישון.

מה בעצם את אוהבת בלילה מאוחר?

אני יודע להגיד קצת על הרקע שלי מתי אהבתי לילות ומתי בקרים. וזה היה מאוד קשור למסגרות שפעלתי בהן.

אוהבת את השקט, את העולם הרדום, הרוגע שיש.

אבל מסכימה שהלילה שייך למביני עניין בלבד.

אני פשוט סידרתי את הלוז שלי כך שיתאים לי לאופי הזה. אפילו העבודה שלי היא בין היתר בלילה.

אני יכול להגיד שמתישהו הגוף התהפך ואהב את הבקרים. אבל זה בעיקר בגלל סיפורי עבודה וזה שנגמרו המסגרות שתופסות את הבוקר.

כשיש שגרה שלא מאפשרת אז אין ברירה. השאלה מהי ברירת המחדל של ההעדפות.

איזה עבודה עם נוער יש שהשיא שלה בלילה?

(שמחתי לראות אותך)

אנשים היו כותבים פסוקים וציטוטים אהובים על הבוקסות שלהם.

אני כתבתי על הבוקסה שלי "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

המשפט הזה משפיע עלי עד היום.

מתוך הפיוט סוכה ולולב לעם סגולה

את השלט הראשון תלוי בסוכה. דיסוננס לא קטן

סוכת חירות, מהבחירות

איזה כיף שהשנה סוכות בשבת

אני חושב שאם זה אפשרי אז לעשות המחשות יותר מעביר את המסר.

נניח לעשות משהו יפה של עננים ושמיים ואופק בצבע מתאים ולכתוב באמצע "שכינה".

אפשר גם לעשות שני כלים שבורים בהתאמה (או אולי לא שבורים), ולכתוב על אחד "ויהי בשלם סוכו" ועל השני "ומעונתו בציון" (ככה זה ממחיש את החיבור ביניהם)

ועל אחד השברים כתוב: הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

ויש עננים - לענני הכבוד

ויש לויתן גדול

ויש עוד מלאאא קישוטים מיוחדים ב''ה😊

אבל אני אף פעם לא שבעה...

חשבתי עכשיו על לעשות אותיות גדולות כאלו בנפרד ולכתוב "בשעה שמלך המשיח בא", אבל לא יודע אם זה ישים.

אולי אפשר לשים אותם על מסגרת עם רקע של צהוב ואור (ראו באורי שזורח)

(המדרש הקצר הזה הוא תמצית העבודה שלנו בדור הזה של טרום המקדש: שעובדים בשביל המקדש ולא מחכים שיצנח, ומאידך מבינים שהשלמות שלו - הגג- השראת השכינה בו, לא תלויה בנו, וזו ענווה אמיתית ושלמה ולכן אנחנו נקראים "ענווים ענווים". ויש רצון כל כך גדול עד שקשה להאמין שהדבר העצום הזה, תכלית כל הבריאה, מתממש, ואז ההארה שזורחת)

אך אם כבר כותבים, אפשר

יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ־אָרֶב - עם של אריות!

(הפסוק הקודם הוא "הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא")

איוב לח, לט - מ

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

תהא שנת פרס זכאית

תהא שנת פייס זכייה

תהא שנת פורום זורמת

פורום דתי.

זה הכי מקורי שעלה לי

זה הרמז שנתן הרבי ר' ישראל מויז'ניץ שליט"א

או שזה נוטריקון של "תתאשפז"

לא, לא כמו שחשבתם 😁

הכוונה שהקב"ה יחזור להתארח (מלשון אושפיזין) אצלנו בבית המקדש

יש חוק שקובע את המינימום,

ויש חוזי העסקה שיכולים להיות יותר טובים מהמינימום הקבוע בחוק.

זה נכון לשכר, הפרשות סוציאליות, צבירת חופשה, ולכל נושא אחר...

אז כן, לפי החוק מותר למעסיק למחוק ימי חופשה. האם זה קורה בפועל? תלוי בהסכם שלך מול המעסיק.

אבל באופן כללי החוקים נועדו לעודד אותך לנצל את ימי החופשה ולא לפדות אותם בכסף. אגב, גם חברות גדולות לא אוהבות את זה.

לפעמים בתקופות של משבר כלכלי או אין עבודה מסיבות אחרות (סטייל מה שקרה באינטל לפני שנתיים) נותנים הוראה מהכספים לכל העובדים לשרוף את ימי החופשה שלהם כדי להקטין את החובות במאזן.

זה הנושא

אבל בגילי זה באמת אחרת

אני תמיד בתנועה

לחלום

להגשים

לשפר

להתמיד