של ביתר וציון וסיני
יד אחים הסגירתני לכלא
ותנעל בית אמי לפני
ימח שם עראפתשל ביתר וציון וסיני
יד אחים הסגירתני לכלא
ותנעל בית אמי לפני
ימח שם עראפתאחרונהלא קציר לא קטיף לא בניין
אלהים ליגון בחרתנו
ותבחר את אחי לתליין
תפנה אתה את גבך אליהם חזרה
אם לא קופצים למים, נשארים יבשים
צריך להחליט לעשות את זה, וכדי להחליט חשבתי שצריך שצריך להיות בטוחים,
ואז הבנתי שלפעמים צריך להחליט ורק אחר כך להבין שגם אם התחרטת, רק התקדמת.
יוצא לי עכשיו כל המסקנות לחיים שמקוננות בראשי
בעיקר בדברים שחשבת שהם הכרחיים לחיים, ואם תפנה להם את הגב, תגלה עולם שלא הכרת שקיים.
עכשיו כשאתה מציג את זה ככה זה גם ממש התהליך שאני עברתי וזה פשוט תפיסת מציאות אחרת לחלוטין
זה לא חפירה, אולי הייתי אומר סיעור מוחותלא המשוגע היחידייש כאלה שמגדירים את זה התבגרות,
(עוד משהו שצריך, לא לפחד להגיד שאתה מתבגר גם אחרי שהסביבה הפסיקה לכאורה
)
אני חושבת ששיכלול האישיות שלנו זה משהו שצריך לקרות כל הזמן עד 120 , ומי שלא משתכלל נשאר מצומצם...
השאלה זה ההגדרה והפחד מהלא נודע.
בבקשה שאף אחד לא ינסה לבחון את זה
ועכשיו אני קולטת כמה זה לא בא לי בטבעי וכמה זה מתיש ומרוקן אותי.
מה איתך?
או שפשוט אנשים מתחו את גבול הנחמדות שלך ואז הם הבעיה
נמאס לי לחפש בכל החדרים
זה כמעט טריגר לאשכול ציע
אבל כל לילה מניחה את השיניים בכוס
זה וכפות רגליים.
(נדמה לי שאמרת מתישהו שאתה מעריץ את כפות הרגליים שלך לא?)
ויצא לי גם לפסול על זה
אבל זה לא משיכה כמו החולי נפש שיש להם פטיש אצלי זה משו אחר
וכן הכפות רגליים שלי מושלמות
יש תעשיה של זקנים? מרגיש לי כמו המסחטה של פישוטו
זה מה שקורה, רואים מפרץ האייתוללים ושוכחים הלכות בסיסיות כמו שלחנוכיה יש 6 קנים
משפט אהוב עליי במיוחד(על וולקן)|: אל תברח כי תמות עייף
מחשב על ומטען על. הוא עמיד בחום בקור ובפושר