חצי פריקה חצי התייעצות.
הבן הגדול שלי בן 5, מאז שהוא נולד היה לנו איתו קצת מאתגר.
קודם כל תמיד תמיד תמיד העדיף אותי.
שאמא תקלח, תלביש, תרדים וכו'.
ולא תמיד יכולתי והיה לי כח.
כשהיה מתעורר באמצע הלילה זה בכלל היה קשוח,
כי לבעלי אין בעיה לקום להרדים ולחזור לישון תוך שניה
ואני אם אני קמה הולכת לי השינה...
חוץ מזה היו תקופות של התקפות עצבים,
על שטויות..
נגיד שהלבשתי את אחותו לפניו, יכל היה לבכות שעה וחצי שהוא רוצה להתלבש הראשון ושאני אוריד לתינוקת את הבגדים.
כל מיני דברים כאלו לא הגיוניים.
וזה היה בגלים, תקופות פחות טוב ואז נרגע והכל מסתדר ואז שוב.
לפעמים התייעצתי כאן בפורום ומאוד עזרו לי כאן להבין אותו ולהכיל בלי לצאת מהדעת והעצבים.
לפני קצת יותר מחצי שנה היתה תקופה נוראית של קימות בלילה ובכיות היסטריות והתעקשויות של רק אמא.
משהו סיוטי.
ואז אמא שלי דיברה איתי מתישהו ואמרה לי שהיא חושבת שאנחנו צריכים ללכת לייעוץ פסיכולוגי/ רגשי בשבילו.
שזה לא סביר. והיא נתנה לי כמה מספרים.
ניסיתי לדבר עם הפסיכולוגיות שהיא הביאה לי וזה לא הסתדר.
אחת לא ענתה, אחת אמרה שזה לא הגיל ושלישית אמרה שעושה טיפול לילד לבד וההורה בחוץ וזה לא מצא חן בעיני.
אבל עצם השיחה הזאת עם אמא שלי שינתה לי את נקודת המבט.
הבנתי שיש לו קושי והוא לא סתם רוצה לשגע אותי.
ושנינו גם אני וגם בעלי נהיינו הרבה יותר רגועים איתו.
נגיד בלילות המשכנו להתעקש שאני לא קמה אבל סיכמנו איתו שנותן לאמא חיבוק ונשיקה ואז חוזר למיטה.
לא שתמיד זה עבד אבל הכל נהיה הרבה הרבה יותר רגוע.
פתאום לילות שלמים שישן, אין התקפים ואין עצבים.
הגענו לתחילת השנה הנוכחית ובבת אחת הילד נהיה היסטרי.
סיפרתי פה שהוא התחיל את השנה על רגל שמאל, לא רצה את הגננת ולא את הגן.
כל בוקר בכיות היסטריות שאני לא אעזוב אותו.
לא הסכים ללכת לחברים/ לבני דודים/ לסבתא בלעדיי.
אם הייתי יוצאת מהבית, גם אם בעלי היה בבית הוא היה בוכה בטירוף, ממש היה נראה שיש לו חרדה מזה שאני הולכת.
טקסים ארוכים של פרידה, מלווה אותי במדרגות, חיבוק ונשיקה ועוד אחד ועוד אחד, רץ לעשות לי שלום במרפסת.
כולה, יצאתי לחצי שעה לקוסמטיקאית... והוא יודע לקרוא שעון ומבין זמנים.
כל הזמן הזה, אנחנו יצאנו מנקודת הנחה שמשהו קרה לו, והוא עובר קושי מאוד גדול שלא ברור לנו מה המקור שלו.
ככל שיכולנו, היינו רגועים, מכילים, מסבירים בנועם.
אבל הרגשנו שאנחנו חייבים ללכת לאיזשהו ייעוץ.
ובגלל שבפעם הקודמת היה כזה קשה למצוא פסיכולוגית הלכנו למישהי באזור שהיא מנחת הורים וראיתי בקבוצה של היישוב שהרבה מאוד משבחות אותה ואומרות שהיא עזרה להן.
לא ביררתי יותר מידי, הרגשנו שאנחנו חייבים ייעוץ דחוף וקבענו איתה עוד לפני החגים.
בסוף היא לא יכלה וזה נדחה ונדחה ורק השבוע ישבנו אצלה.
בינתיים הילד יחסית די נרגע, עדיין רוצה את אמא וכו' אבל בהרבה פחות היסטריה.
בקיצור סיפרנו לה בגדול מה קורה ומה המצב בבית.
והיא אמרה לנו שהילד בסדר גמור, אין לו שום בעיה ושום קושי ואנחנו פשוט צריכים להציב את הגבולות שלנו כמו שמתאים לנו.
הביאה כהוכחה את זה שהוא מתפקד בסדר גמור בגן, לומד ועושה יצירות ואין תלונות עליו מהגננת.
ולכן הבעיה היא לא בילד אלא בהתנהלות בבית.
אמרה לנו שאנחנו צריכים להוביל ואנחנו צריכים להחליט מה מתאים לנו ושהילד יתיישר (בנועם, לא בכעס).
לי היה קשה להתחבר, בעלי קצת יותר הסכים.
מפה לשם, הלילות בבית מאז שהיינו אצלה חזרו להיות קטסטרופה.
כי אם אין לו שום בעיה, אין לי טיפת כח לקום אליו בלילה.
אתמול היינו ערים איתו משלוש עד ארבע וחצי, עם עצבים וכעס מצידנו ובכי היסטרי מצידו.
מה שמוכיח לי שאולי היא צודקת והוא עושה את כל הבעיות רק כדי להשיג דברים.
מצד שני זה לא עובד לנו, ומניסיון שלנו, אנחנו נעבור שבועות ארוכות של עצבים ועדיין לא בטוח שהילד יבין שאין לו מה לבכות בלילה.
מצד שלישי, קשה להגיד שנצמדנו להנחיות שלה כי כן כעסתי והתפוצצתי עליו.
מצד רביעי היא לא ממש נתנה לנו כלים פרקטיים של מה לעשות חוץ מלהגיד לו שהוא גדול ואנחנו סומכים עליו שיכול ללכת לישון לבד - שזה לא ממש עבד.
אני כבר לא יודעת אם היא צודקת או לא צודקת.
יצאתי מבולבלת לגמרי.
אשמח ממש לשמוע את דעתכן.
