נזדמנתי במהלך השבוע למזכירות של יישוב אחד, לא רחוק מאיפה שאני גר.
כל מה שהייתי צריך זה נטו למסור משהו! זהו!
בדיוק שתי דקות.
אבל קרה שם משהו מוזר.
כן יצא לי לקפוץ כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה ליישוב, בנסיבות שונות ולמקומות שונים בו.
עדיין, זה לא שאני מכיר אותו מטבע הדברים, וגם אין לי בכלל דעה על המקום. אני אדיש לגמרי אליו,
ולמעשה הוא מדומיין אצלי שטוח, חלק, וחסר צבעים. רק שם. רק כותרת.
הרבה דברים ככה, אז לא חריג או יוצא דופן, פשוט כשאני צריך משהו אני שם,
כמו שאתה צריך חלב אז אתה הולך למכולת.
קיצור. זאת הפעם הראשונה שנכנסתי למזכירות.
הייתי רגוע לגמרי וניגשתי למזכירה.
היא הרימה את העיניים מהמחשב וישר הסתכלה עליי מוזר.
זה היה קצת מפחיד. הרגיש כאילו הכל הולך בהילוך איטי לרגע.
פניתי אליה ואמרתי "שלום אני צריך "כך וכך""
היא הסתכלה למטה על ניירת, ואז שוב הסתכלה עליי ואמרה:
"הכל בסדר? אתה רוצה כוס מים?"
ואני בראש שלי: מה? לא, הכל טוב, מה לעזאזל, פשוט תעשי מה שביקשתי וזהו.
"לא, תודה". אמרתי בנימוס.
"אוקי..." היא אמרה בחשדנות.
ואז עשתה מה שביקשתי, חזרה ואמרה לי שזה בוצע ונתנה לי מסמך, עדיין נועצת מבטים.
"תודה" אמרתי לה והסתובבתי ליציאה.
"תגיד" היא אמרה כאילו חיכתה לרגע האחרון.
הסתובבתי אליה.
"אתה לא מכאן? נכון?" היא שאלה תוך כדי שכיווצה את הפנים בריכוז.
חיכיתי שניה בעוד אני חושב אם להסביר לה מה אני עושה פה ומאיפה אני, כאילו להרגיע אותה, אבל בסוף בחרתי לענות רק
"לא".
רציתי לראות איך היא תגיב.
"כן, רואים" היא אמרה לאט ופערה עיניים.
בשלב הזה עפתי משם החוצה, והיא גמרה לי להרגיש כאילו הייתי חייזר.
מה זה לא מפה? לא מהיישוב? לא מהארץ? לא מהעולם?
איזה סרט מדע בדיוני היא ראתה לאחרונה שדפק לה כל כך את המוח??
כאילו אני בטוח ב-100% שאני לא ירוק עם מחושים.
מה כל הדרמה הזאת??
היה בא לי לחזור לשם ולהוריד לה אגרוף לפרצוף.
אבל מהר מאוד אחרי שיצאתי מהמבנה חזרתי להיות רגוע לגמרי.
סוף הסיפור. לילה טוב.
