רק מחפשת מקום להניח את זה.
בעלי במילואים
כולם מסביב במילואים, בסבבים מוגדרים. הולכים לחודש וחוזרים. ורק אצלו אין צפי סיום. נמשך ברצף כבר המון המון זמן.
יש לו תקופות שהוא בבית, אבל הוא בכל אופן "של הצבא".
זה אומר שהם יכולים לקרוא לו כשצריך.
יכולים לקרוא לו ואז להגיד שלא
הוא יכול לנסוע ולחזור אחרי יומיים
ויכול להיות שיהיה ארוך יותר.
אבל הוא "של הצבא".
הוודאות היחידה היא שסוף סוף אמרו להם שאין צפי סיום. שזה גם משהו. לדעת שאין אופק. במקום לחשוב שאולי יש.
אבל זה כבר מעייף
והוא בהישרדות
אז כבר תשעה חודשים שהחיים על "עצור"
זה לא שאנחנו לא מתקדמים
החיים ממשיכים, הילדים ב"ה הולכים כרגיל למסגרות.
אבל אין באמת אפשרות לתהליך
אם משהו מאתגר, זה לא באמת הזמן לדבר על זה לעומק. לעשות שינוי משמעותי.
וזו סתם תחושה של ריקנות כזו ותקיעות במקום.
אנחנו לא רבים
באמת ב"ה שאנחנו נשואים מספיק שנים בשביל להכיר אחד את השני
אבל גם התחושה הזו של דריכה במקום היא לא כיפית
אני לא יכולה להתקדם מבחינת תעסוקה ככה
באיזשהו מקום התרגלתי לקצת אדישות
אני בלחץ גדול, אבל הוא לא תמיד מורגש, כי בניתי איזושהי חומה.
אבל הוא כן משפיע על הפניות הנפשית שלי
וזה לא שאני סובלת
זה לא שרע לי ממש
יש פעמים שכן, יש פעמים שממש קשה.
אבל אני חזקה, אני לא מתפרקת
אבל פתאום עלה בי געגוע גדול לתקופה נורמלית
שיש סתם משפחה עם אבא ואמא שחיים ביחד
בלי דאגות
בלי לנסות לשרוד
בלי חשש שכל רגע אבא ילך
סתם שגרה כזו
שקמים בבוקר, הולכים לעבודה
חוזרים
שלא צריך לפחד לכעוס, כי אולי זה הדבר האחרון שנעשה
שיש פניות לאהוב
שאפשר לתכנן עתיד ברוגע
קצת מבולבל לי, אני חושבת שאני אפילו לא מצליחה להרגיש את כל מה שקשה לי.
זהו
רק רציתי להניח את זה איפשהו
