נשים שעשו את זה. איך? איך עשיתן את זה??
שלושה שבועות אחרי לידה, בעלי אמור להיות במילואים (הגיע לפני הלידה ומאז נשאר. ועכשיו צריך לחזור).
מרגישה חלשה.
רצפת אגן חלשה כמובן... אזור הפרינאום עוד כאוב.
השתדלתי לנוח. מנוחה כמובן עושה טוב. אבל זה לא מספיק. גם אחרי שנחה חצי יום, מותשת מקצת סדר בבית. בשישי שטפתי קצת כלים וסידרתי כביסה בארונות, והייתי מותשת ממש וממש הרגשתי חולשה/כאב באזור הפרינאום.
בינתיים בעלי מפזר למסגרות וגם אוסף בצהרים. זה יוצא כמה יציאות שונות כי הילדים מסיימים בשעות שונות. הוא מתעסק גם בכל שאר הדברים שבחוץ (קניות, סידורים...) וגם בבית מתפקד הרבה (ניקיון, חלק מהכביסה...)
הילדים קטנטנים.
לא מסוגלת לתת לו לחזור למילואים.
לא ברור לי איך אני אמורה לעשות הכל לבד כבר עכשיו שניה אחרי לידה כשאני עוד כאובה וחלשה!
הוא לא יצא עכשיו לחודש רצוף. אבל גם יציאה לכמה ימים היא מעבר למה שאני מסוגלת לדמיין.
יש מצב שתיאורטית הוא יכול לחתוך את המילואים אבל הוא מאוד מחכה לחזור ולקחת חלק (למרות שתומך בי והכל...)
גם אני רוצה לתת למען העם וכו'. וגם לתת לו את הרצון שלו. אבל באמת לא ברור לי איך עשו את זה לפניי.
גם לא מרגישה עכשיו בלהט המלחמה כמו בהתחלה ש'לא הייתה ברירה'. עכשיו יש הרבה פחות אנשים במילואים... אש מרגיש לי פחות קריטי שדווקא הוא יתגייס. יודעת שזה לי באמת אבל זאת התחושה.
מתלבטת כמה אני מפונקת אבל קשה לי שאני צריכה להסתכל על עצמי כמפונקת בתקופה הזו. זה לא הוגן...
ב"ה יש קהילה תומכת שישמחו לעזור, אבל גם זה קשה. אין לי כוח שיסתובבו לי פה אנשים מלבד בעלי והילדים. במילא המצברוח קצת הפכפך וגם לא תמיד מרגישה טוב אז מרגישה בנוח איתו ועם אחרים זה מאתגר יותר.
אין לי כוח לבקש עזרה בכל דבר וגם לא להיות אסירת תודה על כל עזרה שקיבלתי (ככה אני)
כתבתי ארוך ומקווה שלמישהי היה בכלל כוח לקרוא.
אין לי מושג מה באמת רוצה מכן. נראה לי שעצות פרקטיות לא יבואו בטוב כי תכלס זה מה שצריך עכשיו וגם ב"ה יש תמיכה קהילתית אז זה לא שאשאר לבד. אבל לא רוצה את זה. אין לי כוח לזה. רוצה להיות בשקט בבית שלנו בלי לקבל שום עזרה וזהו.
נמאס מהמלחמה הזו...
