ככל הנראה הייתי מבקשת מבעלי בנתיים להישאר עד שאתחזק. אם מוכנים לתת לו עוד שבועיים להישאר איתך, תיקחי את זה בשתי ידיים...

לפעמים עדיף כמה ימים עוד שישאר מאשר שיהיה מידי קשה ואז זה יכול להיות כמו כדור שלג מתגלגל. דרך ארוכה- קצרה מאשר דרך קצרה ארוכה... מקווה שיצאתי מובנת.

אם בכל זאת תרצי עצות פרקטיות, תגידי. אני בד"כ לבד עם הילדים החל מיום אחרי השחרור כי בעלי יוצא לעבודה מוקדם מאד וחוזר במקרה הטוב לקראת ההשכבות.

אבל זה ממש לא אידאלי בטח לא אם כבר עכשיו את מרגישה לא טוב. אם יש אפשרות לדחות את החזרה למילואים כדאי ללכת על זה.

בעלי במילואים המון, ואנחנו מדברים על זה הרבה שיש פעמים שפשוט צריך להגיד די.

באווירה של היום, זה לא נעים.

מי רוצה להיות זו שתגיד לבעלה לחזור הביתה?

מי לא רוצה להיות "גיבורה"?

לפי דעתי לפעמים גבורה זה להגיד דווקא את מה שנכון לך, ולא את מה שמקובל ב"אווירה".

ובאמת שאני לא אומרת את זה כי אני מזלזלת בצורך של מילואים.

אני יודעת כמה זה חשוב ונצרך.

אבל במצב של מלחמה כל כך ארוכה, יש לגמרי מקום להכניס גם שיקול של טובתך, של טובת הבית והמשפחה.

ובעיניי זו גבורה לא פחות גדולה

עבר עריכה על ידי תקומה בתאריך א' בתמוז תשפ"ד 17:37

בעלי במילואים כמעט ברצף משמחת תורה.

אני יודעת שבמצבי המשפחתי יותר קל לנו, מאדר במקרים אחרים. ילדים לא צפופים, משפחה וקהילה שעוטפת, אין הריון או לידה באופק. אז הוא ממשיך כל הזמן הזה.

ב"ה זה אמנם קשה, אבל לא מרגישה שזה מפרק לנו את הבית. 

ואני יודעת שיש מקרים שכן, שזה יותר מורכב. שהנתונים האובייקטיבים יותר מקשים. אז אין לי שום טינה במצב כזה אם מישהי תגיד שכבר קשה ולא אפשרי והיא רוצה מנוחה.

אם יש קושי מאוד מאוד גדול, שהבית קורס

העסק קורס.

המשפחה מתפרקת.

וכן, במצב כל כך ארוך, זה לגמרי לגיטימי להכניס גם שיקולים כאלו.

אני מרגישה שלא מספיק מדברים על המחירים ה"שקופים" של המלחמה. נזקים שאפשר לסחוב שנים קדימה.

ולפעמים החשיבה היא טוטאלית, או שהוא יהיה במילואים ובכלל לא בבית, או שהוא יהיה רק בבית.

המצב עכשיו, עם כל הקושי שלו, לפעמים מאפשר גם גמישות כלשהי.

לפעמים חיילים אפילו לא מבקשים, בשם "האידיאל", אבל אם רק היו מבקשים היה אפשר להקל עליהם ועל המשפחה שלהם.

וכן, לפעמים התפקיד של האישה הוא גם להגיד שכאן היא כבר לא יכולה יותר. ואם הוא ילך שוב אז יהיה לזה מחיר על דיכאון / גוף / מצב משפחתי ועוד. ויכול להיות שזה מחיר שצריך לשלם במלחמה, אבל צריך להיות מודעים לזה.

ואם יש אפשרות להקל, ושהמחיר יהיה פחות כבד, אני לגמרי בעד.

השיקולים האישיים גם קשורים לשיקולי כדאיות לא רק לאישי אלא גם למדינ

בזה התכוונתי דרך ארוכה- קצרה, דרך קצרה- ארוכה.

לדוגמה- אישה אחרי לידה כמו הכותבת, נגיד ובעלה ישאר איתה עוד שבועיים-שלושה, היא תתחזק ותחזור לכוחות של התמודדות סבירה עם המצב, בעלה יוכל לחזור בלב רגוע למילואים ולמלא את שליחותו נאמנה אפילו חודשים ארוכים. וחס וחלילה מקרה אחר- אישה אחרי לידה שלא מתאוששת כראוי מבחינה פיזית ונפשית ואז יש כל מיני השלכות ארוכות טווח ובסופו של דבר הבעל לא יכול לעשות את שליחותו במילואים עם עורף יציב מהבית ובסוף יש השפעות לא נעימות (בלשון המעטה) על כל מיני דברים והוא צריך לקצר/ לחתוך את המילואים בגלל מצב ממש קיצוני בבית. וגם אם נניח ישאר במילואים, יהיה טרוד מאד מהנעשה בבית ולא יוכל לתפקד כראוי בתפקידיו במילואים.

זה שווה את זה? 

לא יהיה מי שילחם/יתמוך בלחימה??

כמו שהם שם לפעמים צריכים למתוח את הגבולות שלהם גם אנחנו פה בעורף.. עד שלא יגדילו את כמות הלוחמים, צריך את מי ששם.. אז האישה של אחד אחרי לידה, אחר העסק שלו קרס, שלישי לילד יש אנארף מה, עוד אחד אישתו לקראת לידה וכו'וכו'..

אז כן, יש דברים שצריך כמה שיותר לנסות להתגמש ולהקל גם על הבית, אבל לא בכזאת קלות להגיד קשה לי אז שבעלי יישאר.. (לא ספציפית לפותחת, בכללי לגישה הזאת) אצל בעלי מנסים לגייס עוד אנשים בשביל שיהיו להם יציאות טובות בשביל להחזיק את העורף (בבית עבודה וכו') אבל אם אין מי שימלא את המקום, אז לא.. אוף, לא בטוחה שאני מצליחה מספיק להסביר את עצמי

שאני מבינה מה את אומרת.

ויותר משאני מבינה אני מרגישה את המילים שלך ואת התחושות שאת מנסה להעביר.

ועם כמה שזה מעצבן להגיד את זה, אני חושבת שזה מורכב.

כי יש כאן עניין של צורך, אין ספק בזה בכלל. מדינת ישראל צריכה חיילי מילואים, ואם כל אחד ילך "לעשות לביתו" אז לא יהיו חיילים למשימות הנדרשות.

מצד שני, זה באמת מאוד מאוד מאוד ארוך. והשחיקה גדולה, והמחיר האישי לפעמים הוא כבד. והחשש שלי הוא ממחיר בלתי הפיך.

וכאן מגיע ה"משחק" או האיזון העדין.

נכון, צה"ל צריך את חיילי המילואים שלו.

נכון, כל אחד שהולך נותן חלק חשוב מאוד.

אבל באמת באמת, לא תמיד צריך את כל כוח האדם. ואולי לא נכון להגיד "אני לא בא יותר". אבל יש הרבה פעמים מקום לגמישות, שחשוב להיות מודעים אליה. יחידה של 100 חיילים לא יכולה להסתדר בלי 100 חיילים. ולכן זה נכון שכולם צריכים לעשות מה שהם יכולים כדי להגיע למרות הקושי.

אבל יש הרבה מקרים, שבהם היחידה יכולה "לספוג" חייל או שניים או שלשה שיגיעו יותר מאוחר או שישתחררו. ומי שידע להגיד את זה זה המפקד בפועל. אבל מהתחושה שלי, הרבה חיילים בכלל לא מבקשים. כי זה "התפקיד" שלהם עכשיו. כי הם רוצים להיות חלק.

אבל גם כחייל, לפעמים התפקיד הוא להפנות מבט הביתה ולראות האם הבית שלך עוד מתפקד, והאם יכול להיות, שדווקא כרגע הבית צריך אותך יותר. ואפשר לפתור את זה בפנייה פשוטה למפקד. להסביר את המצב כמו שהוא, ולשאול "האם אפשר להסתדר בלעדי? זה בסדר אם אגיע רק עוד שבועיים?"

ואם כולם יעשו את זה, אז המפקד פשוט יגיד לא.

אבל אם זה אפשרי, אז זה יכול לעשות טוב. לתת עוד אורך רוח לבית שזקוק לזה כל כך.

וכאן נדרשת היכולת להסתכל על זה משני הצדדים.

מצד אחד על האידיאל הגדול של מלחמת הקיול הזו, של החשיבות בגיוס למילואים ולחימה ולהמשיך גם אם קשה.

ומצד שני לא לשכוח גם את הבית, את זה שלהתמסרות הטוטאלית למלחמה יכול להיות מחיר שלא יהיה הפיך. ואם אין ברירה אז אין ברירה.

אבל בהרבה מקרים עכשיו, יש ברירה. רק צריך לשנות קצת את הראש ולהפעיל שיקול דעת בהתאם לכל מקרה.

נכון, יכול להיות שיש מקרים שבהם כוח האדם כל כך מצומצם שהתשובה תהיה "לא".

אבל המצב עכשיו הרבה פחות חמור ממה שהיה בשמחת תורה. כל יחידה פחות או יותר יודעת מה המשימות שלה, ומה הסד"כ הנדרש. אני יודעת ממקרים באופן אישי שהעבירו בקשות לגמישות בימי המילואים וקיבלו אישור. היחידה תיפקדה מצויין וקיבלה אחר כך חייל הרבה יותר מרוצה וממילא גם יעיל יותר.

אז יכול להיות שאת כל זה בכלל צריך להגיד לחיילים, ולא לבנות הזוג שלהן.

אבל גם ראיתי נשים גיבורות (באמת), שבן הזוג שלהן רק רוצה להמשיך לתרום, הן קורסות בבית אבל לא נעים להם להגיד לו "אני לא יכולה יותר", אז הן סופגות הכל ומנסות לשדר שהן מחזיקות מעמד.

וכן, אלו מקרים שאם היו מבקשים, היה אפשר להקל. אבל קודם צריך בכלל להרשות לעצמנו להגיד את הקושי ולא להעלים אותו.

הלחימה של הגברים באה על חשבון משהו.

אם העורף חזק,

ברוך ה'.

אם העורף חלש,

לגמרי לגיטימי שהבעל ייקח הפוגה יחזק בבית ויחזור בכוחות מחודשים.  

ושיהיה ברור בעלי שירת כמעט 7 חודשים באהבה ובאמונה ושוחרר עם צמצום הכוחות,

ועדיין אם הייתי צריכה אותו בשביל הבריאות הנפשית שלי ושל הבית הייתי קוראת לו ללא היסוס.

בעלה נתן (וברוך ה' גם בעלי).

אם המשפחה שלו זקוקה לו לזמן קצר כדי לשמור על שפיות, לאסוף כוחות לשמור על אנרגיות זה צורך לגיטימי לחלוטין.

עדיף שבועיים שהבעל בבית ומטעין אותם כוחות מאישה שמבקשת נפשה למות. מטאפורית.

(למרות שמי שחוותה דיכאון אחרי לידה, כמוני ובזכות הפורום הזה וה' יתברך גם יצאתי ממנו, יודעת שלפעמים ההרגשה הזאת והרצון הזה הם לא מטאפוריים כלל וכלל). 

או שתמיד מתיצב מיד בלי שאלה ובלי התייחסות כלל לאישה וכו

או שכבר הכל מונע רק מנוחות אישית

יש אבחנה שבה-

אם אישה 3 שבועות אחרי לידה ומרגישה חלשה ולא מסוגלת לתפקד על מלא+

ולבעלה יש אפשרות לדחות בשבועיים נגיד את הגיוס ולעזור לה להתחזק בזמן הזה

בעיני זה נכון

וגם יש הבדל בין שמחת תורה שזה היה ממש עת חרום פתאומית

לבין מצב מתמשך- שחכו ולכו תדעו מה הצפון עוד יאתגר אותנו בהמשך...

אז כן נכון קצת לווסת את הכוחות לא לגמור את הכל עד לתחתית

וכשיש סיבה מוצדקת ממש

לא סתם לפי מצב רוח 

צריכה את החיזוק הזה להרגיש נורמאלית שהוא לא חזר עדיין. כי הוא מאוד רצה כבר לחזור ואמרתי לו שלא הגיוני מבחינתי במצב שלי.

@אורוש3

@שידור חוזר

@דיאט ספרייט

@אישהואימא

@תקומה

@אפונה

@אביגיל ##

@אהבתחינם

ותי

מצטרפת לקודמותיי

גם אני הייתי מבקשת שישאר, אם יש אופציה כזאת

אפילו לעוד שבועיים שלושה

אז כבר דברים יראו אחרת

3 שבועות אחרי לידה זה כלום זמן

חיבוק גדול ותודה 

אני לא אחרי לידה וקראו לבילי וביקשתי שיסרב..

זה מעל לכוחות הנפש שלי אחרי כל מה שעברנו..

כרגע אני ממש בסדר עם זה. בבית מריך אותו יותר

אמא או גיסה שיכולה לבוא אלייך לכמה ימים?

תכלס הייתי מבקשת ממנו להשאר עוד איזה שבועיים- שלושה (לא בטוחה שהוא היה מסכים…)

אני חושבת שכן תבקשי מבעלך את רצונך האמיתי. תגידי לו שכרגע את מבקשת שיישאר

בהמשך, תעשו חושבים מחדש

הסבב הנוכחי אמור להיגמר בעוד חודש בערך.

יש מצב שבצבא יזרמו שישאר עוד בבית. אבל בעלי קצת על קוצים, מחכה לחזור.

הוא מבין את הצורך שלי ורואה את הקושי שלי אבל חוזר על זה שהוא אמר שהוא יחזור אחרי הלידה והוא רוצה לעמוד במילה שלו.

וזה שנשאר 'רק' עוד חודש גורם לו להרגיש שאין הרבה זמן והוא צריך להספיק לחזור לזמן משמעותי.

יש צד שאני יכולה לנשום עמוק ולנשוך שפתיים לתקופה הזאת ולחכות שהיא תעבור כדי לנוח ולהתאושש יותר.

אבל זה מתסכל אותי מאוד כי מרגיש עקום. כי עכשיו אני צריכה. ולא אח"כ כשהקושי שלי יהיה יותר גדול, נפשי ופיזי.

בלי לדבר על זה שאח"כ אין מעון ואין קייטנות... ושלא ברור מתי יתחילו להילחם בלבנון ואז שוב...

ובלי להתייחס לזה שלא ברור כמה הוא יהיה זמין לי מעזה לתמיכה נפשית לפחות.

ובלי להתייחס ללחץ הנפשי מעצם זה שהבעל בעזה...

עוד חודש תהיי חודש ו3 שבועות אחרי לידה

זה עולם אחר

שיקפת לו את התחושות שלך? הוא יודע איך את מרגישה?

חשבתי שהוא מבין אבל מבינה שהוא עדיין עסוק ברצון לקחת חלק בלחימה (אומר לי הרבה שהחברים שלו עושים דברים מאוד משמעותיים בינתיים) ובמקום שלו מולם שהוא אמר שיחזור ורוצה לעמוד בזה (שטויות בעיניי).

מרגיש לי שזה האגו הגברי ו'הגשמת החלומות' האישיים ומתסכל אותי.

אבל כנראה לעולם לא אבין את זה באמת והוא לעולם לא יבין איך זה להיות אחרי לידה.

המילואים והתקבלו גם בונוסים יפים.

אל תשמרו אותם.

תשמרי על הבריאות שלך-

תביאי עוזרת, מקפלת, תזמיני וולט כל מה שייקל עלייך ויעשה לך טוב. 

ולגבי הבטיח, 

אז הבטיח. 

תזכירי לו שגם לך הוא הבטיח הרבה דברים: 

לא לשכוח ימי הולדת/

לא להשאיר כלים בכיור/ 

השלימי את החסר 😊

עבורך פחות וזה בסדר.

בכל מקרה,

מצוין שהם הולכים על טיפולים רגשיים ושאתם משקיעים בעצמכם - בהצלחה. 

קוראת ולרגע חשבתי שמישהו השתלטה על השירשור שפתחתי וכתבה בשמי ;)

הפותחת

ש'כבוד' של גבר ש'נתן מילה' זה ממש בנפשו.

אז אני לפחות ממש מבינה את הסטרס שלו לחזור

גם און בן פלת מהפרשה נתן מילה לקורח.. בלי לחשוב מדי על ההשלכות, עד שאשתו הסבירה לו

שבו ביחד, ותסבירי לו ברחל ביתך הקטנה. ועל הדרך, את ממש לא עושה כלים 3 שבועות אחרי לידה! גם לא מסדרת ארונות! זה שאת מרשה לעצמך להיות 'גיבורה' נותן לו גושפנקא שבצבא הוא נצרך כי הנה, את מסתדרת.

לא עוזר שאת צריכה לנוח ונקרעת אחרי. הוא רואה תוצאה.

אז מבחינתו תנוחי גם כשהוא לא נמצא, העיקר שאת עושה

אז ממש לא

תעברי מיד למצב רביצה והתסמכנות רבתי.

אני רצינית. יש מצב שההבטחה שלו לחזור עומדת לו חזק מול העיניים כי את עוד מתפקדת

הלוואי שהייתי מיישמת את זה יותר.

לעבור למצב של התמסכנות רבתי.

למה אני אף פעם לא לומדת??!! 

זה לא באמת כזה פשוט האמת. הלוואי🙄

זה ממש עבודה להרבה מאיתנו לחבר את הצורך הנפשי - פיזי שלנו לחיי המעשה ולא לתת לעצמנו לקרוס בשם.. כל אחת בשם מה שהיא קורסת עבורו, ולשנות את עולם המושגים הפנימי שלנו מ'שורדת ומקריבה' ל'חיה בהקשבה ובשמחה'. יש שיאמרו מ- מרצה למרוצה.

ברגע שעונים על ה'בשם מה' הזה, ומורידים מגננות ומחסומים, ומאפשרים לעצמנו את הפגיעות והחולשה הזו מתוך הקשבה פנימית לעצמנו, אז זה נפתח.

כל מילה שכתבת הזדהיתי.

קהילה תומכת, רק שאין לי כח לאנשים שיבואו לפה, המצברוח לא תמיד מאוזן, ואין לי כח להגיד תודה לאנשים... פווו.... קשוח !

רק שאני ילדתי לפני חודש וחצי... שלושה שבועות זה ממש חסר סיכוי.

מה אני אגיד לך, גיבורת ישראל. אמיתי. 

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

על כל אירוע שעובר בשלום, אנחנו נגיד תודה.

לק"י

הבת שלי היתה אמורה לחגוג לפני יותר משבוע, אבל הגננת היתה חולה.

גם זה קורה מסתבר....

ימי שני בד"כ די עמוסים

אשמח אם אפשר מפעם לפעם ברביעי, נוח לי יותר

התלמידים הלכו לישון עם תיק ארוז ומוכן וקמו בבוקר להתרעה ואזעקה...

אחרי שחזרנו ביום שלישי קבעו מחדש את הטיול, למחר... 😬

לק"י

לנו היה אמור להיות בשלישי שעבר. בוטל, למרות שחזרנו לשגרה.

הטיול נקבע לשלישי הבא. ימים יגידו מה יהיה....

עכשיו היא בלחץ שיבטלו לה עוד טיול

ואם מתקיים יש לי תחושת סיפוק כזו, מסמנת וי
יש הצלחנו.
דור הגאולה. דור לא פשוט.

ואני רק מתחזקת בזה יותר ויותר

לצאת

לחגוג

להיפגש

מי יודע מה ילד יום🤷‍♀️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אז יש ילדים שיותר צרכים שקט ויש את אלה שתמיד יהיו בסלון. יסודי ממש אין צורך.

יש שולחן מטבח, סלון, שולחן יצירות קטן, רצפה, כל אחד מתיישב איפה שהוא רוצה. בכתה א' זה בגדול בעיקר תרגול קריאה אז זורם לגמרי בספה.

יותר תחשבו על מקום לחוברות, תיקים, כלי כתיבה שאפשר לקחת כשחסר. 

ראיתי מנסיוני שכשאמא מביאה הם בוכים וכשאבא או מישהו אחר הם נפרדים בקלות יותר.

בהצלחה בהחלטות

אבל את מכירה את הילד שלך ואנשי הצוות הגי טוב כמובן. הוא בוכה רק בכניסה או גם במשך היום?

אם זה בכי של דקה בפרידה ונרגע נראה לי שעדיף עם חברים

זה כנראה תלוי רופא.

וגם תלוי אם מצליחים לראות ככה או לא.

הרופא אמר לי שסקירה מוקדמת תהיה וגינלית

קבעתי תור במרפאה אחרת, לרופאה.

היא עשתה בטני והייתה עדינה ומתחשבת ואמרה שוגינלי גם בכלל לא יעזור.

היה לה קשה לראות את הלב מספיק טוב אז שלחה לאקו לב עובר.

אז ממש תלוי רופא

אני די רזה ולא פעם בגלל מנח של העובר היה צריך גם פנימי

ובשבוע 14

אבל אני נחשבת רזה ניראלי

אז אם זה קשור אולי זה למה

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

הייתי שנה שעברה ונהניתי

אישית התארחנו בשכונה יהודית אז לא מפחיד בלילות ובימים חרשנו את לונדון

אנחנו הלכנו שם בחזות יהודית (כיפה וציצית) ורק כיבדו אותנו