אם תעשי הפסקה של שנה שנתיים עדיין יכולה ללדת בכיף עוד 2 לפחות. כמובן שום דבר לא בידיים שלנו

אל תזלזי בתחושות שלך

לגדל ילדים זה לא קל

וצריך הרבה כוחות וסבלנות

ולגבי השאלה האחרונה

לא ולא

תמיד כשמנעתי נכנסתי להריון על החודש הראשון

מה זה אומר?

באמת זה לא אומר כלום.

יש מצווה להביא ילדים לעולם

אבל לא כתוב להביא בלי סוף ובלי כוחות..

לפיה היא מחליטה מתי למנוע ומתי לא.

הנוסחה היא n+1

N זה מס הילדים הנוכחי (והוא יכול להיות גם 0)

+1 זה הילד העתידי

מס היחדים הרצוי לא חלק מהמשוואה!

כל פעם דנים רק ב+1

האם *עכשיו* את רוצה עוד ילד או לא?

כי לפעמים, במיוחד בגילאים המבוגרים, מספר הילדים הרצוי כן כדאי שייכנס למשוואה, לפחות ברמה מסויימת.

נניח מישהי התחתנה בגיל 35 (כמובן שאני לא מדברת על הפותחת) ויש לה חלום חזק למשפחה גדולה.

אם היא תחיה בתודעה של N+1 הגיוני שיהיה לה קשה, כי לידה וגידול ילדים, במיוחד בגיל מאוחר זה לא קל.

אבל אם היא תסתכל על עצמה עוד 10 שניםוקל וחומר עוד 20 ו30 שנה, ותראה שלמרות הקושי הגדול שהיה בהתחלה 

היא הצליחה ללדת 5-6 ילדים זה יכול לתת הרבה כח גם לזמן הנוכחי, הקשוח.

לעומת אם היא תחיה בתודעה מצומצמת של הכאן והעכשיוותלד 1-2 ילדים ותחיה רוב חייה עם תחושת פספוס והחמצה.

זה רק מקרה לדוגמא, ולפעמים הצעד הנכון הוא כן לחשוב יותר מצומצם, אבל נראה לי שבעומק לא צריך לפחד מדרך ארוכה באופן כללי אלא לבדוק אם היא מתאימה לסיטואציה

עכשיו!

לילד לא יעזור שבעוד 10 שנים תהיה לו משפחה רחבה ואחים.

הוא צריך בינקות הורים דיש להם כוחות לגדל אותו ורצון בקיומו

שלא נדבר על המשקעים הפסיכולוגים של ילדות  מורכבת

ושלא נדבר על הסטטיסטיקה לדיכאון במקרה כזה...

(וכותבת התחתנה אחרי גיל 30 וויתרה על משפחה מרובת ילדים כשהבינה מה מצבת הכוחות העכשווית...

אבל אם יש מישהי שהחלום הרחוק נותן לה אמביציה וכוחות לכאן ועכשיו- זה סיפור אחר)

יש כל מיני דרגות של רצון

יש כל מיני מצבים של כוחות

באופן כללי בחיים יש חלומות, ולא תמיד קל לשגשים אותם

לפעמים תוך כדי יהיה קשה, מאתגר, מתיש

ואז צריך לחשוב, האם החלום נשאר והאם באת יש בי כוחות בשביל זה

ואם החלום נשאר והכוחות קיימים למרות האתגר, אז צריך לדעת שאולי יהיה מאתגר אבל זה שווה את זה.

מישהי שרוצה ללמוד רפואה תצטרך לפעמים להשקיע בלהתקבל, וזה יכול להיות סיוט, אבל אם היא מסוגלת לזה וזה החלום שלה אז זה שווה את זה.

ויהיו גם כאלו שיבינו שזה לא מספיק חשוב להם/ או לא במסוגלות שלהם ויוותרו וזה בסדר גמור, הם ימצאו חלומות אחרים

וגם אח''כ הלימודים מאתגרים בטירוף. ובכל זאת מי שרוצה את זה זה שווה לו את זה.

מישהו שרוצה להתקבל לסיירת יצטרך לעבור ימי גיבוש מאתגרים מאוד שיסחטו אותו

ולא בכל רגע הוא ירגיש את הרצון

ובאמת יהיו כאלו שיגלו שזה לא מתאים להם, אבל יהיו גם כאלו שימצאו את הכוחות ויצליחו לעבור את זה,

גם הילודה

יש חלומות ויש מציאות, צריך להיות קשובים למציאות אבל גם לדעת שזה שלפעמים שווה להתמודד עם תקופה מאתגרת מאוד, כל אחת והיכולות והחלומות שלה, אין פה משהו שצריך וברור שהילדים הקודמים קודמים לכל חלום על עוד, אבל כן להכניס את הרצונות לטווח הארוך לשיקולים

סיירת ורפואה זה דוגמאות קצה

אבל כולנו נתקלים בזה כל החיים סביב מלא דברים

בכל לימודים בדרכ יש נקודת שבירה מאתגרת ואין רצון,

לפעמים בשביל לעבוד בעבודה מסוימת צריך להתנסות תקופה בתחומים שפחות מעניינים

יש לנו מלא חלומות גדולים וקטנים, חלק קלים להדשמה וחלק קשים, והכי מאתגר שתוך כדי הנסיון להגשים לא מרגישים פתאום את הרצון מרוב הקושי וצריך לדעת מתי להרפות, אבל צריך לדעת גם מתי לדחוף ולהתעקש

שמעתי פעם שכדאי להביא את רוב הילדים שרוצים עד גיל 30, חלק מהילדים עד גיל 40 ומעל גיל 40 לא להביא בכלל כי הסיכונים גבוהים הרבה יותר...

אני מאמינה בזה מאוד

אין מה לעשות. כשצעירים יש יותר כוח גם אם קשה מאוד בגיל הזה

אם את מרגישה צורך לנוח, כנראה שזה באמת נצרך.

יכולה לומר לך על עצמי שכשהיו לנו שבעה ילדים הרגשתי שאני יכולה להיות קצת "רגועה", כי כבר קיימתי את הרצון שלי למשפחה ברוכה (אף שכמובן אפשר להוסיף עוד). ילדתי את השביעית שלי (שהייתה הלידה השישית) בגיל 33, ועכשיו בע"ה אני עומדת ללדת את התשיעי בגיל 38... (עם הפסקות די גדולות בין לבין)

אז את בהחלט יכולה להיות ברוגע ולהקשיב לגוף שלך ❤️

לגבי התחושה שה' "כעס" עלייך - אנחנו לא עושים חשבונות שמים לשום כיוון. הוא נתן בידינו את היכולת להוליד ונתן בידינו גם את אמצעי המניעה, ואמנם הוא זה שמנהל הכול מלמעלה, אבל הוא רוצה שלהחלטות הארציות נגיע בעצמנו. וזהו, זה מה שיש לנו, כי אנחנו לא יודעים מה באמת הוא חושב... ואולי הגוף שלך מספר לך מה הוא חושב...

קודם כל יש לך תינוק בן חודש, ברור שבא לך לנח

לא צריך להחליט עכשיו שנתיים- שלוש קדימה

הגיוני לשים התקן גם אם בסוף תוציאו אותו עוד שנה...

וה' לא כעס עליך על זה שמנעת, לפעמים נכנסים להריון מהר ולפעמים לא, זה לא קשור.

המחשבות שלי בעניין:

(אני יותר צעירה ועם פחות ילדים)

לי יש מספר ילדים מסוים שהוע המינימום מבחינתי, כלומר חולמת על יותר, אבל אם יהיו פחות יהיה לי מבאס.

אז הראש שלי שזה הרצון שלי ולכן אני עושה את ההשתדלות לא לקחת הפסקות משמעותיות לפני שאני אגיע אליו

תוך כדי אני מנסה להיות קשובה למציאות

קודם כל מבחינתי מניעה של שנה זה חובה, בשביל הבריאות שלי, אני בכלל לא מסתכלת על זה כהפסקה אלא כצורך (הגיוני שכל אחת תגדיר פרק זמן אחר, זה מה שאני זקוקה לו)

אחרי אחת הלידות הרגשתי שהזוגיות צריכה השקעה ומנעתי ליותר זמן

אם אני ארגיש בעתיד שהילדים/ הזוגיות צריכים הפסקה ארוכה אז אני אמנע ליותר זמן

גם להיות במודעות האם זה באמת החלום שלי או לא. בנתיים זה לא משתנה אבל אם יום אחד אני ארגיש אחרת זה בסדר.

מצד שני אני גם לא מחכה דווקא לרצון מטורף לילד הבא, אני מרגישה את הרצון למשפחה וילדים, לפעמים העמוס של החיים מאתגר את זה אבל שווה לי כרגע הקושי הזמני בשביל הטווח הרחוק.

שיקולים נגיד של קריירה כרגע לא נכנסים לי למערך השיקולים בכלל.

הרצון לנח תמיד קיים, אני שואלת את עצמי תמיד האם זה רצון או צורך. אם זה צורך אז אין שאלה, אם זה רצון אז השאלה איפה זה עומד מול הרצון למשפחה שאני חולמת עליה

אני לא יודעת מה יקרה אחרי שאעבור את מספר הילדים שאמרתי לעצמי שהוא המינימום (בעזרת ה')

אולי ארגיש חזק את הרצון לעוד, אולי ארגיש דברים אחרים

אני פתוחה למציאות, אבל כרגע הרצון הזה גורם לי להשקיע בזה, עם הקשבה לעצמי, לילדים ולזוגיות, אבל גם עם וויתורים על דברים אחרים בשביל הרצון הזה

לך יש 7 ילדים, זה המון! אבל את גם רוצה עוד.

כמה רוצה? ואם לא?

גיל 38 (עוד 3 שנים) זה ממש גיל שאפשר ללדת בו 2 ילדים וגם ממש לא.

להחליט למנוע ל3 שנים זה להחליט שאת לא משקיעה בזה המון כוחות. החלטה סופר הגיונית אבל החלטה.

את רוצה לנח או זקוקה לנח?

מה עם המשפחה, הילדים האחרים? הזוגיות?

מלא שאלות ואפשרויות

דרך אגב ברור שעכשיו את זקוקה לנח, יש לך תינוק

לכן הגיוננ בכל מקרה למנוע לשנה

ועוד שנה להרגיש איפה את עומדת

אם את עדין מרגישה את הרצון לנח, איפה הרצון לעוד ילדים עומד

אבל אין לי תשובות ברורות,

הזוגיות שלי טובה ב"ה ,בעל תומך..

כוחות פיזים גם סבירים..

מרגישה אבל

מצפון,

מצפון

מצפון

בלי סוף.

הגדולים צריכים לעזור המון,

אמא גרועה

לא יהיה לי כח לצאת איתם בחופש לטיולים!

אמא גרועה

ילדות עשוקה

והקטנים

אין לי כרגע סהלנות בכללל

לדוג בן השנתיים וחצי.

מאוד מאוד בוכה מאז הלידה,

לא מדבר הרבה ,לא מצליח להסביר את עצמו...

וכל דבר זה בכי מטורף של תסכול שלו !!

מאוד אוהב את התינוק

וגם מרביץ לו...

וכאילו הכל אשמה הלידה

אז זה משהו לא טוב

שכדאי שידחה ...

מבולבלת מאוד

כרגע ברור לגמרי שלא מתאים היריון חדש (אם בכלל יש סיכוי כזה).

לדעתי צריך לחכות לפחות עוד חצי שנה לפני שחושבים על זה שוב...

אצלי למשל גם העניין של תקופת ההיריון עצמו היא שיקול, כי ההיריונות האחרונים שלי קשים יותר וחלשים יותר, ובאמת זה מערער קצת את המשפחה ואת הילדים... (והיריון הוא תקופה ארוכה יותר מהתקופה של אחרי לידה...)

בקיצור, יש פה מכלול שיקולים שרק את, על סמך הניסיון שלך, יכולה לדעת אותם ולהחליט לפיהם. שיהיו החלטות טובות! ❤️

אני לא יודעת מי מרגישה אמא טובה חודש אחרי לידה.

השאלה אם זה המצב עכשיו, או זה המצב התמידי

(לילדים אין ילדת עשוקה בגלל שאמא שלהם בחופש אחרי הילדה צריכה הרבה עזרה ולא לוקחת לטיולים, הם יסתדרו

אבל אם לאורך כל החיים שלהם זה המצב זה כבר סיפור אחר

בכל אופן הגיוני להחליט שעכשיו את זקוקה לשנה הפסקה, לשים התקן ועוד שנה כשקצת תכנסו לשגרה לשאול את עצמך את השאלות האלו

בעיני שווה לשים התקן גם רק לשנה

הדברים שהעלית פה ממש מובנים לי,

גם לי יש את המחשבות האלו שעולות..

אמנם אני בהריון כרגע, וכשאלד בעזרת ה' אהיה בת 35,

אבל יש את המחשבה האם למנוע אחכ?

מרחיקה את המחשבה ואומרת קודם כל נעבור את הלידה בעזרת ה' ואז נראה מה יהיה... וכן, השעון מתקתק, ויש רצון לעוד אבל אומרת תמיד מה שה' נותן ומסדר זה מה שיהיה..

אחכ אחיה עם זה.. כלומר, עושה את ההשתדלות מבחינתי, מה שיכולה בכוחותיי באותה העת, ויש למעלה את ה'שמסדר לנו מה הכי נכון ומתאים בכל רגע

ענקית.

אז מה עכשיו לקחת הפסקה זה לעצור את החלום....

מצד שני לפניי טבילה או אחריי אני צריכה לקבל החלטה..

איך מחליטים ?

ההנקה מונעת לי בדכ לפחות שנה עד שנכנסת להריון

חדש.לסמוך על זה?

כאילו החלטה קשה ככ

למה שאכתוב.

אני כל הזמן רציתי 5-6 ילדים לפחות, ככה "סיכמתי" עם בעלי, כאילו מי אנחנו

באמת ב"ה התחתנו צעירים והבאנו ילדים ראשונים וזה התאים לתוכנית. אחרי הילד השני היה לי קשה נפשית ולא יכולתי לשמוע על עוד הריון או טיפול בילד(גם ההריונות מאוד מאתגרים)

ואפילו לא רציתי לשאול רב כדי לא להרגיש מחויבת להביא כשאני לא מוכנה נפשית.

אז הבשלות הגיעה אחרי כמה שנים, להמשיך עם הסבב..

אבל חווינו לידה שקטה  ואז הפלה, ואז צריך לתת לגוף לעכל את הטראומה (וגם לנפש) אז חיכינו עוד שנתיים כדי לנסות שוב.. והגיל כבר לא לטובתי בכלל

מפה לשם, היתה בי חרטה גדולה שלא הבאתי את ה6 , עם כל הקושי, ורק אז לקחת הפסקה.

לנצל את הגיל הצעיר ולנצל שהגוף יודע לחוות הריון ולידה תקינים, ואולי הייתי יותר תמימה ופחות חרדתית אז הכל הסתדר, ה' יודע..

ובאמת מאז, אני תמיד מציבה מראה לקרובים שלי.

שמאוד מפתה לקחת הפסקה, אבל אם יש להם חלום לx ילדים אז שינוחו אחרי החלום..

אני כמובן לא מדברת ספציפית אליך, כי ב"ה יש לך 7 ,

אבל מדברת על נשים שכרגע נמצאות במצב שאני הייתי, עם 2 ילדים וחושבות על עוד אבל רוצות הפסקה.

ואין לדעת מה יהיה ומה ישתנה בגוף בשנים האלה..

במקרה שלך שעדיין יש לך חלום ליותר, 

אולי כדאי למנוע לתקופה קצרה שיהיה לך זמן מנוחה אבל לא תקופה ארוכה ומחייבת כמו התקן..

וגם תמיד תהיה לך את האופציה לחשוב שוב אם זה הזמן או לא (תמיד שקופסת המניעה תסתיים או משהו..)

באמת יכול מאוד להיות שזה היה קורה גם אז

אבל לצערי האשמה היא בלתי נמנעת.

שתכננו תוכניות כאילו זה לפי מבוקשך, שמנעתי מצווה כל כך חשובה כשיש כאלה שחולמים לילד אחד

שאפילו לא רציתי לשאול רב!

לא יודעת  . הרגיש לי שהייתי יותר מדי הורמונלית, טראומתית ולקחתי החלטה ילדותית

מצד בעלי הוא רצה שלישי הרבה לפני הבשלות שלי, אבל בפועל אני עם הילדים והוא עבד מהבוקר עד הערב אז לא ממש יכולתי להתייחס לרצון שלו כי לא היתה לי עזרה בכלל, תמיד חיפשתי תירוץ למנוע עוד

מחילה על הפריקה, אבל אין ספק שהחוויות האלה הזיזו לי משהו במוח

את ''מנעת מצווה כ''כ חשובה ותוך כדי זה קיימת מצווה מאוד חשובה, ''וחי בהם'' ונשמרתם לנפשותכם... אם היית יולדת עוד ועוד בלי לדאוג לעצמך חלילה הבית שלך היה עלול להתפרק, אמא ורעיה בדיכאון, חסרת כוחות נפשיים ופיזיים זה מתכון מעולה לבית מפורק.

אז תצאי מהמצפון הזה שהוא גם שיקרי.

אם הקב''ה היה רוצה שתלדי עוד ועוד הוא היה דואג שלא תהיה לך הפלה ולא לידה שקטה. 

אפשר להוציא אותו מהיום למחר ולהיקלט מייד.

אני מבינה למה את והפותחת מתכוונות,

אבל זו מחשבה מגבילה.

אפשר עכשיו להחליט על התקן ועוד חודשיים להחליט אחרת ואז להוציא אותו, זה לא שאין דרך חזרה עד תום התקופה אליה כיוונו מההתחלה.

זה לא או התקן לכמה שנים או לא למנוע או למנוע לתקופה קצרה יותר עם אמצעי פחות מתאים. (מבחינה הורמונלית או מבחינת אחוזי מניעה)

המחשבה הזו יכולה להקל על ההחלטה לדעתי.

למנוע יותר משנתיים אז הוא ממליץ על התקן

באמת לא חקרתי למה, כנראה בגלל שזו פעולה פולשנית שחבל לעבור אותה בשביל מניעה של כמה חודשים

וגם התקן זו דרך המניעה הכי יקרה (בזמנו עלה לי 300 או 400 שקלים) בעוד שאמצעי מניעה זמניים יותר זולים

זה כבר יוצא מחיר של התקן בערך..

במקרה שלי הרופא דיבר על שנתיים ולא פחות, אבל כנראה התכוון בכללי טווח ארוך 🤷‍♀️

גלולות עולות 40 ש"ח בערך ל3 חודשים לפחות בקופה אצלנו.. ככה שזה יוצא עדיין פחות מ300 ש"ח לשנה וחצי ולפחות לי התקן לפני יןתר מארבע שנים עלה כמעט 500

אבל זה בעיניי לא שיקול משמעותי

הגלולות שלי עולות 200 שח ל3 חודשים (זואלי)

ככה שעדיף התקן

הייתי עם התקן למשך 7 חודשים.

ואז החלטתי שאני רוצה הריון- והוצאתי.

הרופאה לא כעסה עלי ולא אמרה לי דבר. וב"ה נקלטתי תוך כמה חודשים בודדים.

זה אפשרי לגמרי.

אם את עושה את הדבר הנכון לך זה מדוייק לך וזה רצון השם.

ליווי של רב יעזור להוריד את העול מהכתפיים

את מכירה את הגוף שלך אבל לרוב הנקה זה לא בהכרח מונע,

נשמע שעכשיו ההפסקה קריטית ותטעין אותך בכוחות להמשך
אפשר בכיף לשים התקן או כל מניעה אחרת שנראית לך ולא להחליט עד מתי... אפשר עוד שנה לבחון האם כבר מתאים או עוד לא...

ואז זאת לא החלטה כזאת קריטית.....

וה' לא כעס עלייך נשמה,

זה לגמרי רצונו שתנוחי ותתמלאי בכוחות בין לידה ללידה.....

שאת אלופה על השבעה שיש לך, בלי עין הרע תודה לה'

אני עם השני בדרך,

כן גם אני חלמתי על משפחה ענקית

אבל ברגע זה פשוט לא יכולה לחשוב על שום דבר מעבר

את אלופה על היכולת

על הכוחות

הסבלנות

החשק

מדהים!

המון כח בהמשך, בכל החלטה ❤️

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

להבנתי יש בסיס הלכתי משמעותי לא לצום כל עוד יש לך תינוק מתחת לגיל שנתיים.

הרב שלנו פוסק להתחיל לצום ואם מרגישים קושי שוברים, בלי קשר לגיל התינוק. צום גדליה זה הצום שהכי קל להתיר לשבור

לא צמה בהריון ועם תינוק עד גיל 24 חודשים, בלי קשר להנקה.

יצא לי לצום עם יונק בן יותר משנתיים.

אחרי הרבה שנים שבהן לא צמתי בכלל את הצומות הקלים, בגלל רצף של לידות.

היה לי מוזר לחזור לצום.

בפועל הצום עבר לי ממש בסדר ולא הרגשתי אותו בכלל.

וגם לא עד גיל שנתיים של התינוק בלי קשר להנקה..

אבל אם את מניקה תינוק בין יותר משנתיים אז לא צריכה לצום

עד 24 חודשים מהלידה, בלי קשר להנקה.

אף פעם לא היה לי מצב עם ילד בן פחות משנתיים שלא יונק ובלי הריון.

אבל צום עם הנקה של בן יותר משנתיים יצא לי.

וואלה

אם היתה שנה מעוברת ועברו 24 חודשים לפני גיל שנתיים, אז כבר צריך לצום.

ווי הקטנה שלי חגגה שנתיים לפני שבוע ובעלי אמר שראוי שאצום

וואלה לא צמתי צומות קלים שניייים....

טוב

אולי אצום עד חצות אם כבר הגעתי עד הלום.

גם אם הוא יותר משנתיים.. חשבתי שזה ברור אבל אולי לא חח כנראה תלוי פסיקה

אצלי יש גם פוסט טראומה ובעיתיות לצום בגלל העבר בהריון אבל זה לא קשור כל עוד אני מניקה גם ככה אמרו לנו שלא צריכה ושכשאני אפסיק אז לפרט ולקבל פסיקה ספיציפית..

עד גיל שנתיים, בין אם מניקה ובין אם לא.

יצא לי לפעמים לצום בין הריונות. כשהתינוק היה בן שנתיים ועוד לא הייתי בהריון...

אבל יודעת שלא כולם ככה...

אבל יש גם דעה שבכללי שנתיים. ויש שרק בהנקה.

היו כמה שנים טובות שצמתי עד שמשהו קרה עם הגיל ואולי קצת בגלל הורמונים של טיפולים ונהיה לי קשה מדי. אח''כ אני כמה ימים מרגישה לא טוב בגלל זה אז הפסקתי בהתייעצות עם רב.

בשלב שלך לרוב אני מניקה אבל לרוב הגוף גם לא במצב לצום, עדיין עוד לא עברה שנה. יש לך את מי לשאול?

בכל מקרה אם בצום את עם התינוק והילדים ומתחילה להרגיש רע אז אישית הייתי שוברת בכל מקרה, בצומות הקלים. כי 'חולה' פטור. וזה לא יו''כ שאת אמורה לעשות הכל כולל לשכב ושהבעל לא יתפלל כדי לצום.

אם אני לא מניקה ולא בהריון

וזה אכן מוזר, גם אחרי כמה צומות כאלה (במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה)

ואני לא רואה שום עניין בצומות, אם יש לי אפשרות לא לצום אני לא יצום. לתפקד עם הילדים זה לא כל כך קל גם כשאני לא בצום ובצומות אני אמורה לתפקד גם במקום בעלי...

בהריון ובהנקה עד שמרגישה חולשה ואז שוברת. בהנקה אם התינוק מבוסס רק על זה ולא אוכל עדיין גם מוצקים גם אז יותר קל לשבור.

לא רואה סיבה להקל על עצמי (הצומות שלי סבבה בדכ) ומשתדלת לצום כמה שיכולה..

באמת שלא יודעת, אבל צומחת קשה לי בטירוף. אני נהיית שבר כלי.

אז יש פעמים שהייתי מתחילה שוברת. הפעם הרגשתי מראש הגדול עלי ממש. כל החסידים בעיקרון הבנות לא צמות צומות קלים, אז מסתמכת על זה.

ממש לא כל החסידים, נכון שיש הרבה שהבנות לא צמות אבל מלא חסידויות שהבנות צמות את כל הצומות.

עבדתי עם סוגים שונים של חסידות וכולל לא צמו, גם רווקות

אני לא צמה בהריון ובהנקה, בלי קשר לגיל של התינוק

מי שבהריון או שעדיין לא עברו שנתיים מהלידה, לא משנה אם מניקה או לא, לא צריכה לצום צומות קלים

אני הפסקתי להניק בגיל כמה חודשים ועדיין לא צמתי עד שהגיעו לשנתיים

עד גיל שנתיים- לא צמתי

מגיל שנתיים- עם הנקה- לא צמתי

כמובן כיפור ו 9 באב צמתי גם צמתי בתחילת הריון, בסוף הריון בהנקה מלאה ובלי.

אבל בקלים- יש מקום להקל לידיעתי.

אז באמת ב 11 כבר שברתי את הצום.

עם קטנטנים בבית ואני כבר בלי כוחות

עוד לא התאוששתי מעייפות של החג, הייתי ערה רוב הלילה כי תינוקי חולה, כאב לי הראש וחלשה אז הרגשתי שזה הדבר הנכון. וילון כיפור נתכונן יותר!

בדרכ צמתי בסדר. נראה לי פשוט שילוב של החג והיום יום.

היה לי משמעותי לשמוע אותכם.

תודה❤️

לא פשוט...

לפני כיפור נערכים מראש, הרבה מים, ענבים, הכנה נפשית...

נשים לא צמות צומות קלים...

לא משנה מה הסטטוס שלהם

אני השנה פעם ראשונה מזההרבה זמן שאני לא מניקה/הריון... אבל החצי במילואים

אז הולכת לפי מנהג אמא...

מישהי ממש דתיה שעבדתי איתה בעבר

שאלתי אותה אם צמה, באיזה צום (לא כיפור או 9 באב)

אמרה לי אני אמא, אימהות לא צמות

מעניין אם זה מבוסס על משהו (הלוואי...)

למה מרגיש מוזר ולא שייך לצום?

האמת שאני תמיד מרגישה שאני אחת הנשים הבודדות שצמות ולא מבינה למה זה. אם אני לא בהריון או מניקה למה שלא אצום?

זוכרת תמיד את אמא שלי צמה בכל הצומות ואת כל הנשים שהכרתי. אני חושבת שכל עוד לא הוחלט לבטל את הצומות הקלים אין סיבה שמי שיכולה לא תצום.

כמובן שכל אחת תעשה את המנהג שלה, נראה לי שבציבור החרדי מאוד רווח שנשים לא צמות צומות קלים.

בילדות שלי אמא שלי מעולם לא צמה צומות קלים,

חמותי לא תמיד צמה, היה לי מורות שנהגו לא לצום.

אז לא כזה טבעי לי כמו שלך.

וכמובן אפקט ההשפעה של הצום.

הדרך היחידה שלי לצום זה למות בערך. לא מסוגלת לעשות את זה על צום קל. התאומות הלא קלים זה מסירות נפש בשבילי.

אם כל-כך קשה לך לצום אז זה דין אחר. מי שאין לה בעיה לצום, או שיש לה קושי רגיל כמו כולם אז אני מסכימה עם @רק לרגע9 , אני גם לא מבינה למה כל-כך רווח שנשים לא צמות.. אני תמיד צמה מה שיכולה ולא עושה לעצמי הקלות. גם יש גברים שקשה להם לצום, אז הם יגידו שהם פשוט לא צמים? כמובן במקרים רגילים ולא קיצוני כמו שאת מתארת על עצמך.

כן אני עושה הקלות וכן אני לא צמה כל עוד יש לי סיכוי לעבור את זה.

המכון יש גברים שקשה להם ואני לא מודדת את עצמי מול אף אחד.

וכן מבינה את זה שבקהילות רבות נשים לא צמות באופן גורף חוץ מצומות כבדים יותר.

אישה יש לה בית לנהל וחייבת לתפקד. הגוף שלה עובר מליון תהליכים ומעברים וזה קשה יותר מגבר.

לא באה לשכנע, רק מסבירה איך אני רואה את זה.

עד שהתחלתי לעבוד בסביבה חילונית לא היה לי ברור איך אפשר לצום ביום עבודה.

היום הגעתי לעבודה ב8:00, יצאתי טיפה מוקדם אז ב16:00 כבר הייתי בבית, אבל צמתי תוך כדי עבודה בלי הקלות.

אז נכון שאם הייתי בהריון או מניקה לא הייתי בכלל מנסה לצום כי זה משהו אחר, אבל אישה בריאה ללא בעיות רפואיות וקשיים מיוחדים בד"כ מסוגלת לצום. כמובן שיש חריגות שבאמת צמות גרוע, אבל אני לא חושבת שזה הרוב.

וכמו שכתבה @אונמר

אנחנו הנשים עוברות בכל יום תהליכים ושינויים בגוף מה שגבר לא עובר כל חייו

אז איך אפשר בכלל להשוות..?!

אישית אני צמה רק כשאני מרגישה 100 אחוז טוב (בלי קשר לצום) וכשאני יודעת שאוכל לנוח ולא להתאמץ כל היום.

זה מובנה, יש מצוות לגברים בלבד. צומות הם לא חלק מהן פשוט. יש כללים מתי אישה פטורה מצום בדיוק כמו שחולה פטור במקרים מסוימים. היום הפכו את זה איכשהו לכלל גורף שאני אישה אז אני עסוקה ועמוסה וחלשה אז לא יכולה לצום, ולעניות דעתי, זה הקלה שאין לה תמיד מקום. כותבת בתור אמא שצמה לפעמים בהריון, לפעמים בהנקה ומתרוצצת אחרי זאטוט אנרגטי.

מיום כיפור!

יצא לי לצום בחודש שביעי, שמיני, בהנקה מלאה וגם כמה ימים אחרי לידה ולא פחדתי כ"כ מהצום כמו עכשיו... כעת בתחילת הריון והבחילות זה נוראי! אם אני רעבה אני כאילו חייבת מיד לאכול, איך אצום עם הבחילות? אני גם מקיאה ואז....עעע... אי אפשר לשטוף את הפה . זה נורא.

אני לא רב ואין לי מושג, רק זוכרת שבאמת ממש ממש קשה צום בתחילת הריון

גם אם יש מקרים שמותר לשבור את הצום וגם אם יש דרך מותרת לשטוף את הפה

זה קטע לא ידעתי שאצל חרדים לא נהוג

אני מהבת מצווה עד הריון ראשון לא פספסתי צום אחד..

וכולם צמו אצלי בבית, אמא שלי תמיד צמה. דתיים לאומיים רגילים אם המגזר משנה.

אגב היום יהיה לי הרבה יותר קשה לחזור לצום. אבל אם יש היתר כלשהו אני לוקחת אותו, שזה שנתיים מהלידה

שלא יתרגל..

אלא ישר מכבסים...

אצלנו עדיין הוא עם שמיכות קיץ, אבל בחורף שעבר קניתי פוך קטן היחסית דק שנכנס למכונה יחד עם המתים, ואני לא מצפה, נוח ממש.

גם כרבולית עבה עובדת.

ואנחנו גרים במקום קר, והיה לו סבבה בחורף

לכבס את הסדין, מגן מזרן, שמיכה*3 פלוס הכביסות מהחג היום זה יוצא לי מלא...

והפעם גם אחת הרטיבה 2 שמיכות

ואני מכבסת את המגן מזרן כי הוא עם בד מצד אחד

והפעם גם עברה למיטה לשי ופספסה גם שם אז בכלל יצא הרבה.....

מגן מרופד לא עובד עם מפספסים... וגם הניילון שלונסדק ומתחורר בכביסות מרובות ופתאום תגלי שהוא חדיר לנוזלים.

כבר הרבה זמן מחפשת

למזרן

הם ילדים, הרשרוש לא מפריע להם לישון...

רק לגדולים שלא מפספסים בכלל אני שמה מגן מזרן עם בד למעלה.

הבן שלי לא מסכים מעל הסדין-אבל זה חוסך את המגן מזרון, אבל כשיש הרבה זה נוזל גם....

והייתה לי חברה שלא הייתה שמה סדין, רק מגן מזרון עם מגבת.

ובאמת זה שלב מתיש ולי יש אחד שמפספס...

ככה שגם קל להציע את המיטות וגם זה משהו אחד לכבס במקום 2.

יש הרבה צבעוניים ועם ציורים חמודים.

מאז שעברנו לזה, הרבה יותר קל. ושמיכות בקיץ מכבסים..

קופה-פוליאסטר 360 ° גיליון מותאם אישית עמיד למים רק (ללא ציפה) סרט אלסטי סביב מזרנים כיסוי מיטת גודל מלך - AliExpress 15

אצלנו זה עזר ברוב הפעמים עם חלק מהילדים.

כל בוקר לגלגל את כלי המיטה על סדיניה וכו ולמכונה ישר, שלא יספג הריח.

ולתלות בשמש

אין מה לעשות

רק תפילה ולחכות שיגדלו. (כמובן לשלול אם זה רפואי או נפשי- שינוי, גן חדש וכו' ואז לחישות לילה יכול להועיל.

הולכים לפני השינה

ואת הגדולה גם לוקחת לפני שאני הולכת לישון

זה גנטי ממש.......

אני שמה כרבולית מתחת לשמיכה פוך, ואז רק היא סופגת את הרטיבות ואני מכבסת רק אותה כל יום.

בנוסף, ממליצה בחום על סדינית הפלא, זה משנה חיים! חוסך את הכביסה של הסדין והמגן מזרון, וגם את ההחזרה שלהם למיטה אח"כ שזה החלק השנוי עלי.

הופך את כל הכביסה להרבה יותר קלילה!

ובחורף מעל הפליז עם פוך. ככה לפעמים מספיק לכבס רק את הפליז.

וסדין ניילון. בלי ציפויים. ככה רק מנגבים.

ושמיכות פוך בגודל של תינוק (גם לילדים שכבר בגן). כי שמיכה גדולה לא נכנסת בקלות למכונה, ושמיכת תינוק כן נכנסת למכונה.

חוץ מזה אפשר כבר ללמד אותם מגיל מסויים להוריד את הסדין, להניח במקלחת עם הפיז'מה הרטובה. זה חוסך קצת התעסקות

נשמע כואב ממש.

נשמע קשה ממש. שלא מתייחסים ולא מעריכים.

אין לי עצות, אז רק נותנת חיבוק ומקווה שתמצאי נחת 🙏

לדעתי תחשבי רגע על משהו קטן שיעשה לך נעים כי את דואגת לעצמך. משהו שניתן לך חיבוק לעצמך.

שוקו חם.

עוגיה.

איזה שיר שמרגש אותך.

משו קליל שניתן לך חיבוק. מגיע לך.

ואחרי זה אני היתי יושבת לחשוב מה יעשה לזה סוף. משו כלשהו חייב להיות.

♥️

את ראויה להרבה טוב 😘

כשיש פער בין איך שזה נראה

לבין המציאות

שאי אפשר להתלונן

שיוצאים קטנים

קשוח

דבר ראשון חיבוק, זה הרגשה נוראית לריב עם הבעל ולהרגיש לא מוערכת וכישלון..

שאלה מעצבנת מוזמנת לערוף לי את הראש וירטואלית - מה המצב ההורמונלי שלך?

שואלת רק! כי מזדהה כ"כ עם ההרגשה שהכל שחור ושהבעל מעצבן עד כדי רגשות הרהורי בריחה מהבית, ואז שבוע אחרי המחזור מגיע ואת כזה - אהה לכן הרגשתי ככה!

הרבה פעמים המצב בשעתו מרגיש נורא ואיום ושאין תקווה וש*הוא* כך וכך וכך

ובסוף בא הבוקר (או המחזור) והכל נראה יותר נורמלי

שהוא עושה לך מניפולציות, אולי אפילו על גבול הגיזלייטינג, ממה שאת מתארת זה נשמע שהוא מסובב את הכל וגורם לך להיות אשמה.

זה נשמע לי קצת מטריד.

אני יודעת שזה קלישאתי אבל ממליצה על טיפול או זוגי ואם לא אז לפחות לעצמך, לקבל כוחות, שלא תכתבי על עצמך שוב שאץ אכזרית חס וחלילה

מציעה ממש לחשוב על טיפול אישי... וחיבוק לך🫂

מצטרפת ל @מתיכון ועד מעון , גם לי נשמע שיש פה מניפולטיביות לא בריאה שהוא מפעיל עלייך.

מחזקת אותך ללכת לטיפול אישי ולקבל כוחות.

בהצלחה❤️

את טוב גדול, יש בך כוחות.

בלי קשר למה שאת עושה, בהשוואה אליו או מול הילדים או במדידה של כמה מטלות.

שבי עם עצמך, עם דף או בעל פה

היית אישה מדהימה גם לפני שהתחתנת

גם לפני שהפכת לאמא

(לא סותר את זה שאת כנראה אמא נהדרת)

להיאחז בנקודות הכוח הפנימיות.

להיזכר מי את.

תמצאי משפטים חיוביים שמגדירים אותך

תיאחזי בזה, תשנני לעצמך ברגעי הקושי

או כל ערב

מתי שאת צריכה.

להגיד כל בוקר בכוונה "אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא"

אחר כך יהיה לך כוח לבדוק מה מניפולציות, מה טעויות, מה חולשות שלו ומה אולי תקופה קשה.

כי זה נשמע שאת מודדת את עצמך רק בהשוואה אליו

יש אותך ויש בל הרבה טוב, אני בטוחה.

קודם כל את

למצוא את הכוח שלך

להאמין בעצמך.

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אזור ירמיהו. המליצו לי, לא התנסיתי

יש להם אתר וגם סניף ביפו.

איפה יקר אבל אני מאוד אוהבת את הבדים 'להם והמגוון.

דתיה, נעימה, פסיכולוגית קלינית, לדעתי אבל בת פחות מ40, מכירה נשים שהיו אצלה והיו מרוצות מאוד.

קוראים לה דניאלה בן קימון, אם מתאים לך ..

אשמח למספר אם יש לך

יש לי, אני פשוט לא אוהבת לשלוח טלפונים בפורום ציבורי

באיזור ירושלים

ם לך תפני אלי בפרטי

מנסיון אישי

מירושלים, באזור נגיש

תכתבי לי האישי אשלח לך מספר. ממש תותחית.

היתי אצלה אני, עברתי תהליך מהמם ב''ה.

דתיה ומתחשבת בדת בתהליך הטיפול, עמוקה ומהירה וממש טובה.

וגם מקבלת בזום.

קיצור שלחי לי האישי.

מקווה שבאמת יהיה לה זמינות

מעולה, שלחי חי באישי