קודם כל חיבוקק!! הייתי שם עד לא מזמן

עברתי לידה ראשונה לידה שקטה , אחכ ילדתי 2 מהממים ואז התחיל רצף של 8 הפלות בשבועות מוקדמים 5-8 ובנוסף הריון מחוץ לרחם. הייאוש היה גדול

בדיקות תקינות, כארפ לא עזר ועוד רןפאים מומחים לא ידעו לעלות על הבעיה.

החלטתי לקחת צעד קדימה ובהריון הבא שהיה לקחתי מחלה ובהמשך שמירה מרגע הגילוי, ביקשתי והתעקשתי על תמיכה חזקה דופסטון וזריקות פרוגרסטרון וב"ה ה' עזר וזכיתי ללדת 2 מתוקים, משהו ניסי שלא יאמן אחרי מה שעברתי

אז,רק מעודדת אותך שתמיד יש סיכוי ולא לאבד תקוה

אני גם הייתי בעד טבעי וניסיתי דיקור וכאלה ולא עזר ,מה שכן עשיתי עיסוי רחם ואז נקלטתי להריונות שכן החזיקו. לא יודעת אם קשור אבל

אם תרצי עוד שאלות בשמחה.🌸

ואור מהר מהר

לי לא נתנו רק גרידה אפילו בשבוע 17 ו18 (לצערי איבדתי שתי עובריות בשלב הזה )

הייתי חייבת לעבור גם תהליך כמו לידה עם ציטוטק וגם גרידה, הבנתי שככה זה ברוב המקומות בשבוע הזה

לא יודעת אם יתנו לך בפועל, בטח בשלב יותר מתקדם, קחי בחשבון שכנראה תצטרכי גם וגם (לחכות ל22 אולי יעזור לך לפחות לוותר על גרידה)

יש הפרש של שבוע ויומיים בין 20+4 ל22, הגיוני לחכות את זה, השאלה אם לא יהיה לך סיוט במיוחד שמתחילים לראות ❤️

אבל מסכימה איתך שעדיף חופשת לידה, לי לא היה כאמור והיה לי סיוט לחזור כל כך מהר במיוחד שהגוף והנפש היו מפורקים

אצלי כבר ממש רואים וכולם אומרים לי מזל טוב וכו' ממש כיף לי

נראה לי שאנחנו בורחים לשבוע

לא הבנתי שזה גם לידה וגם גרידה. מה זה הסיוט הזה. חשבתי או זה או זה.

מוזר שהרופאה בקופה אמרה לי משהו אחד והעוסית בית חולים משהו אחר. לא מבינה למי להקשיב.

ממש הדגישו לי כשביקשתי בשבוע 18 רק גרידה שבשבוע הזה יש מקומות בודדים שעושים וזה עלול להזיק, נשמע לי מוזר שבשבוע מתקדם יותר מדברים רק על גרידה

באמת ממש זוועה לעבור גם לידה וגם גרידה, אם בשבוע 22 זה רק לידה זה שיקול משמעותי

(ואל תקשיבי לאחיות אם הן אומרות לך ללחוץ!! אם אין עובר שצריך להציל לפחות תעשי את זה כמו שצריך רק בזמן ציר ולא ללחוץ סתם! הלחיצו אותי והלך לי הגוף סתם)

באמת תשקלי בשבוע הזה לצאת למשהו שיעשה לך טוב ולא תפגשי באנשים (תחשבי מה לא הרשיתי לעצמי בהריון ותרשי לעצמך עכשיו ), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️

נשמע ממש קשוח.

תודה על התגובות והעזרה

זה היה לפני 10 שנים כמעט ואז נאמר לי שרוב הבתי חולים מבצעים גרידה רק עד שבוע 18.. אני עברתי בשבוע 19.. וזה היה גבולי..

אז הכי נכון לבדוק מול הבית חולים ולא לפי מה שהרופאה בקהילה אמרה.. ויש גם עניין של לקבוע תור..

בשורות טובות ושה' ימלא את חסונכם.

(אם יתאים לך אולי לדבר עם מכון פועה, תנסי לדבר ישירות עם הרב בורשטיין , אותי זה חיזק שיש דעת תורה שהדריכה אותנו.. וגם הרב האישי שלנו כמשפחה היה מעורב וחיזק)

אני חושבת שיש יתרונות ללידה על פני גקידה ולכתחילה הייתי הולכת על לידה.

גם אם תצטרכי לעבור גרידה אחר כך (אני לא הייתי צריכה ב"ה אבל זה היה בשבוע מתקדם יותר).

מה שכן הייתי בודקת - אמרו לי שרק בשע"צ יש אפשרות לוותר על ההמתה אם הלידה מתרחשת בין שבוע 22+1 ל24+0. אצלנו זה לא היה רלוונטי כי הוועדה נקבעה ל24+0, אבל בהחלט הייתי שוקלת כי ההמתה היתה השלב הגרוע ביותר בכל התהליך.

מבינה שזריקה ללב של העובר חוסכת ממנו את הסבל.

האמת שההמתה נועדה למנוע מצב שהעובר יוולד חי ואז יהיו מוכרחים לטפל בו ולהמשיך להאריך את חייו (ואת הסבל..) ככל הניתן.

אבל בין השבועות האלה הסיכוי שהוא ישרוד את הלידה ויצא חי כל כך נמוכים, שבשערי צדק לוקחים את הסיכון ומאפשרים להורים לבחור לא להמית.

אני לא יודעת אם זה רעיון טוב או לא, אבל זו חווייה מפוקפקת ביותר והאפשרות לוותר עליה מאד מפתה בעיני.

לגבי הילדים שבבית

הגדול בן חמש וחכם מאוד

מה לספר לו? הוא לא יודע בכלל על ההריון אבל זה מאוד מוזר כי אני ממש גדולה והוא לא שואל, אני מרגישה שהוא יודע באיזה שהוא רובד ופשוט מבין שהוא לא אמור לדעת אז לא שואל

לא יודעת מה לספר לו בעלי חושב שממש לא לספר לו על זה ויותר להגיד משהו מרגיע שאני הולכת לרופא כדי שיעזור לי בבטן ואני חושבת שאולי זה לא מספיק בשביל החכם והרגיש שלי. וצריך מענה יותר רציני שיבין את הימים שאחרי .

אני לא חושבת שכדאי לספר אם הוא לא יודע על ההריון בכלל..

לשמור באיזה מקום על התמימות שלו...

אפשר אולי להגיד שכאב לך והלכת לרופא שיבדוק ואמר שצריך להשאר להשגחה/ לנוח... משהו מהסגנון...

הילד לא היה מודע ולא רציתי להרוס לו את התמימות

מה שכן חשוב להבהיר לו בדרך כלשהי שאין לך מחלה קשה חלילה, כי יש ילדים שמפחדים שאמא שלהם עומדת למות

שהתחיל בגוף שלך היריון, אבל בהיריון לא התפתח לתינוק, או לתינוק בריא - כמו שלא כל פרח על העץ הופך לפרי...

אז הרופאים יעזרו לך לסיים את ההיריון.

גם אצלנו לא סיפרנו על ההיריון, והעו"סית המליצה לספר באופן הזה (להרחיק, לא לדבר על תינוק).

בדיעבד אני מצטערת שסיפרתי ככה, אבל הילדים שלי היו גדולים יותר.

חייבת להוסיף שהשתתפתי בקבוצה לנשים לאחר לידה שקטה, היו שם שתי נשים שלא סיפרו לילדים שלהן בכלל ושתיהן היו במצב ממש לא טוב.

כלומר לא לספר מיד

אני לא מסתירה שעברתי הפלות (זה באמת עושה לא טוב)

אבל לא סיפרתי מיד, צריך המון כוח כדי לספר לילדים קרוב לתאריך, ובד"כ אין את הכוח הזה. כשהייתי צריכה לספר לחברות כי שיתפתי על הריון זה היה לי נורא ואיום ברמות בלתי נסבלות, אז לספר לילד שצריך אמא מוחזקת נשמע לי יותר גרוע

כך שמוזר לי אם זה קשור

שיכולים לגרום לאשה להרגיש גרוע אחרי לידה שקטה, אני לא יודעת אם זה בהכרח קשור

רק יכולה לספר שהיינו 7 נשים בקבוצה,

ורובנו היינו בשלבים כאלה ואחרים של התאוששות.

היו 2 נשים שממ שהיו בשפל עמוק ולאורך הזמן (כמה שבועות) לא היתה שם תנועה של החלמה... לפחות מבחוץ.

שתיהן היו חרדיות ושתיהן לא סיפרו לילדים על ההיריון. אחת מהן עברה לידה שקטה בשבוע 22, וסיפרה לילדים שעברה איזה ניתוח בבטן וצריכה לנוח. השניה בשבוע 40! יצאה ללידה בלילה עם עובר חי וילדה תינוק מת. חזרה הביתה למחרת והמשיכה כרגיל לא סיפרה לילדים כלום.

שתיהן הופתעו לשמוע משאר הקבוצה שדיברו עם הילדים וסיפרו להם. הראשונה התבשלה עפ זה קצת ואחרי כחודש וחצי החליטה לשתף את הילדים, ולפחות בעיני אחר כך חל מפנה והיא התחילה להשתפר.

השניה לא סיפרה וכשנפרדנו היא עדיין היתה כבויה מאד, תפקדה על אוטומט בבית ובעבודה, והיה ברור שהיא לא בטוב בכלל.

לצערי אני מכירה נשים נוספות שהעובר שלהן מת בסוף ההיריון/בלידה, כולל מהקבוצה ההיא. זה נורא! אבל זה לא תמיד ככה ונשים כן משתקמות. לי ברור שהחוסר יכולת להתאבל בבית מפריע להתאוששות.

אבל אין קשר לזה שלא סיפרתי, כי אולי לא סיפרתי לילד אבל אני גם לא מסתירה לרגע, התאבלתי המון בבית וגם אמרתי לו אחרי זמן משהו כללי, כשהייתי מסוגלת לדבר על זה, וכל הסביבה יודעת גם.

הסתרה זה גרוע, אבל לא חייבים להסתיר מילד בן 5 שום דבר כדי לא לספר לו, בשלב כזה שלא ממש רואים (שבוע 40 זה מוגזם)

אולי אצלן הן ממש הסתירו וזה גובה כוחות, אבל ממש יש הבדל אם הילד קטן או לא. וגם, יש הבדל בין להסתיר לבין לא לשתף, או לשתף רק בזמן שאת מסוגלת ולא חובה מיד כשאין כוח

וכמובן כן להתאבל בבית, זה ברור שקריטי

(אצלי לא התאוששתי כי זו הפלה שלישית, מתוך 4 הריונות, כלומר רק אחד שרד, וגם אחרי שבוע סוף קיוויתי שיש לי איך לעצור את ההפלות וגיליתי שזה לא עובד וכמה מסירות נפש שאני אעשה לא יעזור כי יכול להיות שהעובר לא בריא, וזה די כיבה לי את התקווה שפעם יהיה טוב וכשאין תקווה אי אפשר להתאושש)

מתפללת בשבילך לכוחות, לנחמה ולטוב מתוק ומואר

זו הבעיה שאני צריכה טיפולים בשביל זה, ומתה מפחד להתחיל

(וגם רצוי שאעשה דיאטה שגם זה דבר שאני לא באמת מסוגלת אחרי מה שעברתי)

וגם לא יודעת מה לעשות אם יצליח יצא חיובי, כי עד עכשיו היו לי דימומים משבוע מוקדם ממש (האחרון התחיל משבוע 5!) והרופאים לא עושים עם זה כלום, מבחינתם שיגמר בהפלה ואני לא מסוגלת לעבור עוד הפלה, הגוף והנפש כבר הרוסים מזה

את צריכה להחלים מהרבה יותר מאשר לידה שקטה...

זה באמת ניפוץ של דרך ארוכה ואובדן נוסף בשרשרת של אובדנים, יחד עם חרדה מההמשך.

זה חתיכת דבר ובהחלט דורש עיבוד רציני בשביל לשמור על הנפש שלך❤️‍🩹

הלוואי שתמצאי שליחים טובים בדרך...

ניסיתי את כל סוגי הטיפולים הידועים לי בשנה וחצי הזאת, הרמתי ידיים אחרי שכלום לא עזר

מנסה להבין, ניסית טיפולים של הפרייה? הרופאים יודעים מה הבעיה? אצל מי את מטופלת? נשמע סיפור קשוח מאוד. אני רק מנסה להבין אם את בידיים טובות מבחינה רפואית

דרך ארוכה מאד.

יש לי איזו מחשבה שאולי תוכל לתת לך כיוון

אם תרצי ויתאים לך, מתי שיתאים לך, מוזמנת באישי...

מה יאפשר לך או אפילו לבעלך לעשות את זה.

בייחוד אם כפי שכתבת את מאמינה שהילד יודע ולא מדבר איתך על זה...

כי זה מרחיק?

אני נוטה לספר על זה שיש לי משהו בבטן והרופא יוציא אותו ואני ארגיש טוב מעניין ההקשר בין לספר לילדים להחלמה. נראה לי שאולי הנשים שאת מתארת לא סיפרו בכלל?

כי אצלי כל החברות וכל המשפחה יודעות ורק הילדים לא.

אני חושבת שלהסביר להם איך שהעוסיות אמרו זה לא כזה מרחיק אלא דווקא שם את הכול בפרצוף תוהה אם להתמודד עם כזה כאב בגיל 5 זה נכון.

אני לא יודעת איך אהיה אחרי. ואולי זה משהו רלוונטי. אם אהיה עצובה וכבויה ליד הילדים או שאצליח שלא. כי עד עכשיו בזמן בין הבשורה ללידה אנחנו ממש משדרים לילדים שמחה ואהבה (להיפך כל היום מחבקים ומנשקים ושמחים ואומרים שהם המתנות שלנו)

אני לא שלמה עם שום דבר ומחרתיים כבר מתאשפזת.

אולי באמת נספר אחרי ולא לפני.

כי הרגשתי בדיעבד שהיה יותר טוב אם יכולנו לדבר בחופשיות על התינוק שאיננו (הילדים גם שאלו שאלות שיצאו מתוך הנחה שיש תינוק, למרות נסיון ההרחקה, ולא יכלנו לתת להן מענה כי אז היינו מסתבכים בשקר של עצמנו).

תסתכלי מה כתבתי למתיכון ועד מעון..

את כנראה תהיי כבויה ולא מאד מוחזקת בחלק מהזמנים אחרי הלידה, ובעיני הרבה יותר פשוט כשאת בוכה והילד שואל אותך למה? לענות לו: אני עצובה בגלל התינוק... ואפשר לבכות ביחש וככה לאט לאט זה מחלחל ומתאוששים טוב יותר מאשר כשלא עוברים דרך זה.

עברתי הפסקת הריון בשלב דומה, אצלי זה היה הלידה ולא בגרידה...

לגבי הילד, אם הוא לא ידע על ההריון לא הייתי מספרת לו בכלל...

אני סיפרתי רק לגדולים ביותר (אצלי הגדול היה בן 18) וזה היה חוויה קשה ביותר, שהייתי מעדיפה לוותר עליה אם הייתי יכולה, אז באמת לא רואה טעם אם ילד לא יודע להכניס אותו לסרטים.

אפשר להגיד שאמא קצת חולה, זה לא נראה לי משהו חריג במיוחד...

אני נעדרתי מהבית בסך הכל ליום אחד

כבר ידעתי שבלי קשר לתוצאות הבדיקה אנחנו הולכים להפסיק את ההיריון.

אחותי באה איתי ואחר כך הסתובבנו בקניון של עי"כ ופגשנו שם חברה שלה מפעם, אשה בת 50 פלוס.

דיברנו, והיא סיפרה שבהיריון האחרון שלה היא תגננה לספר לילדים אחרי הסקירה ואז לא זוכרת כבר אם זו היתה הפלה ספונטית או הפסקה יזומה, בכל אופן היא עברה הפלה בשבוע 18. ומאחר ולא סיפרה על ההיריון גם לא סיפרה על ההפלה ופשוט המשיכה את החיים כרגיל.

מפה לשם כשהילדים בגרו והנושא עלה, התברר לה שכל הילדים ידעו, לא בהכרח שהיתה הפלה אבל לכולם היה ברור שקרה שם משהו והיה ברור להם גם שזה סוד ואסור לדבר על זה.

אחר כך כשנחשפתי קצת לקונסטלציה משפחתית זה עוד יותר התחבר לי.

אני חושבת באמת שכרגע לא אספר אלא אגיד משהו רפואי אבל מרגיע. אבל קודם כל היום אנסה לדבר איתו לראות מה הוא חושב ורואה ויודע. ואם בהמשך אראה שהוא בחרדה או בלבול אני אספר לו איך שהוא. אני חושבת שהוא קטן מדי מכדי לשמוע על זה. בייחוד שהעניין של ההרחקה לא חושב. שיעזור לילד רגיש וחכם כמוהו.

ממש ממליצה לך להתייעץ עם רב.

כי יכול להיות מאתגר להיטהר אחרי זה ויש הרבה הקלות שאפשר לקבל בתהליך הזה.

אם נרגע ליום כן הייתי ממליצה לך לעשות הפסק ואם עשית תתיעצי מה לעשות בהמשך עם רב או עם מכון פועה יש קו בערב שנשים עונות בו.

וגם היה לי בונוס מדללי דם שמאט את התהליך

שה' ימלא חסרונך בקרוב, בהריון בריא בידיים מלאות

אחרי גרידה בשבוע מוקדם יותר לקחתי 3 ימים וזה ממש לא היה מספיק.. חזרתי ליום אחד, התפרקתי, ואז יצאנו לחופש של אחד החגים אז זה עזר לי שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה.

(בעיקר נפשית.. קצת פיזית)

לפעמים זה עושה טוב לנפש לצאת, אבל צריך לדעת מה המינון וכמה...

עברת גרידה בשבוע כ"כ מאוחר?

הכי קשה שמבחינה חוקית אין שום הכרה ושום זכויות.

בעיני תקחי כמה שיותר, אפילו חודש, אל תחזרי לפני שתרגישי מספיק טוב פיזית וגם שתרגישי שאת מסוגלת נפשית להתמודד.

איך ממשיכים זו שאלה גדולה ממש, לפעמים כדאי לפנות לטיפול לצורך עיבוד, לפעמים שיחה עם חברה, דמות רבנית, לפעמים פשוט הזמן מרפא.

בשורות טובות, ואם צריך עוד משהו, אני פה...

רציתי לעודד כאן את הנשים שמציעים להן ציטוטק ולהגיד שזאת היתה חוויה לא כזאת נוראית תוך שעות ספורות כל התוכן ברחם פשוט יצא. אז זה גם יכול לעשות את העבודה במינימום התערבות..

אני לא מכירה שאיבה

עברתי בגרידה

אם רלוונטי אפרט

וחיבוק גדול♥️♥️

אני בחרדות

מה מפחיד אותך?

הרבה חרדות לקראת

אמרו שאיבה וואקום

חיבוק ענק♥️♥️

אולי תכתבי בפורום הריון ולידה? הוא יותר פעיל ואולי יהיה שם יותר מענה..

קצת כואב ולא נעים, אבל נסבל ועובר מהר.

בהצלחה! ושה' ימלא את חסרונך❤️

עשיתי היום בבית חולים נהריה עם הרדמה מלאה

שאיבה .. דימום קל וכאב קל

מרגישה רק עייפה

נתנו לי גם אנטיביוטיקה כי נמצא לי בדם זיהום

תודה אמן לכולנו

איך את עכשיו?

🫂

היום עשיתי בבית חולים נהריה סיבובת שעה 16:00

שאיבה בהרדמה מלאה

קצת דימום קל וכאב קל

כרגע מרגישה טוב רק עייפות