לא יודעת מה נכון לעשות אבל יודעת להגיד לך מה ראיתי שעבד אצלינו טוב.

קודם כל לשנות את הגישה שלי למכות שזה טבעי וזה בינהם (2 הגדולות) ולא להלחץ מזה ולהתערב ישר אלא להשאר רגועה- זה היה הכי קשה אבל הכי משמעותי!

דבר שני, אצלינו תפסתי ברוגע את היד/ הרגל שהרביצה ואמרתי שהיא מתבלבלת ולכן אנחנו שומרים עליה עד שתרגע ואם חזר על עצמו- לקחתי לחדר והם נשארו שם עד שנרגעו..

אם זה מריבה ששתיהם שותפות לה ואין צד מכופכף אז פשוט אומרת ברוגע שחבל מאד שהם רבות אבל אני בטוחה שאם הם התחילו לריב הם גם יכולות להסתדר לבד ואני משתדלת באמת להאמין בזה וללכת משם או לא להסתכל לרוב באמת תוך דקה או שתיים הם עוברות למשחק או משהו כזה..

לא תמיד עובד אבל כשאני מצליחה לעבוד על עצמי ולהשאר ברוגע התוצאות מהירות יותר וטובות יותר😀

לא בתור עונש, אלא בתור תוצאה טבעית - מי שמציק לא יכול לשחק עם אחרים, אז ישחק בלול. ובאמת תשימי בלול משחקים וספרים מעניינים, כדי שתהיה להם תעסוקה בזמן הזה.

הם ממש פיציים... גיל שקשה ללמד אותם לא להרביץ. אז אין ברירה אלא למנוע את זה בדרכים עוקפות.

ו -וואו, איזה קשה זה! את מדהימה שאת מתמודדת עם זה! לא רק שלושה קטנטנים ממש, אלא גם בעל במילואים!

מקווה שאת מוצאת קצת זמן להתאוורר... אפילו בייביסיטר בשעות הערב, כשהם כבר ישנים...

אם הם מרביצים ביניהם וזה לא מכות מסוכנות, וואלה אני לא מתרגשת יותר מידי. אבל להרביץ לתינוק. בשום אופן לא לאפשר- אם עד עכשיו לא עזר ההסברים שאסור, אז צריך מעשה.

למשל לשים בלול, כמו שאמרת. לשלוש דק'. ולחזןר כמו מנטרה -'' אסור להרביץ ''

או אם יש לה משהו טעים ביד למשל, אז לקחת מיד כשהיא מרביצה. או ווטאבר שיהיה מידי ישר אחרי הרבצה.

ולמען האמת, יהיו פה שיחלקו עליי, אבל זו הגישה שלי ואני מאוד מאמינה בה, ילד שלי שירביץ לי, אני מאוד חדה, מחזיקה לו את הזרוע למעלה חזק שיכאב קצת ובעיקר ירגיש עוצמה ומרחיקה אותו ממני. ואני מאוד כועסת- לא מרביצים לאמא!!

אין מציאות כזאת, לא מקבלת את זה בשום צורה. חוץ מגיל שנה שלא מבינים עניין, אבל שנתיים וחצי בהחלט יכול ללמוד את זה.

חוצמיזה, מזדהה עם הבעל במילואים וכבר משתגעת 🥴

המכות שלהם זה לא אלימות אלא דרך תקשורת/ משחק. כמובן שכדאי לכוון אותם לתקשר בצורה יותר טובה ופחות להרביץ, אבל חבל להוציא הרבה אנרגיות על זה כי זה טבעי ויעבור כשיגדלו וילמדו לתקשר אחרת.

הייתי מתמקדת להגן על התינוק ולשים אותו במקום שלא בהשג ידם.

מאד הגיוני שתינוק לא נותן לבשל או לעשות משהו, לא שיש לי פתרון לזה.

באמת כל הכבוד לך שעם כל המורכבות של הסיטואציה את מנסה לפעול מהראש ולא מהבטן.

אצלי מכות זה קו אדום.

הבן שלי בן שנתיים וחצי אם מרביץ לוקחת לפינה סופרת עד 10 ואומרת בקול רגוע אצלנו לא מרביצים

שוב ושוב ושוב.

לדעתי 3 דקות זה המון אם הם יראו את זה כעונש ויבכו בלול, זה ירגיש להם כמו נצח.

חצי דקה עד דקה זה מספיק.

אבל את האמת, בגלל המורכבות אצלכם שאבא לא בבית זה באמת בעיה.

לא יודעת לייעץ אבל באמת נשמע סופר סופר מאתגר.

צריך להגיד הרבה יותר מה כן.

מבינה שזאת מציאות בלתי אפשרית עבורך להוביל מה כן, ולכן את נגררת אחרי מעשים פחות רצויים ומתמודדת עם ה- מה לא..

אבל תביני שכמו שאת לא אשמה שאת לא מגיעה לזה, גם הם לא אשמים.

לשים בלול זה זה במקרה קיצון למשל אם נשברה זכוכית ואמרת להם לא לצאת מהחדר והם בורחים,

או שקרה משהו לתינוק ואת חייבת שהם לא יזוזו כדי לטפל באירוע,

אז לשים במקום שפיזית לא יוכלו לצאת ממנו זו לא דרך חינוכית נכונה מלכתחילה ולא יחזיק מעמד הרבה זמן, (זה רק יגרום להם להשתכלל עם הרעיונות. למשל ילמדו לצרוח ולהפריע לתינוק, ואז מה תעשי?)

בנוסף לאורך זמן אם משתמשים בלול בתור עונש זה עלול לגרום להם להתניה שלול זה מקום רע ולעשות בעיות שינה. (במקרה כזה למשל עדיף להחליף את הלולים ולשים באירוע קיצון בלול של השני או במקום אחר כמו נדנדה שאי אפשר לצאת ממנה לבד וכד')

אני חושבת שכדאי לנסות לתכנן מה בכל זאת יאפשר לך שפיות והובלה נכונה של מציאות עם הילדים.

אולי ניסית כבר הכל, כתבת רק על בייביסיטר, אבל אולי יש עוד דברים לנסות?

הם במסגרות במהלך השנה? עכשיו בחופש?

יש משפחה שיכולה לעזור?

בייביסיטר ניסית סטודנטית או מישהי בת 20 ומעלה?

כי הגיוני שצריך מישהי יותר אחראית מבת תיכון.

אני זוכרת בתקופת הסגרים של הקורונה כשאני ובעלי עבדנו והילדים היו שבועות בלי לימודים, בייביסיטר רגילה היה כישלון, והייתי צריכה מטפלת ממש להרבה שעות ביום ועם סטודנטיות היה בסדר דווקא.

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

לפעמים זה עושה ת.ל של סחרחורות ועייפות  אצלי למשל זה עושה קצת סחרחורות אבל לא בטוחה שזה מפריע לתפקוד.

מה ש קראתי ובדקתי אין סיבה לא לקחת, להפך, בעיני זה תרופה שמצילה חיים ומעודדת ילודה🤣

הרופא ייתן לך בקלות, את לא צריכה להוכיח כמה את סובלת..

לי למשל באחד ההריונות לא הקאתי אבל הבחילות גמרו עלי.. עד שלקחתי כדור ביום וחיי השתנו..

בהריונות אחר כך לקחתי 2 כדורים ובאחרון אפילו המשכתי להקיא, ועדיין,  אין מה להשוות לבלי כדור.

(להיפראזיס, זה בד"כ קצת פחות עוזר..)

בשעה טובה!

מספיק ל-25 יום

לפני כמה חודשים היה עולה 104..

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

להסתכל על איבחון כזה הגאולה זו ממש ראיה מיוחדת ויפה של המציאות

(וכן, אני מכירה מקרוב לצערי מה המשמעויות של אוטיזם לא מאובחן בזמן, ועדיין להסתכל על איבחון כזה כגאולה זה וואו בעיני)

בזמן (הבן הגדול שלי)

לכן אני יודעת להוקיר את האבחון המוקדם של הבת שלי...

השם הטוב נתן לנו 2 אוצרות בבת אחת

מתנה עצומה ומעצימה

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

אין עוד מלבדו🌸

לידה של ילד מתוק ופלאי, מתנה ממש, גדילה והתבגרות של שני האחים הגדולים שלו, כל אחד בכיוון שלו, גם מתוקים ופלאיים.

התבגרות וצמיחה שלנו כהורים וכמשפחה.

כבר הספדתי את כל פסח, ונהיה אסורים וזה..

ופתאום הוא הגיע

בקרוב אצלי...

אני ב"ה שמחה שלא הייתי לחוצה בחרדות (יש לי OCD כידוע)

וכמו שכתבתי בשרשור לפני כמה ימים

אפילו הצלחתי להכין עם הילדים עוגה ליומולדת בקייטנה ביום שני!!!

והספרון סוף-סוף יצא לאור השנה

וזו ממש גאולה.

תודה על השרשור הזה!

היה נראה כמו איזה משו תכנותי..

פשוט מלא מלא מלא מלא שרשורים של טסטים

איזה 3 עמודים ראשונים של הפורום...