הקטן שלי בן שנה פלוס, ובעלי כל הזמן אומר עליו שהוא "האחרון".
ובעקרון, אני די מסכימה איתו.
יש לנו כבר משפחה גדולה, החיים עמוסים עד מעל הראש, ולא פשוט בכלל לתפעל את הילדים שכבר יש לנו כאן.
הקטן עוד עושה לילות לפעמים (ומותר לו! הוא עוד קטן!), והוא גם שובב רציני שכל היום צריך לרדוף אחריו כדי לשמור עליו ועל הבית...
מה גם שאני כבר בכלל לא צעירה, ההריון האחרון היה בסיכון ויש סיכוי לא קטן שגם הבא בתור, אם יהיה, ידרוש שמירה.
ובכל זאת-
יש בי משהו שכל הזמן חושב ורוצה עוד. ואם כבר, אז לא לחכות יותר מדי, כי אני כבר לא צעירה והסיכון להריון ולעובר רק עולה עם הגיל. וגם לא מתאים לי ללדת יחד עם הבנות/כלות שלי (והגדולים כבר מתקרבים לגיל).
אבל איך אפשר לוותר על הגיל הממיס הזה, והאהבה והנחת האינסופיים, והפלא הזה כל פעם שהוא לומד משהו חדש (כל יום בערך 
) וההנקות שנראה לי אני לא אגמול אותו בחיים אם לא יהיה עוד אחד אח"כ... וברור לי שאם לא אלד עוד, אציק לילדים שלי שאני רוצה נכדים, ולא בא לי להיות אמא מעצבנת כזאת...
אבל איך אפשר בכלל לקחת סיכון של שמירת הריון עם כזה שובב קטנטן? ועוד אחים גדולים בלי עין הרע שצריכים גם הם את אמא שלהם...
ומצד שני- איך אפשר להחליט שסוגרים את הבאסטה?
(ומצד שלישי- בעלי די החליט, אז גם אם אחליט שאני ממש רוצה עוד אצטרך גם לשכנע אותו...).
תובנות, הזדהויות וחיבוקים יתקבלו בברכה.
