קרה לנו במשפחה.. אנחנו הגענו מההתחלה ולא נכנסנו לחופה.. היינו בשאר החתונה. שאר המשפחה פחות מקפידים והיו גם בחופה. לא מפרטת מחשש לאאוטינג.

זה באמת לא פשוט. אבל איזה כיף לך, נשמעת אחות מהממת.

גם אצלינומיש אחות אחת שבכלל לא נשואה

דתלשית וחיה עם בן זוג וילדו ילדים

הם מוכרים בציבור

וגם אצלינו מאז ההפגנות על הרפורמה יש פילוגים במשפחה ומנסים לא לדבר עלזה

בכל אופן לא חושבת שיש לך מה להיפגע אישית, אולי הכחה דוקא משכה לכיון הזה ולא האחיין?

לא קל

תפילות

אני היתי מגיעה ושמחה איתם

גם אם לא לחופה אז אחכ

להפריד ולהבין שזה לא שלך ולא נגדך

זה לא עניין של האם הם ספגו ממך משהו או לא ולא עניין שלא מכבדים אותך או את המשפחה ולכן הם עושים ככה. זה עניין שלהם.

יכולה לשתף ממשפחה של בעלי שעומדת להיות חתונה כזו עכשיו שזה לא מאנטי נגד היהדות, אלא נגד הרבנות. ואפשר רק על זה לפתוח דיון שלם אבל זה לא העניין.

העניין הוא שאת לא המרכז פה.

זה הם. הם עשו את הבחירה שלהם, שהיא כואבת לנו אבל היא שלהם.

אז איפה את בתוך זה?

את תבואי, תתלבשי יפה, תתאפרי ותבואי לשמוח איתם במסיבה שלהם.

תוציאי את המילה חתונה מהלקסיקון. זו לא חתונה.. זו מסיבת אהבה.

גם אם הם יקדשו באיזשהו אופן והחופה תהיה דומה לחופה יהודית, אם אין כתובה לפי ההלכה הקידושין לא תקפים (בקצרה, לא נפתח פה דיון הלכתי)

בעלי רב מחתן דרך ארגון צוהר ובת דודה שלו מתחתנת בקרוב ככה. זו בת דודה מאד קרובה אליו וגם אני מאד אוהבת אותה. מה שאנחנו מתכננים כרגע (אם אני אלך בסוף) זה להגיע, לאהוב, לחבק, להנות מהאוכל () ובחופה להתרחק הצידה או אפילו לצאת לכמה דקות.

בעלי אמר שאם יספיק לדבר עם בת דודה שלו לפני הוא יסביר לה שהוא מאד אוהב אותה ופשוט לא יכול לנכוח בחלק הזה.

בסוף, הסיכוי שהזוג ישים לב אם היית בחופה או לא הוא לא מאד גדול.. תנכחי בשתי דקות הראשונות ליד החופה, יראו אותך ואז 'תלכי לשירותים' או לכל מקום אחר. די בטוחה שהם לא ישימו לב

(אני התחתנתי בחתונת קורונה עם 30 אנשים ולא יכולה להגיד לך מי נכח איפה בחופה שלי.. )

ואפשר לנצל את הכמה דקות שאת בחוץ להתפלל עליהם שהקב"ה יפתח את ליבם ויכוון אותם

רק בשמחות!

מה הקטע בעצם בזה? 

ואם כן אהיה בחופה זה בעייתי ממש מבחינה דתית?

יש פה גם קצת עניין עקרוני. שאנחנו לא מסכימים עם זה ולכן אנחנו נמנע מלהיות בחלק הזה

בצד ההלכתי אם זה חשוב לך תשאלי רב אם את יכולה להיות

אשתדל לשאול את בעלי מחר על הצד ההלכתי

גם אנחנו הוזמנו לחתונה כזו ולאחר בירור עם רב הבנו שאנחנו לא נוכל להשתתף למזלנו אבא של הגלה התעקש שהם יתחתנו בדיסקרטיות ברבנות לפני ורק לנו הוא סיפר את זה על מנת שנשתתף כמובן ששאר המוזמנים ברובם לא ידעו על החתונה ברבנות..

אבל בזכות זה יכולנו להגיע ולהשתתף 

הרב התיר לי להגיע לאחרי החופה.

הבנתי ממנו שאסור להשתתף בטקס עצמו כדי לא לתת לזה אישור (אצלן בכלל היה טקס רפורמי לצערי), כן ניתן לי אישור להגיע לאחרי החופה הוסבר לי כי זאת חברה קרובה שאם אשמור איתה על קשר והקשר לא ינותק, תהיה עליה השפעה טובה.

בכל אופן תשאלי את הרב שלך.

היא יהודית רק ללא רב או כתובה.

יהיו אלמנטים דתיים יהודיים מסורתיים.

בכל מקרה הרב שלי אמר שאפשר לצאת בחופה או ללכת לאנשהו ואם קשה לי עם זה אין כל בעיה להיות בחופה. הבעיה היא שלהם ולא שלי!

אם אין בעיה להיות בחתונה-

אל תריבו על זה

זה כל כך לא שווה את זה

הם יהיו חייבים בגט אם ירצו להתגרש.

מספיק להגיד "הרי את... " לפני עדים כשרים וזו חתונה כשרה לחלוטין.

הרב נתן לך אישור למה סתם לריב. נכוןנזה שונה מהמקובל אבל זה לא בניגוד להלכה

אם אין כתובה כשרה קל יותר להפקיע את התוקף של הקידושין..

ואם הן לא מייחדים עדים ספציפיים וכו'

בקיצור זה לא כזה פשוט לשני הכיוונים

האם החתונה כשרה או לא זו שאלה לרב.

ולמעשה גם ההשתתפות בחתונה זו שאלה שראוי לשאול רב, והפותחת אכן שאלה וקיבלה תשובה.

הדיון הוא לא לגבי הלכה, וכדאי להיזהר מלכתוב דברים הלכתיים בצורה מוחלטת, כי יש כל כך הרבה פרטים שיכולים להשפיע על הפסיקה למעשה.

(לא מכוונת באופן אישי לאף אחת, מזכירה מכאן ולהבא...)

כן יש בעייתיות בחופה כזו אבל הלכתית הם כן יחשבו לנשואים. ואם ירצו להתגרש הם יצטרכו לעשות את זה ברבנות

ונכון שלמקרה של עגינות ח"וח יהיה יותר קל להתיר את הנישואין.

היא לא מקבלת כתובה וכו אבל זה כבר עניין שלהם

בכל אופן כל עוד יש עדים כשרים והוא אומר "הרי את וכו" ונותן לה שווה פרוטה, הלכתית אלה נישואין

ואני לא חושבת שזה המקום לדון בזה.

אני כן אסביר בשתי מילים רק כדי שהמורכבות תהיה יותר מובנת. ברגע שיש עדים פסולים - העדות פסולה. קרובי משפחה של החתן והכלה נחשבים כעדים פסולים. אם החתן לא מייחד עדים מסויימים, אז כל מי שנמצא באזור הוא עד,

ואז גם אם יש עדים כשרים, זה עדיין לא מספיק.

את כל זה אני כותבת ממה שאני יודעת מבעלי. אבל לא למדתי לעומק, ולכן לא יודעת מה תהיה הפסיקה למעשה.

אבל אני מניחה שגם את ושאר המשתתפות בפורום לא למדו לעומק את הנושא, ולא חושבת שפה זה המקום לדון בשאלה ההלכתית לגבי כשרות החופה.

זוגות חילונים

בשיחה המקדימה הוא אומר להם שהעדים צריכים להיות דתיים ולא קרובי משפחה

אם יש להם מישהו- מעולה

ואם לא בעלי מביא איתו את אחד התלמידים שלו

וזו הדרך של צוהר

יכול להיות שאם לוקחים רב של הרבנות אז דווקא 'נוח' להם שיש את הפתח הזה כדי לפסול אחכ את העדים ולבטל את הקידושין (במקרה של עגינות ח"ו)

אני כתבתי למה חופה בלי רב שדואג שתהיה לפי ההלכה, לא בהכרח תהיה חופה כשרה, בשונה ממה שכמה כתבו פה די בביטחון שבכל מקרה הם יהיו נשואים מבחינה הלכתית.

אני גם לא אומרת בוודאות שלא. זו שאלה לרב ולא לפורום. פשוט לא חושבת שזה המקום לדון בזה.

את כותבת לגבי חתונה עם רב ודרך הרבנות. זה סיפור אחר...

כשאין רב, אז אין רב.

וזה סיפור אחר.

אני לא אומרת אם החתונה תקפה מבחינה הלכתית או לא. אני לא פוסקת וזה לא מקומי.

אבל אף אחת פה לא פוסקת. ולכן לא נכון שאף אחת תכתוב אם החתונה תקפה מבחינה הלכתית. מה גם שזו לא השאלה של הפותחת...

(ההסבר שכתבתי לא היה כדי להיכנס לדיון הלכתי, אלא כדי להסביר שזה לא כזה ברור שזה תקף הלכתית, ויש פה מה לדון. אבל זה לא המקום לדון בזה).

אפשר פשוט לומר שלא פוסקים וזהו. לא? ברגע שמסבירים, מתחיל דיון...

אם מישהי תכתוב משהו מחמיר בצורה פוסקת כאילו זו ההלכה ואין בלתה, גם שם אני אדייק, ואבקש שלא לפסוק בפורום.

פה כמה נשים כתבו דעה שאני אפילו לא חושבת שיש רב שיגידו אותה. לטעון שבכל מקרה חופה תהיה תקפה הלכתית בלי שיהיה שם רב, זו לא דעה הלכתית בכלל.

אז לא כתבתי שזה לא תקף בשום אופן. כתבתי שזה לא נכון לכתוב את זה בצורה כזו. ושיש פה מורכבות הלכתית. וציינתי קצת מההסבר, רק כדי להראות את המורכבות.

לא פסקתי לא להחמיר ולא להקל.

וזה שאת בחרת להמשיך ולדון זו בחירה שלך. אני כתבתי בפירוש שבעיני אין פה מקום לדון.

שבבית ספר חילוני, אחד הילדים זרק משהו לילדה מאחרת ואמר לה הרי את מקודשת

וזה נגמר בזה שהיו חייבים בגט

אני מסתמכת על זה, לא למדתי לעומק 

בכל אופן, אם הרב התיר לך להשתתף אני לא מבינה למה לעשות בעיות

יש הבדל גדול בין מצב של 'ספק קידושין' שבו מחייבים גט כדי לא להגיע לאיסור, לבין מצב של חתונה תקפה הלכתית.

ושוב - אני לא חושבת שזה המקום לכתוב פה סברות הלכתיות. וזה גם לא השאלה של הפותחת.

בואו נתמקד בדיון עצמו בלי לעבור לדיון שלא רלוונטי לשאלה ואין לנו בכל מקרה מספיק ידע בשביל לדון בו.

מה שהם בחרו זה שלהם.

את דודה אוהבת. אהבת משפחה, אהבת חינם. זהו, בפשטות. 

מה בדיוק הולך להיות שם?

כי מבחינה הלכתית גם אם חבר עורך חופה- זה תופס (רק תזהירי אוצו שזה כמו לקנות בית בלי רישום בטאבו)

לא לעבור ברבנות- זו בעיקר הצהרה עקרונית

חוצמזה - כל עוד זה לא משהו אנטי כמו חצונה רפורמית או חד מינית אז במקרה הכי נורא זה חא כלום... סתם מסיבה גדולה לחגיגת אהבה

ללא שום משמעות דתית כזו או אחרת 

אז זה מה שהןא בחר וזו זכותו...

זה לא קשור אליך, זו בחירה שלהם כזוג ומגיעה מכל מה שהם פגשו בחייהם. ובחברה החילונית יש הרבה הסתה נגד הדת.

בכל אופן תבדקי איך לנסות לגשר.

בת דודה שלי התחתנה עם לא יהודי ואני ואחיות שלי לא היינו. אמא שלי וסבתא שלי כן הלכו. ובאיזשהו מקום הצטערתי שנוצר מצב שזה היה בהפגנתיות כזו כלפם...

כמו שכבר הביאו פה אפשר למשל לחכת למסיבה אבח לצאת בחופה. או לקבוע איתם לארוחה במסעדה אחר כך כדי לחגוג שהם מתחתנים. או למצוא פתרון כדי לשמור על הקשר ועדין להיות שלמה עם דרך חייך כדתייה

כי כבר ענתה יפה למטה @YaeiL

שהאכזבה שביטאת על זה שהיית הדודה הדתיה המגניבה והנה זה לא עזר, לתחושתך, היא אכזבה לא מבוססת. כי דווקא סביר יותר שבזכות העובדה שהם מכירים טוב יותר דתיים ואפילו קצת יותר מהיהדות עצמה - הם מרגישים אופן מוצדק יותר את המיאוס ממוסד הרבנות בישראל, שכבר כתבו לך שזה מען שונה לגמרי למיאוס שלהם... מיאוס מהיהדות עצמה היה מוביל לטקס אזרחי לחלוטין נטול אלמנטים מסורתיים, וציינת שזה לא יהיה כך. אז ממליצה ממש לשחרר את האכזבה. עשית מה שעשית והיה לזה מקום חשוב. זה הכל. יש היום מספיק דתיים אורתודוקסיים שבעצמם, מרוב מיאוס ממוסד הרבנות הפורמלי בישראל, לא מתחתנים דרך הרבנות (חרדים קטינים עושים זאת הרבה לפניהם אגב...). הם פשוט מוצאים פתרונות אחרים.

זה באמת לא פשוט לחוות ככה בחירה של אחיין אהוב.

הקשר שלך עם אחותך נשמע מדהים, איזה מיוחד זה שיש לכן קשר כזה למרות פער השנים ולמרות הכיוונים השונים בחיים.

וזה ממש מובן הכאב והאכזבה על הבחירה של האחיין. באמת מבאס ממש...

זה נשמע לי שמאוד קשה לך עם הפסיקה של הרב לגבי ההשתתפות בחופה.

אני לא יודעת מה נכון לך לעשות. את יכולה לעשות כמו שכבר הציעו, לא להיות נוכחת רק בזמן החופה (סיכוי גדול שרובם לא ישימו לב. המיקוד הוא במקום אחר, מניחה שלא יחפשו אתכם שם. ואם כן - אפשר להגיד שכך פסק לכם הרב, למרות שזה קשה לכם).

אבל אם את מרגישה שזה לא מתיישב לך על הלב, את כן יכולה לחזור שוב ולהתייעץ עם הרב. או להתייעץ עם רב אחר (ולהגיד מה כבר נאמר לך על ידי הרב הקודם).

בהצלחה רבה. בעז"ה שיהיו החלטות טובות...

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...