זה ממש כואב וקשה.

ניסית אולי רק לומר קשה לי מאד וממש לפרט אני לבד כואב לי וקשה לי וההורמונים מטפסים

מה שמתאים לך לפרט. יעזור לי מאד אם תוכלו להכין לנו אוכל/לבוא לסדר קצת/לקחת את הילדה או מה שמתאים לך.

ולומר אני לא רוצה עכשיו תגובה רק שתדעו ושמתאים לכם.

אולי אפילו בהודעה.

מודה שאני עצמי לא מצליחה לבקש ככה.

אני בסיטואציה דומה וזה גם ידרוש ממני אבל אם לך כן ?הלוואי!

ולגבי התחושה שלא בא לך את אמא שלך. אז לגמרי לא

מרגישה שרת צריכה דמות נשית? אולי דולה ? חברה ? גיסה? יש כאלה שגם חמות רלוונטית להם...

הלוואי ויבואו חכמות ממני ויתנו עצות

אולי משהו יתאים גם לי😘

האמת גם אני הייתי נפגעת אם המשפחה שלי היתה כ''כ קרובה.

סוף הריון זה דבר כל כך רגיששש 😭 מנסה לדון לכף זכות שאמא שלך לא זוכרת מה זה בדיוק סוף הריון, ואחיות גם מן הסתם לא מבינות כמה זה קשה...

את בחרת להתחתן

ובחרת להביא את הילדים האלה לעולם

והם שלך

לא של ההורים ולא של האחים

וגם אם הם בחופש מותר להם להחליט איך לנהל אותו

זה מהמם כשיש עזרה וזה ממש משמח! אבל זה לא ברור מאליו בכלל...

ואין פה השוואה למי יותר קשה או קל. כי הם הילדים שלך ולא שלהם אז זה לא בר השוואה

במקומך הייתי מחפשת עזרה בתשלום ו"משחררת" את המשפחה

גם ההורים שלי מורים וגרים קרוב ועוזרים הרבה לאחים אחרים שלי ויש לי אחים ואחיות בחופשה ואפילו הציעו עזרה ככה כללית

אבל רשמתי את הילדים לקיטנות כל מה שמצאתי למשך החופשה (אני עובדת) כדי לא להיות תלויה בעזרה הזו.

וגם כשאנחנו אצלם - בכל הנוגע לילדים אני לא מצפה מאף אחד לעזור לי כי הם האחריות הבלעדית שלי ושל בעלי לא מוצר משותף

זה מכניס הרבה רוגע ליחסים כשהעזרה היא לא משהו שאני מצפה לו אלא פשוט באמת שמחה אם זה מגיע ולא נורא אם לא

בהצלחה ובשעה טובה!!

לגמרי מבינה שזה שלי

הם פשוט כל הזמן אמרו לי שהם יעזרו ואין לי מה לדאוג. וכשהגיעה השעה... נאדה. כלום

נראה לי זה מה שיוצר מפריע לי. אם אתם לא רוצים לעזור, בסדר. רק אל תבטחו ותבטיחו ובסוף כלום

אבל נגעת בנקודה חשובה של השחרור. מנסה לעבןד על זה

אז אני חושבת שהגיוני שההורים שלך והאחים חיים את חייהם.

את כרגע בסוף הריון וההורמונים גורמים לכך שזה הדבר היחיד שאת מצליחה לחשוב עליו.

זה נועד להכין את הגוף שלך ללידה, להתנתק מכל המסביב. להיות מוכנה לקבל ולטפל בתינוק בלי דאגות.

אבל זה הסיפור שלך.

להם יש עדיין דברים ביום יום שמטרידים אותם.

מריבות בין אחים, דברים של מתבגרים, אולי חשש משנה הבאה, מרקם חברתי, תחושת משמעות,

גבולות, קניית הרגלים. אולי יש לך אחות שקיבלה מחזור ולא יודעת מה לעשות עם עצמה?

יש המון דברים שמעסיקים ילדים מתבגרים ואת ההורים שלהם. עולם שלם.

קל לשכוח למי שלא שם. אבל ההורים שלך שם.

אולי בנוסף ההורים שלך מתמודדים עם דברים שאנשים בגילם מתמודדים איתם,

עליית המשכנתאות, תשלומים למוסדות חינוך, הורים שלהם שמתבגרים בעצמם, חברים שדואגים לילדים המשרתים בצבא בסדיר.

אולי אחיות שלך מתמודדות עם שידוכים שלא צולחים, אולי ההורים שלך צריכים להיות כתף ללב שנשבר.

אולי ההורים שלך עייפים מכל השנה ורק רוצים לנוח.

הם עבדו קשה לגדל אותך 20 שנה, כל זה מתגמד לעומת התקופה האחרונה? לא.

זה שיש דברים שמעסיקים אותם, לא אומר שהם אוהבים אותך פחות או שאת לא חשובה להם.

אולי הם ממש מקווים שאת לפחות מסודרת (נשואה) ומסתדרת.

אולי קשה להם להכיל שחתונה זה לא אומר ילד פחות לדאוג לו (או שכן?)

אז מה עושים? מנסים לחבר אותם לעשייה לא ממקום של דאגה ועוד נושא שצריך לטפל בו,

אלא משווקים להם את זה כפתרון.

אמא מה אומרת אולי א וב יקפצו היום לאסוף את פצפונת ואז יבואו אלי לארוחת ערב, אני אדאג להם שיצאו קצת מהבית ומהמסכים.

אולי נצא לקנות ל-ב את הקלסר שהיא ממש רצתה הרבה זמן. (יסגור להורים פינה)

לאחים את יכולה להבטיח פינוקיישן..

את יכולה לגרות אותם בהקלטות שאת מקליטה את הבת שלך אומרת שהיא שרופה על... שהיא מקדישה ציור למישהו.

לגרום להם להתחרות על התשומת לב שלך ושל הילדה.

ואם קשה לך, אז זה ממש בסדר גמור שכל אחד יתמודד עם החבילה שלו, אבל זה יהיה קצת פחות פוגע.

אני לא שופטת אותם בגלל זה.

לרוב אני לא מצפה ליותר מידי בגלל זה. רק עכשיו כבר הרגשתי מוצפת.

אבל הכנסת אןתי קצת לפרופורציה...

לק"י

נכון שהם לא חייבים וכו', אבל כשיש קשר משפחתי טוב, אז כן יש ציפיה ורצון לעזרה

אבל האמת שאני לא הייתי מצפה שמישהו אחר יטרטר חצי שעה במקומי לאסוף🤷‍♀️

ברור שהייתי שמחה אם זה היה קורה.

אולי תקלי על עצמך ותחפשי בייביסיטר שתאסוף לפעמים או תקחי מונית מידי פעם?

שם לא יעזרו לך איתה?

(וסליחה אם העיצות הפרקטיות סתם מעצבנות. אני ממש יכולה להבין את התחושות שלך).

אין הבדל כל כך מהבחינה הזאת

אבל תודה על התגובה

אבל אחי הקטן פשוט רב איתה רוב הזמן... לאח הגדול יותר אין סבלנות. מבינה אותו סה"כ הוא מתבגר טיפוסי כזה

ואחיות שלי עסוקות כל אחת בעינייניה

וכנל אמא שלי...

שנוח להם הם מטפלים בה יפה מאוד. אבל כרגע פשוט לא נוח...

מבינה אותך ממש, עם הנתונים האלה אני גם הייתי מתבאסת..

כן אומרת, גם בתור מורה, שאחים שלי אולי ציפו לקצת עזרה עם הילדים שלהם כי אני בחופש בקיץ. אבל חוץ מזה שיש לי ילדים משלי, אני מחכה לקיץ כמו אוויר לנשימה. והוא ממש מחיה אותי לקראת שנה הבאה.. אז נכון שמאמא הייתי מצפה ליותר, אבל בקטע הזה כן אפשר להבין.. 

את בשבוע 39!

אמאלה הגעתי רק ל39+1

וכמה הייתי בקריזה בשבועות האחרונים, בכיתי מכל שטות, לא הכלתי אף אחד ושום דבר

ואת אשכרה עונה פה בסבלנות לכל אחת וממש מרגישים איך את מנסה לדון לכף זכות ולקבל כל אמירה חיובית כלפי המשפחה שלך

את קודם כל את אלופה!

מצטרפת למבט האוביקטיבי (שלא בטוח בכלל שהייתי מסוגלת להכיל אותו בחודש תשיעי)

שאת לגמרי עכשיו בתוך ההריון והקושי והעומס הטכני

אבל הם לא שם, הם עסוקים בחיים ובעומס שלהם, שכנראה קיים גם בחופש.

ולגבי האחיות בשידוכים -מניחה שאם יש 2 בשידוכים זה לא בגלל שהן בנות 17 ו18, נכון?

אז זו תקופה כ"כ רגישה ומציפה ועמוסה ומבלבלת

וציפיה לעזרה מאחים נשואים מרגישה לפעמים לא במקום, כי אולי יכלו להיות שם כבר בעצמן, ועברו את השלב של להתרוצץ ולעשות בייביסטיר לאחינים

והן לא יכולות להבין את הקושי שלך. כי לא היו שם, ולפחות אני - עד שלא עברתי סוף הריון פשוט לא יכולתי לדמיין כמה זה קשה פיזית ורגשית.

באמת מבאס ופוגע שאמרו שיעזרו ובסוף לא

וגם הקשר עם אמא שלך

יתאים לך ליזום שיחת טלפון סתם כדי לשתף אותה במה שעובר עלייך? בכל העומס?

לי לפעמים עוזר עם אמא שלי.

באמת יש לה המון על הראש, ולא תמיד מתענינת, גם כשיש דברים משמעותיים,

אבל כשאני מתקשרת לשתף - היא כן תקשיב לפעמים.

ולגבי הלידה - תזמיני רק את מי שיעשה לך טוב!

חיבוק

ואמן שתלדי בקרוב בקלות ובבריאות!!

תודה על ההכלה והפרגון

כרגע קשה לי סתם להתקשר, כי יש לי תחושות של כעס ולא רוצה לבוא מהמקום הזה. מנסה קודם להרגע ולבוא ממקום בוגר יותר😅

גם לי אין עזרה, וגם אצלי לכאורה יש להם זמן ויכולת.

אני יוצאת עם 4 קטנים בגשם לקחת ילד 1 לגן כשלגמרי יש מי שיכול לעזור לי בלי הרבה מאמץ (בעיניי)

אבל אני תמיד משתדלת לזכור (וזה מאוד קשה ומתסכל לפעמים) שאלה הילדים שלי, וזאת הבחירה שלי לגדל אותם, ובצורה הזאת ושאף אחד לא חייב לי כלום גם אם הוא כל היום יושב רגל על רגל.

אני אישית לא אחת שמבקשת עזרה, אני חושבת שהם יודעים מצויין שהם יכולים לעזור ובמה.

אבל זכותם לבחןר שלא.

ובהתאמה, זכותי לבחור שלא מתאים לי להגיע הרבה לדוגמא כי מחוץ לבית יותר מאתגר איתם.

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

הוא אמר לשטוף טוב וזהו

תודה רבה

עשיתי סטריליזציה לחלק מהדברים שאפשר

שאלה די מטומטמת כי התינוק מסרב לקחת בקבוק .... אבל בימים האחרונים כל יום מנסה לתת פעם אחת ולא רוצה לשבור את הרצף

כבולעו כן פולטו.. הסטריליזציה זה מים רותחים וזה מספיק אני חושבת. כמובן רק לחלקים שצריכים שטיפה. האחרים גם ככה לא נוגעים בכלום, רק אויר עובר שם.אולי הייתי מנגבת מבחוץ בקטנה.

תזכרי שגם חלב אם וגם תמל זה תמיד כשר לפסח

אם היה צורך בבקבוק, קניתי בקבוק חדש.

אחר כך או שהמשכתי להשתמש בבקבוק החדש, או ששמרתי אותו לפסח הבא.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️