@מתואמת

@אם מאושרת

@מאוהבת בילדי

@נפש חיה.

@אמא לאוצר❤

@מצטרפת למועדון

@לא כרגע

@אחתפלוס

@חדקרן

@מקסיקנית

@אוהבת את השבת

@לפניו ברננה!

@אורי$

@מדברה כעדן.

@נטועה

@שריקה

@ענבלית

וכל מי שרוצה להצטרף...

מרגישה שהיום יותר מתמיד אנחנו מבינים מה המשמעות של פריצת חומה (גדר במקרה שלנו).

הכל כל כך כואב כאן, שזה מציף לגמרי.

השנה יותר מתמיד אני מרגישה את החורבן

את המשמעות של גלות

את המשמעות של שנאה

את ההדרדרות לתהום, שאף אחד לא עוצר...

אני מרגישה שאנחנו מקבלים המחשה מהו חורבן ואיך נראת הגלות.

שנה ראשונה שאני מרגישה אבל אמיתי.

ומה שעצוב - שממש כמו בתקופת החורבן, כשכבר היה מצור על ירושלים ובכל זאת המשכנו להילחם גם בינינו - גם עכשיו בעיצומה של מחלמה חזרו הקולות המפלגים... כאילו לא למדנו כלום...

אבל עדיף לא לקטרג על עם ישראל בעת כזו. עדיין רואים את האחדות המדהימה בעם, ובע"ה זה מה שיביא אותנו לגאולה שלמה!

זה לא קטרוג.

זו מראה כואבת שקוראת לחשבון נפש עצמי ולא לאצבע מאשימה כלפי מישהו מסויים.

אם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה, זה שעדיף שאתמקד בתיקון עצמי ולא באחרים.

זה לא אומר לא להעביר ביקורת, כי בעיניי להעיר על עוול זה גם חלק מתיקון. אבל את ההתכווננות לעבודה ושינוי המעשי זה משהו שאני צריכה לעשות מול עצמי. 

אני חושבת שהרבה מהעבודה שלנו היא יותר פנימית. קודם כל - לעבוד על ההסתכלות שלנו, על הדיבור שלנו. כי אנחנו שומעים דברים שכל כך מכעיסים לפעמים, ויש לנו אפשרות לעבוד על התפיסה שלנו, לא להישאר בכעס על המעשים שלהם, אלא לנסות לנתב את זה לתפילה עליהם, שיזכו לראות את האמת, שיזכו לחזור בתשובה.

לא יודעת אם זה כל מה שאפשר לעשות.

אני אשמח גם לשמוע אם יש עוד כיוונים.

אבל כן כותבת את זה (וגם מזכירה לעצמי), כי אני מאמינה שזה חשוב. גם עבודה פנימית שלנו, וגם התפילות שלנו, משפיעות החוצה.

אני חושבת שיש לנו מה להוסיף באהבת חינם, לאו דווקא מול מי שרוצה לפלג.

האנשים המפלגים הם מיעוט. קולני אמנם, ועם הרבה הדהוד תקשורתי. אבל זה ממש מיעוט.

ומנגד, יש הרבה מאוד מעם ישראל שכן מתעוררים לשינוי, שרוצים להתקרב, שפתוחים לשמוע.

אז אם אנחנו רוצים להתחזק באהבת חינם, אני חושבת שאפשר למצוא את הדרך שמתאימה לנו, לא מול הקולות הקיצוניים והמפלגים, אלא מול אנשים מעם ישראל שיש לנו אפשרות ליצור איתם את הקשר.

ועצם העשייה שלנו והמאמץ שלנו, ישפיע בגלים גם הלאה, בעז"ה..

שיתפתי פה ברעיון מעשי שאפשר לעשות ממש עכשיו -

עוד מיזם משמעותי ומרגש שראיתי - הריון ולידה

ולהמשיך - בטוחה שיש דברים שונים שאפשר לעשות. לא כל דבר יתאים לכל אחת, זה תלוי בכל כך הרבה גורמים, וגם בכוחות ובאפשרות שלנו להשקיע החוצה (לא תמיד זה נכון. צריך להיות מודעים לכוחות וליכולות שלנו עכשיו).

אני באופן אישי ראיתי פעם מיזם של חברותות - שמשדכים בין אנשים/נשים שרוצים ללמוד יחד. אני מאוד אהבתי, היתה לי חברותא טלפונית תקופה ארוכה (מישהי שחזרה בתשובה לאחרונה ורצתה ללמוד ביחד), וזה היה משמעותי לשתינו.

מי שהכיוון מעניין אותה יכולה להירשם באתר פה -

https://www.karovelay.co.il/%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%95%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/

ואפשר כמובן לשתף בעוד רעיונות מעשיים לדברים שיכולים להוסיף בקירוב לבבות בעם שלנו. 

אהבת חינם מתחילה אצלנו בבית.

בעין טובה על הבעל ועל הילדים, גם ברגעים מרגיזים וקשים.

וזה לפעמים יותר קשה מהכל...

אבל דווקא לכן זה משמעותי.

וההתגברות שלנו בבית גם היא משפיעה על עם ישראל.

הרעיון הוא

עבודה עצמית- אף אדם לא מושלם ויש מה לשפר באופן תמידי

קבלת האחר- לקבל כל אדם כמו שהוא ולא לנסות לתקן אותו

זה לא יתקן אחרים והעם עלול להישאר מפולג, אלא אם כל אחד יקח אחריות על עצמו, בינתיים חשוב לקחת אחריות אישית ולדאוג לתיקון עצמי.

אז בעלי ימשיך לעשות מילואים ואני אמשיך לעשות הכל כדי שזה יתאפשר. גם אם "זה לא הוגן". לא אכפת לי. זה מה שעם ישראל צריך, אז זה מה שנעשה. המיקוד הוא על מה אנחנו יכולים לעשות, לא על מה אחרים יכולים.

דוגמה נוספת - אני עושה חשבון נפש גדול מאוד לגבי למי נכון להצביע בבחירות. אותי למשל זה מוביל למחשבה שקיצוניות זה לא טוב מאף צד, גם אם אידיאולוגית ערכית אולי אזדהה עם כל מיני ערכים שמיוצגים על ידי מפלגה כזו או אחרת. אבל בחשבון הנפש שלי המסקנה היא שקיצוניות היא רעה ומחריבה, ולכן מאוד יכול להיות שבבחירות הבאות אתן לעניין הזה שיקול משמעותי.

מקום מגורים - עוד לא הגענו למקום שלנו מכל מיני סיבות, אבל כשאני שוקלת איפה לגור, יש עדיפות גדולה למקום שבו לא כולם כמונו. מקום שבו קמים בבוקר ורואים שכנים ואנשים שנראים אחרת, חושבים אחרת ועדיין שגרת היום יום מתנהלת לידם.

דיונים ברשתות חברתיות - משתדלת לענות בכבוד ולהסביר, גם אם מי שמולי תוקף את עמדתי בצורה לא מכובדת ובצורה מקטינה. באופן כללי מעדיפה להימנע מזה.

עמדתי באופן כללי - לא מתייגת מי שחושב אחרת ממני כ- שונא/ מטומטם/ לא מבין/ עיוור. כשאני ניגשת לדיון, אני מקשיבה לצד השני, ומנסה להבין את נקודת המבט שלו. גם אם אני לא מסכימה. הטיעונים שלי יהיו בעד העמדה שלי, תוך התמודדות עניינית בלי ירידה לפסים אישיים.

ניסיון להסתכל על המציאות בצורה אובייקטיבית דרך ערכים מוחלטים, ואז להכיל אותם על כולם. למשל, אם שמירה על החוק חשובה בעיניי, היא חשובה בעיניי תמיד. וחשוב שכולם ישמרו עליו, לא משנה אם פעם אחת אני מסכימה עם הנושא ופעם אחרת לא.

אני פחות נחרצת. לפני ה7.10 הרגשתי שאני יודעת הרבה יותר. לכל דבר הייתה לי דעה. עכשיו יש הרבה יותר דברים שאני מרשה לעצמי להגיד שאני לא יודעת. אני מוכנה לקבל את זה שלשני הצדדים יש טיעונים טובים, ולא כל האמת נמצאת רק בצד אחד. לא תמיד חייב להכריע.

זה כל כך כואב שזה עדיין קיים, אחרי כל מה שעברנו.

וגם זה חלק מהכאב של החורבן, שיש יהודים שבאמת מרגישחם את עצמם כל כך נפרדים מהכלל, שפועלים נגד חלקים מעמ"י. בעז"ה הגאולה השלמה תחושת האחדות תהיה הרבה יותר מוחשית...

אבל אני כן רוצה להגיד שזה לא 'ממש כמו בתקופת החורבן'.

בתקופת החורבן המצב היה הרבה יותר קשה. היו באמת יהודים שנלחמו זה בזה.

ב"ה אנחנו ממש ממש רחוקים מזה.

כמויות האהבת חינם, האחדות, המסירות למען הכלל, שהתגלו בשנה האחרונה, הן מדהימות.

אפילו אלו שאיימו פעם שלא יתגייסו גם בעת מלחמה, ברגע האמת לא היתה להם התלבטות והם לא יכלו לעמוד מנגד.

בתקשורת שומעים המון על הפילוגים, על מי שעוד נגד, זה כמו זכוכית מגדלת על כל הרע שעוד קיים וצריך לבער מתוכנו.

אבל עמ"י במצב כל כך הרבה יותר מתוקן, מלא בכל כך הרבה זכויות, שזה ממש ממש לא כמו אז.

והלוואי שנצליח באמת לתקן את מה שעוד צריך תיקון. דווקא כשאנחנו קרובים לסוף, הרע צף ובולט יותר, וזה באמת כואב כשמסתכלים עליו, אבל חשוב כל כך לא למקד את המבט שם.

אם כי, במחשבה נוספת, דווקא בתשעה באב זה באמת הזמן כן לכאוב את החסר. לא רק להסתכל על כל הטוב שיש, אלא כן לראות את מה שעוד לא מתוקן, את מה שמכאיב לנו במציאות, כי זו מהות היום, ומתוך כך דווקא אפשר להתפלל יותר לגאולה השלמה...

בדיוק קראתי את השיעור של הרבנית ימימה, והיא ממש אומרת שהשנה היא רוצה דווקא הפוך: להעלות על נס את עם ישראל הנפלא, לזעוק את כאבו האיום, ולבקש כבר גאולה - כי מגיע לנו.

ובאמת, בכל מקרה, כמו ש @תקומה אמרה, התיקון של העם מתחיל בעצמי. כל אחד צריך לדאוג לתיקונו-הוא...

צפייה:

שני "כנסים" עם כמה שיעורים -

של הרבנית רחל בזק: כנס ט באב תשפד - הרבנית רחל בזק

של בית מדרש בינה יתרה: כנס נשים עת לאהוב 3- לתשעה באב

קריאה:

ספרים של הדסה קלוש - עד שינוסו הצללים, האסופי מנרבתא.

ספר של צופיה בולמן - ניצוצות של עתיד.

השנה רכשתי קובץ דיגיטלי של הספר מכלל יופי למגילת אחכה של הרב יואב אוריאל. עוד לא קראתי אותו, אבל קראתי את ספרו על ספר יונה והוא היה מדהים, אז נראה לי שאני יכולה להמליץ גם על זה. (אפשר לחפש את זה באתר של בני ציון - בונים קומה בתנ"ך).

שיהיו בשורות טובות, ישועות ונחמות!

אשמח להמלצות לקריאה / שמיעה / צפיה

לי או לילדים (גילאי 3-7)

תודה! ובשורות טובות!

שימו לב ❤️ ההתחלה הערב ב22:00 !!!!

הפיצו בכל הכח לישועת עם ישראל 🇮🇱  🇮🇱 🇮🇱

*הרשמה מהירה כאן:*

👇👇👇👇

כנס ט באב תשפד - הרבנית רחל בזק

https://www.youtube.com/live/1HFbSNDxJcI?si=ThKx-mRGF3TA0CzY

ממש מחבר ומרומם...

אני מאחדת את השרשורים, שלא יהיה כפול...

ומתייגת את מי שכתבה הגיבה כי אני לא בטוחה אם התיוגים ממשיכים אחרי שעושים שינוי בשרשור...

@norya 

@באתי מפעם 

@חולמת להצליח 

(הפקנו אותו לפני כמה שנים, כמה חברות מהשכונה)

הוא מתאים לשלל גילים.

20240812213622.pdf

מיוחד לתשעה באב: סדרת *הסוד של ירושלים* מבית *ערוץ מאיר לילדים* עכשיו לצפייה חינם! 🎥

לצפייה בחינם לחצו כאן👇👇👇

מבצע הקיץ הגדול – ערוץ מאיר לילדים

מישהי מכירה? יודעת אם ולאיזה גילאים מתאים?

ותודה מתואמת, עברתי על הסיפורים ובהחלט נראה שישמשו אותי מחר🙂

*אז מה עושים בתשעה באב?*

ללמוד תורה אסור כי היא משמחת את הלב, אבל מותר וצריך לפתוח את הלב ולהתגעגע לבית המקדש השלישי, שכמוהו עוד לא היה.

וזה מה שנעשה בכנס "פותחים את מחסום הכיסופים" שיתקיים ביום תשעה באב מהשעה 10:00 בבוקר, באמצעות שיחות התעוררות קצרות של עשרות אנשי רוח וציבור.

במקביל - כנס עם שיחות לנשים בלבד.

הרשמה חינם לקבלת קישור לשידור + הקלטות, בהצטרפות לקבוצה שקטה:

3 - כנס מחסום הכיסופים - כנס התעוררות לבניין המקדש השלישי בתשעה באב

לימוד מחזק בערב תשעה באב עם נעמה מנוסי

*הערב ב21:00*

🌸 ההרשמה ללא עלות מכאן:

ט

(נראה לי שזה השיעור).

כל שנה יש לי קושי מסויים להגיד את תפילת נחם כי קשה להגיד את המילים "העיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה."

כשב"ה אנחנו בדור של אתחלתא דגאולה ואנחנו מפריחים את ירושלים והיא עיר שוקקת חיים, ויפה ומטופחת..

ואז חשבתי על זה שיש איזשהי הקבלה בין ירושלים לא"י.. למשל המילה ציון מתייחסת גם לכל הארץ וגם לירושלים עצמה..

ירושלים היא איזשהי זיקוק של כל הארץ..

אז בהקבלה הזו, השנה יהיה לי (לצערי) קל יותר להתחבר למילים כי כמה חלקים חרבים יש בארץ השנה, כמה חלקים שרופים- מי מאש המחבלים ומי מאש הטילים והכטמבים, כמה חלקים שוממים שמחכים שנשוב אליהם ונפריח אותם חזרה לגן העדן שהם היו לפני המכה שחטפנו השנה..

ושנזכה מתוך האבל יהצער על החורבן לראות בגאולה השלמה בעז"ה

על זוגיות וטהרה

זה היה מהמם והאמת, זה חיבר אותי ממש לצער על החורבןנשרוב השנים לא הרגשתי

השנה לצערנו אנחנו במקום אחר, אני מרגישה שגמני במקום קצת אחר בהסתכלות כי זה יותר מוחשי.. אבל אולי עוד בנות יתחברו לזה

יש הרבה מה להרחיב על זה.

כתבתי על זה בכמה שרשורים לאורך השנים, אז לא יודעת בדיוק למצוא כרגע קישור מדויק.

והאמת שאני לא יודעת עד כמה אפשר לקרוא את כל מה שכתבתי בתשעה באב, כי זה לימוד תורה (נכון שזה לימוד שאמור לקרב לצער החורבן, אבל עדיין הרבה מהמקורות הם לא מהספרים שמותר ללמוד בתשעה באב).

אבל כן משתפת במשהו קצר יותר שיכול לחבר, שבוודאי אפשר ללמוד היום.

במגילת איכה רואים איך ירושלים נקראת 'נידה', ממש כמו האישה שנמצאת בריחוק מבעלה - "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה" (איכה א', ח')

הקשר בין כנסת ישראל והקב"ה הוא קשר שמקביל לקשר הזוגי הפרטי בכל בית ובית בעם ישראל.

והמצב של הגלות, של הריחוק בין ישראל לקב"ה, מקביל למציאות של ריחוק בין האיש והאישה.

במדרש רבה איכה (פרשה ה', י"ז) מפורטת ממש בהרחבה ההקבלה בין ירושלים לאישה שצריכה להיטהר, ואיך מתוך הצער של האישה בריחוק מבעלה אפשר להתחבר לתחושת הצער על החורבן.

"'עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ'. ר' שַׂמְלַאי אָמַר - צַעַר גָּדוֹל נָתַן הַקב"ה לָאִשָּׁה הַזֹּאת, מֵאַחַר שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת יְמֵי נִדָּתָהּ חוֹזֶרֶת וּמְשַׁמֶּרֶת יְמֵי זִיבָתָהּ.

ר' אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל ר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת עַל יְדֵי שֶׁפָּרְשָׁה מִבֵּיתָהּ [עֵץ יוֹסֵף: פי' מִבַּעֲלָהּ] שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹרֵא אוֹתָהּ הַתּוֹרָה 'דָּוָה', הֲדָא הוּא דִּכְתִיב 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ' (וַיִּקְרָא ט"ו, ל"ג), אָנוּ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ מִבֵּית חַיֵּינוּ וּמִבֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁנִּקָּרֵא דָּוִין. לְכָךְ נֶאֱמַר 'עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ'. לָמָּה, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵנוּ"

מי שיודעת מה זה קשר זוגי אמיתי, מי שיודעת מה זה חיבור אמיתי בין איש לאשתו, מי שיודעת מה זה געגוע לחיבוק, לקשר ממשי, לחיבור, יודעת שקשר זוגי לא יכול להישאר רק ברובד הרוחני.

קשר זוגי אמיתי צריך גם ביטוי פיזי, בבית משותף, בקרבה של ממש.

וזה כך גם עם הקב"ה. יש לנו קשר רוחני איתו שנמשך גם לאורך הגלות, דרך התורה.

אבל זה לא יכול להספיק לנו. אנחנו לא רוצים להישאר ברובד הזה. אנחנו רוצים קשר ממשי בבית משותף, בחיבור ממשי.

החיבור עם הקב"ה בבית המקדש יתבטא אמנם באופן שונה מהחיבור שאנחנו מכירות במישור הזוגי, ואנחנו אפילו לא יכולות ממש לדמיין איך זה יהיה, קצת כמו כלה שלא יודעת באמת מה יהיה לה אחרי החתונה. אבל אנחנו כן יכולות להבין שאנחנו רוצות בזה, שיש פה עוד קומה שחסרה לנו.

*עיני עיני יורדה מים על שבר בת עמי..*

נשים אהובות!

עם הכנס הצום-

בהתראה קצרה אבל יקרה מאוד, מזמינה אתכן למפגש זום שיעסוק בחורבן.

החורבן העתיק והעכשווי..

מזמינה אתכן למפגש זום שבו נבחר יחד לבכות ולהתאבל עם ירושלים על הקשר והחיבור שאבדו לנו..

לא סתם בכל מגילת איכה (שאני מזמינה אתכן להאזין למילותיה בקשב רב הערב) ירושלים מוזכרת כאישה שנמצאת במקומות קשים מאוד.

לפי היהדות, האישה משולה לשכינה ומבטאת את מקומה..

השיח שלנו יעסוק בנקודה הנשית של תשעה באב שהיא ממש *צער השכינה.*

ונשים הן אלה שחוות אותו בכל כך הרבה היבטים..

ברווקות, בנישואין, בגירושין

באתגרי פריון ובפגיעות מיניות, בגוף ובנפש..בשכול וביתמות..

מאמינה שאת שכינה?

ולא בכדי כל צער בחייך מתבטא בחויית בדידות עצומה.

*איכה ישבה בדד...*

בואי להתחבר. לא להיות בדד.

בואי להתאחד בצער הנשי שלנו..

מוזמנות להביא את עצמכן הכי אמיתי שיש.

עם כל הכאב שאתן חוות על בשרכן הפרטי ושאנחנו חוות בהיבט הלאומי, ברחם הקולקטיבית של כל הנשים היהודיות..

טישו, כסא נמוך

במצלמה פתוחה או סגורה..

מוזמנות גם לשתף אותנו בזום עצמו בכתב..לשאול ולדבר..

שיח נשי, לכל סוגי הנשים.

*מפגש זום של לב פתוח, מדמם, יהודי ואמיתי!*

בואי להתאבל על חורבן בית חיינו

בואי לדבר גאולה.

*אמרו חז"ל כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה!*

השידור יחל ב22:00

קישור ישלח בקבוצת הוואטסאפ בקישור המצורף:

צער השכינה - מי ירפא לך?! 💔

*שתפי לכל חברה ואישה את ההזמנה.*

באהבה - אלירז.

מרגש לחשוב שאנו כנשים משמרות את הלכות הטהרה שיהיו נחלת כולם כשייבנה בית המקדש...

זו זכות וזו שליחות! והלוואי שנזכה לחוש זאת באמת...

שכתבה ליאון קנדיל.

שמחברת בין שינוי הלכות טהרה מדין תורה למה שאנחנו נוהגים היום (חומרת ר' זירא) לחורבן.

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן חלק רביעי: חורבן המקדש והשפעתו על הבית היהודי - בינת הלבנה

(הרבה דברים שכתבתי בפורום מבוססים על הדברים שלה פה)

זום ירושלמי - ירושלמי תיאטרלי

רפרפתי עליו כדי לראות אם מתאים לילדים שלי. אין בו קטעים מפחידים, יש הרבה דיבורים אבל כן נראה לי מעניין (לגילאי יסודי בוודאי, נראה לי שגם גן חובה). מראה גם את התקומה של עמ"י ולא מתמקד בחורבן (אבל נראה לי שלילדים זה כן מתאים).

לק"י

אבל לא ידעתי אם זה מתאים לתשעה באב, או שזה משעשע...

של @אמא טובה---דיה! 

אותי הוא ממש מחבר לתחושת החורבן...

סיפור חדש! - הריון ולידה

מהמם!

אני פתאום כל כך מבינה כמה יום אבל הוא הכרחי לנפש.

היום אפשר פשוט לבכות את כל השנה הנוראה הזו.

בלי תירוצים.  בלי לנסות להירגע ולהתמקד בחלקים הטובים.

לתת לבכי להשתחרר לגמרי מבפנים.

אמש, במהלך שיח שקיימנו אחר התפילה, הזכיר אחד החברים את הסיפור של קמצא ובר קמצא, והדגיש את הרלוונטיות שלו למצבנו הנוכחי:

*"אילו היה מישהו שקם ודיבר נגד העוול שנעשה לבר קמצא, ייתכן שההיסטוריה הייתה מתפתחת באופן שונה."*

באופן דומה, גם כיום יש לנו הזדמנות לחולל שינוי.

קהילה יקרה.

תשעה באב, היום התשיעי באב,  יום זה של הרהור וצום מציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני וטרגדיות רבות אחרות שפקדו את עם ישראל בשל שנאת חינם.

התרופה לכך הוא אהבת חינם;

*וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ,:*

בואו נחבק את אנשי הגבול.

במסגרת פעילות בין קהילות, אנו מעודדים את כולם לכתוב מכתבי תמיכה וסולידריות לאחינו ואחיותינו העקורים מגבולות הארץ.

מצורף סרטון טיפים מאת הרב סופר ליאור אנגלמן  לרישום מכתבי תמיכה.

מכתבים אלה יישלחו למשפחות השוהות בבתי מלון, ויציעו להן נחמה ותקווה בימים אלה של חוסר ודאות.

חברים וחברות יקרים,

קחו רגע, ויחד עם בני המשפחה צאו למסע כתיבת מכתב תמיכה מהלב למפונים.

דבריכם עשויים לספק תמיכה משמעותית לעקורים מביתם  כבר כ-10 חודשים.

*במקום לחלום על הרהורי-אחווה , נפעל למעשי אחווה ורעות.*

יהי רצון שפועלכם תהיה נקודת המפנה באחדות עם ישראל.

מכתבים לשלוח  למספר 050-345-70-70

צוות החיבוק הקהילתי.

כוונו המכתבים לתושבים שגרים במועצה אזורית מבואות החרמון.

יחד אנחנו חזקים,

עם ישראל חי.

*צוות חיבוק קהילתי*

https://youtube.com/live/gE_vxulxdXE?feature=share

*הפיצו במשפחה ובקהילות.*

כשניסיתי לדמיין לעצמי במהלך היום את השופר שנשמע פתאום (ובהתחלה נשמע כמו אזעקה) ואת ההכרזה הנרגשת שמשיח הגיע -

הרגשתי חולשה כזו. ופתאום לא ידעתי אם באמת אצליח לקום מתוך החולשה שאני נמצאת בה (שילוב של צום והיריון וגם חולשת נפש לאומית) כדי לקבל באמת את פני משיח בשמחה...

וחשבתי על זה שכמה שקשה לנו במצב הנוכחי - הוא לפחות ידוע וקצת מוכר. ומצב של משיח, כמה שהוא משמח ומרגש, הוא בלתי מוכר ומשכך גם מפחיד...

ואני רוצה שתעודדו אותי, שבאמת נשמח כשהמשיח יבוא... ובאמת נהנה מכל רגע בימות המשיח, גם כשעוד הכול יהיה לנו זר ומוזר... שבעצם מה שבואו של המשיח יהפוך בנו - הוא מצב הנפש... שהנפש שלנו תדע גם להכיל את גודל הטוב ולא רק את גודל הרע...

מה אתן אומרות?

ינסכו בנו כוחות נפש מיוחדים לשם כך

למרות שממש קשה לי עם זה שהמשיח לא הגיע. הייתי בטוחה שהפעם זהו.

זה עלה בסדר הפוך אבל לא נורא

ומצרפת משהו שסיון רהב מאיר כתבה. התחברתי בעיקר לסוף שכמו שלא יכולנו לדמיין את הרוע הזה ככה יגיע טוב שלא נוכל לתפוס בכלל. הלוואי שבקרוב ממש!

הערב מתחיל צום תשעה באב. "אני צמה לראשונה בתשעה באב", אמרה לי המאפרת אתמול ביום צילום. היא לא לבד. רבים יצומו השנה. לא צריך להסביר למה.

פגשתי צעירה נוספת כזו בשבת האחרונה. יותר ממאה ניצולים של המסיבה בנובה הגיעו לשמור שבת ביחד בירושלים. אחת מהם, שאיבדה כמה חברים, אמרה לי שהיא ממש מחכה כבר לשבת בתשעה באב על הארץ, לבכות, להגיד את הקינות, להרגיש בבטן את הרעב, מיום שני, הערב, ועד יום שלישי בלילה.

פעם מילה כמו חורבן נשמעה לה מנותקת, הזויה. עכשיו היא מחוברת לאבל, ורוצה לבטא את זה. היא הגדירה זאת באופן עמוק: "לא ישבתי עליהם שבעה, כי אני לא משפחה. תשעה באב הוא שבעה של כל העם, של כל משפחה".

היום הזה השנה הוא לא סמלי, הוא מוחשי. לא סתם תעשיית הרעל של אויבינו מנסה להבהיל אותנו, שאולי ביום הזה נותקף חלילה. זה הפריים-טיים של כל הפורענויות. זהו היום שבו נחרבו שני בתי המקדש, היום שבו התרחש חטא המרגלים, ולאורך ההיסטוריה - אינספור צרות סביב היום הזה: גירוש יהודי אנגליה, גירוש יהודי צרפת, גירוש ספרד המפורסם, פרוץ מלחמת העולם הראשונה והאקציה הגדולה בגטו ורשה, בשואה.

מגילת איכה שקוראים בתשעה באב מעוררת השנה תדהמה ועצב: בנינו ובנותינו נלקחים בשבי לעם אחר, גופות של עוללים ונשים וזקנים מוטלות ברחובות. בלי סרטוני זוועה, המגילה לוקחת אותנו לסיבוב מזעזע בירושלים החרבה.

אבל אמרתי לאותה ניצולה שכל כך רוצה לצום, שיש גם צד שני למשוואה. שזה יום שצריך לראות בו גם כמה התקדמנו, ולאן אנחנו עוד רוצים להגיע. הרב שלמה קרליבך אמר שיש שני סוגי דמעות: אלה שיורדות למטה, בכאב ובצער, ואלה שעולות למעלה, בתקווה ובתפילה. כאלה הן הדמעות של תשעה באב. זה היום להעלות את כל הדמעות שלנו אי פעם, לא רק מאז 7 באוקטובר - למעלה. לזעוק, להתפלל, לקוות, לחלום בגדול, להסתכל לעתיד. ולכן בצהריים של תשעה באב, קמים מן הארץ. מתנערים. יש עדות שבהן יש אפילו מנהג לטאטא את הבית לכבוד המשיח.

כן, משיח. אם הבנו השנה שצריך לצאת מהקונספציה, שחייבים לחשוב אחרת, אולי נתחיל לדבר גם על מילים "משיחיות" כאלה. על גאולה שלמה. כמו שהרוע הפתיע אותנו השנה בעוצמה הכי גדולה שיש, כך אנחנו רוצים שגם הטוב יפתיע אותנו במהרה לצד ההפוך, בעוצמה הכי גדולה שרק אפשר. כמו שהתממשו תסריטי אימה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, כך אנחנו מובטחים ויודעים שעוד יתקיימו תסריטים של יופי ונחמה ושמחה, יותר מכל מה שהדמיון שלנו משער.

מצד אחד, יש לי מחשבה שהגאולה יכולה לבוא שלב אחרי שלב, כשלאט לאט אנחנו מתקדמים למציאות החדשה.

בעצם כל מה שקרה עד עכשיו זה בערך ככה. אנחנו כבר עמוק בתוך תהליך של גאולה, אבל זה לא שכל מי שהגיע לפה בקיבוץ גלויות עף לפה על עננים או על כנפי נשרים. כל אחד שבא עשה בעצמו החלטה לעלות לארץ (זה עדיין שינוי משמעותי, אבל זה בא מתוך בחירה, ועם הכנה מנטלית, וכו').

אז יכול להיות שגם ההמשך יהיה צעד צעד, קמעא קמעא. ויום אחד, שהיום נראה לנו לא הגיוני אבל אז אולי זה כן יהיה הגיוני, הממשלה תחליט שמתחילים לבנות את בית המקדש... (את דרכי ההגעה למקדש התחלנו כבר מזמן לבנות, עובדים על קו רכבת ישיר עד לרובע, וראיתי שיש גם דיבור על רכבל עד לכותל. והכל ישמש גם לבית המקדש בעז"ה...).

אני לא יודעת איך בדיוק יגיע המשיח בדרך הזו ואיך עוד כל מיני דברים במציאות ישתנו. אבל מאמינה שבסוף הכל יתקיים ממש כמו שהקב"ה הבטיח לנו. ממש כמו כל מה שכבר התקיים וקרה והתקדם במציאות, כשפעם זה היה ממש בלתי ניתן אפילו לדימיון (פלא בעיני שעמ"י הצליח להמשיך להאמין אחרי קרוב אלפיים שנה שהיינו רחוקים כל כך ממציאות של שיבה לארץ. אבל האמונה שהחזיקה אותם הפכה כבר מזמן למציאות חיה וקיימת שבתוכה אנחנו חיים).

אבל מצד שני, באמת יש גם רצון לקפיצת הדרך. שהקב"ה פתאום בבת אחת יעשה שינוי אדיר במציאות, וננחת ישר לתוך מציאות של גאולה שלמה.

ואני גם קצת מזדהה עם התחושה שלך שיש בזה צד מלחיץ. ומצד שני, אני באמת מאמינה שאם זה יקרה ככה, זה יהיה בצורה שרק נשמח בה. כי ברגע שמגיעה הגאולה השלמה, זו שלמות אמיתית, ולא מסתדר לי שיהיה לנו קשה עם זה. אז מאמינה שזה יבוא ביחד עם כוחות נפש לקבל ולהכיל את כל הטוב שיגיע עלינו.

ואולי אנחנו גם צריכים לעבוד על עצמנו להיות יותר מוכנים לאפשרות של גאולה.

כבר לפני יותר מ-100 שנה החפץ חיים אמר שצריכים ללמוד דיני קדשים (במיוחד כהנים) כי הגאולה מתקרבת וצריכים להיות מוכנים.

(פעם חלמתי שהגיע המשיח ונבנה בית המקדש, ואז מכון המקדש הקימו מהר מבנה קטן ליד בית המקדש, וכל אחד נכנס אליהם וקיבל הוראות מה לעשות. למעשה כשזה יקרה זה יהיה קצת יותר מסובך, אבל טוב שיש באמת מקומות שכבר מתכוננים למעשה, כי אנחנו נצטרך את זה...)

באמת יש משהו מרגיע בלחשוב על הגאולה כהדרגתית כזו. מצד שני - באמת יש בזה משהו מאכזב... אז כבר לא יודעת מה להחליט... (ומזל שזה לא תלוי בי...)

תודה גם על החיזוק ללמוד ולהתעסק בהלכות בית המקדש! מנסה לחשוב איך זה יכול לגעת בי ספציפית...

שנראה לי מוצלח.

מעלה פה למי שרוצה להצטרף.

7 דקות מקדש ביום | לזכרו של דורון הרצוג ז"ל - מיזם תודעת המקדש

אצלנו בצד של בעלי הוא היחיד מהאחים (הם שלושה) שאנחנו מגיעים לליל הסדר לחמותי, הגיסים אף פעם לא באים. אנחנו הולכים שנה לפה שנה לפה. אם היינו הולכים תמיד לצד עם פחות אנשים, בחיים לא היינו אצל ההורים שלי בפסח. וגם לא בר"ה וגם תכלס לא בשום חג. לדעתי זה ממש לא פייר.

לדעתי את יכולה לשאול בעדינות אבל ממש ממש לא לקחת קשה אם הוא יסרב, כי באמת זה אומר ששוב לא תהיו אצל הצד שלו.

מתנצלת אם לא הבנתי נכון את הסיטואציה

אצל המשפחה שלך נראה לי יותר הוגן שתהיו אצל המשפחה שלו, לא משנה כמה אנשים יש בכל צד. לדעתי גם אמא שלך תבין את זה...

עם בקשה כזו

כי זה כאילו מטיל את האחריות על זה שהם לבד על בעלך כזה בעקיפין.. בטוחה שהיא לא התכוונה אבל במקומך הייתי אומרת לה : אמא אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים מול ההורים שלו וכבר הודענו להם שאנחנו מגיעים

הכי הוגן לצד שלו השנה.

והם לא לבד! נכון ששני ילדים זה לא אוירה חגיגית ומיוחדת אבל זה ממש לא כמו להיות לבד באמת.

ומיוחדת. זה בכלל לא עניין של כמות.

לא לכולם יש יותר מ2, כל משפחה וההרכב שלה

הניסוח שלי לא היה מדויק.

התכוונתי שיותר חגיגי אם יש אורחים. גם אנחנו "לבד" השנה (הורים ו3 ילדים) והילדים שלי מבואסים מזה.

אבל אולי יש כאלה שמנסות ורוצות וכן יכולות להרגיש לא בנוח ולכן כתבתי

ואנחנו לפחות הרגשנו שאורחים זה פחות. בליל הסדר עצמו לפחות.

יצא לי לארח כמה פעמים, היה נחמד והילדים שלי באמת תמיד אוהבים אורחים אבל אנחנו מעדיפים את ההרכב שלנו 

אני חושבת שיש פה משהו לא תקין כאילו את צריכה לבחור בין אמא שלך לבין בעלך. אפשר להרגיש ככה וזה שלך (למרות שמומלץ לשנות) אבל עצם זה שאמא שלך משתמשת בזה, אומר שכך היא רואה את זה וזה ממש לא תקין.

בתור התחלה הייתי אומרת לה: אם יש לך משהו לומר לו, מוזמנת להגיד לו בעצמך.

והדגישה שרק אם זה לא עושה בלגאן.

צרם לי הניסוח שלך " מוזמנת להגיד לו בעצמך". לא נראה לי שזה יתרום לשלום בית…

הבקשה של האמא באמת לא הוגנת אבל לא צריך להפוך אותה למפלצת מרושעת…

וגם לא נכון. הזוג צריך להתייחס לעצמו כאל יחידה אחת. האמא אומרת מבין השורות: אני יודעת שאת ילדה טובה שתבוא אליי לחג כי ביקשתי. מי שמפריע זה בעלך ה.... אולי תבקשי ממנו, בבקשה, אם לא קשה לך, שגם הוא יהיה ילד טוב, לשם שינוי.

אבל אולי אני טועה. עצם העובדה שהפותחת מופעלת ומרגישה שזה "קשוח הבחירות האלו" זו נורה אדומה

לק"י

אם מבקשים בעדינות, ויודעים לקבל סירוב.

(במקרה הזה אולי מראש לא הייתי מבקשת, אבל אולי האמא רואה את זה אחרת).

לייצר הפרדה של ברור לי שאת רוצה לבוא לעשות אצלנו,אממה יש לך בעל שמפריע ותוקע את העניין.

יש פער גדול מאודדד בין לומר שאם מתאים לכם נשמח שתבוא אלינו השנה כי לבד לנו, לבין לומר לה לבקש ממנו לוותר. מבקשים מזוג המקבלים תשובה מזוג, לא רלוונטי מה קורה ביניהם באמצע ומי זה שקשה לו.

חושבת שזה מאוד תלוי דינמיקה בינך לבין בעלך.

יש לך אפשרות לשתף אותו באופן פתוח?

בלי שהוא ירגיש מחוייב אלא באמת תשתפי אותו בדילמה כמו ששיתפת אותנו כאן?

אם כן, זה מה שהייתי עושה.

שומע, הורים שלי השנה רק עם שני האחים שלי. אני יודעת שהיינו אצלם כבר בשנתיים האחרונות, ולכן הכי הגיוני שנהיה אצל הורים שלך, אבל זה כן ממש ישמח אותם אם נגיע.

מה אתה חושב?

לא חותמת על הניסוח, אבל משהו כזה.

יותר להתייעץ איתו ולקבל החלטה זוגית מאשר להנחית

אם את חושבת שזה לא ילך, אז לשחרר. כי באמת הוגן שתהיו איתם

דווקא כן הייתי מבקשת מבעלי

לדעתי להשאיר לבד,לא משנה אם הייתם גם עשר שנים שם זה מבאס ממש

ויש מיד אחרי ליל הסדר שבת חוה"מ ואז שביעי של פסח,לא חסרים זמנים להתארח ולאחר ב"ה 

זה ערב משפחתי שונה ואחר. בתור ילדה עשינו שנה שנה וזה היה לי מאוד משמעותי..

וזה החג היחיד שאמרתי לבעלי שבו נעשה שנה שנה כי רוצה שהילדים יחוו גם את הצד שלי וגם את הצד שלו.

והקפדתי על זה וילדתי בשנה כשהיינו אצל ההורים שלי(הייתי אצליהם אחרי הלידה)

זה לא שההורים לבד, הם עם 2 אחים

אולי אמא שלך לא ממש התכוונה שתעשו שינוי בתוכניות אלא יותר לשתף/ לפרוק שחסר לה שלא תהיו איתם?

אני מכירה שאצלנו לפעמים שיתוף מגיע בצורה של בקשה לא ממשית (יש כאלה שלא ממש יודעים להגיד קשה לי ש, או חסר לי ש..)

אולי לא נכון במקרה שלך, מעלה כאפשרות..

שנה שעברה היינו אצל חמותי, השנה רצינו להיות בבית.

כל שנה 2 האחים שלי מתארחים אצל ההורים כך שגם אם אנחנו רוצים- אין לנו מקום.

(לא היינו אצל ההורים שלי 7 שנים בליל הסדר! ואנחנו גרים בניין לידם...)

בכל מקרה השנה 2 האחים שלי החליטו שהם לא באים וההורים שלי היו אמורים להשאר לבד.

במקביל גם אצל חמותי - גיסתי שאמורה להיות שם הולכת השנה לחמותה. בעצם יצא להם שכל הנשואים הלכו לצד השני. והם נשארו עם הקטנה לבד (בת 20).

אז אמרנו שנלך להורים שלי, כי הם באמת לבד.

וחשבנו שחמותי אותי תלך לחמותה, אבל בסוף גם הסבתא מתארחת...

בקיצור יצא לא נעים שכאילו "העדפנו" את ההורים שלי.

אבל! ההורים שלי ידעו מראש להגיד לי שהם יהיו לבד. אצל חמותי יש עוד ילדה...

סתם מבאס הקטע הזה. במיוחד שהשנה רצינו לעשות בבית...

ואני  חוששת שזה יהיה תקדים לכך שהאחים שלי יראו שיש מי שיהיה עם ההורים אז הם קצת מתנערים מלהתארח.

חשוב לי להגיד שגם אצל חמותי וגם אצל אמא שלי אנחנו  מאד נהנים. פשוט רצינו להיות בבית.

וזה שאני הולכת להורים זה בזכות השרשור שהיה כאן בפורום על הכיבוד הורים.

אפשר שתעשי אצל בעלך . שבת אפשר אצל ההורים 

לק"י

אפשר עם שקדי מרק של פסח.

שניצל, פירה וסלט

פנקייקים

כדורי תמרים,

 מרצפן , די פשוט להכין לבד (צריך מטחנה קטנה)

שקשוקה, 

לטקעס, 

חביתת ירק

פשטידה/קיש

לביבות

אורז וקציצות

שניצלים

צ'יפס

ירקות חתוכים

לק"י

אבל כן לפתית.

אנחנו בודקים גם ברכיבים ומקפידים שלא יהיה ממשות של קטניות ממש

אבל גם טונה למשל קניתי השנה בשמן זית אבל הכשרות היא לאוכלי קטניות, ברכיבים אין קטניות בכלל ולכן אנחנו כן אוכלים את זה

זה לא כמו חמץ ממש.

לק"י

או שמא "חשש" תערובת😅

לק"י

דאגתי מראש לדייק את עצמי....

תודה שכתבת!!

ניוקינעם פטריות ושמנת

לחמניות שקדים וסלטים מבושלים

בטטות מוקרמות

3 תפוחי אדמה לשים בתנור מכוסה כשעה וחצי לא מקולף. לקרר ולקלף

בפומפיה לגרר את תפוח"א

חלמון ביצה

להוסיף מלח

1/2 כוס ח.פ קמח תפוח"א לערבב לבצק יש להקפיד לא לערבב יותר מידי

אפשר בטטטה

ובתכלס- טפשר בלי מילוי

ולהכין רוטב עשיר

אם כן אז אפשר בלינצ'סים ממולאים בכל מיני דברים (פירה, ירקות, בשרי, חלבי מלוח, חלבי מתוק)

תפו''א מוקרמים

אבל הייתי ממליצה לך לשאול אותה מה היא אוכלת ולא אוכלת כי לכל משפחה יש את המנהגים שלה (ואני מכירה משפחות שאוכלות בפסח רק מה שהכינו בבית שלהן)

וגם עומדת לקבל😬

לק"י

בעיקר אם לא מכירים אותך פה.

אז אפשר להשתפך חופשי כמעט....

אבל בעצמי זה מרגיש לי כ"כ אידיוטי

זהו אבל נראה לי התגברתי חחחח שתיתי קפה זה עזר

שזה בגלל שאת אמורה לקבל חחחח

אצלי זה קבוע ככה בימים שלפני המחזור

אבל תרגישי חופשי לפרוק פה

מותר להתלונן על הכל

ב"ה אחרי הכפתורים שעשינו נראה שיש שיפור קטן, שימשיך כך...

מה גם שכנראה טוב לו בבית ואין מעון אז רואים את זה בהכל

לק"י
 

בן ה-3.5 מסביר לי שהתינוק לא עייף: "הוא לא פתח את הפה" (כלומר לא פיהק) 😅

הייתי די עצבנית היום

בן השנתיים שאל אותי

'אמא מה עובר עליך'

ועניתי לו בזעף 'משהו'

אחר כך הוא הלך איזה עשר דקות ואמר 

משהו עובר עלינו, משהו עובר עלינו (וואי וואי איזה משהו.. באמת כבר בקצה)

ועוד אחד

סיפרנו בבית הרבה לאחרונה את הסיפור 'מוישי רוצה להיות גדול' למי שמכירה

בן השנתיים הנ"ל מזדהה מאדדדד עם גיבור הסיפור

הבאתי לו שקית בייגלה אז הוא מצהיר

'אני אוכל הכל, ואבקש עוד, ואז אני אהיה גדול גדול'

ויש לו עוד באותו כיוון

הוא חולם על אופניים

מה נעשה שזה לא כל כך מתאים לגילו...

ביקש מאחותו את האופניים שלה והוא מדדה איתם בגינה (מחזיק בכידון והולך לידן)

וכשאני מתקרבת כי זה נראה מעורר רחמים, האופניים יותר גדולות ממנו

הוא אומר 'אני מסתדר, אני מסתדר'

לק"י

הבן שלי בן 3.5 וביקש ממני לבוא איתי לסופר ולמאפיה היום, וסירבתי ואמרתי לו מה הסיבה.

הוא: "זאת לא סיבה".

או יום אחד הוא משך לאחותו בשיערות.

ולשאלתי- למה הוא עשה את זה?

הוא אמר, שהיא אמרה שפרעה קטן, ו"זה מה שקורה".

הוא עובד? טוב לו?

לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת

מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק

מורה.

אז הוא בבית כבר חודש.

זה דברים שיושבים על העבר שלו.

הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות

כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.

זה מתיש ברמות.

והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.

מרגיש כמו אחטא ואשוב

אני כבר עייפה ממש

ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף

זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!

חיבוק!

הוא מטופל

עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו

היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.

הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו

וממשיך במעקב טיפולי?

זה נשמע חמור

וקשה לספוג את זה.

הפסיק

ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה

ואין לי כוחות לתפעל פה הכל

לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים

אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב

לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .

זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט

אבל הפרעה נפשית מצריכה מעקב רפואי רציף, וטיפול מומלץ אצל פסיכולוג קליני

נשמע שהוא לא במיטבו אבל יש מה לעשות 

ואם אין שיפור, לא רואה סיבה לא לעמוד על זה שיטפל בעצמו אם זה בסוף זה פוגע בך באופן יומיומי

חיבוק♥️

והוא טופל גם בצורה הזו

לא עוזר.

דברים יכולים להישמע כך או אחרת, תלוי מתי ואיך אומרים.

וברור שבסיטואציה שנתת הערות כאלה הן עוד יותר רגישות.

מותר להיעלב, והייתי אומרת לו שאמנם זה משהו שנמצא בשיח שלכם, אבל זה לא היה המקום והזמן להגיד.

חייבים להגיד משהו עכשיו ומיד בלי טאקט

מבינה אותך שנעלבת, גם אני הייתי נעלבת

אבל נשמע שאתם פתוחים אחד עם השניה ומרשים לעצמכם לומר אחד לשניה הכל.

לדעתי זה מבורך🙏

ושמה שמתאים לכם בשגרה יציבה יחסית, עם זמני קירבה רגילים יחסית, פשוט פגע בך בזמן שקשה לייצר קירבה, ושאת על הקצה של המאמצים האפשריים שלך.

ואישה יכולה להגיד את זה לגבר כי הוא יותר מזיע וזה נחשב גברי,

אבל אישה מזיעה זה נחשב לא נשי..

נראה לי שהייתי נמנעת מדיבור ישיר כזה לאיזו תקופה. או לפחות לעדן את זה

משהו בסגנון:

אני יכולה להגיד לך משהו שלא יהיה לך כל כך נעים לשמוע?

הרבה פעמים אתה מריח ממש טוב, אבל עכשיו קצת פחות...

קיצור, יותר עקיפין פחות ישירות

אני הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי גם לא בשגרה...

ודוקא בגלל שאתם בטוב עם שיח כזה בשגרה

קחי את זה לאירוע נסיבתי...

כולנו על הקצה

ממש על הקצה

הכל הרבה יותר רגיש

וכולנו עושים מעל ומעבר

וכל אמירה שיש בה איזשהי שמץ של ביקורת

יכולה להקריס- כי אנחנו כל כך מנסות

מה שלי עוזר בתקופה הזאת זה לשחרר את הנסיון הזה לתפוס את כל הכדורים בגאגלינג הנטורך הזה

כן. אני מסריחה בימים אלו

הבית בלאגן

ההספקים בעבודה  ממש לא גבוהים

וכן... אני בסדר עם זה

בנוניות זה המצוין החדש!

אבל אני קלה להעלב, בלי קשר.

ואני מאד רגישה לריחות,אז כנראה שהייתי מחליםה בגדים, מצחצחת שיניים, שוטפת ומחדשת דאודורנט

וממשיכה להעליב מבפנים.

ומצד שני, הרבה פעמים מפריע לי ריחות מצד בעלי ואין לי מושג איך ומה לומר, כי אצלנו זה לא בשיח, אז מעניין אותי איך זה עובד אצלכם

את אומרת לו "אתה מסריח לך להתקלח?", ואם זה באמת במקום ובזמן שאין אופציה לעשות עם זה משהו, מבליגים?

מבחינתו אין מציאות שיש לי ריח לא נעים 😅 ואני באמת בעצמי מאוד רגישה לריחות ואם אני מרגישה שאני לא מריחה טוב או מזיעה אני בכלל לא מתקרבת אליו או נותנת לו להתקרב אליי

יוצא לי להגיד לו אם יש לו ריח של זיעה או ריח לא נעים אבל הוא מקבל ושמח בזה כי הוא גם נח מאוד ב"ה וגם הוא עובד עם אנשים אז זה חשוב לו

מסייגת שכמובן זה תלוי בנימה שזה נאמר, אבל יכול להיות שהוא סתם העיר לתשומת ליבך שאחכ תטפלי בזה. לא התכוון להעליב פשוט באותו רגע הרגיש אז אמר, גם מן הסתם הוא מבין שזה מהנקיונות, אבל רצה שתהיי מודעת כדי שאם נגיד תצאי אחכ אז תדעי להתקלח לפני.

אם אומרים את זה ברגיל אז באמת אפשר להבין למה הוא לא ראה את ההבדל

בעלי יכול להגיד לי וואי את צריכה מקלחת

ובאותה שניה להמשיך לחבק אותי ולהיות איתי

כנ"ל הפוך

אני יכולה להגיד לו אתה דביקי מזיעה

ובכל זאת להישאר צמודה אליו....

כי זה לא מפריע לנו בדרך כלל

רק יותר כיף כשנקיים

אבל אם כשהוא אמר את זה הוא התכוון תתרחקי ממני אז זה כבר פחות נעים ומעליב

הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.

הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.

כדאי לקחת כדורים.

עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)

יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות

.. בהפניה יש בדקתי.

אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה

עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16

הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה

בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.

ויטמין די 50

הפריטין 22

והבי12 216

מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי

בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית 

לי היה פריטין 20

בי12 180

הייתה לי חולשה מטורפת, דפיקות לב מהירות,עייפות

אבל לא נשירה

קיבלתי זריקות בי12

אבל המוגלובין היה 10 אז גם עירוי ברזל

ל

להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.

את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך

כמו פחד מחטיפת ילדים

מוציאים הון על הבריאות

לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר

פי כמה מפה בארץ

ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..

ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל

אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.

לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות 

אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל 

אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול 

עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ

לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים

אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא

אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל

אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי

אבל לא לכל אחד זה מתאים.

זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל

שחו"ל יכול להיות טוב

אבל גם בארץ יכול להיות טוב

תלוי איך מתנהלים

(אצלנו טוב גם במלחמות)

ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)

היא הבעיה.
 

יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
 

ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,

אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.

להמשיך?

זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,

והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.

אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)

דבר שני , צריך לראות יחס של

הכנסות - הוצאות - איכות חיים.

גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.

יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.

ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה

חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.

כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)

שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.

פשוט לא נכון.

אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.

ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.

מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?

לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.

להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.

אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.

בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות

אבל החינוך הרגיל לאו דווקא

בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.

את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.

חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)

גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.

את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.

כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד. 

ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.

וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.

למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.

יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.

חו"ל זה לא רק ארצות הברית.

וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.

ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.

ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.

אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .

ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"

גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.

יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.

יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)

והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)

אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.

אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.

באירופה

וגרתי בארץ ואחזור לארץ.

ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות

לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
 

אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
 

יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
 

וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
 

אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.

אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.

כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ,  אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.

ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.

בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?

בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?

יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.

ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.

ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.

לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.

ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".

כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים

ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע" 

לא יקר לי פה

אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים

אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)

מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)

לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18

זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים

האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים

(אלא אם יש תנאים קיצוניים

פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)

בס"ד

אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!

ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.

הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.

ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.

זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️

קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.

ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.

כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.

אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.

אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון

ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא

זה לא לגמרי נכון

אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת 

באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו

אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..

אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.

אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.

יש בזה הרבה דעות וגישות

אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!

אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה

(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים) 

גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".

לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.

(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).

הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט

לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים

ולפותחת

בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים

יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה

ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות

תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה

(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)

המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.

ילדות נוחה בעיר יפיפיה.

אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.

בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".

רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.

כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........

ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...

מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.

לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.

חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.

לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...

אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת

באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול

אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית

אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא

להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים

יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים

ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.

בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי

אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן

וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅

החלטות טובות בכל אופן,♥️