קחי לך כמה ימי חופשה להתאוורר.

תשלחי את הילדים אם אפשר או תביאי בייביסיטר לכמה ימים או שבעלך ישאר איתם ותסעי לבד/עם חברות.

אני שולחת את הילד שלי להורים בערך 2-3 פעמים בשנה לכמה ימים-שבועות ואני חיה מהזמנים האלה.

תצאי לבד או עם חברות.

יהיה לך ממש נחמד ורגוע והעיקר- שקטטטטט.

אבא שלי ואחים שלו נסעו כל קיץ לתקופה לדודים בעיר אחרת

גם בעלי נסע לדודים למושב לכמה ימים בחופש 

לק"י

גם בני הדודים היו מתארחים אצלינו.

אחד הדברים הכיפיים שהיו לנו!

היינו מבלים אצל סבא וסבתא שלי המון. אבל עם ההורים. שני ההורים שלי לא היו מורים, אז היינו חלק מהחופש אצל סבא וסבתא והדודים הרווקים, וההורים שלי היו נוסעים משם לעבודה.

כמה שבועות זה מוגזם מאוד בעייני

לילדים להפרד מהוריהם.

וגם ממש תלוי בגיל הילד

בגילאי היסודי זו חוויה ונופש לילד עצמו

ומתחת לזה-יכול להיות מידי קשה ולא מתאים.

שצריכות אבל מדחיקות

שצריכות אבל מתעדפות נמוך

שצריכות, מממשות, אבל לא מדברות בקול על זה.

מעטות צריכות מממשות/ פחות, ומדברות על זה בקול.

יש כאלו שחושבות ומאמינות שלהיות בבית זו השליחות שלהן והן מוכנות לוותר על המון בשביל זה,

יש כאלו שטוב להן עם זה מלכתחילה ולא חוות תסכול.

אני בוחרת דרך חיים אחרת ואני לא חושבת שאני אמא פחות טובה, אני רואה יתרונות בדרך שלי על פני להיות בבית כל הזמן.

הילדים שלי מוצלחים ואהובים ועם ביטחון וחוסן ומסוגלות לא פחות מאחרים, ואף יותר.

לדעתי בהרבה מקרים נשים בוחרות להיות יותר בבית ולעבוד בעבודות יותר נשיות או פחות ממשרה מלאה מתוך הרגל שזה צורת המשפחתיות ממה שהן מכירות, אז הן חושבות שההורות שלהן טובה יותר ושהן טובות יותר ככה, במקום לפתוח את הראש לאפשרויות אחרות ולמקסם את החיים שמתאימים להן.

לא מדברת על מי שטוב לה בדרך חיים הזאת, מדברת על מי שחיה ככה מאילוץ ולצערי יש לא מעט כאלו שפורקות את התסכול שלהם על החיים כאילו שזה גזירת גורל. (לא מדברת על מי שפורקת לפעמים בנקודת קושי מסויימת, אלא על מי שחיה בתודעה כזו)

בציבור הדתי השמרני יש פחות פתיחות לסגנון חיים אחר, אם כי עם הזמן נפתחות יותר אפשרויות ויש יותר ויותר נשים שהן מודל אחר מהמוכר.

לדוגמה באולפנה שלי, יותר משליש מהבנות שלט ידעו מה ללמוד, הלכו להוראה כברירת מחדל. משם יש את אלו שמצאו את עצמן ועפות על המקצוע, ויש כאלו מכוח האינרציה היו מורות כמה שנים חלקן ממשיכים להיות חצי כח, חלקן פרשו..

אני בטוחה שאם הייתה חשיפה מספיק טובה בתיכון למגוון התפקידים שיש במשק, הרבה יותר בנות היו מוצאות מקצוע שבאמת מתאים להן וטוב להן איתו וכל החיים היו מוצלחים יותר..

אז אותו דבר גם בהורות. יש כאלו שחייבות ב16:00 להיות בבית. וכששואלים מה יקרה אם לא?

אז תרחישי אימה. כשאני מציבה אפשרות אחרת ב"ה אני לא בבית כל יום ב16:00 ושוב תרחיש אימה לא מתרחש, אז יש תירוצים אחרים.

כשאני שואלת אם טוב לה עם הלחץ של 16:00  והיא עונה שלא, ואני שואלת אז למה לא לנסות משהו אחר שאצל אחרים כן עובד?

התשובה בד"כ היא משיכת כתפיים.

כי קשה לשנות תבנית חשיבה בשלב מסויים בחיים.

קוראים לזה הסללה. שבאה עם מלא נו נו נו למי שאומרת שקשה לה כל יום עם הילדים.

אגב כששואלים אם התפיסה הזאת שאמא חייבת להיות בבית תקפה גם לגבי אבא, ואם לא אז למה לא? אין בד"כ תשובה טובה.

יש תשובות שכל תא משפחתי ומה שמתאים לו שעם זה אני מאוד מסכימה.

אבל לא מסכימה עם תבנית שדווקא אמא צריכה להיות כל יום בבית בארבע אפס אפס.

אני למשל חזרתי מהעבודה אתמול ב4:00 לפנות בוקר, וכל הבוקר הייתי על הילדים ועכשיו יוצאת לעבודה עד מאוחר כנראה.

בעלי יצא מוקדם היום וכבר עוד מעט חוזר.

בסה"כ היה להם הרבה יותר שעות הורות.

והשוס שמבחינת העבודה זה לא באג השעות שהפכתי, זה פיצ'ר שאקבל עליו בונוס נחמד מאוד.

אז לי טוב, לבעלי טוב, לילדים טוב ולחשבון הבנק זה טוב.

אז למה לא לצאת מהתבנית ולחפש מה יכול להיות טוב יוצר עבור המשפחה שלי?

להציב אפשרויות. לא להסליל לשום אפשרות. שכל אחת כשהיא מרגישה מבפנים שמשהו לא נכון לה באיך שהיא חיה את חייה, שתדע שיש אפשרות אחרות והן מוצלחות לא פחות עבור מי שהדרך הזו מתאימה לו.

שיש הרבה קשיים בהורות

אבל שלא מדברים עליהם/ בוחרים להתעלם/בוחרים לייפות אותם

מעניין למה את מרגישה את זה ככה

כי אני דווקא חושבת שיש מודעות

אבל אנשים פשוט בוחרים למרות זאת.

אולי בגלל שהם עושים את זה מבחירה אז מרגישים שלא מתאים להם לשתף בקשיים שהם לכאורה הביאו על עצמם..

שלא מדברים על הקשיים היא לא האישו, האישו הוא שלא מדברים על הקשיים, יש הרבה קשיים לא מדוברים סביב גידול ילדים.

יש קשיים שמדברים עליהם ויש שלא.

אני מדברת על הקשיים שלא מדברים עליהם, והנה הם עולים שוב ושוב גם פה בפורום עם אותה השאלה ׳למה זה קורה לי?׳

התשובה כמובן שזה קורה להרבה, אבל זו תשובה לא ידועה כי הקשיים מוסווים.

גם אם יש מודעות היא לרוב חלקית, כמו ש @אמאשוני כתבה על הסללה.

לכן אני כותבת

לעורר מודעות מלאה ללא הסללה

לדבר על נושאים מושתקים

לתת רעיונות (לא עלינו) לנשים שלא חשבו שאפשר לחשוב עליהם

לעודד נשים שחושבות שהן פחות טובות מאחרות

היא אוהבת זמן לעצמה, והרבה.

נראה לי כולם אוהבים את זה. אולי לא כולם אבל רוב הנשים אני מאמינה ששמחות להיות לבד עם עצמן, עם הספרים שהן אוהבות לקרוא, לצפות בסדרות בלי חשבון של זמן, לצאת עם חברות בלי לתת דין וחשבון..

יודעת לספר עלי, שאני יודעת כמה אני אוהבת את הזמן לעצמי ואני אחת שבאמת יודעת להתפנק בזמן של שקט לי בלבד

והחשש והמחשבות האלו עולים שוב לפני כל הריון

ובכל זאת אני בוחרת את מה שבוחרת.

נראה לי שזה די ברור לכל אישה שיולדת ילדים שבשנים הבאות לא יהיה לה חופש מהורות אפילו לא לשניה ..

אז אולי היא חוששת לדבר על זה כי היא בעצם מדברת על קושי שהוא הגיוני מאוד שיהיה וברור שהיא ידעה על זה לפני שילדה אותם

ואילו אין לה זכות להתלונן כי הביאה את זה על עצמה

בכל דבר בחיים צריך למצוא איזון

בעיניי האקסיומה של ילדים - אין זמן שקט לעצמי היא לא נכונה

הבחירה איך לנהל את החיים בתוך המציאות שבחרנו לנו נמצאת בידיים שלנו. זה לא שהבאנו על עצמנו קושי צפוי שאנחנו לא יודעים להתמודד איתו, זה יותר לא לדעת איך לחוות פחות קושי.

ובשביל זה צריך לפתוח את הראש.

ואני מסכימה איתך

עובדה שב"ה כמות הילדים אצלי גדלה ועדיין יש לי את מה שאני צריכה לעצמי.

מעבר לזה שמותר וצריך לבטא קושי וגם רצונות בהורות, אין מצווה לחיות את הקושי כגזירת גורל. צריך לנסות למצוא את הדרך להיות בטוב ולהתגייס למען עצמי..בסופו של דבר זה מעגל שמזין את עצמו, שאמא שלא דואגת לעצמה, בסוף מתרוקנת וממילא יש לה פחות כח לילדים והיא פחות חיונית

וגם לזה יש גבול. כי כמו שכתבת, אי אפשר כל היום לרבוץ מול הסדרות ולא כל מה שטוב לאמא טוב גם לילדים. צריך איזון 

הנושא הוא רגשות שליליים בהורות ולמה היא מרגישה אותן

במגזר החילוני זה הרבה פחות מושתק 

ועכשיו חופש גדול ובעלי במילואים,

יש לי רגעים שפשוט בא לי לקחת את התינוק

ולברוח מהבית.

הפעוט שלי לא נותן לי ספייס בכלללל. וזה חונק.

מה שכן עוזר, מידי פעם במהלך היום אני נכנסת לחדר ונועלת.

לפעמים שותה קפה,

לפעמים סתם שוכבת במיטה עם פלאפון ביד,

הבעיה שמתחילים לדפוק לי ' אמא, אמא... אמאאאא'

אז מחכה לערב לקצת שקט, הבעיה שהגדולים שלי, שהם באמת לא גדולים, רק חושבים את עצמם לגדולים, לפעמים נרדמים רק ב00:00 וזהו. פה אני מאבדת את זה לגמרי.

סוף פריקה. 

אני אוהבת את הילדים שלי אהבת נפש ועדיין צריכה המון זמן לעצמי ולא מתביישת בזה

נשמע שאת צריכה איוורור לעצמך.

כמה נקודות שעולות לי

•לא מכירה מישהי שלא צריכה זמן לעצמה.

• כשאת כן לוקחת זמן לעצמך, את מנצלת אותו עם משהו שממלא אותך או מוריד (פלאפון וכו)?

•את עובדת? העבודה מספקת אותך? את חוזרת שחוקה או מרגישה שזה זמן שלך עם עצמך?

• כשאת מנסה לבלות איתם. תעשי איתם משהו שכיף גם לך. צביעה / טיול בחוץ / משחקי דמיון (אני נגיד לא עושה את זה כי שונאת)

•להיות מוכנה מראש עם יצירות ופעילויות.

•אוגוסט קשוח מאוד.

•את צריכה את כמות הזמן שאת מרגישה שאת צריכה. זה בסדר.

לא משנה מה כולן מסביב.

•תנסי לסדר את הימים שלך עם מרווחי זמן קבועים מראש בשבילך.

לא רק כשאת מרגישה חנוקה ושעברת את הקו שלך.

תעזרי בבעלך / ביביסיטר

בזמן עם הילדים לדעתי עדיף איכות על פני כמות.

אין לי ציפייה שיאכלו מסודר, וגם אין לי ציפייה שלא יריבו.

וגם לא שהבית יישאר מסודר.

יש לי ציפייה רק שיהיו רגעים של נעימות, ובסה"כ תחושה טובה כללית, גם אם יש הפרעות טבעיות בדרך.

נשמע שאת מותשת מבפנים, ושמשהו ברמת הציפיות שלך מול הבית ומול ההתנהלות איתם צריך להתרכך.

בית עם ילשים קטנים זה בית רועש בדרך כלל, מבולגן בדרך כלל, ועם בכי בדרך כלל.

אם יש לך את כל אלו- סימן שאת בדרך הנכונה

סליחה שאני מנצלשת זה נוגע לי במקום רגיש

הציפיות שלי הם שהבית שלי יהיה מקום שנעים להיות בו, נקי ומסודר

ילדים שמחים ואמא שמחה שיש לה פנאי נפשי להיות עם הילדים ולהנות מהזמן הזה

הבית שלי ככ מפולגן ומלוכלך כרגע שבעלי המסכן פשוט לא מסוגל להיות פה

בכל הזדמנות יוצא ואני ככ מבינה אותו

אני עם 5 ילדים קטנים שובבים מאד

עובדת (כרגע מהבית) משרה מלאה

תעזבו אותי שזה טבעי ונורמלי שהבית לא מסודר וכו

אני לא יכולה לחיות ככה ואני פשוט לא משתלטת

(ואני לא מבקשת בית פיקס, רק בית שנעים לחיות בו)

שתבינו שלקחתי עוזרת פעם נוספת השבוע, וזה פשוט לא עזר

אני לא משתלטתתת

לגבר, אבל לא אידאלית

גבר צריך להתגבר ולהתמודד ולתת יד

את בעבודה מהבית משרה מלאה ילדים קטנים עם חופש גדול, זה הרבה בלאגן והתעסקות במטבח

והרבה כאב ראש

נורמלי שהבית יתבלגן

מעולה שהבאת עזרה

אבל תבקשי גם מבעלך

לא סבבה שהכל ייפול עלייך. לא אמור להיות ככה

והרבה!

יצא לי קיצוני בגלל שמצב הבית קיצוני

עשיתי מבצע לילדים שיעזרו בסדר

מקווה מאד שיעזור

החמודים והשובבים שלך,

הם גם של בעלך,

והבית המטונף שלך,

הוא גם של בעלך,

ואת בנוסף גם עובדת משרה מלאה ...

לא נראה לי שייך לברוח כל פעם! 

זו אגואיסטית לצאת מהבית המבולגן במקום לסדר אותו

קודם כול, שאלה: מאז ומתמיד הרגשת כך או שזה משהו מהתקופה האחרונה?

אם זה משהו מהתקופה האחרונה אולי כדאי לבדוק כיוון של דכדוך או דיכאון ❤️

בכל אופן, באמת דחוף שתמצאי זמנים ממלאים לעצמך, אבל כאלה שממלאים באמת ולא רק זמני שקט. (רק את יודעת מה יכול למלא אותך ❤️)

ועוד דבר - אפשר גם למצוא דברים ממלאים לעשות עם הילדים, דברים שיהיו *לך* כיפיים קודם כול, וגם להם. אם זה משחקי קופסה, אם זה יצירות, אם הקראת סיפורים או סיבוב קניות... וכן הלאה, מה שנראה לך שיעשה לך טוב. נכון, לפעמים כיף יותר לעשות את הדברים האלה לבד, אבל כשעושים אותם עם הילדים  מתמלאים בעוד סוג של סיפוק ושל הנאה...

אז נסי לחשוב גם בכיוון הזה.

אבל באמת תדעי שאת לא היחידה בכלל! כל אמא היא גם אדם בפני עצמו קודם כול. יש אימהות טוטליות יותר ויש פחות, אבל את ממש הגיונית ונורמלית שאת מרגישה צורך להיות בן אדם בפני עצמך!

מה שמתאים לה ולמערך משפחתי בכללי.

מה שמתאים *לי*

אני אגיד לך עכשיו משפט שיישמע מוזר:

"ככל שאני יותר עם הילדים אני רוצה להיות איתם יותר וככל שאני פחות איתם ויש לי זמן לעצמי בא לי עוד ועוד מהזמן העצמי הזה והם מרגישים לי נטל".

ניסיתי לסכם הכל במשפט אחד, אם בא לך שארחיב יותר על הדרך שלי (שלא מתאימה לכל אחת, אבל לי היא כן והיא כן עושה אותי אמא יותר מאושרת) אז בכיף.

וגם התחברתי אליו ברמה מסויימת.

אני לא הפותחת אבל אשמח שתרחיבי

קודם כל מסתכלת על הזמן איתם כשהם קטנים כמשהו זמני, *מאוד* זמני, משהו מוגבל מאוד.

בסוף יש היפרדות,הילדים מתבגרים ועפים מהקן, יש להם את החברים שלהם, אח"כ מתחתנים. חבל לפספס את הזמן היקר הזה שהם עוד איתי ולהתייחס אליהם כגורם מפריע להתפתחות שלי, לבית מסודר ונקי, לזוגיות וכו'.

הם פשוט חלק מזה.

זמני איכות שלנו זה הדברים הפשוטים של היומיום כמו לקום בבוקר וללכת לסופר, לחתוך סלט ביחד ולדבר על משהו.

יש לי זמנים לעצמי מחוץ לבית, אבל יש לי גם מלא *זמנים לעצמי* הלא מוגדרים כשאני איתם:

הכוס קפה שלי שאף אחד לא פונה אליי עד שאסיים, השירים האהובים *עליי* ברקע כשאני איתם, מקלחת שלי כשהם אוכלים ארוחת ערב, לצאת למקומות שגם לי יהיה כיף ואהנה.

בקיצור הכל אני עושה איתם. אני לא מחכה שירדמו/אצא לנופש/ יגדלו ואז אתחיל לחיות.

החיים הם עכשיו.

וככל שיש לי יותר זמן איתם, יש לי את האפשרות לחוות איתם יותר. נכון יש רגעים טובים ויש פחות טובים, אבל בסוף זה מתאזן, דווקא כי יש זמן ביום לחוות גם וגם ונבנה משהו עמוק יותר. קל יותר להשפיע כשיש קשר עמוק. 

ולהיפך, אם כל אינטראקציה מתקזזת למעט שעות שאנחנו עייפים, אז כל התקשורת עם הילדים הופכת להיות משימתית. וכן, להיות משימתית זה מעייף.

ושוב זה עניין אישי לכל אחת.

שאלת השאלות צריכה להיות: "מה עושה אותך מאושרת?".

אותי משמח מאוד העומק שבקשר עם אנשים קרובים.

לכל אחת התשובה יכולה להיות אחרת.

חלק מהזמן שאת עם הילדים, את מיחדת לעצמך (זמן קפה/ מקלחת) כלומר התייעלת בלמצוא זמן לעצמך, בזמן שאת אתם, אבל לא ממש אתם.

זה רק ענין של הגדרה, אני מגדירה את הזמנים הללו כזמן עצמי.

אם יש רק 4 שעות לתקתק ארוחה, מקלחות, הרדמות,

אז אין סיכוי

אבל אם השהות עם הילדים מתפרסת על כל היום או לפחות על רוב היום, אז קל למצוא זמנים כאלה בין לבין (כמו שאמרת עניין של התייעלות) אני ברקע, אבל הילדים עסוקים עם עצמם. ואני שם בשבילם אם יצטרכו.  

גם בפחות.

זאת לדעתי ראיה נכונה קודם כל להטען בעצמך ואחרי זה יש גם כוחות לתת לילדים

..

אספתי השנה את הילדים ב2 מהמסגרות וכמה שזה היה אינטנסיבי

הרגשתי שאני בקשר הרבה יותר טוב איתם ומכירה אותם יותר

וחווה אותם יותר מאשר שנה לפני שאספתי ב4..

ועם, זה אינטנסיבי

גרם לפעמים להיות עצבנית וזה...

ועדיין.. הרגשתי שאני הרבה יותר מכירה וחווה אותם ..

אבל כל אחת ומה שמתאים לה...

של העבודה..אני עובדת מעט מאוד,אז זה מתאפשר לי.

כשאני מספרת שיותר קל לי עם ילדים בחופש הגדול ,חושבים שאני לא שפויה. אבל אני אוהבת את הבקרים שהם ישנים עד מתי שבא להם, בלי לחץ להספיק, בלי לקבל אותם מהמסגרות ולהכיל את כל העייפות והתסכולים מהיום שעבר עליהם, אצלנו המסגרות רחוקות אז גם בלי הסעות ופיזורים שלי ושל בעלי.

בקיצור החופש שלהם זה גם החופש בשבילנו וקצת שבירת שגרה.

וכשהשגרה מגיעה זה גם משמח, כי ברור שהתגעגעתי גם לבקרים שלי לבד.

כשאני חושבת על זה שהחופשש נגמר בעוד שבועיים, אני קצת נלחצת. בטוחה שיהיה טוב בעז"ה, אבל תכלס ממש רגוע לי בחופש.

(לא שתמיד נופת צופים פה, יש גם רגעים מאתגרים, אבל סה"כ היה לנו חופש די רגוע וכיף השנה, ולא בא לי שיסתיים...)

אם הייתי צריכה למצוא להם סידור היה לי מסובך.

(והיום גיליתי ששבוע הבא נצטרך להגיע לארגן את הכיתה כמה ימים, כי יש הרבה עבודה ולא בא לי🙊).

"לא בא לי ולא בא לי"😅

הבנות שלי היו אומרות לך ככה: "למה שפשוט לא תתקשרי למנהלת שלך ותגידי שלא בא לך?"

ככה הן מייעצות לי במקרים כאלה;)

אבל באמת הבקרים הם שלי לבד כי אני יוצאת מאוד מוקדם לעבודה ואז חוזרת גם מוקדם והלחץ של הבוקר נחסך לי כי אני מפזרת

אבל זה רק איזה 3 שבועות אצלנו..

ענין של הרגל

כמו ספורט, ככל שעושים יותר, קשה לותר עליו.

לחילופין כמו אכילת סוכרים/ פחמימות.

השאלה מה הרצון בחיים, בניגוד לספורט שהוא תמיד חיובי או סוכרים שהם תמיד שליליים, להיות הרבה עם הילדים זה לא בהכרח טוב/ לא טוב, תלוי איך האמא מרגישה. זמן עצמי הוא תמיד טוב, עם בדיקת עלות תועלת.

לכל אחת יש את הפריזמה שלה ואת הערכים החשובים לה.

מאוורר

מונע בלגן

משהו שגם אני יהנה ממלא אותי בכוחות

פותח

מאפשר לילדים להוציא מעצמם דברים חדשים

וגיליתי מהשו

לא להיבהל שהם רבים

זה בסדר!

הם לומדים ככה הרבה על עצמם

אני מתכוונת אפשר לעזור להם להתפייס ולפתור את המריבה באיהז השוא שלב בדיבור

אבל זה בסדר לריב!

אנחנו בחינוך ביתי

מה שעוזר לי

לזכור שזו הילדות שלהם,יש לי רק פעם 1 להשפיע עליה..

ילדים לא אמורים לשמור מסודר על הבית וגם לא לשמור שאחותם לא תתעורר(ואני יודעת כמה הדברים האלה מעצבנים)

הם פשוט ילדים.

אין לכם יכולת לחשוב על הדברים האלה.אנחנו צריכות להסביר ,וודאי,יום אחד זה ייקלט

לא לצפות שזה יקרה כאן ועכשיו. .

כשאין אוויר

לצאת החוצה/

לדאוג להחלפה בייביסיטר בעל אחות..

לשים משהו במחשב

הם לא נגדך.הם בעדם

מעקב זקיקים מתחילים מיום 2-3 הרבה פעמים, לפעמים גם יותר מאוחר 5-6, תלוי בגישה של הרופא..

יש לך איך לשאול אותו או אחות פוריות?

רופא שעושה הזרעה חייב לתת הנחיות מדויקות ולהיות איתך בקשר עד ליום ההזרעה

זה חלק גדול מההצלחה במעקב הצמוד 

תתחילי מכשבוע- חמישה ימים לפני

אין מה להתחיל קודם.. מיותר

הרופא פריון רק נתן לי מעקב זקיקים

אני עושה הזרעה דרך בית חולים, אז רק צריכה לעדכן אותם

אני יכולה ללכת לכל מרכז בריאות האישה לעשות מעקב? (בקופה שלי)

התחילו לי קצת הפרשות, זה אןמר שאבוד החודש או שיכולה להתחיל מחר?

שוב תודה רבה!!

בהצלחה

יש שעות מיוחדות בבוקר ששמורות למטופלות פוריות. בדרך כלל ב7-8 כזה ואז הכניסה היא בלי תור.

אמורים להתחיל סביבות השבוע לפני הביוץ בדרך כלל.

במכבי יש מייל של אחיות ששולחים אליו את התוצאות ושואלים  שאלות ואחיות קוראות את זה ומעבירות לרופא ומסבירות את התשובה.  (אני שונאת את המייל הזה בטירוף. הן עונות רק פעם ביום, וצריך לדבר איתן ברחל בתך הקטנה כי הן לא מבינות כלום ממה ששואלים אותן וצריך לחכות עוד יום שלם לתשובה)

איך את אמורה לייצור קשר עם הרופא שלך?

להתחזק מול עצמנו, לשבת לכתוב מה המשעות עבורי בהבאת הנשמות האלו לעולם, להרים לעצמך על הכוחות והמסירות לשליחות האדירה הזאת.

ואז כשאצלך הדברים יותר חזקים ונטועים, זה מקרין לסביבה... בלי לנסות לשכנע אותם או משהו. פשוט כי לך טוב.

חזקי ואמצי. אני מחזיקה ממך ממש!

אני פשוט עייפה מלהתנהל עם מה שיש לי, אז עוד אחד? 🙈

אני מרגישה ממש חסרת כוחות, באלי רק לנוח לצבור כוחות אבל זה בלתי אפשרי במציאות שאני נמצאת בה, אני פשוט במרתון מטורף סביב הילדים

גם אני חזרתי מהחופשת לידה ובאותו יום גיליתי על הריון שני

כולם הרימו גבה- שירימו- זה שלהם

איזה שפע.

שיהיה לך בקלות, בנחת , בשמחה גדולה!

גידול קל ותהני!

א ש ר י י ך ! ! ! 

כל פעם שחוזרת מחלד

מלא מזל טוב

ברכה עצומה

היום אני מרגישה שזה גדול עליי

לא קל לי בכלל ואני ממש קצרה עם שאר הילדים

כמה דברים שעלו לי

א. לקחת עזרה בכסף. שמעתי בשם רבנית שמה שחוסכים על מנקה ובייביסיטר אחכ משלמים לפסיכולוגית

ב. אחרי הלידה, ממש יש תחושת הודיה לה' שהכריח אותך לקבל את המתנה הזאת. ואני לא היחידה.

ג. חוכמת הבדיעבד- הייתי רושמת למעון. כולם עד 4, את הילד שבגן לצהרון. לא היה לי את השכל לעשות את זה, רציתי להיות אמא מושלמת בכל החזיתות, תכלס היום ממרומי גילי והבנתי (בקריצה) מבינה שזאת הייתה טעות. אם רלוונטי לך- תקחי את העצה.

זאת תקופה לא קלה, אח"כ הם גדלים ונהיה קל יותר

הם גם מתחילים לעזור

בהצלחה אהובה!!

הריון אחד מישהי הגיבה- אוי ואבוי  עוד פעם?

והיו כאלה ש- מה זה מבחירה?

אהה והכי- רגע.. מה בן כמה הקטן שלך בדיוק?(לרגע רציתי לשאול אם היא רוצה לדעת גם באיזה תאריך היה הליל טבילה)

היו פעמים שהרגשתי שאסור לי להתלונן על כלום כי הרי אני בחרתי אז כאילו איך אני מעיזה אני בישלתי את הדייסה לעצמי..

והיה לי פעם בעבודה אחת שאשכרה קיבלתי צעקות בערך על זה שאני בהריון ואיך לא סיפרתי בשבוע 4 בערך בראיון...(למה שאספר ביום שראיתי 2 פסים..?כדי שלא תקבלו אותי? לעדכן גם בתוצאות של הבטא...???)

למדתי הרבה מכל זה להיות על מקומי

גם אם את לא תכננת עכשיו הריון

את לא חייבת כלום לאף אחד

גם לעבודה אין סמכות להחליט על חייך הפרטיים

תהיי על מרומך

זה מה שה' זימן לך

ואת בסדר גמור

והשאר-י מחדדו

אל תבהלי אם יעירו משהו...תסנני רגשית

תגובות של אנשים בכל מני נושאים

בלי קשר ספציפי להריון

זה יכול מאד להציק

ההתערבות במשהו פרטי

האנרגיות שזה מצריך

לפעמים זה גם ככה קשה ואז זה מוסיף קושי

בפעם האחרונה שחוויתי את זה

חברה אמרה לי משפט יפה

'יש אנשים שחיים דרך חיים של אנשים אחרים'

כלומר התגובות שלהם

זה בעצם החוויה שלהם

אני בעיקר למדתי לא להסביר

לזכור שזה שלי ולא שלהם

אם בא לי לשתף אני אשתף

ואם בא לי לשתוק אז אני אשתוק

גם אם זה גורם לאנשים מבוכה 

ואני ממש ממליצה על זה.

בגדול אני יכולה לענות וגם יודעת לענות.

אבל מצאתי שלשתוק זה יותר יעיל לטווח ארוך.

למשל מקרה אמיתי:

שכנה- למה כ"כ מוקדם? מה זה מבחירה?

אני- ממשיכה לשחק עם הילדים שלי מבלי לזכות אותה במבט

האישה הולכת נבוכה

אני חושבת שזכותי לא לענות על שאלות חטטניות.

נחמדה ומקצועית מאןד.

לפעמים טיפה קרירה ולפעמים יותר נחמדה אבל אצלי היתה שליחה ממש טובה ב"ה 

אם את מחפשת רופאה נחמדה ולבבית, יש אחרות. היא ממוקדת  ועונה לשאלות בצורה מקצועית.

ביות חלקי

החיסרון מבחינתי שאין תינוקיה מתי שאת בוחרת. רק בלילה עד 6 בבוקר

ובצהריים איזה שעתיים

את לא יכולה לשים שם את התינוק מתי שאת רוצה

לפני 8 חודשים

יש חדרים פרטיים על בסיס מקום פנוי ,אפשרי לחכות לחדר פנוי

אבל חדרים ממש יפים

הצוות, תלוי מחלקה

מה כתוב במכתב? על מה החוב?

האם חלק מהחוב זה ריבית והצמדה?

תיכנסי לאתר שלהם ותנסי להבין כמה שיותר מידע

ממש הזיה.

זה מבאס אותי כל כך.

אני מפרנסת יחידה (בעלי אברך), מרוויחה סכום כל כך נמוך, ופתאום כזה מכתב הזוי

ואני משלמת להם כל חודש את דמי הביטוח!

המכתב ממש מבולגן, לא הבנתי ממנו כלום חוץ מהשורה התחתונה.

והפקידה אמרה שאפשר להסביר לי רק אם אגיע פיזית לסניף.

אוף אוף אוף.

את עצמאית או שכירה?

לדעתי אל תילחצי,

בעיניי ככל הנראה מדובר בבעיה של חוסר דיווח

ואם תסדירו כמו שצריך את הדיווחים הסכום יקטן משמעותית/ ייבטל

תסדירי נשימה,

עבור מי המכתב? את או בעלך?

מי שהמכתב ממוען לו, תיכנסי לאזור האישי בביטוח לאומי ותבדקי חודש חודש מה רשום הסטטוס בביטוח לאומי

זה מה שהרו"ח שלי עשתה.

אבל הסיפור אצלי היה קצת אחר..

לכן את משלמת לו...

שירים אליהם טלפון וינסה להבין מה הסיפור

אני גם רו"ח ואין מצב שאני נותנת תשובה כזו ללקוח.

ביטוח לאומי זה באמת מורכב איתם וקשה לפעמים להבין אבל בסוף יש כללים ואפשר לבדוק מה שהם אמרו.

אם את משלמת לו הוא אמור לפתור לך את זה.

1. עוד לא לשלם! כי על ריביות הם מוותרים בד"כ אם משלמים את החוב מידי.

2. תרימי שיחת טלפון לרו"ח שלך/למנהל חשבונות שאת בקשר איתו. אישית חושבת שגם אם אין לך רו"ח, תנסי להרים טלפון למישהו מהמקצוע תנסי להבין, יש להם נסיון עם זה בד"כ.

3. תבדקי אם הם נותנים לשלם את זה בתשלומים

ועם סכום כפול

זה היה מלחיץ ממש

אבל אז ערערנו וזה בוטל, הכל

ההבדל הוא ששנינו שכירים אז לא באמת היתה סיבה שיהיה לנו פתאום חוב כזה וכנראה בגלל זה זה היה די פשוט.

בכל מקרה, באמת אל תשלומי עדיין, תבדקי איך ניתן לערער

צריכה לבדוק איך את מוגדרת בביטוח לאומי גם בתור עצמאית ואיך את משלמת להם מקדמות

דבר שני יתכן שהעלו אחוז מקדמות במקום 6 ל7.7 ואז מכאן החוב למרות ששולם

אולי גם דיווחי משהו בטעות מהמקום שאת שכירה?

כמו לדוגמא לא דווח שם שאת שכירה למרות שיורד לך בתלוש ואז פשוט צריך לשלוח תלושים

את יכולה להכנס לביטוח לאומי אזור אישי עם כניסה חד פעמים ולראות שם את כל הנתונים לגביך...

בהצלחה!

צריכה לבדוק את זה...

עדיף לשלם יקר לרואה חשבון,

זה חסך לנו בעבר כמעט 10,000₪ על מקרה דומה.

מקווה ממש שיסתדר מהר. זה קשוח על הלב❤️