אני מרגישה שאני פשוט לא נהנית איתם
הם כללללל הזמן רבים
לא אוכלים מסודר
מבלגנים את כל הבית שעמדתי שעותתת לסדר ולנקות
צועקים
מעירים את התינוק
אין לי כוח
אומרים שכל אמא צריכה קצת זמן לעצמה, אבל אני מרגישה שאני צריכה את כל הזמן לעצמי.
זה הגיוני???
גם אם הם במסגרות, אין לי כוח להיות איתם אחר הצהריים
אני פשוט עייפה
אין לי חשק לשחק איתם
איך זה יכול להיות?
אני אוהבת אותם והם הכל בשבילי אבל אני פשוט צריכה את עצמי
לא מוצאת כבר את עצמי בכל זה
כבתחילהקחי לך כמה ימי חופשה להתאוורר.
תשלחי את הילדים אם אפשר או תביאי בייביסיטר לכמה ימים או שבעלך ישאר איתם ותסעי לבד/עם חברות.
אני שולחת את הילד שלי להורים בערך 2-3 פעמים בשנה לכמה ימים-שבועות ואני חיה מהזמנים האלה.
תצאי לבד או עם חברות.
יהיה לך ממש נחמד ורגוע והעיקר- שקטטטטט.
אבא שלי ואחים שלו נסעו כל קיץ לתקופה לדודים בעיר אחרת
גם בעלי נסע לדודים למושב לכמה ימים בחופש
לק"י
גם בני הדודים היו מתארחים אצלינו.
אחד הדברים הכיפיים שהיו לנו!
היינו מבלים אצל סבא וסבתא שלי המון. אבל עם ההורים. שני ההורים שלי לא היו מורים, אז היינו חלק מהחופש אצל סבא וסבתא והדודים הרווקים, וההורים שלי היו נוסעים משם לעבודה.
כמה שבועות זה מוגזם מאוד בעייני
לילדים להפרד מהוריהם.
וגם ממש תלוי בגיל הילד
בגילאי היסודי זו חוויה ונופש לילד עצמו
ומתחת לזה-יכול להיות מידי קשה ולא מתאים.
שצריכות אבל מדחיקות
שצריכות אבל מתעדפות נמוך
שצריכות, מממשות, אבל לא מדברות בקול על זה.
מעטות צריכות מממשות/ פחות, ומדברות על זה בקול.
יש כאלו שחושבות ומאמינות שלהיות בבית זו השליחות שלהן והן מוכנות לוותר על המון בשביל זה,
יש כאלו שטוב להן עם זה מלכתחילה ולא חוות תסכול.
אני בוחרת דרך חיים אחרת ואני לא חושבת שאני אמא פחות טובה, אני רואה יתרונות בדרך שלי על פני להיות בבית כל הזמן.
הילדים שלי מוצלחים ואהובים ועם ביטחון וחוסן ומסוגלות לא פחות מאחרים, ואף יותר.
לדעתי בהרבה מקרים נשים בוחרות להיות יותר בבית ולעבוד בעבודות יותר נשיות או פחות ממשרה מלאה מתוך הרגל שזה צורת המשפחתיות ממה שהן מכירות, אז הן חושבות שההורות שלהן טובה יותר ושהן טובות יותר ככה, במקום לפתוח את הראש לאפשרויות אחרות ולמקסם את החיים שמתאימים להן.
לא מדברת על מי שטוב לה בדרך חיים הזאת, מדברת על מי שחיה ככה מאילוץ ולצערי יש לא מעט כאלו שפורקות את התסכול שלהם על החיים כאילו שזה גזירת גורל. (לא מדברת על מי שפורקת לפעמים בנקודת קושי מסויימת, אלא על מי שחיה בתודעה כזו)
בציבור הדתי השמרני יש פחות פתיחות לסגנון חיים אחר, אם כי עם הזמן נפתחות יותר אפשרויות ויש יותר ויותר נשים שהן מודל אחר מהמוכר.
לדוגמה באולפנה שלי, יותר משליש מהבנות שלט ידעו מה ללמוד, הלכו להוראה כברירת מחדל. משם יש את אלו שמצאו את עצמן ועפות על המקצוע, ויש כאלו מכוח האינרציה היו מורות כמה שנים חלקן ממשיכים להיות חצי כח, חלקן פרשו..
אני בטוחה שאם הייתה חשיפה מספיק טובה בתיכון למגוון התפקידים שיש במשק, הרבה יותר בנות היו מוצאות מקצוע שבאמת מתאים להן וטוב להן איתו וכל החיים היו מוצלחים יותר..
אז אותו דבר גם בהורות. יש כאלו שחייבות ב16:00 להיות בבית. וכששואלים מה יקרה אם לא?
אז תרחישי אימה. כשאני מציבה אפשרות אחרת ב"ה אני לא בבית כל יום ב16:00 ושוב תרחיש אימה לא מתרחש, אז יש תירוצים אחרים.
כשאני שואלת אם טוב לה עם הלחץ של 16:00 והיא עונה שלא, ואני שואלת אז למה לא לנסות משהו אחר שאצל אחרים כן עובד?
התשובה בד"כ היא משיכת כתפיים.
כי קשה לשנות תבנית חשיבה בשלב מסויים בחיים.
קוראים לזה הסללה. שבאה עם מלא נו נו נו למי שאומרת שקשה לה כל יום עם הילדים.
אגב כששואלים אם התפיסה הזאת שאמא חייבת להיות בבית תקפה גם לגבי אבא, ואם לא אז למה לא? אין בד"כ תשובה טובה.
יש תשובות שכל תא משפחתי ומה שמתאים לו שעם זה אני מאוד מסכימה.
אבל לא מסכימה עם תבנית שדווקא אמא צריכה להיות כל יום בבית בארבע אפס אפס.
אני למשל חזרתי מהעבודה אתמול ב4:00 לפנות בוקר, וכל הבוקר הייתי על הילדים ועכשיו יוצאת לעבודה עד מאוחר כנראה.
בעלי יצא מוקדם היום וכבר עוד מעט חוזר.
בסה"כ היה להם הרבה יותר שעות הורות.
והשוס שמבחינת העבודה זה לא באג השעות שהפכתי, זה פיצ'ר שאקבל עליו בונוס נחמד מאוד.
אז לי טוב, לבעלי טוב, לילדים טוב ולחשבון הבנק זה טוב.
אז למה לא לצאת מהתבנית ולחפש מה יכול להיות טוב יוצר עבור המשפחה שלי?
להציב אפשרויות. לא להסליל לשום אפשרות. שכל אחת כשהיא מרגישה מבפנים שמשהו לא נכון לה באיך שהיא חיה את חייה, שתדע שיש אפשרות אחרות והן מוצלחות לא פחות עבור מי שהדרך הזו מתאימה לו.
שיש הרבה קשיים בהורות
אבל שלא מדברים עליהם/ בוחרים להתעלם/בוחרים לייפות אותם
מעניין למה את מרגישה את זה ככה
כי אני דווקא חושבת שיש מודעות
אבל אנשים פשוט בוחרים למרות זאת.
אולי בגלל שהם עושים את זה מבחירה אז מרגישים שלא מתאים להם לשתף בקשיים שהם לכאורה הביאו על עצמם..
שלא מדברים על הקשיים היא לא האישו, האישו הוא שלא מדברים על הקשיים, יש הרבה קשיים לא מדוברים סביב גידול ילדים.
יש קשיים שמדברים עליהם ויש שלא.
אני מדברת על הקשיים שלא מדברים עליהם, והנה הם עולים שוב ושוב גם פה בפורום עם אותה השאלה ׳למה זה קורה לי?׳
התשובה כמובן שזה קורה להרבה, אבל זו תשובה לא ידועה כי הקשיים מוסווים.
גם אם יש מודעות היא לרוב חלקית, כמו ש @אמאשוני כתבה על הסללה.
לכן אני כותבת
לעורר מודעות מלאה ללא הסללה
לדבר על נושאים מושתקים
לתת רעיונות (לא עלינו) לנשים שלא חשבו שאפשר לחשוב עליהם
לעודד נשים שחושבות שהן פחות טובות מאחרות
היא אוהבת זמן לעצמה, והרבה.
נראה לי כולם אוהבים את זה. אולי לא כולם אבל רוב הנשים אני מאמינה ששמחות להיות לבד עם עצמן, עם הספרים שהן אוהבות לקרוא, לצפות בסדרות בלי חשבון של זמן, לצאת עם חברות בלי לתת דין וחשבון..
יודעת לספר עלי, שאני יודעת כמה אני אוהבת את הזמן לעצמי ואני אחת שבאמת יודעת להתפנק בזמן של שקט לי בלבד
והחשש והמחשבות האלו עולים שוב לפני כל הריון
ובכל זאת אני בוחרת את מה שבוחרת.
נראה לי שזה די ברור לכל אישה שיולדת ילדים שבשנים הבאות לא יהיה לה חופש מהורות אפילו לא לשניה ..
אז אולי היא חוששת לדבר על זה כי היא בעצם מדברת על קושי שהוא הגיוני מאוד שיהיה וברור שהיא ידעה על זה לפני שילדה אותם
ואילו אין לה זכות להתלונן כי הביאה את זה על עצמה
בכל דבר בחיים צריך למצוא איזון
בעיניי האקסיומה של ילדים - אין זמן שקט לעצמי היא לא נכונה
הבחירה איך לנהל את החיים בתוך המציאות שבחרנו לנו נמצאת בידיים שלנו. זה לא שהבאנו על עצמנו קושי צפוי שאנחנו לא יודעים להתמודד איתו, זה יותר לא לדעת איך לחוות פחות קושי.
ובשביל זה צריך לפתוח את הראש.
ואני מסכימה איתך
עובדה שב"ה כמות הילדים אצלי גדלה ועדיין יש לי את מה שאני צריכה לעצמי.
מעבר לזה שמותר וצריך לבטא קושי וגם רצונות בהורות, אין מצווה לחיות את הקושי כגזירת גורל. צריך לנסות למצוא את הדרך להיות בטוב ולהתגייס למען עצמי..בסופו של דבר זה מעגל שמזין את עצמו, שאמא שלא דואגת לעצמה, בסוף מתרוקנת וממילא יש לה פחות כח לילדים והיא פחות חיונית
וגם לזה יש גבול. כי כמו שכתבת, אי אפשר כל היום לרבוץ מול הסדרות ולא כל מה שטוב לאמא טוב גם לילדים. צריך איזון
הנושא הוא רגשות שליליים בהורות ולמה היא מרגישה אותן
במגזר החילוני זה הרבה פחות מושתק
ועכשיו חופש גדול ובעלי במילואים,
יש לי רגעים שפשוט בא לי לקחת את התינוק
ולברוח מהבית.
הפעוט שלי לא נותן לי ספייס בכלללל. וזה חונק.
מה שכן עוזר, מידי פעם במהלך היום אני נכנסת לחדר ונועלת.
לפעמים שותה קפה,
לפעמים סתם שוכבת במיטה עם פלאפון ביד,
הבעיה שמתחילים לדפוק לי ' אמא, אמא... אמאאאא'
אז מחכה לערב לקצת שקט, הבעיה שהגדולים שלי, שהם באמת לא גדולים, רק חושבים את עצמם לגדולים, לפעמים נרדמים רק ב00:00 וזהו. פה אני מאבדת את זה לגמרי.
סוף פריקה.
אני אוהבת את הילדים שלי אהבת נפש ועדיין צריכה המון זמן לעצמי ולא מתביישת בזה
נשמע שאת צריכה איוורור לעצמך.
כמה נקודות שעולות לי
•לא מכירה מישהי שלא צריכה זמן לעצמה.
• כשאת כן לוקחת זמן לעצמך, את מנצלת אותו עם משהו שממלא אותך או מוריד (פלאפון וכו)?
•את עובדת? העבודה מספקת אותך? את חוזרת שחוקה או מרגישה שזה זמן שלך עם עצמך?
• כשאת מנסה לבלות איתם. תעשי איתם משהו שכיף גם לך. צביעה / טיול בחוץ / משחקי דמיון (אני נגיד לא עושה את זה כי שונאת)
•להיות מוכנה מראש עם יצירות ופעילויות.
•אוגוסט קשוח מאוד.
•את צריכה את כמות הזמן שאת מרגישה שאת צריכה. זה בסדר.
לא משנה מה כולן מסביב.
•תנסי לסדר את הימים שלך עם מרווחי זמן קבועים מראש בשבילך.
לא רק כשאת מרגישה חנוקה ושעברת את הקו שלך.
תעזרי בבעלך / ביביסיטר
בזמן עם הילדים לדעתי עדיף איכות על פני כמות.
אין לי ציפייה שיאכלו מסודר, וגם אין לי ציפייה שלא יריבו.
וגם לא שהבית יישאר מסודר.
יש לי ציפייה רק שיהיו רגעים של נעימות, ובסה"כ תחושה טובה כללית, גם אם יש הפרעות טבעיות בדרך.
נשמע שאת מותשת מבפנים, ושמשהו ברמת הציפיות שלך מול הבית ומול ההתנהלות איתם צריך להתרכך.
בית עם ילשים קטנים זה בית רועש בדרך כלל, מבולגן בדרך כלל, ועם בכי בדרך כלל.
אם יש לך את כל אלו- סימן שאת בדרך הנכונה
סליחה שאני מנצלשת זה נוגע לי במקום רגיש
הציפיות שלי הם שהבית שלי יהיה מקום שנעים להיות בו, נקי ומסודר
ילדים שמחים ואמא שמחה שיש לה פנאי נפשי להיות עם הילדים ולהנות מהזמן הזה
הבית שלי ככ מפולגן ומלוכלך כרגע שבעלי המסכן פשוט לא מסוגל להיות פה
בכל הזדמנות יוצא ואני ככ מבינה אותו
אני עם 5 ילדים קטנים שובבים מאד
עובדת (כרגע מהבית) משרה מלאה
תעזבו אותי שזה טבעי ונורמלי שהבית לא מסודר וכו
אני לא יכולה לחיות ככה ואני פשוט לא משתלטת
(ואני לא מבקשת בית פיקס, רק בית שנעים לחיות בו)
שתבינו שלקחתי עוזרת פעם נוספת השבוע, וזה פשוט לא עזר
אני לא משתלטתתת
לגבר, אבל לא אידאלית
גבר צריך להתגבר ולהתמודד ולתת יד
את בעבודה מהבית משרה מלאה ילדים קטנים עם חופש גדול, זה הרבה בלאגן והתעסקות במטבח
והרבה כאב ראש
נורמלי שהבית יתבלגן
מעולה שהבאת עזרה
אבל תבקשי גם מבעלך
לא סבבה שהכל ייפול עלייך. לא אמור להיות ככה
והרבה!
יצא לי קיצוני בגלל שמצב הבית קיצוני
עשיתי מבצע לילדים שיעזרו בסדר
מקווה מאד שיעזור
החמודים והשובבים שלך,
הם גם של בעלך,
והבית המטונף שלך,
הוא גם של בעלך,
ואת בנוסף גם עובדת משרה מלאה ...
לא נראה לי שייך לברוח כל פעם!
זו אגואיסטית לצאת מהבית המבולגן במקום לסדר אותו
קודם כול, שאלה: מאז ומתמיד הרגשת כך או שזה משהו מהתקופה האחרונה?
אם זה משהו מהתקופה האחרונה אולי כדאי לבדוק כיוון של דכדוך או דיכאון ❤️
בכל אופן, באמת דחוף שתמצאי זמנים ממלאים לעצמך, אבל כאלה שממלאים באמת ולא רק זמני שקט. (רק את יודעת מה יכול למלא אותך ❤️)
ועוד דבר - אפשר גם למצוא דברים ממלאים לעשות עם הילדים, דברים שיהיו *לך* כיפיים קודם כול, וגם להם. אם זה משחקי קופסה, אם זה יצירות, אם הקראת סיפורים או סיבוב קניות... וכן הלאה, מה שנראה לך שיעשה לך טוב. נכון, לפעמים כיף יותר לעשות את הדברים האלה לבד, אבל כשעושים אותם עם הילדים מתמלאים בעוד סוג של סיפוק ושל הנאה...
אז נסי לחשוב גם בכיוון הזה.
אבל באמת תדעי שאת לא היחידה בכלל! כל אמא היא גם אדם בפני עצמו קודם כול. יש אימהות טוטליות יותר ויש פחות, אבל את ממש הגיונית ונורמלית שאת מרגישה צורך להיות בן אדם בפני עצמך!
מה שמתאים לה ולמערך משפחתי בכללי.
מה שמתאים *לי*
אני אגיד לך עכשיו משפט שיישמע מוזר:
"ככל שאני יותר עם הילדים אני רוצה להיות איתם יותר וככל שאני פחות איתם ויש לי זמן לעצמי בא לי עוד ועוד מהזמן העצמי הזה והם מרגישים לי נטל".
ניסיתי לסכם הכל במשפט אחד, אם בא לך שארחיב יותר על הדרך שלי (שלא מתאימה לכל אחת, אבל לי היא כן והיא כן עושה אותי אמא יותר מאושרת) אז בכיף.
וגם התחברתי אליו ברמה מסויימת.
אני לא הפותחת אבל אשמח שתרחיבי
קודם כל מסתכלת על הזמן איתם כשהם קטנים כמשהו זמני, *מאוד* זמני, משהו מוגבל מאוד.
בסוף יש היפרדות,הילדים מתבגרים ועפים מהקן, יש להם את החברים שלהם, אח"כ מתחתנים. חבל לפספס את הזמן היקר הזה שהם עוד איתי ולהתייחס אליהם כגורם מפריע להתפתחות שלי, לבית מסודר ונקי, לזוגיות וכו'.
הם פשוט חלק מזה.
זמני איכות שלנו זה הדברים הפשוטים של היומיום כמו לקום בבוקר וללכת לסופר, לחתוך סלט ביחד ולדבר על משהו.
יש לי זמנים לעצמי מחוץ לבית, אבל יש לי גם מלא *זמנים לעצמי* הלא מוגדרים כשאני איתם:
הכוס קפה שלי שאף אחד לא פונה אליי עד שאסיים, השירים האהובים *עליי* ברקע כשאני איתם, מקלחת שלי כשהם אוכלים ארוחת ערב, לצאת למקומות שגם לי יהיה כיף ואהנה.
בקיצור הכל אני עושה איתם. אני לא מחכה שירדמו/אצא לנופש/ יגדלו ואז אתחיל לחיות.
החיים הם עכשיו.
וככל שיש לי יותר זמן איתם, יש לי את האפשרות לחוות איתם יותר. נכון יש רגעים טובים ויש פחות טובים, אבל בסוף זה מתאזן, דווקא כי יש זמן ביום לחוות גם וגם ונבנה משהו עמוק יותר. קל יותר להשפיע כשיש קשר עמוק.
ולהיפך, אם כל אינטראקציה מתקזזת למעט שעות שאנחנו עייפים, אז כל התקשורת עם הילדים הופכת להיות משימתית. וכן, להיות משימתית זה מעייף.
ושוב זה עניין אישי לכל אחת.
שאלת השאלות צריכה להיות: "מה עושה אותך מאושרת?".
אותי משמח מאוד העומק שבקשר עם אנשים קרובים.
לכל אחת התשובה יכולה להיות אחרת.
חלק מהזמן שאת עם הילדים, את מיחדת לעצמך (זמן קפה/ מקלחת) כלומר התייעלת בלמצוא זמן לעצמך, בזמן שאת אתם, אבל לא ממש אתם.
זה רק ענין של הגדרה, אני מגדירה את הזמנים הללו כזמן עצמי.
אם יש רק 4 שעות לתקתק ארוחה, מקלחות, הרדמות,
אז אין סיכוי
אבל אם השהות עם הילדים מתפרסת על כל היום או לפחות על רוב היום, אז קל למצוא זמנים כאלה בין לבין (כמו שאמרת עניין של התייעלות) אני ברקע, אבל הילדים עסוקים עם עצמם. ואני שם בשבילם אם יצטרכו.
גם בפחות.
זאת לדעתי ראיה נכונה קודם כל להטען בעצמך ואחרי זה יש גם כוחות לתת לילדים
..
אספתי השנה את הילדים ב2 מהמסגרות וכמה שזה היה אינטנסיבי
הרגשתי שאני בקשר הרבה יותר טוב איתם ומכירה אותם יותר
וחווה אותם יותר מאשר שנה לפני שאספתי ב4..
ועם, זה אינטנסיבי
גרם לפעמים להיות עצבנית וזה...
ועדיין.. הרגשתי שאני הרבה יותר מכירה וחווה אותם ..
אבל כל אחת ומה שמתאים לה...
של העבודה..אני עובדת מעט מאוד,אז זה מתאפשר לי.
כשאני מספרת שיותר קל לי עם ילדים בחופש הגדול ,חושבים שאני לא שפויה. אבל אני אוהבת את הבקרים שהם ישנים עד מתי שבא להם, בלי לחץ להספיק, בלי לקבל אותם מהמסגרות ולהכיל את כל העייפות והתסכולים מהיום שעבר עליהם, אצלנו המסגרות רחוקות אז גם בלי הסעות ופיזורים שלי ושל בעלי.
בקיצור החופש שלהם זה גם החופש בשבילנו וקצת שבירת שגרה.
וכשהשגרה מגיעה זה גם משמח, כי ברור שהתגעגעתי גם לבקרים שלי לבד.
כשאני חושבת על זה שהחופשש נגמר בעוד שבועיים, אני קצת נלחצת. בטוחה שיהיה טוב בעז"ה, אבל תכלס ממש רגוע לי בחופש.
(לא שתמיד נופת צופים פה, יש גם רגעים מאתגרים, אבל סה"כ היה לנו חופש די רגוע וכיף השנה, ולא בא לי שיסתיים...)
אם הייתי צריכה למצוא להם סידור היה לי מסובך.
(והיום גיליתי ששבוע הבא נצטרך להגיע לארגן את הכיתה כמה ימים, כי יש הרבה עבודה ולא בא לי🙊).
"לא בא לי ולא בא לי"😅
הבנות שלי היו אומרות לך ככה: "למה שפשוט לא תתקשרי למנהלת שלך ותגידי שלא בא לך?"
ככה הן מייעצות לי במקרים כאלה;)
אבל באמת הבקרים הם שלי לבד כי אני יוצאת מאוד מוקדם לעבודה ואז חוזרת גם מוקדם והלחץ של הבוקר נחסך לי כי אני מפזרת
אבל זה רק איזה 3 שבועות אצלנו..
ענין של הרגל
כמו ספורט, ככל שעושים יותר, קשה לותר עליו.
לחילופין כמו אכילת סוכרים/ פחמימות.
השאלה מה הרצון בחיים, בניגוד לספורט שהוא תמיד חיובי או סוכרים שהם תמיד שליליים, להיות הרבה עם הילדים זה לא בהכרח טוב/ לא טוב, תלוי איך האמא מרגישה. זמן עצמי הוא תמיד טוב, עם בדיקת עלות תועלת.
לכל אחת יש את הפריזמה שלה ואת הערכים החשובים לה.
מאוורר
מונע בלגן
משהו שגם אני יהנה ממלא אותי בכוחות
פותח
מאפשר לילדים להוציא מעצמם דברים חדשים
וגיליתי מהשו
לא להיבהל שהם רבים
זה בסדר!
הם לומדים ככה הרבה על עצמם
אני מתכוונת אפשר לעזור להם להתפייס ולפתור את המריבה באיהז השוא שלב בדיבור
אבל זה בסדר לריב!
אנחנו בחינוך ביתי
מה שעוזר לי
לזכור שזו הילדות שלהם,יש לי רק פעם 1 להשפיע עליה..
ילדים לא אמורים לשמור מסודר על הבית וגם לא לשמור שאחותם לא תתעורר(ואני יודעת כמה הדברים האלה מעצבנים)
הם פשוט ילדים.
אין לכם יכולת לחשוב על הדברים האלה.אנחנו צריכות להסביר ,וודאי,יום אחד זה ייקלט
לא לצפות שזה יקרה כאן ועכשיו. .
כשאין אוויר
לצאת החוצה/
לדאוג להחלפה בייביסיטר בעל אחות..
לשים משהו במחשב
הם לא נגדך.הם בעדם
שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם
)
אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.
מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.
פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)
ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)
אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:
אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦♀️)
אהההה לא מצליחה להירדם מהמחשבות!!! 🫨🫨🫨
רואה את השעה ששלחת ואיתך לגמרי בזה, אני גם לא מצליחה יותר לישון בלילה ובמהלך היום אני גמורה מעייפות.. ועוד עם הילדים עליי בחופש
יאללה בע"ה שסגולת הפורום תעבוד לנו😉
נהיה אצל ההורים וזה הכי נוח 😉
יאללה בקרוב ובקלות ובבריאות גם אצלך!
גם אני ככה כל הריון מחדש
שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות בזמנו 🙏🙏
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.
אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.
תנסי להיאחז בדברים הקטנים.
וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.
תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר
🤗
זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!
דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
שלום. אשמח לעצתכן..
אנחנו זו''צ, עוברים עוד מעט דירה ומתלבטים בין 2 אופציות...
א. דירה קטנה וחמודה, היתרון שזה קומת קרקע, החיסרון שזה חדר וסלון.
ב. דירה גדולה, 3 חדרים, חסרון שזה קומה 3...
מבחינת כשיהיה הריון ואח''כ תינוק, מה עדיף? לסבול קומה 3 בלי מעלית אבל יהיה עוד חדר או להסתדר כמה שאפשר עם תינוק בחדר ובלי שידת החתלה וכו'?
או שיש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן?
ואם הדירה של החדר וסלון- עד איזה גיל של התינוק זה עדיין אפשרי ואם יש טיפים איך לסדר את זה...
תודה!!
יש לנו כיסוי מיטה שפורסים על המיטה בבוקר, ועליו אני מחתלת (וגם שמה משטח התחלה חד"פ מתחת לילד - משתמשת בו כמו רב פעמי עד שכבר מתלכלך או מתבלה...)
גם אני אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שידת התחלה...
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בשניהם.
חידשו לי..
לקראת כיפור אתייעץ בע"ה
של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.
כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.
זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.
אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.
אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.
כנראה המצב החמיר באחרון...
לכן זה ממש לא גורף.
מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.
הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
ב''ה עברה כבר שנה מהקיסרי חירום, אך הצלקת עדיין מורגשת ומציקה מאוד
זה תקין? יש איך להקל?
איך זה מרגיש - כמו דקירות כאלה?
את מרגישה אותה כל הזמן או רק מדי פעם?
מההיריון האחרון והמשכתי ככה גם אחרי הלידה (קיסרי רביעי).
מדי פעם אני מרגישה דקירות כאלה בצלקת - זה מלחיץ בזמן אמת, אבל בסופו של דבר זה תקין.
אם אלה ממש כאבים שמפריעים לתפקוד - הייתי בודקת את זה...
בריפוי בעיסוק פיזיקלי.
מטפלים בצלקות עם מדבקות סיליקון ועוד ..
עשיתי היום העמסה של מאה.
ויצאו לי תוצאות גבוליות שבשום הריון לא יצא לי ככה. מבאס ברמות.
לא מצליחה להתרומם מזה שנכנסתי לסכרת. ובדיקות ומעקבים . איך שורדים את זה???
בדיקה ראשונה יצא 92(צריך עד 95)
בדיקה שניה יצא 163 (צריך עד 180)
בדיקה שלישית יצא 141( צריך עד 155)
בדיקה רביעית זה אקבל מחר תשובה .
אבל הבדיקה בצום! אוף אוף אוףףף
זהו זה נקרא סכרת?
למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי
בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה
שזה מהמם ברור
אבל קשה לי לעכל את זה
ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך
זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות
ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔
כן אבל הראשונה גבוה ממש
לכן אני לחוצה
זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת
