אני לא מדבר על הצורך המדיני, 

אלא על שגרת האדם הפרטי במציאות שבה יש ילדים, נשים, מבוגרים, וחיילים שנתונים לחסדי מחבלים בני מוות כבר חודשים ארוכים.

המלחמה היא לא צורך מדיני בלבד אלא גם משפיעה על הפרט, זה לא רק מציאות של חטופים, אלא גם מציאות של אנשים שמחוץ לבית חודשים ארוכים, זו מציאות של משפחות שאחד מבני המשפחה נלחם וקשה להורים לישון בלילה, זו מציאות של משפחות בהם האבא לא נמצא עם ילדיו הקטנים, זו מציאות של אמהות שמגדלות את הילדים לבד, זו מציאות של חקלאים שנלחמים ולכן לא יכולים לקצור ולאסוף את גידוליהם ונזקקים לסיוע בכך (בהתנדבות או תשלום)

ואפשר לסייע בכך ולהכניס את זה לשגרה:

להכניס לשגרה התנדבות עם אחד מהקבוצות הללו.

מעל הכל וכולל הכל - כבוד ד' וכבוד עמו ישראל חולל, מתפלל, מקווה ובמעט שמסוגל לעזור משתדל - שהנצחון יהיה גדול וחד משמעי, שיתקן לפחות חלקית את זה ויעלה את עם ישראל לקומה הבאה.

אם כי לא נראה לי תלוש לחלק בין זה לזה,

ולא מתוך המעטה בקושי כזה או אחר. פשוט פעוטות שמוחזקים ע"י מחבלים כשברקע פיצוצים מחרישי אוזניים, מורעבים ונושמים ריח שריפה, יכול להתכבד להיות הדגל של כל המסע הלאומי הזה.

דמם לא סמוק טפי. זה לא סותר..

מישהי סיפרה על אחיה שעזב את הדרך, ותכנן לנסוע עם החברה שלו למסיבת הנובה.

אביהם, אדם לא בריא, הפציר בו לבוא איתו להקפות שמחת תורה, ולאחר דין ודברים הוא נעתר ולא נסע.

חברה שלו לא ויתרה ונסעה, ונרצחה, וגופתה זוהתה כעבור כמה ימים.

אני חושבת שהשגרה של אף אחד לא כמו שהיא היתה.

אני ספיציפית מודה שאני לא חושבת על החטופים כל יום כל היום כי אם הייתי עושה את זה כניראה לא ממש הייתי שוקדת... אי אפשר לחשוב כל הזמן על זה, אנחנו נתחרפן...

מה שכן כשמזכירים אותם(כמו פה) או כשיש שלט ברחוב עם תמונות או משהו כזה-אני כן משתדלת להקפיד לומר פרק תהילים, זה מה שאני מאמינה שיוכל לעזור...

במצבים כאלו, שאני נזכרת שאחים שלי חטופים שם ומי יודע מה איתם-קשה לי מאוד ואני ברוב הפעמים לא חוזרת לעצמי ברגע אבל כן צריך לדעת להגביל את הצער, צריך להתפלל, צריך לבכות, צריך לפעמים גם להתעצבן ולשאול אבל בסוף-צריך להבין שלפעמים הפתרון זה הדחקה או משהו כזה וזה בסדר, זה הגיוני ואפילו אמור להיות...

אני לא חושבת שלחיות כל הזמן בתחושה של 'אשמה' על שאני פה חיה וחופשיה ומבלה יעזור לחטופים אבל זו הבנה שהגעתי אליה רק כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה...

בהתחלה חשבתי שלא הגיוני שיהיו חטופים/חיילים/מפונים/משפחות שכולות ונמשיך לחיות כאילו כלום והנה-ההזיה הזו הפכה למציאות...

מתייחס בקטנה לרוב התגובות- חשוב לחזק את הצדדים אולי הפחות נשמעים החל ממפוני הגוש ועד למפונים של היום.. ישר כוח! כאן לדעתי פחות המקום, ובכלל כאשר מעלים נושא כזה לא יעזור להדגיש צורך אחד על פני אחר. 

יש שאלה עניינית שצריכה לקבל תשובה ישירה- איפה אנחנו עומדים במקום האישי שלנו מול הזוועה של החטופים! תראו גם לי צורם כשמסתכלים על כל המצב רק דרך החור של "עיטור החופש", ובאותו זמן אני מבין כמה החור הוא גדול!! לפחות משתדל להבין..

כאן לגוף הנושא- כואב, לא מספיק. בהתחלה היה התירוץ של " אני במילואים ואסור לי להישאב לשם רגשית" אבל הנה גם בשגרה, אני לא מספיק כואב.. לא מספיק חושב מה אני יכול להוסיף. למען האמת אני מבין את עצמי, אני מסתכל על המציאות במבט שכלי ומחושב: הזמן עכשיו הוא לא לצאת ולחסום כבישים לשחרור החטופים כי זה מה שחמס רוצה, וזה משרת את ההפסד הכי גדול שלנו, אז אני פשוט לא שם. אבל רגע.. גם בלב אני לא שם, גם בתודעה לא.. המצב הזוי לחלוטין ומי שבאמת  עוצר את שגרת החיים שלו לנוכח זה, זה רק האנשים בהפגנות שאיתם לרוב אנחנו לא מסכימים.. אז מה? אנחנו פטורים מכל זה? 

לכן, אני משתדל לאמץ מנהג, יש כל מיני הזדמנויות  שפוגשים הפגנות ברחוב, ובצמתים. אפשר ורצוי לגשת לאנשים, להתעניין, להביע הזדהות (גם להתווכח בכבוד , למה לא?) בשביל להראות שאנחנו חלק מכל זה, שאנחנו לא אדישים, ובאמת להפוך ככה לפחות אדישים, כשאני פוגש אדם מבוגר בהפגנה שמדבר בכאב למרות שאין לו שום קשר משפחתי לחטופים, זה מקדם את התודעה הזו גם אצלי!

כי אם עוד מדינה יהודית שמרבית תושביה עוברים על איסורי התורה ולכן יתקיימו בכולנו העונשים המתוארים בפרשת "כי תבוא": "בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי".

יש זוג שמתחתן ולאחר מספר שנים נקלע למריבה גדולה ושוקל להיפרד, אפילו לוקחים הפסקה של חודש בו יגורו בבתים נפרדים, האם זה מחייב שיתגרשו? לא, אבל האם זה מפחיד? כן. אם ברצונם להחזיק את הבית הם יצטרכו לעבוד קשה.

גם כאן, ברור שאנחנו לא יודעים אם המדינה תוביל לגאולה השלמה דרכה או לא, אנחנו מנסים ומקווים.

המלחמה ערערה את הביטחון במדינה ובכך שדרכה נביא את הגאולה, אבל בוא ננסה כדי שנזכה להצליח בכך שהיא תוביל לגאולה.

מה שיש זה מדינה שעליה צריך לשמור בין אם יש גאולה והיא ראשית צמיחת ובין אם אין גאולה והיא לא ראשית צמיחת

חייב להיות תקופה שהרוב היו דתיים

נגיד בתקופת דוד ושלמה

(אז זה הגיוני שה' יתן להם בית מקדש)

המלכים.

גם בתקופת השופטים כשכתוב "ותשקוט הארץ 80 שנה או 40 שנה" מדובר על שקט של מלחמות.

""אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שעבוד מלכויות בלבד" (דעת שמואל בגמרא)

וקבק בגימנסיה היה אומר: סלק שעבוד מלכויות והמשיח כאן."

(יאיר של משה שמיר, תחילת הפרק ויו החיבור)

אנשים תקועים בעזה, ואנחנו ממשיכים לבלות ולהנות.

ולריב אחד עם השני, בית המקדש חרב ואנחנו ממשיכים עם השנאת חינם.

עדיף לשתוק ולא להתחיל לדבר על רמת הצניעות ברחובות הארץ. אין סיכוי שהגאולה תגיע מחר.

כפי שמנסים לשווק לנו כל תשעה באב.

לימוד זכות בוודאי לא יזיק למהלך הגאולה. יש בעיות, ובודאי שיש גם הרבה התקדמות בהרבה מישורים.

כתוב בספר חרדים (מצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים פרק ד)
"אל תלשן עבד אל אדוניו דור אביו יקלל פ"ח דפסחים פירשו שלא ילמד קטיגורא על ישראל אפילו הדור רשעים וראיה ישעיהו שנתפש על שהלשינם אף על פי שחטאו ואיתא במדרש דהשליש שנענש שאמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה?!' כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות! אך הדור הזה כדור המבול שראוי היה שיעשה ארובות בשמים כהתם דכתיב וארובות השמים נפתחו (=שנאמר בדור המבול) ואיך אפשר שלדור רע כזה יהיה נעשה נס גדול כזה!, השיבו אלישע הנביא דלפי שלמד קטיגוריא על ישראל יראה ולא יאכל כן שמעתי מפי החכם ר' אברהם הלוי שראה במדרש כתיבת יד בארץ המערב:"

הרב חרל"פ אומר שעצם האמונה שעם ישראל ראוי לגאולה מקרבת את הגאולה

ובכל זאת..

המלחמה יכלה לנטוע בי גבורה, מסירות נפש, רצון לחיים משמעותיים יותר בשל הידיעה כמה חיי אדם נגדעו... איזה אנשים איבדנו שיש להשלים את החלל שלהם..

לא זכיתי שקרה..

ב"ה לא חוויתי מקרוב ואני יודעת שאי אפשר להשוות את העוצמה וההשפעה לעומת מישהו שכן, אבל זה כן הוביל לחשבון נפש והוציא אותי משאננות. ברור שהשתניתי. מעבר לזה, בעקבות ה7.10 התבררו לי כל מיני סוגיות כמו היחס לכלל ופרט בעם ישראל (חטופים), שירות- עד כמה, היחס שלי לגיוס בנפרד ולקריאות לגיוס חרדים בנפרד. עד כמה אני מעורבת במה שהעם עובר, כמה אכפת לי ומה אני עושה עם זה. היחס שלי לשמועות קשות וסיפורי זוועה- איך אני מתמודדת עם זה, איך אני מתמודדת עם אנשים סביבי שרואים את זה אחרת ממני ורוצים לשתף אותי... נגיד אני נמנעת מלשמוע סיפורי זוועה, ואני לא אוהבת להגיב בזעזוע ולשקוע בזה אבל מה לעשות כשמישהו שכן בוחר לשמוע בא לפרוק אצלי תזעזוע שלו (בדרך קבע). וגם היה מדהים לראות את ההתעוררות של הזהות היהודית בעם.

מה הכישרון הטבעי שלך? מה למדת?

בינתיים אני במקומך הייתי יושב בבית ולומד שני דברים לעומק

1.AI

2. אקסל

ולא פחות חשוב מזה את השילוב בניהם.

אקסל אני מכיר קצת, היה לא מעט בתואר..

וגם יודע שיש קורסים חינמיים..

איך לומדים ai? אתה מכיר דרך או קורס?

ותוכל להסביר מעט מה יש ללמוד בזה? 

כללומר. לנצל את הזמן כדי להתקדם מקצועית ולא רק "לחכות" שמישהו יואיל בטובו להסתכל עליך. כמובן גם הקו"ח שלך יתעדכנו  בהתאם.

לימודי AI ברשת - למה זה לא שורה? 

AI יש לא מעט חומר. הייתי מחפש ללמוד על השילוב בין AI לבין המקצוע שלך. כלומר  איך לשאול שאלות על טבלאות דוחות וחשבוניות וכל אלה. בסוף איך לעשות את העבודה שלך טוב יותר.

יש הבדל גדול בין סיום לימודי חשבונאות ובין מי שמחזיק ברישיון לעסוק בראיית חשבון.  

אם אתה עם רישיון - חיפוש העבודה הוא שונה מחיפוש מקום לעשות בו סטאז'  

גם כיוון תעסוקתי הוא שונה - עם רישיון אתה כבר צריך לבחור כיוון התמחות / תת-התמחות מקצועי בתחום הגדול של ראיית חשבון.   

לעשות לו"ז יומי. שכולל לימוד קבוע קודש או חול, אם אפשר כזה שמתקדמים בו.

לקבוע יעדים, כמו ספר קודש מסויים או פרק זמן קבוע או קורס מקצועי אונליין, אפילו סדרת שיעורים תורניים באתר של ישיבה או מכון מאיר

זמני ארוחות יחסית קבועים, ארוחות מזינות.

לשים לב לזמנים האידיאליים בשבילך לשיון ולקום, להתאים את הזמנים של היום למקצב הטבעי שלך.

לשמור על קשר עם אנשים אחרים

לטפח את הבית והסביבה.

למצוא התנדבות- זה משהו שיכול להיות זמני ואחר כך להיפסק או להשתלב בעבודה שתמצא

לחפש פרויקט כלשהו שלך, שאתה רוצה לממש בזמן הבינתיים הזה.

בהצלחה ושיעבור מתישהו

תגיד לי אלפי ספרים תורניים ב"ה שעזרו לי שנים

באיזה הקשר זה פורום? 

ותגלי מקום מעניין מאוד. זה לא 'אוצר החכמה' עצמו - ספריית הספרים הענקית, אם כי יש ביניהם קשר כמובן.

זה פורום תורני, רובו חרדי אך לא כולו. חלק מהכותבים מוכרים (הרב איתם הנקין ז"ל, יבל"א הרב יוסף בדיחי, הרב יואל קטן, ועוד מן הסתם), אם כי כולם משתמשים בשמות אנונימיים כמו כאן.

מי ששם בפורומים אלה מי שנחלשו רוחנית והתדרדרו לפורומים. אצלנו, החזקים לא משוטטים בדברים כאלה באינטרנט וממילא לא תראה מקבילה.

זו פרשנות בלבד.

כלומר, מן הסתם יש שם רבים כאלה, אבל ודאי לא כולם. יש שם אנשים גדולים, ידענים ומעניינים, יראי שמיים בהחלט.

חלקם גם רבנים מוכרים, כפי שכתבתי להפי.

בסוף השימוש בכלים כאלה מועיל לפיתוח של שיח תורני, לפתרון שאלות, ועוד.

אה, ואני מכיר חברה חזקים מאוד אצלנו שמכירים את הפורומים האלה. כל מי שמחפש באינטרנט מדי פעם תשובות לשאלות תורניות עיוניות (לא הלכתיות פשוטות), כמעט בטוח נפגש בזה. דווקא חברה ברמה גבוהה לדעתי. אז אמנם הצדיקים הנ"ל אינם משוטטים יומם ולילה באינטרנט, אבל יוצא לפעמים להיכנס.

אני מכיר קצת את הפורומים שם, במיוחד את עצכ"ח הידועה. הלמדנות והחריפות אכן רמה גבוהה, היתר לא תמיד.

לעצם העניין. כנראה בעולם הדתי לאומי יש לא מעט פעילות כאן (פחות משהייתי רוצה) ולא מעט גדולי תורה צעירים כותבים דווקא בפייסבוק.

ובפועל ב95% באותם התכנים שעוסקים בהם תלמידי החכמים החרדיים, הפורומים שהזכרת מספקים את הסחורה שצריך.

זה אפילו יתרון עצום, ומהמקומות הבודדים שבהם יכולים לדון באותה הסוגיה אברך מרמת גן עם אברך בכולל ברכסים וכד'.

אני מכיר יותר את פורום לתורה, והוא באמת נועד להיות מקום סגור יותר מאוצר החכמה, אבל עדיין הוא משרת המון לומדים מכלל הישיבות.

הבעיה שה'בעל הבית' שם חרדי. אתה יכול לבוא, אבל תרגיש אורח.

וגם בתוכן. זה כמו להיכנס לבני ברק. גם אם יקבלו אותך יפה, אתה אורח. כתבת שאתה מכיר את הפורומים. לא הרגשת כך?

צורת החשיבה, המקורות, די הכול. לרוב המנהלים מכבדים את תופשי התורה אצלנו, אבל עדיין הם בעלי הבית.

הריון ולידה

פה זה פחות רלוונטי

מה שיעזור זה להחזיר כל פעם

כל פעם

אבל זה מתיש ומנסיון אישי באיזה שלב באמצע הלילה נשברים כי רוצים לישון

עם הזמן זה עובר.

ואתם כהורים.

אל תרגישו שנכשלתם אם היא בכל זאת מגיעה למיטה 

כיף להיות במיטה עם אבא ואמא!  לא נורא בכלל. אם יש מיטה רחבה מספיק

והילדונת לא בועטת נוראות תוך כדי שינה, לא נורא. חושבת שזה נותן בטחון

לילד.  אולי להתפלל על זה, אם זה מפריע? לבקש עצה טובה מהשם?

משם אפשר להתחיל. אחר כך להתקדם...