המעבר מהמעון לגן הוא עליית שלב בחיים בעצמאות של הילד.

ובין היתר - כמו שהוא לומד ללכת לשירותים לבד ואת לומדת לשחרר ולסמוך עלי שכשיש לו צורך הוא הולך - ככה הוא לומד לאכול לבד ובמקביל לזה נבנית גם תחושת הרעב.

בגן אף אחד לא יאכיל אותו ולא ירדוף אחריו אם האוכל..ומהר מאוד הוא ילמד את הכלל הבסיסי - התוצאה של מי שמחליט לא לאכול היא להישאר רעב.

לכן לדעתי את צריכה לחשוב על אוכל שנמצא ברשמית ה"לפעמים" שלו. זה לא חייב להיות מגוון מאוד וודאי שלא אמור לכלול עוף, פתיתים, נקניק או שניצל תירס.

בגני הילדים אוכלים סנדוויצ'ים, אפשר להוסיף ירק או פרי.

חלק מהאכילה היא חברתית ומהר מאוד השילוב של "כל הילדים יושבים ביחד ואוכלים סנדוויץ" ביחד עם ההבנה של "אם אני לא אוכל אני נשאר רעב" יובילו אותו ליישר קו.

אם הוא אוהב גבינה צהובה - את בהחלט יכולה להוסיף לו ליד הסנדוויצ'ים גם מלפפון שכתבת שהוא אוהב ופרוסת גבינה צהובה או ביצה לפינוק.

אבל - כתבת שהוא לפעמים אוכל את המילוי של הסנדויץ - אז תחשבי מה המילויים מהסוג שהוא אוהב ותדאגי למרוח סנדוויצ'ים שיש בו מילוי אהוב יחסית.

אם את ממש רוצה - תוסיפי בצד כמה קרקרים או פריכות.

אבל את לא באמת רוצה להזין את המעגל של אכילה בררנית ושל משחקים של תשומת לב מסביב לאוכל.

לדעתי צריכה להיות חלקה ממש ברורה בין האחריות שלך לבין האחריות של הילד:

את אחראית לשלוח בבוקר ארוחה מזינה ומשביעה שמורכבת ממצרכים שהילד אוהב.

הילד אחראי לאכול - ואם הוא לא יקח אחריות הוא ישאל בתוצאה: יהיה רעב.

לדעתי כשהוא חוזר הביתה בצהריים (לא כתבת האם יש בגן צהרון ושם אוכלים צהריים או הוא אוכל בבית) - אל תבדקי אפילו מה הוא אכל ומה לא - זה שלו. אל תהפכי את זה למקום של קשר..

תציעי לו ארוחה בבית כמובן - ולאט לאט הוא ילמד שיש לו 2 אפשרויות שהוא יכול לבחור ביניהן:

1. לאכול בגן ולהיות שבע ואחרי זה לאכול שוב בבית

2. להתאפק ולא לאכול בגן ולהישאר רעב מאוד ואז לאכול ולשבוע בבית.

כשזה לא יהיה משחק ביניכם אלא בחירה שלו - רוב הילדים יבחרו בגיל הזה לאכול.

במיוחד כשבגן האכילה היא כחלק מסדר היום - הגיוני שמהר מאוד הוא יתרגל לסדרים החדשים ויתאים את עצמו אליהם..

ואץ בהחלט יכולה לשלול אותו לגן בבוקר עם שקית שיש בה עוגיה/בייגלה/קורנפלור וכו (בהתאם לכללי הגן) שאותם הוא יוכל לנשנש עד לארוחה המרכזית.

תסמכי עליו שהוא גדול ויכול לקחת אחריות.

תאמיני הוא יכול להתיישר עם כללי האכילה החדשים של הגן וללמוד לאכול סנדוויץ. יש לפניכם עוד הרבה שנים של סנדוויצ'ים בכל שנות בית הספר..  

@באר מרים איזו השקעה.. ישר כח.  

ולפותחת - מחזקת את דבריה של באר מרים

עלולה להרוס את כל מה שכתבת לפני כן.

לוקחת את העצות.

ברור לי שבאמת קשה לי לשחרר יותר מהרגיל, קצת מרגישה שזה בגלל המצב.

השווית לגמילה - אז באמת הוא לא גמול, ניסינו ליזום וזה לא עבד, ניסינו להעביר את האחריות ואזה לא עבד ובינתיים הוא עם חיתול בלי צפי בכלל לשינוי.

ובכללי לא אפרט מחמת אאוטינג אבל עברנו איתו השנה המון המון המון, לא בגללו ולא קשור להתנהגות שלו אבל אין ספק שזה גרם לי להיות יותר חרדתית לגביו וגם לו זה גרם להיות יותר מןפנם בחברה יותר סגור וביישן וזה שילוב קטלני כי האופי שלו לא מאזן את החרדות שלי ולהיפך.

ותוסיפי לזה שאני מרגישה שגם אני בעצמי "עולה לגן" - ילד בכור, מקום שאנחנו לא מכירים, מנטליות אחרת ממה שאנחנו רגילים וגם מאורח החיים שלנו בבית. אני ממש מרגישה שאני כל הזמן מסתכלת לצדדים להבין מה נכון מה מקובל איך הכל עובד (אפילו זה שמביאים אוכל לגן חדש לי, גדלתי על זה שמקבלים בגן). אני מלאת חששות   וכנראה שנדרשת פה הרבה עבודה עצמית. 

אנחנו מוצאים מה הם יאכלו בכל זאת.

לפעמים זה משתנה אחרי כמה זמן.

אני מביאה דברים סטנדרטים לארוחת בוקר, לא אוכל מבושל שמתאים לצהריים.

אצלי אכלו: טוסט, לחם עם גבינה, לחם בלי כלום, לחם עם חביתה, מצה בלי כלום, פיתה, לחם עם חומוס

לבן שלי אני מצרפת פרי או ירק- תפוח, גמבה, מלפפון

הבת שלי לפעמים אוכלת זיתים, ביצה קשה

הייתם בליווי רפואי/ מקצועי? יש מרפאות אכילה שמתעסקות בדברים כאלו.

יש לי חברה שהיה לה סיפור דומה עם הילד ובסוף התברר שהוא צליאקי.

הןא גם באחוזון גבוה בכל המדדים. פשוט לא אוהב לאכול. אף פעם לא אהב...

אנחנו הולכים לקראת ליווי מקצועי בתחומים אחרים, אולי נעלה את זה גם שם. 

בררן עם מעט תיאבון

ככה הוא נולד, עם הזמן יש שיפור איטי.

הוא עולה לשנה שלישית של גן עם קופסת אוכל.

בשנה הראשונה לקח לו יותר מחודש לגעת בלחם, לא משנה מה שמנו הוא לא אכל, בסוף הוא התחיל לאכול לחם עם שוקולד וגם זה רק כמה ביסים. פרי/ ירק אכל לפעמים , נשנוש (ביסקוויט/ בייגלה) אכל לפעמים.

לא משנה מה שמנו כל יום היה חוזר חלק מהאוכל (או רוב האוכל)

בשנה השניה המצב השתפר, לפעמים היה אוכל הכל לפעמים חלקי, עדין היו ימים שרוב הקופסא חזרה.

גם היה יום לקראת סוף שנה שהילד לא רצה לקחת את הקופסא, הוא אמר שהוא לא רעב, ספרתי לו על ילד שלא לקח קופסא ובאמצע היום היה רעב ולא הצליח לעמוד על הרגליים, אמרתי לו שכדאי תמיד לקחת קופסא ואז לבחור מה וכמה לאכול.

בעיניי

צריך לזכור שיש סיבה שהילד לא אוכל- פחות תיאבון

צריך לשים בקופסא אוכל שהילד אוהב, כדאי להתייעץ איתו, אבל במידה, לא להפוך לדיון אינסופי.

ולתת לילד לסלול לעצמו את הדרך, ללמוד לאכול בגן ממה שיש בקופסא ע״פ התיאבון שלו, אם הוא יהיה מאד רעב הוא ילמד לאכול.

יש לי ילד שבשנים הראשונות גדל על הזנה בגן.

כלומר במקום מורחים את הממרח על הלחם ואוכלים, או בנפרד.

והוא התרגל ועד היום (סיים יסודי)

לא למד לאכול סנדוויץ' (כלומר לחם שבתוכו יש ממרח שנמרח מהבוקר)

הייתה תקופה שהייתי מכינה פיתות ביתיות עם משהו למעלה (שמן זית עם זעתר או גבנצ או משהו עם זיתים כבר לא זוכרת)

והיו שנים שהוא לקח למניה ריקה.

את מנת בחלבון השלים בהמשך היום.

היום אגב לוקח באגט.

הוא אוכל סלטים וחלבונים, פשוט לא בתוך הלחם. זה מאכלים שונים מבחינתו.

למשל הוא יכול לאכול פסטרמה או טונה מעושנת או סלט טונה או סלט ביצים או אבוקדו,

אבל לא עם לחם.

שאר הילדים התרגלו מגיל קטן לאכול סנדוויץ למרות שגם הם לפעמים מעדיפים כל דבר בנפרד ולא לחם עם ממרח וירקות בפנים.

טעמים זה משהו נרכש. צריך לחשוף כל הזמן בלי להתייאש.

אצלנו הבעיה היא מרקמים. אולי גם זה נרכש, אני לא יודעת כי מתייאשת די מהר. מרקם לא נעים גורם לתחושה של גועל ודחייה, לא רק תחושה של לא טעים.

באופן כללי יש לי ילדים שיותר רגישים למרקמים באוכל ותחושתיות בבגדים.

לגבי טמפרטורה, אני חושבת שזה גם עניין של הרגל, וככל שחושפים מגיל קטן יותר לטמפ' פושרת זה הולך יותר טוב.

אם יהיה לו בסדר לאכול פושר אפשר לשלוח אותו עם פשטידה.

מכינים מראש כמה טעמים באינגליש קייק, חותכים לחתיכות ומקפיאים ובבוקר שמים בקופסה.

רעיון נוסף פנקייק ללא סוכר, אם אוהב בננה אז להכין על בסיס בננה. אם לא אוהב אז לשים מעט סוכר. אפשר לשים רק סוכר וניל, רק לשבור קצת את הטעם של הקמח אבל לא להרגיל למתוק.

כשאני מכינה לארוחת ערב, מכינה כמות יותר גדולה שתישאר גם למחרת. יש בזה ביצים ולפעמים אשל ומבחינתי זה בסדר בתור ארוחה לגן.

מה לגבי פירות?

אנחנו שולחים פירות קבוע. לקטנים חותכים, לגדולים מביאים שלם.

לפעמים מפנקים בפירות כמו ענבים, מנגו, אבטיח.

בד"כ תפוח אדום או ירוק, אגס, אפרסק, בננה, שזיף וכד'.

חשיפה מתמדת בבית עשתה את העבודה.

ולגבי משהו שכתבת,

סליחה שנתפסת לזה אבל אולי הדיוק יעזור לכם,

אתם לא אמורים לשבת איתו לאכול, אתם אמורים לאכול בשבילכם ואם ירצה יצטרף. ככה שזה שאתם אוכלים לא אמור להרשים אותו, זה אמור להרגיל אותו להתנהלות שגרתית בחיים. אם אתם יושבים לאכול על מנת שהוא יראה שאתם אוכלים ויתרשם מזה, הגיוני שזה לא עובד.. ילדים קולטים התנהלות טבעית והתנהגות שיש בתוכה ציפיה סמויה לפעולה מסויימת מצידם ולפעמים הציפייה גורמת להימנעות. שחררי את הציפייה שהוא יצטרף אליכם. תמשיכו לאכול בשעות שהוא ער, דבר כבשגרה. ככה ילמד שזה הדבר הטבעי לעשות. לפעמים לוקח הרבה מאוד זמן עד שזה מתבטא בפועל.

אני חושבת שגם אצלו הבעיה היא מרקמים, לפחות חלק ממנה. רואה את זה עם חומוס ומוסים למשל, אבל הוא גם סתם לא אכלן גדול גם בדברים שאוהב.

תודה על העצות, גם הפרקטיות!

לגבי הסוף- אנחנו לא אוכלים כדי שיראה, דווקא לרוב לא אוכלים יחד איתו כי בלתי אפשרי לאכול נורמלי ליד שני פעוטות אנרגטיים שבקושי אוכלים. פשוט התכוונתי שמלא פעמים אני רואה שאומרים שאכילה זה חברתי ואם ילד יראה אותנו אוכלים הוא יאכל גם, אבל בפועל גם כשהוא רואה אותנו אוכלים זה לא מעניין אותו יותר מכרגיל..

אולי בגן זה כן קצת יותר עובד

אז אולי יעבוד פריכיות אורז, מצה וקרקרים כמו שהציעו פה.

כנראה שגם לחם קשה כמו בייגל או באגט, אבל לא הייתי מתחילה עם זה.

ניסית לחם ביתי? תנסי להכין צורה של נחשים ארוכים, זה פחות רך מדי מבפנים.

תנסי גם בורקס ביתי, זה פחות נהיה מושי מבפנים.

תנסי לחשוף אותו גם לפירות וירקות קשים.

ירקות שורש למשל.

לשטוף איתך כלים (אפשר גם לבד)

בובות ועגלה

כלי מטבח

בצק

כדור

מכוניות

פאזל פשוט (2-4 חלקים, לפי מה שהיא מצליחה)

פאזל עץ שמתאימים צורה לתוך שקע

לוטו

ממש רשימה מרשימה 😊

היא מאד אוהבת מים 

שירי משחק ואצבעות (הקטנה שלי משוגעת על זה).

עגלה ובובה.

סתם לפזר כל מיני צעצועים ואז לאסוף.

להיכנס למטבח ולפתוח ארונות ולהוציא כלים כדי שלאמא תהיה יותר עבודה בערב.

לטפס על דברים בצורה מסוכנת ולהפיל לאמא את הלב.

לחטט לאחים הגדולים בדברים שלהם, לפלח משם אוצרות, ואז להסתכל בעיניים תמות כשהם כועסים.

להיכנס לשירותים ולא להבין למה לאחות הגדולה יותר יש התנגדות להיכנס לשם - הרי יש שם כל כך הרבה אוצרות! מים שאפשר לזרוק לתוכם דברים, מברשת אסלה מעניינת, אסלה שאפשר לפתוח ולסגור שוב ושוב...

🤭😅😵‍💫

מגה בלוקס

משחקי דמיון כמו כלי מטבח ובובה ועגלה

לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.

לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש

תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...

וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...

בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)

אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...

ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).

תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

כדי להרגיל את עצמך בחזרה.

אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.

תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.

תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.

אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.

תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.

אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.

מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !

לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד

מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.

תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.

אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.

כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות 

כשהוא רואה שהמילים מפעילות אותך הוא ימשיך להשתמש בהם. גם אם תכעסי עליו או תענישי אותו..

אפשר להגיב במשפט קבוע בנחת, לדוגמה- בבית שלנו אנחנו שומרים על הפה נקי וממדברים במילים נעימות.

גם כשכועסים אנחנו שומרים על הפה..

אנחנו באדישות מוחלטת שולחים לשירותים

לא בכעס, בציון עובדה- זה מילים שאנחנו מרשים להגיד רק בשירותים. לך לשירותים תגיד את זה כמה שבא לך תחזור אלינו.

זה משהו שלמדתי מאמא שלי וזה עובד נהדר. לכל ילד יש את השלב שהוא הולך לשירותים וצורח משם פיפי-קקי-פיפי-קקי וכו וגם מילים מעבר לזה. נותנים לו לצעוק כמה שבא לו וזהו

מתייחסת לזה ממש בצורה זהה לזה שילד אומר לי "יש לי פיפי" אחלה אז תלך מהר לשירותים ותעשה שם, ככה גם אם הילד אומר את המילים האלה בתור קללה- אה אוקי אתה צריך להגיד מילים של שירותים- אין בעיה, לך לשירותים תגיד ותחזור אלינו אחרי.

יצא לי גם לקחת אקטיבית ילד לשירותים כשהוא אומר מילים כאלה.. קצת כמו שלוקחים אקטיבית ילד בגמילה שצועק "יש לי פיפי!!!" מהר מהר לשירותים- אותו דבר ומשתדלת לשדר שזו אותה התייחסות. זה מילים שצריכות לצאת כמו הפסולת של הגוף שצריך לצאת

זה שצריך אשכרה ללכת לשירותים כדי להגיד מוריד מזה את העוקץ מהר מאוד וזה פשוט מפסיק מתישהו..

ילד שלי בן 5 אמר עליי שאני מטומטמת ושהוא קורע אותי בשניות !

הייתי בהלם ממש. חוצפן.

למעשה עדיין לא הגבתי על זה כי הייתי גוססת במיטה.

היום אני מתכננת להגיב, ולא בא לי רק דיבורים כי כבר דיברנו איתו מלא פעמים, הוא ילד מותק ממש, אבל יש לו יציאות שממש חוצות את הקווים, אם יש לכן רעיון איך להגיב. 

לגבי מילים לא יפות, אני מגיבה הכי מהר שאני יכולה

לא בכעס, אלא עוצרת הכל - מגיעה למקום, אומרת שאין מילים כאלה בבית שלנו ו"קונסת" את מי שברח לו, כדי שהפה שלו יזהר יותר.

כרגע זאת דקה שיורדת מהתור היומי במסך. זה יכול להיות - לשים 3 דברים במקום.

העניין הוא להיות עקביים ומהירים.

לי זה מאד מאד חשוב אז אני ממש על זה וזה עובד.

ואני בצד של הילד - עוזרת לו לשמור על הפה שלא יברחו מילים לא יפות

בשביל ילד בגיל הזה כבר עבר נצח מאז שאמר את המילים האלה, הוא כבר הלאה...

וזו לא חוצפה, המילים האלה. אלה דברים ששמע איפשהו והוא חוזר עליהם. הוא עדיין קטן מכדי לייחס לו כוונות של חוצפה...

(כמובן, קל מאוד לכתוב את זה והרבה יותר קשה להפנים את זה ללב... גם לי הבוקר בת הארבע, שקמה בעייפות גדולה מדי, אמרה לי שאני סתומה, ואף שידעתי היטב שזו פשוט מילה שהיא שמעה והבינה שהיא מעליבה ולכן חוזרת עליה בזמני עייפות כאלה - נעלבתי בכל זאת, ולקחו לי כמה רגעים לפני שיכולתי לחזור לארגן אותה...)

אפשר להגיד אפילו:

פעם קראו לי מטומטמת וזה היה לי לא נעים כפתיח לשיחה.

העניין הוא לא מתי זה נעשה, אלא עצם המעשה ואנו רוצים ללמוד לעתיד איך לנהוג בחברה.

לכן גם אפשר לספר סיפור על שני אחים או שני חתולים שרבו וקראו אחד לשני בשמות גנאי ואיך זה הרגיש ואיך היה אפשר לנהל את הסיטואציה אחרת.

מהבחינה הזו לזמן ולדמויות בסיפור פחות יש משמעות, אלא למעשה עצמו ולמסר שאנחנו רוצים ללמד ממנו.

הוא יודע שזה מילים אסורות ואפשר גם בזמן רוגע להתייחס למילים ולדבר על זה אבל בזמן אמת הייתי מנסה רק לתת מקום לרגש הכועס / נעלב / עצוב/ מתוסכל וכו.

לא להתרגש זה לא אומר שיגדל להיות איש שמדבר ככה

כשאומרים מילים לא יפות אנחנו מסתכלים עליהם בפנים רציניות אבל אדישות לחלוטין ואומרים להפ שבבית שלנו לא מדברים ככה. אם הם אומרים שיש ילדים בגן שכן אז אומרים להם שבכל בית יש כללים אחרים, אבל בבית שלנו זה הכלל כי אלה מילים לא יפות.

לגבי איומים, גם לי יש ילד שאומר אני יותר חזק ממך וכאלה. אמנם דברים פחות קיצוניים. אני אומרת לו זה בכלל לא משנה מי יותר חזק, אני אמא שלך ואתה גם צריך לדבר בצורה מכובדת וגם אנחנו במשפחה מתנהגים בצורה מכבדת אחד לשני. לא משנה מי יותר חזק. הקטע לדבר איתם באדישות על הדברים האלה, כשזה מפעיל אותנו אז קשה להם לקלוט את המסר כי הם עסוקים בדינמיקה ויחסי הכוחות ביננו ובפחד שלנו ממה שהם אמרו. כשמדברים איתם באדישות הם קולטים שזה בכלל לא אישיו התוכן וזה לא מפחיד אבל שהצורה צריכה להשתנות כי לא מדברים כך ולא מתנהגים כך.

לגבי הפחדים הגיוני לצערנו, אפשר לפנות לפסיכולוגית של הגן או לקבל עזרה ממרכז חוסן בשירות הפסיכולוגי של העיריה.

נשמע שבאופן כללי זה משהו שיושב עליו ואולי ההתנהגויות שתיארת לפני זה נובעות מרצון להרגיש חוזק ושליטה באיזשהו מקום בחיים שלו. 

תעשה לכם פלאים.

במקום להקצין תגובה כדי לשדר לו כמה זה חמור

תשאלי את זה עצמך למה הוא עושה את זה?

כל ילד יודע שזה מילים של "שירותים" ושלא ראוי להשתמש בהם.

האם להגיד לו שזה אסור יקדם פתרון? פחות. וגם אם הוא יקבל מרות שזה אסור כי אמא אמרה, זה עדיין לא פותר את הבעיה מהשורש.

מה שהכי מדליק נורה אדומה, זה שהוא מהצד שלו גם מחריף צעדים.

את בעצמך בתת מודע מבינה שכשהוא אומר אני אהרוג אותך, זה נובע מאותו מקום שהוא אמר את המילים האחרות.

כשילד מחריף צעדים, זה אומר שמשהו בתגובה לא פתר לו את הבעיה שהוא מתמודד איתה.

במקרה כזה כשגם ההורה מחריף צעדים, נוצר ריחוק ופער בין ההורה לילד, הילד מתחיל להיות יותר מופנם, וההורה אמנם נתפס כסמכותי אבל לא כהורה נגיש. כשיגדל ויהיה במצוקה, ההורה זה לא בדיוק הדמות שהוא ירצה לפנות אליה.

במקום כל זה, כדאי לנסות להבין יותר לעומק מה מציק לו ולטפל בגורם ולא בסימפטום.

יכול להיות שילד בגן מדבר אליו ככה ואין לו כלים להתמודד

יכול להיות שהילדים בינם לבין עצמם מדברים ככה והוא לומד שכדי להיות בחברה צריך להשתמש במילים גסות.

יכול להיות שזו דרך שלו לבטא מצוקה

יכול להיות שהוא מנסה להתקרב אליכם וכדי להפעיל אתכם הוא משתמש באסטרטגיה שלא תוכלו להישאר אדישים כלפיה.

יכול להיות פה הרבה אולי, מה שבטוח שלתת לו עונש או לעשות משהו שירגיש שזה חמור בדרך מרחיקה, לא תפתור אף תרחיש שהעליתי פה כדוגמה. וגם לא תפתור תרחישים אחרים.

אפשר ורצוי להפריד בין חינוך ילדים, לבין תגובה ותקשורת בבית. במיוחד כשזה משהו שחוזר על עצמו.

כשילד עושה משהו שלא לרוחך, תצייני לך את זה בראש. לא צריך "לחנך" אותו לזה באופן מיידי.

למשל את רואה שהוא זרק עטיפה על הרצפה, והוא עייף ומוצף ועצבני, לא יקרה כלום אם את תרימי את העטיפה ותצייני לעצמך שזו נקודה לעבוד עליה בזמן שהוא קשוב.

בזמן שהוא אומר את המילים האלו, תנסי לקלוט רמזים מהסביבה מה יכול לגרום לו להגיד אותם.

האם הוא ביקש לפני כן משהו ולא הירשת לו? (שזה בסדר, רק שזה שופך אור שהוא כרגע מתמודד עם דחיית סיפוקים)

אולי חזרתם הביתה וחם לו?

האם הוא משועמם?

האם הוא מבטא מצוקות בעוד דרכים והמילים האלו זו עוד דרך?

איפה הוא ואיפה את עומדים/ יושבים כשזה קורה?

האם זה קורה גם בגן? גם ברחוב או רק בבית?

בנוסף לכל זה, אפשר להגיד:

אני מבינה שאתה נסער/ עייף/ עצבני/ שילדים הציקו לך

ועכשיו הלב שלך עמוס וקשה לך להירגע.

מה יעזור לך להירגע?

אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?

אתה רוצה להתקלח אולי?

אם הוא ממשיך להגיד מילים כאלו, לומר בפשטות, זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלו. אם תרצה שאעזור לך להתמודד אני פה בשבילך. לא צריך להחריף כלום. ילד בבסיס שלו רוצה שיהיה נעים איתו.

רק שהוא לא יודע איך לעבור מהמצב שהוא נמצא בו למצב של רוגע ונעימות ושיתוף פעולה.

לגבי 2, פתרון טכני אפשרי הוא לסדר לו מזרון בחדר שלכם לידכם. יהיה לכם את תחילת הלילה בפרטיות, ובמהלך הלילה כשהוא מתעורר, במקום שאתם תקומו ותהרסו את רצף השינה שלכם, הוא יוכל להיכנס ולישון לידכם.

אם הוא בוכה, אפשר להניח עליו יד. או לתת לו חיבוק ארוך. שיצליח להרגיע את הפחד. ככל שתרחיקו אותו מכם הוא יצטרך יותר, ככל שתמלאו את הצורך בקרבה, הוא ירגיש חזרה מוגן ובטוח וישחרר מעצמו.

יש ילדים בני 10 שעדיין מתקשים להתמודד עם הפחד בלילות, המצב הביטחוני זה לא מפלצת בארון שאפשר לפתור עם לוכד חלומות או פנס.

הם באמת צריכים את החוסן שלנו קרוב קרוב.

ומספיק אזעקה אחת כדי לעורר את המצוקה שחוו בתקופות קודמות.

יכול להיות שלשבת לידו לא פותר לו את המצוקה, יכול להיות שהוא צריך יותר קרבה כמו מגע ולכן גם לשבת לידו שעה לא עוזר.

תנסי לחבק אותו ארוכות לפני השינה, לעשות מסאג והרפיה לפני השינה. אולי זה יקל עליו וההרדמה לא תהיה כ"כ ארוכה.

תשאלי אותו מה יכול להקל עליו. לפעמים בגיל 6 כבר מספיק מודעים למה מרגיע. לא תמיד, אבל שווה לנסות.

כנראה שעוברת עליו תקופה קשה, וזה מתבטא הן בפחדי הלילה והן בדיבורים הלא יפים.

הדרך הנכונה והקשה היא לשדר לו הכלה והבנה ואהבה, להראות לו שאתם דואגים לו ורוצים בטובתו, רוצים שהוא יהיה רגוע ושליו ושפשוט יהיה לו טוב... אבל כאמור, זו הדרך הקשה והארוכה.

אפשר בינתיים להיעזר בטיפים נקודתיים -

בשביל הלילה: לומר איתו קריאת שמע מלאה בטון איטי ורגוע, לשיר לו מספר שירים שאתם קובעים מראש, לקנות לו בובת חיבוק ש"תגן" עליו, להשאיר מנורת לילה אם אין...

בשביל המילים הלא יפות: לומר בטון תקיף אבל רגוע שאצלנו בבית לא מדברים ככה. אם הוא ממש מרגיש צורך לדבר ככה - אז שיצא החוצה (לא ממש לצאת החוצה, כמובן, אלא למרפסת אם יש לכם או להושיב על אדן החלון). ואפשר גם להגיב לו בצורה שתבטא את האהבה שלכם: "ואני דווקא אוהבת אותך ובכלל לא רוצה להרוג אותך" וכו'.

בהצלחה...

הגיוני שיהיה מסובך בהתחלה. ברגע שהיא תקלוט את זה את תראי שהיא מצליחה בלי בעיה גם בדברים דומים.

שזה אותו עיקרון רק עם יותר דרגות קושי.

בהתחלה היא ממש הייתה צריכה הכוונה בשביל להבין את הקטע של המטריצה אחרי כמה משחקים התחילה להיות טיפה יותר עצמאית וגם ברמות הכי נמוכות זה מאוד לא אינטואיטיבי להם הקטע של למלא מטריצה (לעומת שורות בודדות).

לא בטוחה שאני זוכרת, אבל ממש לא לגיל שנתיים.

בגיל שלה את יכולה ללמד אותה לסדר רק לפי צבע או רק לפי צורה, מספרים עדיין לא נדרש בגיל שלה (אפשר למיין בין 1 ל2). אח''כ תראי איך זורם לה, יש ילדים שאחרי שיקלטו את הקטע כן יוכלו לעשות מטריצה שלמה.

אבל עדיין יהיה לה שימושי וכיף לסדר רק לפי קריטריון אחד של צבע או צורה.

זה לוח מבלבל ממש.

יש את המשחק של הצורות בצבעים עם הלוח התכלת.

ההסתכלות על כל חלק, פעם כצורה ופעם כצבע היא אינטואיטיבית ברגע שנתרגלים את זה,

שזה הרעיון גם במשחק הזה.

לא הייתי מצפה ממנה להשלים את הלוח.

את יכולה לערבב את הכרטיסים ולבנות לה שני לוחות נפרדים:

אחד לפי צבע

והשני לפי צורה

וכל פעם ממיינים את כל הקלפים לפי אחד הקטגוריות ולא ביחד.

אחרי שהיא מצליחה את זה,

אפשר את הקטגוריות להכין בתור כרטיסים בשתי ערימות.

ערימת חפצים

ערימת צבעים

ואז צריך להרים פתק של חפץ

ופתק של צבע

ולחפש איזה כרטיס עונה גם על החפץ וגם על הצבע.

זה דומה למשחק למה כובע אם את מכירה והוא מיועד לגיל 4.

בקיצור נשמע לי תואם גיל.

עוד רעיון לחזק את ההסתכלות על חפץ מסויים בשתי קטגוריות שונות, זה חרוזים להשחלה.

פעם משחילים עיגולים ולא משנה הצבע

אח"כ משחילים ריבועים וכו

פעם אחרת, משחילים קודם כחולים לא משנה הצורה ואת ירוקים וכו'.

אח"כ מעלים רמה.

לפי צורה. קודם עיגולים אבל כן משנה צבע:

עיגול אדום, עיגול ירוק, עיגול כחול

ריבוע אדום, ריבוע ירוק, ריבוע כחול

משולש אדום, משולש ירוק, משולש כחול.

ואז השחלה בסט כללים הפוך:

קודם משחילים את כל הכחולים:

עיגול, ריבוע, משולש.

ואז את האדומים:

עיגול, ריבוע, משולש

ואז את הירוקים:

עיגול ריבוע משולש.

ואז עולים עוד רמה.

מכינים כרטיסים של צבעים וכרטיסים של צורות,

ואז מרימים שני כרטיסים אקראיים מכל ערימה ומשחילים את החרוז שעונה על שתי הקטגוריות.

(שזה בעצם העיקרון של משחק המטריצות, רק הויזואליה מבלבלת)

לעשות איתו ועשתה ממש יפה והוא לא עוזר כמוני😅

אולי כי זה היה פעם ראשונה לקח לה זמן לתפוס את הקטע

בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...

קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.

לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.

ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...

ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️‍🩹❤️

עברו שנים

העלתה את זה מהאוב

אם חלילה שוב יקרה,

תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..

ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך . 

יכול להיות שהיא מדקנת...

ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...

כדי שלהבא לא יקרה.

אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...

משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.

את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול 

לה לאסוף אחרי שאתם הולכים

אופציה אחרת - תביאי איתך שקית לבגדים משומשים ותכניסי מיד. אני תמיד כשהתארחתי או ישנתי מחוץ לבית - אף פעם לא השארתי תחתונים זרוקים בחדר. ואני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שבלי קשר יכולים להיכנסאנשים לחדר באמצע האירוח אז כדאי להימנע מלהשאיר בגדים אינטימיים (גם לא משומשים) בחוץ

סיטואציה מאוד לא נעימה. ממשש

חיבוק♥️

ועל המיטה שלי

כשהיא לקחה את המגבת זה נפל ונפתח

וחוצמזה שהייתי באמצע להתארגן מהמקלחת, כמובן לקחתי איתי הכל הכל 

היא לחוצת כביסה. הייתה חייבת לקחת כל מה שאפשר. אוף בא לי למןת

והאמת? תני לזה רבע להירגע. אולי גם היא הייתה מובכת ותחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת. וכן הייתי מבקשת מבעלי שידבר איתה ולא תכנס עד שאתם יוצאים

קודם כל בשבילי זה ממש חדירה לפרטיות להכנס כשאת עוד בשלבי התארגנות... זה כבר לא נעים.

בעסה ממש על הפדיחה והאי נעימות שלך!

אני רק ינחם אותך שכנראה הייתה כ"כ חדורת מטרה על הכביסה שלא עניין אותה בטח כל המתרחש מסביב, העיקר שהגיעה לכביסה...

זאת אומרת לא היית לבושה לגמרי? נכנסה בלי לדפוק?

מנסה להבין את הסיטואציה 

זה באמת נשמע חולי.

מבינה את הפדיחה שלך, רק שיהיה ברור לך שההתנהלות שלה לא תקינה.  שבעל יבהיר לה שהיא נכנסה לרשות הפרט..

לא הבנתי מה הלחץ לכבס כשאת עוד מתארגנת ...

אבל נראה לי שבסוף כדאי לך לנסות לשכוח מהמקרה... אל תעמיסי על זה דימוי גוף וכו'.

ואם מותר לי- סליחה אבל הצחיק אותי הצורך לשאוב את הריצפה בגלל תחתונים שנפלו 🙈 נשמע קצת הזוי...

הבעיה האמיתית היא שזה פגע לך בביטחון העצמי

כמה אפשרויות. את יודעת מה הכי יעבוד.

או שבעלך ידבר עם חמותך כמו שכתבו פה

או שתנסי להיות מסודרת יותר שם (במסגרת האפשרי. אפשרי?)

או שתנסי לעשות עבודה בעצמך שההערות/מעשים כאלו לא יפגעו בך.

השלישי הכי חשוב. בסוף היא עושה את זה מכוונה טובה, ואתן פשוט מאוד שונות.

פשוט לא לעניין להיכנס לחדר שמתארחים בו.

בעיני ממש חשוב להגדיר עכשיו גבולות כאלה

ואולי אפילו להגיד לה שאתם תדאגו לשים הכל מסודר במכונה כשאתם יוצאים..

סתם חושבת בקול, תראי אם מתאים לך.

את מתארת שחמותך חולת ניקיון.

שבת יוצאת אחרי שלכולם יוצאת הנשמה.

האם מתאים להתקלח בבית החמות בסיטואציה הזו?

מתי תכננתם לצאת?

אני הכי יכולה להבין אותך, שאת רוצה המשך של הפרטיות עד שאתם עוזבים,

אבל גם יכולה להבין אותה שהיא רוצה כבר להפעיל מכונה מיד במוצ"ש.

גם אותי משגע שכל הבגדים והמגבות הכל מפוזר בבית במוצש, ואני ממש ממש לא חולת ניקיון. אז מה היא..

אני חושבת שהתיאום ציפיות פה צריך להיות לגבי העזיבה.

מתי נכון שתעזבו כדי שהיא תוכל לנקות ולארגן את החדר אחריכם (ופחות יש סיכוי שהיא תסתפק בניקיון שלכם אחריכם אם היא חולת ניקיון. היא תרצה לנקות בעצמה)

ומצד שני לא נכנסים לחדר עד שאתם מוציאים את כל הדברים שלכם מהחדר. בסיסי.

(זה יכול להיות בגלל בגדים פרטיים וזה יכול להיות בגלל תכשיט יקר ששמת במקום מאוד ספיציפי וזה יכול להיות בגלל ציוד מסוכן שיש לכם בחדר (נשק למשל).

שטיפה של החדר נניח אפשר לחכות עם זה חצי שעה, להפעיל מכונה חצי שעה באיחור, או לגלות שאחרי שהפעלת מכונה יש עוד מגבת גוף מסתובבת זה ממש מעצבן.

פה אני חושבת שהיא צודקת וספציפית לגבי הכביסה כדאי לעשות מאמץ עילאי לוודא שאין טקסטיל שלה בחדר השינה שלכם במוצש כשהיא רוצה להפעיל מכונה. אולי תביאו איתכם מצעים ומגבות.

אולי כדאי שתארגני את החדר מיד כשהגברים יוצאים לערבית, כשבעלך חוזר הוא יעזור לך לארגן ורק אח"כ תעשו הבדלה.

בזמן הזה שחמותך תתעסק עם המטבח או משהו.

זה יכול לענות בדיוק על הרבע שעה החסרה שתסדר לכולם את הלו"ז ותאפשר לכם לצאת מהחדר עם מזוודות סגורות לפני שהיא נכנסת אליו.

לגבי בגדים אישיים, באמת כדאי לקנות שק ייעודי ומסומן לבגדים משומשים. ובגדים נקיים לאחסן בתא ייעודי בתוך המזוודה.

מותר לך להיות מבולגנת, זה לא חטא. הדבר היחיד שצריך לפתור פה, זה את הפער בינך לבין חמותך בנקודות חיכוך האלו. תסתכלי על זה ככה ולא כשאשמה/ בושה על מה שאת.

במהלך השבת היא מכבדת את הפרטיות שלכם שם? יש מפתח לחדר?

בגלל הרגישות הגבוהה שלה לניקיון, כדאי לוודא שהיא לא מפרה צרכים שלכם. לפעמים מפתח עושה את העבודה מצויין. היא לא רוצה לפגוע לכם בפרטיות,

היא רוצה שהבית שלה יהיה נקי.

כשמגדירים את זה ככה יותר קל למצוא פתרונות שמכבדים את כולם.

לגבי הדימוי גוף אין לי מה להגיד אבל לא בא לי להשאיר בלי התייחסות, אז חיבוק גדול!

את טובה וראויה! 💚

אצלנו ההורים שלי כאלו !!

וואי על כמות הפדיחות !!! מאז שהיינו ילדים, למשל היו מסדרים לנו את השולחן וזורקים לנו בטעות ציוד...הכל מהר בלי מחשבה. וזאת הנקודה.

פשוט ממש ממש מנסה להיות מסודרת שאני אצלם, לא משאירה כלום בשום מקום, אפילו לא לדקה ומחשבת כל דבר שאני עושה. נגיד נכנסתי להתקלח ואני יוצאת להתארגן, אני מודיעה שלא סיימתי ולא להיכנס עד שלא ניקיתי.

להגיד לך שזה נעים? לא.

אבל אני לא מתעסקת עם חולי סדר וניקיון, לא יעזור כלום.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות

לא יפה לצחוק, אבל כתבת את זה כל כך חי שהרגשתי את הפדיחה בכל הגוף שלי

ואני מכירה ומלמדת שלא נכנסים לחדר בלי רשות! מכבדים את הפרטיות, כן, גם הילד שויתר על החדר שלו לא נכנס עד כל האורחים עושים צ'ק אאוט, או שמוודאים שסיימו.

ואם צריך משהו - מבקשים רשות!

והאמת נראה לי שהפריחה היא שלה, כי היא זאת שהפילה ולקחה, ולא שמה לב

אוף

לפחות תנצחי בתחרות פדיחות 

לנעול את הדלת כל פעם כשאתם בפנים שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותך.

את אנושית!!
זה בהחלט היה יכול לקרות גם לי...
חיבוק גדול. איזו סיטואציה קשה וכואבת.

האמת היא שהיא קצת הביאה את זה על עצמה. לו אני חמות שנכנסת עכשיו לחדר של כלתי עוד לפני שהם יצאו מהבית (מה שלא יקרה!! בע"ה), ברור לי שאני יכולה ליצור פאדיחות.

היא יצרה את הפאדיחה, לא את.
את לא רובוט, ולא צריכה להיות רובוט.
כשהבן של בעלי ישן אצלנו בחדר שבו יש עוד ילדים, אני לא נכנסת. אם אני צריכה פתאום טיטולים, אני דופקת בשקט, כדי שאם הוא יבין את הרמז, הוא יוכל להתארגן ולפתוח.

אם לא פתח- בעיה שלי! לא שלו. 
אין מצב להפתיע אנשים מבוגרים ולהתעסק בכלי המיטה שלהם. זה מזמין בושה לשני הצדדים!
 

עם הארוחת ערב כי לא נורא לא צריך לקום מוקדם...

אין אי אפשר לתכנן כלום פה. 

מסחרר ומבלבל

כאילו מישהו משחק בנו 

הוא בנה על חופש יותר ארוך

אני בקושי שמתי לב למלחמה הזו

בלי חדשות

אזעקה אחת בבוקר

כשחזרתי מהעבודה לרגע שמתי וויז והדרך היתה פנויה לגמרי

ואז נזכרתי

כן יש מלחמה

הכבישים פנויים

טוב שזה נגמר

כבר ברור שזה לא מועיל לכלום 

זה מטריף אותי

אתמול בלילה

אין לימודים

היום בערב

מחר סבבי כרגיל מה סבבה ומה כרגיל.

יום ככה יום ככה

התנודות החדות האלה

הזיה

אז עכשיו כבר כולם אוהים אותנו ונוסעים לטייל בטהרן?

איף

כבר קרה שבבוקר החזירו פתאום ללימודים.

את כנראה לא היחידה שזה הטריד אותה😉

אבל בסוף אני כן שמחה שחוזרים

עם כמה שזה מבלבל

לא מתאים לי עכשיו מלחמה🙈

סוף סוף משהו חיובי יוצא מזה שלא חזרנו לשגרה משאגת הארי. רצף מילואים מקצת אחרי פורים.

אנחנו ממילא הפוכים, קצת ימינה קצת שמאלה לא משנה הרבה.

לא הרגשתי שום אפס, שום מאה, לא מבינה על מה אתן מדברות חח אנחנו בעננה מתמשכת של בלאגן.

כבר לא מתרגשים מכלום 😄

גם לא הייתי מתרגשת אם היו מקפיצים עכשיו לסבב נוסף.

מעניין מה יכול לקרות שכן יפתיע אותי.

וקצת שמחה שהירי היה גם עלינו ולא רק על הצפון, אולי זה הכי מפחיד אותי שנקבל בשלווה וכמובן מאליו ירי על הצפון.

במובן מסויים היום הזה בבית עם כולם עזר לי להתאפס  דווקא.

גם כשהן חיוביות... (אם כי ברור שאני מעדיפה את הצד החיובי)

אבל בעיקר לא ברור לי - חזרו לשגרה כי נגמרה המלחמה או רק כדי לא "להשבית את המשק" וכו'?

כלומר - אפשר לגמרי להסתובב חופשי בלי חשש או שלא?

ככה מובן מהחדשות.

ביבי העדיף להקשיב לטראמפ...כדי לא להלחם בלי תמיכה של ארהב.

אני דווקא שמחה לחזור. היו לי הרבה תכניות לימים האחרונים האלו שנשארו לי לעבוד, וחבל לי להפסיד.
 

אבל לילדים שלי היה ממש קשה ההודעה שפתאום כבר חוזרים (למרות שבבוקר נתתי לכל אחד מהילדים לנחש כמה זמן תהיה המלחמה הזאת, ואחד מהם אכן ניחש שזה יהיה רק יום אחד... הוא באמת קיבל את זה יפה כשהודיעו שחוזרים. אבל האחרים ציפו למשהו ארוך יותר...)