איך אפשר למצוא?

לא בא לי שכל הישוב ידעו שאני מחפשת טיפול ..

מאיפה משיגים המלצות?

שמעתי דברים טובים על רבקה יונית לביא

לא סגורה אם היא מטפלת...

הייתי אצלה בטיפול אחד

זה סגנון מסויים..

אבל מיוחד

שווה לנסות בעיני

לא יודעת אם היא מטפלת זוגית

אם היא לא תהיה לך טובה תבקשי ממנה המלצה על מישהי נוספת. בטח היא מכירה... אנשי טיפול מכירים קולגות...

ויש גם את שרה יעל ברויאר

סגנון אחר גם

(בזמנו דיברתי עם שרה יעל בעקבות המלצה של חברה ושרה יעל הפנתה אותי לרבקה.. חשבה שתהיה לי יותר מתאימה..)

אמנם לא גב ההר אבל גם לא מאוד רחוק

כאילו..זה המצב היום?

וואו איזה מטורף

לא ציפיתי

חשבתי ש300

אין מקצוע שנשאר באותה רמת שכר של אז.

המחיה התייקרה דרמטית בתקופה הזאת ולכן צפוי שהמחירים יתעדכנו.

מה שכן- שימי לב להכשרה של המטפלת. יש הבדל בין מישהי שעברה קורס  קצר לבין מטפלת עם הכשרה קלינית מקצועית ורחבה. זה הבדל משמעותי.

ועצוב גם,בעיני......

לעשות כסף מצרות של אנשים.....

מה שכן. זה משמעותי בעיני כמה זמן לוקח כל טיפול.

כלומר.

טיפול של שעה או שעה וחצי- הגיוני שיהיה הבדל במחיר.

ואני תמיד אמרתי לעצמי שאם אלמד טיפול כלשהו אקח 200-250 שח לשעה.

בתור אחת שצורכת שירותי טיפול למינהם- זה בעיני פשוט עוול למי שאין לו כסף.....

(לגבי רבקה יונית, זוכרת שהיא לא מגבילה בזמן פגישה.... וגם אם גלשנו מהרבה מהתכנית המקורית היא זרמה עם זה לגמרי בלי תוספת תשלום...ראוי להערכה בעיני)

שזו לא עבודה שעובדים בה 40 שעות בשבוע (לפחות לפי מה שידוע לי, לא נראה לי מטפל יושב בחדר ומקבל 8 מטופלים ביום בזה אחר זה).

בנוסף, נראה לי מי שמטפל באופן פרטי הוא למעשה עצמאי, אז מתוך השכר הזה הוא צריך להפריש לעצמו פנסיה וכו'

שלא נדבר על להשכיר קליניקה או מקום לטיפול.

לא נראה לי נהיים מליונרים מזה, ובטח ובטח שזה לא להרוויח כסף מצרות של אחרים

זה מקצוע, לומדים אותו כדי לתת כלים לאנשים אחרים ולקדם אותם.

לא מנצלים פה מצוקה.

יש הרבה עלויות מאחורי הקלעים.

אי אפשר לעבוד בזה באותה אינטנסיביות כמו מקצועות אחרים, יש ביטולים שהמטפל סופג..

לכל דבר יש מחיר.

כשהיינו אצל קלינאית תקשורת לפני יותר מ5 שנים היא לקחה מחיר דומה.

וזה טיפול יותר "קל" למי שכבר מומחה.

חוץ מזה שבטיפול טוב חוסכים זמן טיפול שזמן שווה כסף.

ככה שבשביל טיפול טוב כדאי להשקיע.

אם הטיפול לא טוב אז באמת מבאס לשלם ולא לקבל תמורה שמצדיקה את המחיר. אבל קשה לדעת מה יעבוד ומה לא. זה תלוי בכמה גורמים.

אם מחליטים ללכת לטיפול כדאי לבוא בגישה חיובית ולהבין שמהצד אנחנו לא יודעים את הכל.

כדאי לבחון אופציות להחזרים כדי להקל על התשלום. גם אם מחליטים לא ללכת כי המחיר מכביד מדי, זה כואב אבל לא אשמת המטפל שלוקח מחיר ריאלי עבורו.

זה נראה לי ממש לא בקטע של לעשות כסף על חשבון צרות של אחרים...

אנשים צריכים להתפרנס, זאת העבודה שלהם. כמו בהרבה תחומים, יש עליה במשכורות עם השנים, וגם בזה. מלבד זאת יש המון הוצאות של עסק פרטי, קליניקה, ביטוחים, הדרכות, השתלמויות מקצועיות ועוד. מחישוב ששמעתי פעם, מתשלום של טיפול מה שנשאר נטו יכול להגיע ל-40-50% מהסכום.

אגב, מכירה מטפלים שמקבלים מטופלים בהתנדבות (בלי תשלום או תשלום מינימלי) *בנוסף* למטופלים הרגילים שלהם. אבל זה בקטע התנדבותי ומעבר לצורך להתפרנס.

@תקומה

@אמאשוני

@צלולה

אפשר לא להסכים

וכנראה שנשאר חלוקות

כאחת שצורכת מידי פעם טיפולים שכאלו

ואני מאוד בגישה חיובית

ואני גם מהצד המטפל (תחום אחר אומנם, לא טיפולים נפשיים)

אני עדיין חושבת שלמרות שזה לא נשמע יפה זה מה שזה. עושים כסף מצרות של אחרים.

כמובן בלי להתכוון, אבל כיוון שזה מחיר השוק אז זה מה שאנשים לוקחים.

אבל בסופו של דבר

אנשים מהמעמד הבינוני, שחיים רמת חיים רגילה. באמת אנשים פשןטים, כמוני למשל, שחיים סבבה. לא מתקמצנים על כל דבר, אבל חיים בפשטות. כאלה שמוכנים להוציא כסף על ערכים או על רווחה נפשית, אבל בהחלט מחשבים את ההוצאות הגדולות כי אין מאיפה,

בסוף,

זה יקר, וזה יקר מאוד.

ולא פעם ולא פעמיים החלטתי לוותר על טיפול בגלל עניין כספי.

מנסיון העבר, לטיפול אפקטיבי לוקח לי לפחות 4 פגישות.

לרוב, זה גם מסתיים לאחריהן ואני לא מושכת יותר.

חושבת שיש הרבה אנשים שזקוקים ליותר.

ברור שאם יש משהו שיפתור את כל בעיותיי אני אשלם כמה שאצטרך, אבל בסוף, כולנו יודעים שבאים, פותרים את המצוקה, מקבלים ממנה גם קצת כלים לחיים וממשיכים הלאה- עד האתגר הבא.

אז כן,

בכנות, אם זה היה עולה 200, ואפילו 250 שח לפגישה הייתי באה. כי 1000 שח זה משהו שאנשים כמוני יכולים להוציא, בשביל רווחה נפשית.

אני מוכנה להשקיע ולהצטמצם החודש לטובת העניין. כי חשוב לי לחיות טוב.

אבל כשפגישה עולה 400 שח, אז 1600 זה כבר הרבה יותר מידי.... בטח אם טיפול רציני זקוק ליותר זמן.

ואני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי את זה, בשביל אירוע נקודתי.

וזה בלי לדבר על זה שלפעמים לא מתחברים למטפל, ולפעמים זה לוקח זמן להבין שאנחנו לא משדרים על אותו גל.... ואז עוזבים אחרי פגישה או שתיים.

אז למה זה גורם?

בעיני, זה גורם לזה שאנשים מגיעים רק כשהם ממש במצוקה. ממש. שהגיעו מים עד נפש. והם מגיעים לקצה של- החיים כבר לא יהיו לי שווים בלי זה, אין לי מה להפסיד, אשים את כל כספי והעיקר שאצליח לחיות. ומאוד מצטמצמים בשביל זה.

אז בעיני לזה קוראים לעשות כסף מצרות של אנשים.

כי גם אם נאמר שהם צריכים להוציא 50 אחוז מההכנסות (אגב, נשמע לי לא הגיוני, ביטוחים זה לרוב לא קיים בטיפולים נפשיים, וגם אם כן, העלות היא כמה מאות בחודש לכל היותר, קליניקות- לרוב זה חלק מבית המטפל, ביטולים- יש להם תנאים כמו- ביטול עד x זמן מחייב תשלום מלא/חלקי, וכן על זה הדרך.., והשתלמויות וכו- ברור. אבל זה בכל תחום שמכבד את עצמו)

אז גם אם נאמר את כל זה,

אפשר בעיני למצוא דרך לתת שירות במחיר הוגן יותר.

רוב האוכלוסייה לא חיה מעלות כזאת לשעה, ומסתדרת.

ושוב, לא מדברת על להוריד את העלות לרצפה, אבל וואלה, 250 שח לשעה נשמע לי ככ פייר. אפילו תגידו 300.

נותן לאנשים להגיע, ונותן גם להם להתפרנס בכבוד.

ואני לא באמת רוצה להכנס להם לחיים... אבל אם אי אפשר לקבל מטופלים בכמות גדולה בגלל קושי המקצוע, אז אפשר גם למצוא משהו אחר מהצד שישלים את זה.....

זהו.

פרקתי את אשר על ליבי.

לא אשכח את ימי הרווקות שהלכתי לטיפולים שונים והוצאתי את כל כספי על זה.... ולא היה לי שקל על הנשמה.

וגם לא את הטיפולים השונים שהלכתי במשך החיים...

ופגשתי כל כך הרבה סוגים של מטפלים.

וכל כך הרבה עלויות.

ומעניין שאלו שבסוף עזרו לי היו דווקא לא אלו עם המחירים בשמיים.... (זוכרת אפילו מטפלת שלקחה 500 שח, לפני 9 שנים... תארו לעצמיכן כמה זה היה יקר אז... בעלת שם דבר, מנהלת מכון.. הלכתי אליה ל2 פגישות כי אמרתי אולי לא הבנתי מה היא מביאה... וואלה. לא עזרה לי כמעט בכלל.....)

וזוכרת.

שהבטחתי לעצמי

שאם יום אחד אלמד טיפול

אקח מחיר שפוי

שיתן לאנשים להגיע

לתת לעצמם רווחה נפשית

וגם קצת רווחה כלכלית.....

מסכימה עם כל מילה

מצטרפת.וזה בדיוק מה שרציתי לכתוב

250-300 לשעה בעיני זה די והותר

זה עניין של איך את מסתכלת על השוק ועל הדרך לעבוד.

מבחינתי אף אחד לא "חייב" לי שום דבר. אני עושה את הבחירות שלי, ואני יכולה להחליט איפה אני משקיעה את הכסף שלי, ואחרים עושים את הבחירות שלהם ומחליטים כמה תשלום לגבות על השירות שהם נותנים.

את מנסחת את זה בצורה כזו, שנשמע שיש כאן משהו שמצופה להיות מעין "וולנטרי", מכיוון שזו עזרה לאנשים, אז צריך לאפשר את זה.

ואני לא מסתכלת על זה ככה.

זו קודם כל עבודה, אחר כך זו גם עבודה עם משמעות.

האם יש מי שלא יוכל לקבל טיפול ראוי בגלל זה? יכול להיות שכן. אבל ככה עובד שוק חופשי. כל אחד לעצמו.

מה אפשר לעשות? מה שהמדינה עושה. יש מימון לטיפול גם מטעם קופת החולים. נכון, התורים ארוכים מאוד, נכון נדרש הרבה שיפור. אבל זה קיים ואפשרי במחיר של עשרות שקלים לטיפול.

מה עוד אפשר לעשות?

ביטוח בריאות פרטי למשל. ואז אמנם משלמים סכום לביטוח כל חודש, אבל זה מאפשר לקבל טיפול נפשי בסבסוד. נגיד 100₪ לטיפול.

אז זה לא שאין כאן אופציות אחרות בכלל.

נכוך, זה מצריך מחשבה. ונכון, אם היו גובים 1000₪ לטיפול זה היה אמנם לגיטימי בעיניי אבל מוגזם. אבל זה לא הסכום, ועדיין יש כל מיני אפשרויות ואפשר לבחור למי ללכת. ככה זה עובד ובעיניי זה בריא ונכון שככה זה יעבוד

שאירוע נקודתי שפותרים בטיפול וחוזר חלילה, לדעתי לא טופל

טיפול טוב לדעתי אמור לרדת ולגעת בשורש ולתת כלים להתמודד איתו גם ללא נוכחות המטפל, כשמשתמשים בכלים שעלו אז. זו בעצם ההתמודדות שאמורה לקדם אותנו. לדעתי יש הרבה תלות בטיפולים נקודתיים לא כי אנשים מגיעים למצבי חירום בגלל עלויות. אנשים משלמים, והרבה. התחום בפריחה מטורפת. זה יותר בגלל שזה לא תמיד יורד לחיי המעשה ,תכלס. וגם כי זה לא זב ג וגמרנו. תהליכים לוקחים זמן. אבל זה לא אומר שהטיפול צריך להיות ארוך בהכרח. יכולה להיות תקופה בין טיפול לטיפול ועדיין התקדמות גדולה. תלוי בכל אחד בעצם.

(ואומר במאמר מוסגר שלדעתי הלא מקצועית בעליל, לרוב השורש הוא אותו אחד לדעתי, שחוזר בצורות שונות, במופעים שונים, מול אנשים שונים.רק קשה לנו לזהות אותו במלבושיו השונים)

מקווה זתמצאי מענה שיהיה מדויק לך במחיר שהוא גם הוגן וישים עבורך)

לוקח הרבה יותר זמן, להערכתי כ15 פגישות מינימום ורוב לפחות חצי שנה.

לצפות לשינוי בפרק זמן קצר זה לרוב לא קורה ובאמת לא מצליח

מהצד של המטפל

ומסתכלת מצד אחד בלבד שבו לא רואים ולא מבינים בכלל, את היקף ההוצאות

וכמה שהמקצוע בסוף לא רווחי בכלל אם לא לוקחים מחיר גבוה

יש בהחלט ביטוח!

יש הדרכות שבועיות שעולות הון!

יש לימודים כמעט תמידיים (נראה לך רעיון טוב ללכת למטפל שלא לומד ומשתלם כל הזמן בחידושים ובשיטות שונות ? כמו רופאים)

יש שכירות של קליניקה, גם אם היא חלק מהבית, אז כן, שילמו עליה גם. (בית גדול יותר עם קליניקה וכניסה נפרדת-עולה יותר!)

ויש טיפול נפשי אישי של המטפל, שלא יכול לטפל באחרים בלי להיות מטופל לפחות חלק מהזמן

ועוד ועוד

וזה רק על קצה המזלג

(וכמובן לא מדברת על מטפלים שונים במרכאות, שלא ברור מהי הכשרתם ומהי באמת רמת המקצועיות והמומחיות שלהם, שמימלא ישקיעו הרבה פחות בהכשרות ובהדרכות וכו)

אז אולי מהצד זה נראה שעושים הון

אבל באמת-זה ממש לא כך.

ואדרבה, אם את יכולה כנסי למקצוע ותראי מה זה כולל 

ואגב

רוב המטפלים

לפחות ברוב הזמן

עובדים במקביך גם במסגרות ציבוריות ולא רק בפרטי,

ושם

מקבלים שכר זעום שלא מתחיל לגרד את כל ההשקעה והשחיקה במקצועות הללו

אז כן הפרטי יעלה ביוקר

כי המטפל בסוף גם צריך להתפרנס, ולא בדוחק (וצריך להתנצל על זה?)

והמטופל יכול לבחור ללכת לטיפול לא בפרטי (יודעת שמסובך ומורכב יותר, אבל קיים)

אני מהתחום וקשה לי מאוד שלוקחים 400 לשעה

אני ממש מבינה מאיפה זה הגיע ולמה

אבל חושבת ש300 זה מכובד.

אלא אם כן יש איזה מטפלת עם שיטת קסם מיוחדת שמרפאת אנשים ואז שתיקח גם 500 אם צריך..

וזה כואב כי המון זקוקים לטיפול ולפעמים זה פשוט לא מתאפשר כלכלית.

אני לא מסכימה עם זה שזה לעשות כסף מצרות של אחרים

מטפלים רוצים להתפרנס בכבוד, יש להם מקצוע שהם השקיעו ולמדו ואם הם מטפלים טובים הם ממשיכים ללמוד ולהיות מודרכים

יש הוצאות קליניקה, הפרשות של עצמאיים

לא חושבת שמי שלוקח 400 נהיה עשיר וגם לא עמיד מאוד, זה מובן הסכום

אבל מהצד המטופל זה מאוד מתסכל, כי להמון אנשים זה סכום בלתי אפשרי, ואז הם הולכים רק כשאין להם ברירה ונקרעים בשביל להוציא את הסכום הזה

וזה מתסכל, אין לי דרישה מהמטפלים לקחת פחות, אני כן מצפה שיבינו כמה זה מאתגר להמון מטופלים ולא יאמרו אמירןת בסגנון: 'אם תבינו כמה זה משמעותי לכם אתם גם תוציאו את הכסף'

וואלה לי היו סיטואציות שחשבתי שהטיפול יהיה משמעותי ונצרך, אבל פשוט לא היה לי איך להוציא 1600 שח בחודש.

גם אני חושבת אלף פעמים לפני שלוקחת טיפול כלשהו, בכל תחום, בגלל העלות והלחץ הכלכלי. יצא לי לוותר על טיפול בגלל זה. ויצא לי להחליט שזה מספיק חשוב כדי להוציא חסכונות בשביל זה.

אבל אני מכירה גם את הצד השני ומבינה שאם המטפל רוצה להתפרנס- זה סכום הגיוני. לעצמאי יש המון הוצאות (לא הזכרת פנסיה, ביטוח לאומי, מע"מ. ביטולים גם עם התנאים זה המון כי לא גובים על מחלה וכד', או מטופלים שהודיעו בזמן אבל לא הצליחו למלא את החור. הדרכות שבועיות, השתלמויות במימון מלא בלי השתתפות של מקום עבודה. וזה רק מה שאני חושבת עליו בשלוף ומניחה שיש עוד הוצאות).

אז ברור שאשמח אם יהיו מטפלים יותר זולים. אבל אני לא מצפה ממטפל שזה מקור ההכנסה שלו להפחית עלויות. מי שקריטי בשבילו יכול לברר איפה אפשר לקבל טיפול בתשלום מופחת (דרך הקופה, הרווחה, עמותות שונות). זה בהחלט לא פשוט.

עובדת כבר לא מעט שנים בתחום טיפולי, מעולם ללא כוונה לעשות כסף מצרות של אחרים אלא לסייע ולעזור לאנשים עם הידע והכישורים שלי.

מאחורי התשלום שאני גובה מסתתרים תשלומים רבים שאני משלמת בעצמי.

תוהה אם את אותה אמירה אומרים גם על רופאים שלוקחים תשלום גבוה על ביקור פרטי

מי שאני הייתי אמלו\אצלה, מלבד אחת שבאמת עזרה בזכות אסימון שהיא הפילה-

התחושה הייתה שהם מורחים לי את הזמן!!!

כאילו הטיפול זה משהו ארוך ואינסופי שהיעד שלו מטושטש, ולכן צריך עוד פגישה ועוד ועוד ועוד...

אחרי שנה התקשרתי למטפל ההוא ואמרתי לו שאני לא צריכה שהוא יהנהן לי. אני צריכה קונטרה. מישהו שיעמת אותי מול המחשבות שלי. מישהו שלא יהיה השיקוף שלי, למקרה שאצליח להגיע לתובנות בעצמי.

הוא כמובן הציע שנפגש, ונדבר על זה בטיפול...

אבל הבנתי שאתו אני כבר לא אמשיך.

הייתה מטפלת אחת שבאמת עזרה לי תוך 2 פגישות.

היא פשוט זיהתה משהו שאני חשבתי שכבר סיימתי עם זה- ובעצם זה עדיין המשיך.

וכשהיא אמרה לי את זה- האסימונים נפלו בצי'ק.

תוך יום (!) הרגשתי שיפור רציני ביותר.

וזה אחרי שנים שהסתובבתי סחור-סחור בתוך סבך של קונפליקטים רגשיים.

אחרי שהיא אמרה מה שאמרה- ידעתי איך לעזור לעצמי.

ומשם הדרך כבר הייתה קצרה הרבה יותר.

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן