כמה דברים שהייתי עושה ממחר בע"ה

א. מנסה אולי לא לשהות לידו, אלא ישר כשמגיעים לגן אז להפרד לשלום עם נשיקה חיבוק, ולהשתדל לא להעביר לו שאת חוששת שיבכה או שאת לא שלמה עם זה

ב. אולי אני מגזימה, אבל בשביל השקט הנפשי הייתי שמה מקליט, כדי לדעת שהבכי זה רק מתוך געגוע ורצון לאמא, ושבאמת האוירה טובה בגן ולא עוינת

אין מספיק צוות.

תמונה רגילה של גן עירייה בישראל 🥺😰

אין מצב לתת נשיקה וחיבוק וללכת, הוא צורח ובוכה.

כי זה באמת קשה. חוויתי את זה עם הגדולה ובהתחלה נשארתי איתה עד שכבר בצוות אמרו לי שזה רק מקשה עליה , אז באמת נפרדתי לשלום קצר והם החזיקו אותה , והם התקשרו אחרי 5 דקות לעדכן שהיא נרגעה.

אחרי זה כבר עברנו שלב, בגיל 3, שהיא נכנסת לגן לבד ואני מנופפת לה לשלום מהשער..

כי גם בגן עירייה היה אותו סיפור בהתחלה

אני בטוחה שפשוט הראתי לה את החולשה שלי, לי בעצמי היה קשה לשחרר והיא הרגישה את זה כנראה והגיבה בהתאם..

עד שאני בעצמי שיחררתי

יש אולי בובה שהוא אוהב שיוכל להחזיק איתו בגן במהלך היום ולחשוב על הבית? אולי כרית קטנה (כזו של מחזיק מפתחות) שמודפסת עליה תמונה משפחתית שתהיה איתו בגן?

תדברו אחר הצהריים איך הולך, מה יכול לעזור לו..

גם אצלנו קשה אבל בצהריים אומר שהיה כיף בסוף.

ומצד שני יש ילדים שנראה שבוכים יום שלם. באמת מעברים זה לא קל...

ואם הוא מדבר טוב תנסי להבין אחהצ, לא בבוקר שהוא בלחץ, מה טוב בגן ומה לא טוב. איך הגננות, איך הילדים. נגיד אצלי שאלתי שם שם וראיתי שלגננת וסייעת אחת התחבר וסייעת אחת לא אוהב. או שיש ילדים שכן וילדים שלא, אז נגיד בחיים לא אשאיר אותו בבוקר אצל הסייעת שלא אוהב או ילדים שלא התחבר אליהם.

וגם, אם יש לך את האפשרות, זכותך לעשות לו ימים קצרים עדיין. זה לא כלא..

ובסופו של דבר תדעי שההסתגלות הקשה היא נורמלית ובריאה, ונורמלי שזה רק מחמיר כי פתאום נוחתת ההבנה לילד שזה מה שהולך להיות כל יום עכשיו. אףוזה בסדר ויעבור.

וגם כאב הלב והקושי להשאיר ככה הוא מובן, ותני לעצמך. זה קשה ❤

אני לא רוצה ללכת לגן, אני רוצה להישאר בבית עם אמא.

שאני לא שוכחת להביא לו את הבובה האהובה, ודואגת שהוא ילך עם הסייעת שהוא אוהב לקרוא ספר מפינת הספרים אני רואה שיותר קל לו.

ויש ימים קשים. ככה זה. אבל הם יודעים בסוף שטוב להם, פשוט אם אפשר עם אמא אז למה לא? ברור שהכי טוב לו איתך.

אני חושבת גם שכאמהות אנחנו מםרשות את האמירה הזו כזעקה "רע לי, אני צריך אותך לידי עכשיו" ובעצם מבחינת הילד, כמובן כשהמסגרת טובה ואוהבת, המשמעות היא "אפשר להיות איתך? אותך אני הכי אוהב. הגננת טובה. אבל הייתי רוצה להיות איתך כל היום".

אם תתייחסי ותעני לו כאילו הוא אמר את המשפט השני, ולא הראשון, נראה לי שזה יהיה יותר קל. זה בכל אופן מה שעוזר לי כל בוקר בכאב לב של לעזוב אותו...

כל מה שכתבתי כמובן כשאת בטוחה שטוב לו והוא מקבל יחס ומענה לבכי ולקושי. 

לילד שלי זה היה מעבר מאד קשה (שנה שעברה, גיל 3) במשך חודש הוא בכה בכניסה לגן, לפעמים גם לא רצה להיכנס, אחרי חודש (!) זה עבר.

השנה היתה לו הסתגלות חלקה ללא בכי.

הייתי מקשיבה קצת מבחוץ

הסייעת אמרה לי שהוא נרגע די מהר

זה היה קשה לחוות את זה, במיוחד שזו היתה תקופה שבעלי לא יכל לקחת וממני היה לו יותר קשה להיפרד.

אם אני מהוססת ודואגת ומגבירה את הווליום לש הרצון לגונן או לא מאה אחוז רגועה על הגן או הגננת

אז הילד מרגיש

קודם כל אני מתבוננת בעצמי ומדייקת את ההתמקמות לשי מול עצמי

וכשאני בטוחה

שיהיה לו טוב

הוא יסתדר

הוא יתרגל

זה לטובתו

הוא מסוגל

אז אני באה עם מלא אמפטיה ואהבה

אבל בבטחון במהלך

אני לא נשארת איתם מעבר לכמה דקות

מביאה חפץ מעבר

שקית עם נשנוש

עוזרת להם למצוא פינה לשבת

חיבוק ונישקה

אני אוהבת אותך ואיתך כל הזמן בלב

נותנת נשיקה יששמרו בכיס😉

והסבר מילולי על הסיטואציה

והולכת

כן גם אם בוכים

מהקתש מהגננתת לעדכן כשנרגעים

לרוב זה מהר מאוד

דווקא להאשר עוד ועוד לא עוזר בעיני

רק. יותר קשה

ו

כמי שעבדה במעון- זה שהאמא נשארת יותר, זה לא עוזר להסתגלות .  זה רק מגביר את הקטשי בפרידה אחכ, (הרי עד עכישו האמא הייתה איתי אז למה פתאום הולכת?!)

מציעה לתת חפץ מעבר, או פשוט להסביר ברוגע שהוא יכנס, תתחבקו ותלכי. לא להישאר יותר מדי, ולסמוך עליו ועל הצוות שהם יתמכו בו ויהיה לו שם טוב!!!

זה קשה מאוד, והפרידות האלה ממש מקשות להאמין שזה אפשרי, אבל לי זה עבד וגם ראיתי במעון שבו עבדתי כמה זה נכון וחשוב .

בהצלחה רבה!

שונאת את הימים הראשונים בגן 3...

מרגיש לי כל כך לא טבעי.

35 ילדים, שלא לומר תינוקות, מגיעים יחד למקום חדש, חברים חדשים, וביי.

הגננות מהממות ומקסימות באמת, אבל מלכתחילה זה נראה לי לא נכון, טראוומתי, לא טבעי, אכזרי אפילו.

יש לי גם ילדון בגיל הזה, שבוכה כל בוקר ולא רוצה ללכת, למרות שבסוף הוא נהנה, ואני בטוחה שיהיה לו מעולה בגן, כי הוא מאוד אוהב מסגרות, אבל איך הוא אמר לי? הם משגעים אותי, כולם בוכים וצועקים...

כפרה עליו, רגיל למסגרת של 6 ילדים... משרד החינוך חייבים להתעורר עם הקטע הזה שיש אלף ילדים בגן! 

הבת שלי רצתה לחזור מוקדם

לקחתי אותה ושאלתי אותה למה היא רצתה לחזור? ניסיתי להבין אם יש משהו ספציפי שמפריע לה..

אז היא אמרה לי- יש שם בגן המון הרבה ילדים וכולם צועקים🙈 יש יותר מידי רעש

מסכנה. צודקת. זה באמת כמות לא הגיונית בעליל של ילדים!

איך היא מביעה את עצמה

צודקת ממש 

גם ניסיוןשלי וגם של חברות שלי.

זה קשה לנו כאמהות, אבל זה טוב להם יותר כשהבעל לוקח, יותר קל בד''כ להיפרד ממנו...😬 גם אשת מקצוע הציעה את זה עכשיו לקרובים שלי עם ילד גדול ביסודי

בדיוק היום םגשתי אמא שהבן שלה גם בערך 2.9 והיא אמרה שממש קשה לו.

ולפותחת אני עשיתי לבת שלי הכנה לםני אמרתי לה שבהתחלה נלך לגן יחד ונהיה שם קצת ואז אחכ אמרתי לה שבעוד כמה ימים נלך לגן והיא תישאר קצת ואחכ אמא תבוא ואז בצהרים הכנתי אותה ליום שאחרי וככה כל יום..

לא נשארתי איתה בכלל בגן חוץ מהיום הראשון שהיה יחד עם ההורים רק נכנסנו וניגשתי איתה לבחור משחק והלכתי כמובן שאמרתי לה שהולכת והעא בכתה אבל הגננת מיד לקחה אותה ולםני שיצאתי מהשער שמעתי שהפסיקה כבר לבכות. ביום השני והשלישי גם קצת בכתה והיום דוקא כבר שמחה ללכת אבל היתה גננת שלא מכירה אז פשוט הסברתי חה שאמא חייבת לחכת לעבודה אבל שהנה הגננת ××× ואיזה כייף הן ישחקו יחד וחיבקתי אותה והעברתי אותה לידיים של הגננת כשכבר לא בכתה בכלל..

מרגישה שההטרמה עשתה לה טוב ושהיא הגיעה מוכנה.

ילדים קודמים כשנשארתי היה תמיד קשה להיפרד לכן החלטתי שאיתה לא נשארת וזה באמת יותר מוצלח בעיני.

אבל צריך להיות שלמים עם זה כי ילד מרגיש אם לא .  וזה בסדר אם לא מתטים לך גם השיטה הזו יש ילדים שלוקח להם זמן. לילדים של אחותי כל שנה לוקח חודש פלוס ההסתגלות וזה לא גן ראשון שלהם

היו לי כמה ילדים שהפרידות בבוקר היו ממש קשות.

מקווה שזה יהיה רק לתקופה קצרה ובקרוב הוא כבר ישמח ללכת לגן...

מהגישה ההיקשרותית אני למדתי שני דגשים, שלדעתי יכולים לפעמים להקל:

- פרידה זו חויה קשה לילד. ככל שהגיל יותר קטן, ההיקשרות שלו יותר מבוססת על קשר פיזי ולכן כשיש פרידה פיזית הם לא מצליחים להחזיק את זה שאמא עדיין אוהבת אותם ואיתם גם מרחוק, וזה יותר קשה. מה שיכול לפעמים קצת להקל זה להשאיר עם הילד משהו שמסמל את הבית/את אמא (מעטפה עם נשיקות, תמונה של המשפחה, וכדו').

האמת שאצלנו כל הדברים האלו לא ממש עזרו, הילדים שלי רצו רק אותי, אבל אולי יש ילדים שזה כן יכול להקל.

- כשלילד יש איתו דמות שהוא קשור אליה רגשית, הוא מרגיש בטוח. בתחילת השנה את הדמות שעליו הוא קשור, ולכן הפרידה ממך נחווית כחוסר ביטחון. אבל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לעזור לו לייצר קשר בטוח מול הצוות של הגן, וככה הפרידה תהיה פחות קשה כי הוא לא באמת נשאר לבד, יש פה דמויות שהוא מרגיש איתן בטוח.

אז כדי לעזור לו להרגיש ביטחון עם הצוות של הגן, הוא צריך לראות שאת קשורה אליהן - מחכה ושמחה לפגוש אותן, מדברת איתן, מדברת עליהן בבית, וכו'. כמה שהן יהיו דמויות יותר נוכחות במרחב שלו, והוא ירגיש שאת אוהבת אותן וסומכת עליהן, הוא ירגיש שהם הוא יכול לסמוך עליהן ולהרגיש בטוח איתן.

מצרפת פה קישור להורדת 'ערכת הסתגלות' של רותי דריאל. נראה לי שיש לה גם פרק בפודקאסט שלה שממנו למדתי את מה שכתבתי פה (אם מעניין אותך, תחפשי בפודקאסט 'בחזרה ללב ההורות').

הסתגלות למסגרת בגישה תומכת היקשרות- חזרה ללב ההורות

בשרשור אחר פה העליתי פוסט שבדיוק כתבתי בעניין בקצרה.

ממליצה לדבר עוד היום כשהוא חוזר ומחר לפני הגן על מה שהיה.

לשאול אותו למה הוא לא רוצה ללכת לגן בבקר, ולתת לו להגיד.

אם הוא לא יודע להגיד אפשר גם לעזור לו לתמלל

אתה עוד לא מכיר את כולם בגן החדש? קשה לך להשאר בלי אמא? אתה לא מכיר את החברים? דברים שאת חושבת שמפריעים לו. אחרי שהוא סיפר כל מה שמפריע לו, אפשר לשאול מה יעזור לו. יעזור לך שאני אשחק איתך קצת?

אתה רוצה לשחק ביחד עם איקס? איזה משחק בגן אתה אוהב?

גם בבקר, לדבר על התחושות שלו, לשאול עוד לפני שמגיעים בהמשך לשיחה מאתמול אם הוא דואג ממשהו, וכן הלאה.

מה שאנחנו וגם ילדים צריכים זה בעיקר הכרה והבנה של מה שקורה בתוכם. בלי זה הם מרגישים בפלונטר ולא ממש יודעים איך להתנהל מול זה, וכמובן שזה גם לימוד לחיים ונכון גם לסיטואציות אחרות...

בסוף אם הגננות טובות יהיה לו טוב והוא ישמח...

יש כמה אפשרויות

-להחליט ששבוע הקרוב, אם יש לך את האפשרות, הוא נשאר בבית עד שהילדים האחרים יתרגלו ויהין פחות בכיות.. ויותר פניות אליו

- אם לא, ואת שלימה עם ההחלטה לשלוח אותוב אז להיות 'על זה'- הרבה דיבורים חיוביים על הצוות, אפשר לשאול אותן אם הן נמצאות אחהצ מתישהו ואפשר לקפוץ אתו שיכיר אותן בנחת, ויחד איתך ירגיש יותר בנוח...

וגם השאלה מה קורה אחרי שאת הולכת, אם הוא בטוב א זמעולה! אם לא- אז צריך לחשוב מה עושים יותר לעומק...

אפשר לדבר עם הגננות ולחשוב איתן איך להקל ומה יכול לעזור, החושבים ביחד מתגלים פתרונות מיוחדים!!

- כשאת נפרדת בבוקר לעשות את הנורמה בדרך שאת ממהרת לעבודה ותלווי אותו, תהיי איתו כשהוא בוחר איפה להתיישב ואז את צריכה ללכת..

ותחליטו ביחד איפה להיפרד- עדיף בחלון, אצלנו מאודד מקל..

כשנשארים עוד ועוד זה לפעמים רק מקשה..

נותן לילד תחושה שהוא לא יכול להסתדר לבד ואמא לא ''סומכת עליו'' ועל הגן שיסתדר

וגם לא ברור אם אמא יכולה להישאר עוד ואולי עוד ועוד

ואז נהיה משבר רציני כשאת הולכת...

כמובן לתכנן מראש וגם להתייעץ עם הגננת מה היא מרגישה שנכון...

דבר שני ממליצה ממש לקרוא קצת על גישת ההיקשרות אולי זה יעזור.

בגדול לתווך לו לפני את הפרידה. וכבר בבית לחשוב על חפץ מעבר (צעצוע, תמונה, ציור) כל דבר שהוא יכול לקחת איתו.

ולהגיד אמא הולכת איתך לגן משחקת קצת והולכת. אני חוזרת בשעהx אתה נשאר עם x (אני אוהבת לתת חיבוק ולהגיד אתה עובר מהחיבוק של אמא לחיבוק של הגננת או הסייעת ופיזית לקחת את הילד לחיבוק אצלה).

וכל פעם שיהיה לך קשה תקח את החפץ ותזכר בחיבוק של אמא, בנשיקה ,באהבה, בצחוקים. ואני מחכה מאוד שנחזור להיות בבית...

יקח זמן אבל כמה שתחזקי יותר את המעברים, ואת דמויות ההקשרות שלו בגן יהיה לו יותר קל להיפרד.

לא תמיד להשאר איתו בגן עוזר ככ

אם מה שקשה זה הפרידה ואחכ הוא נרגע יחסית מהר.

הייתי מדברת לפני על השלבים שיהיו וכו':

נגיד ניסע לגן, נכנס בשער, נשחק משחק אחד שתבחר, תגיד לאמא שלום ותשאר בגן. תאכל ארוחת בוקר, תשחק בחצר וכו' ואקח אותך בשעה 2 ונלך הביתה...

וכשאת מגיעה וזה הזמן ללכת כמו שקבעתם

תגשי איתו לסייעת או לגננת ופשוט תתני לה אותו, תגידי לה שקשה לו להפרד ואת הולכת ושתתן לו יד בבקשה ואז תצאי מהר וזהו. (אל תחכי שהן יזמו ויתפנו כי כמו שאמרת יש הרבה ילדים...)

ואולי כדאי לבוא מוקדם כשעוד אין המון ילדים.

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).

לאנשים צעירים יש מספר מינוס - קשה להם לראות למרחוק וזה נובע משרירי עיניים שכאילו חזקים יותר מהנדרש.

כשהגוף מזדקן ונחלש שרירי העיניים נרפים, אז למי שהיה מינוס והיה לו קשה לראות למרחוק יכול להיות שיתבטל לו המספר ויראה בסדר אבל אם עושים ניתוח אז אחכ יותר סביר שיצטרכו משקפיים ל ספר פלוס - קושי לראייה מקרוב.

מנגד זה טיפה יותר מסובך כי יש גם מולטי פוקל - אנשים שבמקביל צריכים מספר פלוס ומספר מינוס.

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.