וזה חלק מהתשובות כאן שמתזכרות שזה קיים

לפעמים לא רוצים לפגוע אז אומרים להתייעץ עם הרופא /מטפל

עונים בעקיפין..

אבל באמת זה לא עונה על התשובה.. ולא תמיד עוזר

אבל לפחות מנסות לעזור, לא נראה לי שזה בא לנפנף, זה עוד סוג תגובה

את אומרת שלא רוצים לפגוע = חושבים דברים רעים על הבנאדם ולא רוצים להגיד לו

כלומר במקום לחשוב עליו דברים טובים שקשה ולנסות לעזור אז שמים עליו סטיגמה שלילית....

כלומר במילים אחרות לפי דברייך, זה כמו להגיד לבנאדם, יש לך בעיה רצינית שקופה שכולם שמים לב,אתה לא לרמה שלנו, לך למטפל והוא יסביר לך ...

בקיצור זו תגובה לא מכבדת בעיניי

לא רוצים לפגוע = לא רוצים להיות מובנים לא נכון

איפה ראית ששמים סטיגמה? למה הצעה לטיפול זה סטיגמה ואמירה שהוא לא ברמה שלנו?

למה בעיה שקופה שהוא לא מודע אליה? הרי פנה להתייעץ, כלומר הוא מודע לבעיה. לפעמים איש מקצוע יכול לעזור הרבה יותר מכמה הודעות בפורום שלא מכירות את כל הסיפור

יש לך המון הנחות יסוד ודעות קדומות בהודעה האחרונה שממש לא בהכרח נכונות

דהיינו לא רוצים להגיד את האמת המרה והקשה,בפרצוף..הלא כן?

ולגבי איש מקצוע, את צודקת אבל כשמישהו שואל פה זה אומר שהוא רוצה את דעתכם, אז מה הטעם להפנות אותו?

ואם לא חשב על הרעיון, בסדר לגיטימי לענות כך

ותודה שהשבת

אפשר לכתוב את זה פשוט! לכתוב שזה נושא כבד שדורש ליבון ,אבל לא ישר " לכי לטיפול"...

ואת צודקת..

לא התכוונתי לזה

לא תמיד מה שאנשים חושבים הם כותבים ,גם שזה לא עלבון 

אז מבקשת ממך סליחה

באמת רציתי להבין 

גם לי יצא לחשוב על זה כמה פעמים על מה שאת אומרת אבל לא ראיתי בזה זלזול או משהו כזה.

לפעמים יש בנות שלא נעים להם לכתוב הגם שזה לא תגובה מעליבה והן חוששות שמא יהיה עלבון או שזה יפורשן לא נכון או שהן חושבות שאותה אחת רוצה לשמוע משהו מסוים

לפעמים אין להן רעיון  אז מפנים .

ולפעמים כן חושבים דברים רעים

אנחנו מלאכים???? אבל לפחות לא יעלה על הכתב

לפעמים הכל יותר רגיש והרבה משפטים ממש מקפיצים,  כל אחת והטריגר שלה

אני חושבת שדווקא יש כאן הרבה רגישות והבנה

ולפעמים גם התגובות ישירות וחותכות מה שיוצר חיכוכים  בלאגן ונעילת שרשורים 😅

בעיניי, כשאני אומרת למישהי "לכי לטיפול" זה הכי לא סטיגמה שלילית!

זה אומר שהעלת כאן נושא מהותי ורציני שראוי לתשומת לב מקצועית שהיא מעבר לחכמת ההמון.

ואני מסתכלת על אנשים שהולכים לטיפול כאנשים רציניים שלוקחים אחריות על החיים שלהם

ולהפך: על אנשים שלא הולכים לטיפול (כמובן כאשר הם צריכים אותו, לא בכל שלב בחיים צריך טיפול)

כאנשים שפחות תופסים אחריות ופחות רציניים

ככה שהסטיגמה בעיניי בדיוק הפוכה ממה שאת מתארת

חלק מהמגיבות כאן הלכו לטיפול בעצמן,

ואחרות שלא הלכו היו רוצות ללכת,

ובעיני רוב המגיבות כאן לא חושבות שאם מישהו הולך לטיפול סימן שהוא 'פגום' או 'לא לרמה שלנו' וכו'. 

זה ממש לא לנפנף אותה או להגיד לה שהיא חופרת

זו ההבנה שזה גדול מידי מלדון עליו בפורום ועלול לגרום לנזק

לפעמים להפנות לאיש מקצוע- זה הדבר האחראי לעשות

לא ראיתי פה בפורום אפעם תגובה קצרה שמסתכמת ב 'לכי לטיפול' בלי כמה מילים מעבר

הרבה פעמים שואלים כאן שאלות שאי אפשר באמת לפתור בפורום.

להמליץ ללכת לטיפול זו בעצם דרך להגיד "אנחנו רוצות שיהיה לך טוב. מגיע לך שיהיה לך טוב. ולכן אני ממליצה טיפול, כי אני מאמינה שבמקרה הזה זה יכול לעזור ולהקל מאוד".

לפעמים גם אוסיף עוד עצה אם יש לי מה להוסיף, אבל בגדול בגלל שבגישה שלי כשיש קושי גדול או שחוזר על עצמו הדרך הכי טובה היא ללכת לטיפול ולפתור את הבעיה מהקושי.

זו לא תשובה שנובעת מהתנשאות, אלא מחמלה ורצון להכווין לטוב

מבפנים לא רואים תמיד את מה שמבחוץ

ותיאור של סיטואציות מסוימות הרבה פעמים מהצד מראה- שכאן צריך טיפול

ללכת לטיפול זו לא בעיה, זה פתרון לבעיות מסוימות

אז הוא רוצה לשמוע את דעתכם..

ואת צודקת

ודעתנו היא לפעמים שבמקרה הזה צריך טיפול

וחשיבה גנרית

היום פתרון בעיות= טיפול

לא שטיפול הוא דבר בעייתי, אבל אנשים שלא מסוגלים/ מנסים להבין ולעזור לעצמם, זו בעיה שורשית יותר, ההבנה שאדם צריך ללמוד להבין ולעזור לעצמו כבר לא קיימת (אבל היא הבסיס לחיים)

בגלל שההבנה הזו כבר לא קיימת, אז התשובה הנפוצה היא טיפול והתשובות הפחות נפוצות מנסות לפתוח בדיון אודות הבעיה/ אופן אפשרי לפיתרון.

מצד שני זה לא נכון בכל המקרים

כי יש מקרים שצריך לדון באותו נושא לגופו

ועובדה שכתוב דאגה בחב איש ישיחנה

ויש את הצורך החברתי שקיים ותמיד יהיה קים ובעיניי הוא אינו מהווה בעיה אלא תקין ונורמלי וטבעי-

לפרוק

לשתף

לקבל תחושה שזה נורמלי

לקבל הזדהות

וכו'...

מי שלא מצליח לעזור לעצמו, לא יעזור לו שום טיפול.

לרכוש כלים איך לטפל באופן עצמאי בבעיה מסויימת (בד"כ תהיה עם מאפיינים שחוזרים על עצמם במגוון הקשרים)

זה עוזר לעשות סדר בראש,

גבולות מה בשליטה שלי ומה לא.

מה אני יכול לעשות כדי לשנות דינמיקה גם כשהבעיה במקור אצל הצד השני וכד'.

הכלים האלו עוזרים למגוון סיטואציות משתנות.

את לא חושבת שזה מה שעומד בבסיס הטיפול?

כלומר מה שתיארת בעיני זה הטיפול בעצם. לא שהמטופל פאסיבי.

כאילו, אם נגיד מישהו הולך לטיפול בגלל מחשבות בעייתיות. המטפל לא מנסה להצחיק אותו, הוא מלמד אותו מה לעשות עם המחשבות האלו ועוזר לו בתהליך הלמידה. בודקים מה עבד ומה לא, ולמה לא ובונים ככה דרך שתהיה יעילה למטופל והוא יוכל ליישם אותה.

וכשקשה לו ליישם אחרי תקופה למשל, הוא חוזר למטפל לליווי ויעדים צמודים יותר כדי לצלוח את התהליך.

מה עומד בבסיס של טיפול

מעולם לא הייתי בטיפול

מה שצריך להיות בבסיס של טיפול הוא:

עזרה באבחון הבעיה והסיבות לה

ללמד איך לטפל בבעיה

לעזור ליישם את הטיפול

בגלל שהיום אין מודעות לאחריות של אדם על החיים שלו, אנשים מתקשים לקחת אחריות, מתקשים ללמוד ולהיות במודעות, מתקשים להבין איך לטפל בבעיות וליישם, לכן הם הולכים לטיפול וחושבים שהוא יטפל להם בבעיות, בזמן שהוא לא מטפל בשום בעיה אלא רק יכול ללמד וללוות.

מי שרוצה באמת לפתור את הבעיות מהשורש, חייב לעבור תהליך למידה עצמי, אפשר להעזר בידע מכל מני מקורות מידע, כולל מטפלים, אבל התהליך חייב להיות עצמי.

שאדם צריך לחקור וללמוד או לחשוב בעצמו ולהתבונן על החיים שלו...

ממש מסכימה עם הגישה שלך ,אם הבנתי אותך נכון - שצריך ללמוד איך להתמודד עם החיים ולהתאמץ ולפתח יכולת עצמית של מחקר/ הסקת מסקנות והתקדמות בחיים....

לכן אני באמת אוהבת לשמוע ולקרוא חומר ולא ללכת לטיפול, ככה יש מגוון סוגים ודעות ולבחור מה שנכון לך לאותה סיטואציה..

אז חבל שאת מציבה את הטיפול כהיפך של עזרה של אדם לעצמו.

אני גם לא בדיוק יודעת מה קורה בכל סוגי הטיפולים.

טיפול היום נעשה נפוץ כי אנשים מחפשים איכות חיים. ולא רק "לעבור" את החיים.

הרבה פעמים מי ששקוע בבעיה קשה לו לצאת משם לבד,

הוא זקוק למי שיראה לו שאפשר לצאת וגם ילמד אותו איך לצאת.

ואם צריך בדרך להשקיט רעשי רקע (כגון בעזרת תרופות או לרפד את הקושי) זה גם בסדר.

בכל הטיפולים/ הדרכות שהייתי לעצמי או לילדים מלמדים עקרונות בטיפול שאפשר ליישם גם אח"כ בחיים. לפעמים גם מציעים לרפד שזה גם בסדר, כדי להוציא את האדם ששקוע במצבו.

ללמוד לבד זה טוב ונכון כדי להימנע מליפול לבורות, אבל כשנמצאים כבר בפנים זה מעולה להיעזר בגורם חיצוני.

אם ניקח לדוגמה התנהלות כלכלית, אז זה יופי ללמוד מראש כדי מראש לא ליפול לבור כלכלי,

אבל כשנמצאים בפנים, קשה לראות לבד איך אפשר לתקן ולצאת, הרבה דלתות (כגון הלוואות בתנאים נוחים) סגורות למי שכבר עמוק בפנים.

חסרה מוטיבציה ושאפתנות להתקדם ולהגדיל הכנסה כי יש טרדות יום יום רבות וכד'.

לכן במצב כזה למשל אם ישאלו אותי, אמליץ על ליווי חיצוני של מישהו מנוסה, ולא לנסות לבנות תוכנית הבאה עצמאית.

במצבים מורכבים של הנפש, על אחת כמה וכמה.

גם אם ניקח נושא של התנהלות זוגית, אז זה יופי ללמוד על דרכי תקשורת והתנהלות זוגית, אבל מי שבתוך המשבר וחוזר פעם אחרי פעם על אותה טעות, בד"כ לא יעזור אם יתחיל לקרוא ספרים, גם לא יעזור שיגידו לו פה אתה טועה,

מה שכן יכול לעזור זה להבין לעומק מה גורם לו לחזור על הטעות פעם אחרי פעם, יעזור להראות למה להשקיע בזוגיות הזו, שזה דברים שבד"כ אדם לא שם לב אליהם כי הוא נגוע בדבר.

מה שהוא שם לב הוא מתקן לבד בכל מקרה. בד"כ כשמגיעים למצב שמצריך טיפול, זה על אותם נקודות שלא הצליח לבד. לא כי הוא עצלן ונוח לו לזרוק את הבעיות על המטפל,

אלא כי לאדם יותר קשה לראות את הדבשת של עצמו, ועוד יותר קשה להיפטר ממנה בעצמו.

אני יכולה להעיד על עצמי, במקרה של תהליך יחסית פשוט כמו לתת מחמאות בהקשר מסויים,

שהיה לי קושי עם זה, ולא עזר לי ללמוד ולקרוא על זה, הייתה לי חסימה בנושא, ובעזרת טיפול (שכוון למשהו אחר לגמרי)

כשהמטפלת הסבירה כמה מחמאות יסייעו לתהליך אחר, אבל שצריך לעשות את זה טוב ונכון והכי אמיתי, אז ביני לבין עצמי לקח לי כמה זמן קודם להודות בזה שקשה לי לתת מחמאות לפי "הכללים הנכונים" (בהקשר הספיציפי אליו הלכנו לטיפול)

וכששיתפתי את המטפלת, היא פירקה את המשימה לכמה שלבים, נתנה לי דף למעקב בבית, כשבכל שבוע הייתה התקדמות ותוך כמה שבועות הפך לכמעט זורם עבורי,

זאת רק הייתה נקודה אחת בכל המסביב של הטיפול עצמו, אז קשה לדעת כמה רק זה לבדו תרם לטיפול המקורי,

אבל לאחר מכן הייתה קפיצה של התקדמות בנושא עצמו שרצינו לטפל בו, ואני בטוחה שיש קשר.

אז ממש חבל לא להיעזר בגורם חיצוני כדי להתקדם במקומות שאנחנו נתקעים בהם.

מה גם שזה לא רק חבל, לפעמים דריכה במקום מעמיקה את הקושי.

ולפעמים אנשים מבחוץ (גם בפורום) רואים את התקיעה הזאת וממליצים ללכת לטיפול כדי לפתור את התקיעה הזאת, לפעמים מתוך ניסיון אישי שהם גם היו תקועים שם ולא עזר להם כל מיני עצות כתובות, אלא היה צריך ליווי אישי.

אבל

הוא לא מטפל בבעיה לבד, האדם עצמו חייב לעשות שינוי עצמי, אם אין שינוי, גם אם היה איזשהו תהליך תוך כדי טיפול, התהליך לא יישמר.

טיפול מוצג היום כדבר שמטפל בבעיות, בשעה שהוא לא באמת מטפל, הוא רק סיוע ללמידה איך ומה צריך לעשות והוא צריך להיות מוצג ככזה.

יש טיפולים מסוגים שונים. מדברת על החוויה שלי.

כן, טיפול הוא עבודה קשה, להגיע, להיפתח, להיות פגיעה, להסתכל גם על דברים לא נעימים.

אבל, טיפול טוב הוא עבודה ושינוי בתת מודע. זה לא שמישהו מסתכל עליי ואומר לי איך לעבוד. זו עזרה לשחרר כל מיני דברים שכובלים אותי בתת מודע.

אני לא צריכה בכלל לתחזק את השינויים שעשיתי דרך טיפול.

שלא לומר, שחררו עבורי

יש הבדל מאד גדול

מכיוון שאני מדברת מניסיון אישי ואת לא ומכיוון שהחוויה שלי היא שאי אפשר להבין את זה בלי לחוות את זה. אני לא אתווכח איתך הלאה. פשוט היה לי חשוב להשמיע את זה פה בשביל האחרות

מה שקרה בטיפול, הוא עזר לשחרר.

אם אדם סובל ממחשבות טורדניות, והולך לטיפול בשביל זה, אז מה שעוזר זה הטיפול. קשה מאוד להתמודד עםמזה לבד.

אם אדם סובל מחרדה, ובטיפול מקבל כלים להתמודד עם החרדה, אז מה שעזר זה הטיפול. ברור שאם אדם פסיבי לגמרי זה לא יעזור.

אבל אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות שטיפול זה לא מה שעוזר.

יש כל מיני כלים בעולם כדי לעזור לעצמנו.

הרבה מהכלים אלו כלים שאנחנו יכולים לרכוש לבד או להיעזר לבד.

ספורט, משפחה תומכת, תזונה נכונה. תחביבים וכו'.

ויש עוד כלי שנקרא טיפול.

והוא לגמרי יכול לעזור ולהקל מאוד.

וזה לא שמי שנעזר בטיפול זה כי הוא לא יכול לבד, אלא כי לא לכל קושי יש פיתורן עצמאי

שזה לא קסם, זו לא תרופה.

אבל לפעמים אדם לא יודע איך להתמודד לבד.

יש קשיים שקשה להתמודד איתם בלי כלים.

האמירה "ללכת לטיפול" זה לא אמירה של הסרת אחריות, בדיוק להיפך.

ויכול להיות שאדם יגיע לטיפול ויקבל כלים להתמודד עם קושי מסויים, יכול להיות שאדם יגיע לטיפול וקודם כל יצטרך להתמודד עם התובנה של לקחת אחריות על מה שקורה לו.

לא כביקורת, אלא כמשהו מצמיח.

את אומרת שאדם צריך לעשות שינוי

שינוי לא חייב להיות משהו גדול

אפשר להתחיל גם בעצם המעשה של לגשת לטפל, זה כבר צעד קטן של לקחת אחריות על עצמי ועל האושר שלי.

כל אחד יגיע לטיפול מנקודת פתיחה אחרת, וכל אחד יתמודד עם דברים אחרים.

בעיניי לגשת לטיפול זה אומץ

אומץ להודות שאני לא מצליחה לבד

אומץ להודות שאני צריכה עזרה.

זה בדיוק ההיפך מזריקת אחריות.

ולגבי פעם, אולי פעם היו סובלים יותר. מי שמכיר יודע שקושי נפשי יכול להיות ממש סבל ועינוי, אתה מחזיק את זה בתוכך ומרגיש שעוד רגע תתפוצץ. טיפול יכול להחיות נפשות, במלוא מובן המילה

ואם זו הגישה שאיתה מגיע מטופל,

אז התפקיד של המטפל זה להבהיר את העניין הזה, שבסוף אין תחליף לעבודה עצמית של המטופל.

יש טיפולים קצרים שבהם החלוקה מאוד ברורה, ויש טיפולים ארוכים יותר ששם אולי זה נראה אחרת.

יש לי חברה שסיפרה כשהייתה נערה לקחו אותי לטיפול פסיכולוגי והיא לא רצתה לשתף פעולה, ובמשך כמה זמן היא ישבה ושתקה כל המפגשים. אני לא יודעת מה קרה בהמשך, אבל בסוף הטיפול כן עזר לה.

אז גם במצבים כאלו של חוסר מוטיבציה של המטופל לשתף פעולה עם הטיפול, מטפל טוב ידע להתמודד עם זה, ולגרום למטופל לרצות לבצע שינוי, רק שצריך סבלנות לתהליך ארוך שאולי לעין לא מנוסה נראה כזריקת אחריות על המטפל אבל בעצם גם זה חלק מתהליך הטיפול שבסופו המטופל עוזר לעצמו.

אגב כששקלנו טיפול לאחד הילדים, וחששנו מטיפול שלא יעזור בגלל חוסר שיתוף פעולה של הילד, זה בדיוק מה שהכינו אותנו, שתפקיד ההורים הוא להביא את הילד לחדר הטיפול, משם זה כבר של המטפל.

ככה שאני לא כותבת רק מדעתי, אלא ממה ששמעתי מגורמי מקצוע.

לפעמים מתייאשים לפני שמצליחים לרתום את המטופל לטפל בעצמו, זה אומר שהטיפול לא הצליח, קורה.

אבל עדיף לנסות ולא להצליח מאשר מראש לא לנסות.

אז גם אם מישהו הולך לטיפול בתקווה שמישהו אחר יפתור לו את הבעיות מבלי שהוא יצטרך להתאמץ, אם הוא נופל על מטפל טוב, זה גם בסדר כי המטפל כבר ידע מה לעשות על הגישה הזו.

אני לא חושבת שכשמישהו שהיה בטיפול ממליץ על טיפול לאחרים, הוא מתכוון לטיפול כמו שתיארת.

אני בכל אופן לא מתכוונת לזה, ואני מאוד מאמינה ביצירת שינוי ע"י טיפול.

כמו שכתבו, עצם קביעת התור, היציאה מהבית, הנכונות לפתוח את הנושא, היא כבר צעד משמעותי מנטלית, שאדם עוזר לעצמו.

ממה שאת כותבת נשמע שאת מתכוונת לייעוץ, או במילים אחרות הדרכה או מתן כלים, היועץ לא מהווה פקטור מאד משמעותי בתהליך - הדגש הוא על המידע המועבר ונלמד.

טיפול זה משהו אחר, הוא מתאים גם למצב שבו האדם יודע מה כדאי לעשות - אבל לא מצליח. זה לא משהו שאפשר ללמוד כי זה לא תהליך שכלי. לא נתקלת במצבים כאלה?

דוגמאות-

אני יודעת שלכעוס לא יעזור, ובכל זאת מוצאת את עצמי כועסת ולא מצליחה להתגבר על זה (יכולה להשתמש בפלסטרים כמו נשימות, פסק זמן וכו' כדי לווסת את הביטוי החיצוני של הכעס, אבל לא יכולה לא לכעוס).

אני יודעת שאני לא צריכה להיעלב אבל בכל זאת נעלבת כל פעם ש.... וזה פוגע במערכות היחסים שלי.

אני יודעת שאני צריכה לשחרר בנושא מסויים שאין לי שליטה עליו, אבל מוצאת את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב, מתוסכלת ומתעסקת בו באופן כפייתי.

הסיבה לכך הדברים האלה קשורה ברישומים עתיקים שיש בנפש שלי, שנצרבו בה בתקופת הילדות או הינקות סביב הקשר עם ההורים, וסיטואציות ספציפיות מפעילות אותם כל פעם מחדש.  וכדי "לתקן" את הרישום הזה צריך לאתחל את המערכת - ואת זה עושים בתוך קשר תלותי וטוב, בהשענות על מטפל/ת.

כשמישהי מתייעצת פה

היא מקבלת אמפתיה, הזדהות, הכלה וכו'

ובנוסף גם עצות

שהרבה פעמים אחת העצות היא ללכת לטפל ולא להתמודד לבד עם הקושי

שלפעמים כותבים רק כדי לפרוק ומקבלים עצות לטיפול שלא מעניינות ולא תמיד קשורות

ככה זה שמשתפים

מקבלים את כל סוגי התגובות 

היו קוראים על הבעיה שלהם בספרים/ מדברים עם חבר קרוב או רב הקהילה/מתפללים ומיישבים את הדעת.

לפעמים עצות שקיבלתי מחברה קרובה או אחות היו פי אלף יותר טובים מכל טיפול. פשוט כי אלה אנשים שמכירים אותי הכי טוב ומבינים את המצב מבפנים.

ברור שיש מצבי קצה שחייבים התמחות מסויימת, אבל לא בכולם. היום יש שפע של מקורות ידע חנמיים, באמת העיקר הרצון לעזור לעצמך.

כי אנשים עסוקים מדי ולא פנויים רגע להקשיב לבן אדם קרוב. וזה עצוב ממש😞

אנשים מוכנים לשלם והרבה רק בשביל שיקשיבו להם.

לפחות אצלי שיחה עם חברה או אחות ממש לא באופן יומיומי , הרוב התכתבויות בווטס אפ, בהם לא מגיעים באמת לעומק.

הפורום מציל!!

את דעתם בהרבה רעש והתעסקויות מלשוחח ולהקשיב מהלב (גם עם עצמנו אגב), אבל בעיני הרבה מהפריחה של העולם הטיפולי דוקא מעידה על ברכה גדולה. אפילו סוג של גאולה. בעבר כשהיה קשה חשקו שיניים והתאמצו עוד יותר, וכמעט לא היה מקום להביע קשיים כי לא היתה פניות לזה וברור לי (אבל בלי להכיר נתונים, אז אולי זה לא נכון) שזה עלה במחירים רגשיים.

היום כשיש יותר רווחה, פיזית, כלכלית, בריאותית וכו'- אנשים כבר לא מוכנים להתעקש למרות הקושי, הם רוצים להשמיע ולהישמע, הם רוצים לקבל הכרה ופתרון, הם רוצים גאולה. 

לאנשים אין את הפנאי, עובדים הרבה שעות או סתם קופצים מדבר לדבר.... במיוחד כשהכל זמין , נהיה יותר עמוס..

פעם גם לא הייתה אנטיביוטיקה ואנשים נפטרו מזיהומים פשוטים.

זה נכון שהרבה אנשים היום קצת מנותקים מעצמם אבל טיפול טוב יעזור להם להתחבר ולפעמים, רק אמפתיה ועצות של חברים לא יעזור

יעזרו, בשביל זה יש אנשי מקצוע שהתמקצעו. אם מכבי בדיכאון תשטף שהיא רוצה לפגוע בעצמה  ושיר לא מסוגלת לעשות פעולות פשוטות, לא יעזור לה רק לקבל חיבוק מחברה ועצה של שימי מוזיקה וזה יתן לך כוח לנקות, זה לא נכון במקרה הזה, בשביל זה צריך אנשי טיפול

לא מבינה ככ למה בכל דבר שחושבים עליו במובנים של פעם עולה העניין של אנטיביוטיקה ומוות..

בעיניי ממש אין קשר

זה שיש דברים טובים בקדמה זה נכון

בעיניי, האובר-קדמה שיש היום כן גורמת לנו להיות פחות מרוכזים בעיקר, להתרחק מעצמנו, לחיות 'ליד'. במובנים האלה בעיניי לפחות, החיים של פעם לגמרי עדיפים. וה'פעם' שאחנו מתכוונות אליו הוא לא לפני הרבה זמן, זה עוד בתקופה שבטוח הייתה אנטיביוטיקה.. באזור ה20-25 שנה אחורה בערך. גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים היו, אבל גם אנשים שיותר מחוברים לעצמם

אבל לפעמים זה בגלל שעלינו בציפיות שלנו.

הסבתות שלנו לא ציפו בהכרח לחבר נפש או לאינטימיות מספקת. הם בעיקר ציפו לבנזוג שמפרנס,הוא ציפה מהן לגדל את הילדים ולדאוג לבית,ואם נוצרה גם חברות עמוקה ויפה מה טוב אבל אם לא - סבבה.נורמלי. אומרים תודה על מה שיש

אז חלק מזה בא ממקום שלילי שאנחנו פחות מתמודדים ופחות מוכנים להתאמץ או לספוג

וחלק מזה בא ממקום חיובי - שאנחנו לא מסתפקים בבינוניות אלא רוצים יותר

ממש ככה "אומרים תודה על מה שיש"

בדיוק...

לא היה להם את האפשרות לחפש בגוגל פתרון לכל בעיה....

נצרך. זאת המציאות היום. יש יתרונות ויש חסרונות.

וחיו בתודעה אחרת

הזוגיות היתה שונה, קשר הורים-ילדים היה שונה ואף אחד לא חשב שאפשר וכדאי אחרת כי ככה זה היה פשוט

אנשים היו פשוטים וחיו את החיים בלי לחשוב יותר מדי ולהסתבך עם עצמם 

לפעמים באמת זה טוב לחיות בטבעיות לפי ההרגשה שלך, בלי יותר מדי להציב מטרות ולנסות לשפר את החיים...

לפעמים אני מרגישה שכל ההצבת מטרות או שאיפה להצלחה ולהתקדמות רק מעכבת אותי מלזרום בטבעיות....

כתבת דברים ממש נכונים ..

להגיד למישהי ללכת לטיפול זה לא זלזול בכלל, זה לזרז אותה לעזור לעצמה 

והאמת שגם לא ראיתי שענו פה בצורה לקונית ושטחית בלי אמפטיה או הקדמה  "לכי לטיפול". כך שלא ברור לי למה זה לסתום לה את הפה 

יש מגוון דעות, אחת מהן יכולה להיות שללכת לטיפול זה מה שנכון בעיני הכותבת 

ואפשר גם לדייק יותר את המגיבות ולכתוב שהיא מבקשת פתרונות שלהן ולא לשלוח אותה לטיפול. אפשר הכל תכלס. רק חבל להסתכלך על זה בצורה שלילית 

כי בעיניי אם אני אומרת ללכת לטיפול, זה כדי לא להגיד דברים גורליים.

למשל זוגיות בעייתית, נדרש טיפול מעמיק של בני הזוג או כל אחד. אם בסיום הטיפול יחליטו להתרגש זה יגיע ממקום שלם שלהם ואם הטיפול מצליח והקשר נבנה ומתחזק- מה טוב.

לא מתפקידי להמליץ לאנשים גירושין או להפך

אם אני מזהה קושי נפשי מסויים, חרדה וכו, טיפול מכוון עם איש מקצוע ידע לתת מענה שאני לא יכולה לתת

מה יעזור שאגיד, "זה שטויות תתגברי על זה" אבל עבורה זה משהו מהותי שמעכב אותה בחיים. ולא יעזור מה אחרים יגידו, היא צריכה לעבור תהליך עם עצמה שבו היא מרפה מכל מיני דברים שמעכבים אותה. ומן הסתם, מישהו שיודע איך להעביר ולתווך תהליכים נפשיים כאלה, ידע לתת את המענה שאני לא יכולה לתת בתגובה סתמית.

כאילו,  יש דברים שלא נועדו לפורום אלא לאנשי מקצוע. וכל התבחבשות בדרך או עצות חובבניות יכול ליצור עוד נזק...

יכול להיות שיש מקרים שלדעתך יש עצת קסם שתעזור לה, אבל לדעת אותן מגיבות כנראה שלא....

ובאמת לפעמים נשים כותבות "אל תגידו לי ללכת לטיפול כי..."

ואז מי שאין לה משהו אחר לומר לא תגיב

כולן יאמרו לה ללכת לבדוק, כלומר - ללכת לטיפול, נכון?

אז יש מצבים "נפשיים" שאי אפשר לטפל בהם בלי ללכת לאיש מקצוע, אבל לא תמיד האדם עצמו יודע להבין את זה... ואם הוא כותב בפורום - אז הגיוני שיאירו את עיניו לכך, בצורה מכבדת ועדינה, כדי שיוכל לעזור לעצמו...

ממה שאני רואה פה - רוב הפעמים התגובות רק מסתכמות ב"כדאי ללכת לטיפול", ולפני כן יש תשובה ארוכה שמנסה לעזור גם מהניסיון האישי של הכותבת. (ועם כל הכבוד - ניסיון אישי לא תמיד משתווה לניסיון מקצועי...)

יכולה לומר באופן אישי שאני מצטערת שלא הייתי חברה בפורומים בזמן שחוויתי דיכאון אחרי לידה... יכולתי לחסוך לעצמי זמן של כאב אם הייתי משתפת פה והיו מצביעים בפניי שכדאי ללכת לטיפול... כך הייתי הולכת לטיפול הרבה יותר מוקדם ממה שהלכתי בסוף...

והיא רוצה לדעת אם זה משהו נורמלי שקורה לרובנו ובהמשך יתאזן או משהו שאולי מצריך בדיקה יותר מעמיקה,

אם מישהי תכתוב אני עם 3 ילדים וצפופים ואני לא מגיעה לכלום וקשה לי וכו..

אף אחת לא תגיד לה ללכת לטיפול כי היא באמת בתקופה קשה ומאתגרת ובעז"ה זה כנראה יתאזן בהמשך

אבל אם מישהי תכתוב ככה ותוסיף שהיא לא מסוגלת מרוב קושי לחבק את הילדים והיא מרגישה שנמאס לה מהם וכל מיני כאלה

אז כן ימליצו ללכת לטיפול כי זה כבר מעבר לרגיל

ועדין מאמינה שמי שתמליץ ללכת לטיפול גם תביע אמפטיה ותגיד כמה זה באמת אינטנסיבי 

שברור ממנה שניא מתמודדת עם בעיה שאי אפשר לפתור בפורום

ויותר מזה לפעמים העצות בפורום יכולות לגרום נזק כי אנחנו לא רואות את התמונה המלאה

ועוד משהו לפעמים משהי מתמודדת עם קושי משמעותי ומתקשה לעשות את הצעד ולפנות לעזרה אמיתית בעולם האמיתי והכתיבה בפורום היא כמו טובע שנאחז בקש

אנחנו מנסות לעודד אותה לחפש את העזרה שתעניק לה הקלה אמיתית ובאמת תשפר את המצב.. ולא רק שתהיה לה תחושה שמישהו איתה, שאת זה מקבלים בפורום, כי לפעמים זה לא מספיק.

ורק משהו נוסף, כיף לקרוא ממך

היית חסרה❤️

היא מישהי שיודעת מקרוב מה זה טיפול, ולרוב עברה בעצמה טיפול.

פעם הסטיגמה על טיפול היתה שלילית. ומאיך שאת כותבת, נשמע לי שיש לך גם קצת תפיסה שלילית על טיפול, כאילו עצם הפניה לטיפול מעידה על בעיה קשה מידי מכדי לפתור בכלים שלנו, אז זה קצת מביך.

אבל באמת שבעיני מי שהולכת לטיפול זה דווקא מתוך מודעות והקשבה לעצמה, ורצון לקבל כלים אמיתיים שישפיעו ויעזקו לה להתקדם.

ואחרי שאת עוברת משהו שבאמת היה לך משמעותי, אס כשאת רואה מישהי שנמצאת במצב שטיפול יכול לעזור לה, את תרצי להמליץ לה על זה דווקא כי את יודעת כמה זה טוב. הכי לא מתוך סטיגמה שלילית...

(באופן אישי לא הייתי בטיפול אף פעם. אבל כן עשיתי פעם אימון אישי, זה כיוון אחר והכשרה שונה לגמרי, אבל זה כן משהו שלפני שעשיתי לא היה לי מושג כמה זה יתרום לי לחיים, וזה ממש שינה אותי כל כך לטובה שאני מאז רוצה להמליץ לכל אחת לעבור אימון כזה. למרות שזה באמת אישי ומן הסתם לא לכולן זה יהיה אותו דבר כמו לי. אבל אני נותנת את זה כדוגמא כדי להמחיש איך דווקא כשאני ממליצה על משהו, מבחינתי זה מתוך רצון לתת למי שאני ממליצה לו חויה טובה כמו שהיתה לי...)

מסכימה איתך ממש

גם אני לא היתי בטיפול

אבל נשמע שזה לא בהכרח דבר שלילי, יותר כמו לפרוק ולשתף , ולהרגיש בנוח לספר דברים אישיים, מה שלא קים עם אנשים שאת מכירה, ( שיש חוסר נוחות לספר הכל, שזה כמובן דבר טוב אבל אם רוצים לפתוח הכל אולי באמת היתרון פה הוא שזה בנאדם זר..)

אימון נשמע באמת מענין

מה זה בדיוק אימון? שמוציאים ממך את התשובות?

לא רק 'לא בהכרח שלילי'...

לא כל אחד חייב לעבור טיפול. אבל טיפול בעיני יכול לשדרג ולתת כלים משמעותיים, ולפעמים גם ממש להציל אנשים שהגיעו למקום שלבד הם לא יכולים לצאת ממנו.

אני חושבת שהמחשבה שטיפול זה רק מקום בו מקשיבים לך היא ממש לא מדויקת. למצוא מישהו שיקשיב לך זה לפעמים גם ממש משמעותי, ואני ממש לא מזלזלת בזה. אבל טיפול זה הרבה יותר מזה. אדם שעובד כמטפל למד הרבה על מבנה הנפש, על תהליכים נפשיים שונים, על דרכים להשפיע על הנפש ועל דרכים לעשות שינויים בחיים. זה לא רק שיחה שהמטופל מדבר, וזה גם לא הרצאה של המטפל שמלמד את המטופל מה הוא צריך לעשות. זה תהליך שהמטפל מעביר את המטופל ונותן לו כלים שיעזרו לו להתמודד עם דברים שאיתם הוא נפגש בחיים שלו.

יש הרבה סוגים של טיפולים, בגישות שונות ועל דברים שונים.

יש פה כמה תגובות של נשים שעברו טיפול, שכל אחת מהם נותנת קצת יותר הבנה של מה שקורה בטיפול, למרות שהן שונות אחת מהשניה (כי באמת כל טיפול הוא אחר) -

אם את לא יודעת מה עומד בבסיס הטיפול - הריון ולידה

טיפול זה לא לימוד - הריון ולידה

גם אימון זה תהליך, אבל מסוג אחר. על זה אני יכולה לספר קצת יותר כי באמת עברתי אחד בעצמי (למרות שאני מניחה שיש הבדלים בין תהליכים שאנשים שונים חווים באימון. אז אני מספרת מתוך הניסיון שלי).

האמת שאם אני אתמצת במילה אחת מה למדתי באימון שעשיתי, זה יהיה - תשובה.

בעצם מה שקורה באימון זה שהמאמנת מובילה אותי דרך שאלות שונות, שגורמות חי להתבונן בדברים שסתם ככה בשוטף אני לא תמיד עוצרת לחשוב עליהם. היא לא מגלה לי שום דבר על עצמי, אבל מכוונת אותי לגלות בעצמי - את הכוחות שיש בי, את הדברים שהייתי רוצה להתקדם אליהם, את החלומות שלי, וכשאני מוצאת דברים שאני רוצה לעבוד עליהם עכשיו, ולצמצם פערים בין ה'רצוי' (מה שהייתי רוצה שיהיה, שגיליתי ודייקתי בעזרתה) לבין ה'מצוי' (המציאות העכשווית שלי), היא גם מכוונת אותי למצוא את הדרכים להתקדם לשם.

אני יכולה להגיד שהיו כמה דברים שממש לא חשבתי שיכול לקרות בהם שינוי משמעותי, והיום אני במקום אחר לגמרי בזכות האימון.

וגם דברים שאני עדיין מתמודדת ומנסה לשנות, כי זה לא הוקוס פוקוס, אבל כן קיבלתי כלים שעוזרים לי לעשות עבודה מדויקת יותר, וכן ביררתי יותר לעומק למה זה חשוב לי, ולפעמים אני מבינה שזה לא בראש סדר העדיפויות שלי, ואני משקיעה מאמץ בכיוונים אחרים.

ובכלל - קיבלתי כלים לבירור עצמי, לשאלות שיכולות לכוון אותי, לדרכים שאני יכולה לעשות כדי להתקדם לעבר שינויים שאני רוצה לעשות. ומבחינתי זה ממש מה שאנחנו עושים כשאנחנו רוצים לחזור בתשובה - לברר לאן אני רוצה להתקדם, ולמצוא את הדרך להתקדם לשם.

לא "רק שיתוף"

וזה חשוב להגיד את זה.

שיתוף של קושי הוא דבר חשוב, זה יכול לעזור מאוד כשיש מישהו לדבר איתו.

אבל טיפול הוא לא משהו רק כדי להפיג בדידות.

לא סתם לומדים לימודים רציניים בשביל זה.

יש כל מיני גישות וכל מיני שיטות איך מטפלים.

אני לא יודעת אם מי שכותבת כאן דברים נגד טיפול (או לא בעד) חוותה פעם קושי שהצריך טיפול, והרגישה את הריפוי בעזרת הטיפול.

למי שחווה חרדות ופחדים (אבל באמת, לא כמו שכל אחד היום שקצת נלחץ אומר שהוא בחרדה), כאלו שמקשים לנשום, שלא נותנים לך מנוח, שמגבילים אותך להיות האדם שאתה רוצה להיות.

כנ"ל לגבי דברים נוספים, שהם קשיים אמיתיים, שמי שלא חווה לא יבין.

כמו שאוהבים להשתמש בocd קצת בצחוק. כדי לתאר רצון לסדר. אבל מי שבאמת מתמודד עם זה מבין שזה לא צחוק, שזה יכול להקשות כל כך עד שאתה כמעט משתגע. מבין שאתה לא אמור לתת לזה לנהל אותך אבל זה פשוט לא מרפה.

ועוד כל מיני דפוסים וקשיים שטמועים בנו, והטיפול עוזר להבין למה, מאיפה זה נובע, איך נתמודד עם זה, איך נבנה את עצמנו לצד הקושי המגביל.

לא כל אחד חייב ללכת לטיפול, זה לא משהו מחייב. אבל בבקשה בבקשה, אם לא חוויתן קושי כזה שאתן לא מצליחות להיאבק בו לבד, והדבר היחיג שחילץ אתכן מהבור של עצמכן זה טיפול, אל תשפטו ותורידו את רמת החשדנות והביקורת 

הרבה זמן לא ראתי אותך פה 3>

שירוש, איך הבייבי????

ד"ששש

נכון מלאאטא זמן לא היתי פה

ואני עדין ממתינה, אבל כבר התרגלתי חח

כיף לשמוע ממך!!

ב״ה אני כבר רואה תינוקות ומתגעגעת לגיל הזה

כבר גדולה מבחינצי

והתגעגעתי אלייך.

מקווה שאת בטוב

ממש! חמודה שאת!

חיממת את ליבי ! תודה..

כן בהחלט המון זמן לא היתי פה..

לא ברור למה נזכרתי בשאלה הזו חח

השנה לקחנו דירת איירביאנד בי

היו גם שנים שנשארנו בבית אבל כל יום יצאנו לאנשהו (מעין, מוזיאון וכו).

זה באמת עבודה קשה עם קטנים אבל אנחנו מאד נהנים בכל זאת.

כילדה יצאנו כל שנה ל3 ימים,

שינה בבית ספר שדה בעיקר

והתוכנית היתה מסלולים...

ההורים שלי תמיד אמרו שדווקא כשהיינו קטנים היה יותר קל כי הלכנו יפה וכשגדלנו התחלנו להתלונן  😅

אני היום כאמא פחות אעשה את זה כי מסלולים זה פחות בשבילי ואז אם הילדים לא מתרגלים זה באמת לא הכי מתאים...

עדיין אפשר לחשוב על מקומות לא יקרים מדי (למרות שאולי עכשו זה שלב די מאוחר) - בית ספר שדה, אנא, מקומות אירוח אולי לא במקומות קלאסיים של הצפון שמבוקשים מאוד ולבנות תוכנית באיזור - ים, מעין, מסלול קטן... תלוי מה האופי שלכם.

מניסיון משפחתי בשנים האחרונות (כשיוצאים עם ההורים שלי ואנחנו כבר נשואים עם ילדים אז זה נהיה שבט) - באמת המקומות הפשוטים באיזורים לא מבוקשים מאוד הופכים את המחיר לריאלי יותר - הבית הארחה בהר ברכה, בסוסיא וכאלה... זה לא צפון כמו שמדמיינים קיץ אבל מאפשר.

וגם לצאת לימים בודדים זה פתרון.

אני חושבת שכדאי לעשות תכנון של הקיץ ככה שלכם ולילדים יהיה מול העיניים למה לצפות.

בעיקרון כל עוד הרכב הכיל את כולנו - יצאנו כמעט כל שנה לצימר. היו פעמים שהיה מוצלח, והיו פעמים שפחות...

אחר כך עשינו הפסקה ארוכה בנופשים העצמיים שלנו (כן הצטרפנו למשפחה שלי לנופש משפחתי מורחב, שלפעמים בכלל היה אצל ההורים שלי בבית), ולפני שנה הרגשנו שהמשפחה האישית שלנו חייבת את זה, ויצאנו שוב לנופש משלנו בצימר. (בחרנו מקום נגיש בתחבורה ציבורית, כדי שנוכל לנסוע וגם להתנייד במהלך הנופש)

היה לנו טוב מאוד, אבל גם מתיש... כך שאני מבינה את בעלך ומבינה גם אותך.

השנה אנחנו חושבים לצאת לקמפינג, גם מבחינת המחיר וגם כדי שלא נצטרך להתארגן על זה מראש יותר מדי. נקווה שיהיה טוב...

אני חושבת שיש בזה משהו שמאוד מאחד משפחתית, לצאת לנופש משותף. מצד שני, אפשר גם ליצור חוויות משפחתיות מאחדות אחרות, שכוללות לינה בבית... (אנחנו למשל כמה פעמים הפכנו את הבית לבית מלון, וזה היה כיף מאוד לילדים ומגבש)

קמפינג בלי להתארגן יותר מדי?? 🫣😁

סתם הבנתי שהתכוונת ללסגור מראש. אבל זה יצא מבדר. 

בצפון.

אז לא ישנו ברחוב...

ישנו בצימר. היה מאוד מאוד נחמד. הילדים שלו בברכה ביום שישי, ובשבת עצמה היו בג'קוזי בלי להפעיל אותו.

הכל כולל אוכל מוכן עלה לנו- 1350.

הלכנו לבית הכנסת, לגן השעשועים, טיילנו באזור של בננות, יש גם מתחם לצימר עם טניס שולחן, כדורסל, נדנדות.

ברוך ה' שמחנו מאוד

שזה תשלום יחסית נמוך לשבת, אבל זה כי היינו בצימר הזוגי ופשוט הוספנו מיטה, מזרון ולול.

בסוף שילמנו 1200 כי הוא רצה מזומן והיה לנו רק ביט

עולה 3500-4000 ל3 לילות, אפילו פחות. סוגרים כבר בחורף, מחפשים המלצות בבוקינג.

3 חדרי שינה פחוס סלון פלוס מטבח פחוס שני חדרי רחמה לפחות. אנחנו צריכים 6 מיטות אבל תמיד היה יותר.

עד היום הדירות היו ממש טובות (בסטדרטים שלנו)

מטיילים באתרי שמורות הטבע, אוכלים בעיר, עושים קניות בסופר גדול באיזור (רמי לוי וכאלה)

מביאים מהבית כלים לבשל.

שווה לקחת דירה עם מכונת כביסה, מאוד נוח שאפשר לכבס מגבות ובגדי ים ובגדים שהילדים אוהבים לטיולים. מחליפים הרבה בטיולים האלו,

כי אנחנו אוהבים להיכנס לנחלים, מעיינות, הכינרת וכו' וגם טיולעם יבשים מלכלכים.

תבדקו קירבה לבתי כנסת.

שני רכבים.

חלק כתבו שלא מעדיפים לישון בבית בסוף יום-בעלי

וחלק כתבו שכן לוקחים צימר ונהנו-מה שאני אומרת

ברור שהכי כיף לישון בסוף בבית

אבל זו החוויה יותר לילדים,הם כל הזמן מתבאסים שכל החברים יוצאים

בחופש לכמה ימים ואנחנו כמעט ולא...,

ברור לי שלא כולם יוצאים,זה יקר וקשוח לכולם

השאלה אם טיולים יומיים לא יוצא כבר יותר יקר מכמה לילות בצימר...כי החופש ארוך 🤦

זו חוויה אחרת. כשיש רק קטנטנים וזו המון עבודה להיות מחוץ לבית, באמת עדיף טיולים יומיים.

כשהילדים גדלים, בשביל להיפתח ולהתנתק ולהחליף אווירה עדיף לצאת כמה ימים (אם יש אפשרות כלכלית)

טיולים יומיים כשיש גם בנים וגם בנות, גם גדולים וגם קטנים,

זה אומר שרוב הסיכויים שחלק לא יבואו. זה גם שיקול מבחינתי.

נסיעה לצפון הרחוק יותר, אני לא אעשה בנסיעות יומיות..

אבל מה שטוב לכם 🙂

בשנתיים האחרונות גם התחלנו לצאת לטיול משפחתי בחו"ל (במקום חופשה אחת בארץ. לצערי בארץ צפון היה יחסית בעייתי בתקופה האחרונה).

מבחינתי אני לא אצא בלי הילדים (מקסימום לילה אחד עם בעלי במקום קרוב) אז נופש זה רק כולנו יחד. בתחושה שלי זה מאוד מגבש ונזכרים תמיד בחוויות שהיו לנו יחד. כמובן שזה תלוי תקציב היו תקופות שהיינו הולכים לקמפיינג או מתאימים את החופשה למשהו פשוט יותר תלוי תקציב. בארץ אנחנו הכי נהנים מצימר עדיף עם בריכה פרטית שם אנחנו מתארגנים על על האש/ארוחות בוקר ורוב היום מטיילים בחוץ. מרגיש לי יותר זורם עם ילדים בניגוד למלון (מה גם שחדר במלון מוגבל בדרך כלל להורים +2 ילדים).

היינו פעם ברוח ברמה ברוכים קלע אלון המקום היה ממש מהמם חיסרון אחד שהבריכה לא מגודרת יש רק אפשרות לנעול את הצימר עצמו (עם ילדים קטנים ולא שוחים יותר בעייתי)

באילת היינו ביאלרנט דירות אפרסמון זה בריכה לאיזה 3-4 דירות אבל למזלנו זה היה אנחנו ועוד משפחה והתחלקנו בשעות על הבריכה.

היינו גם ביאלרנט במגדל עם בריכה

לרוב יותר קל למצוא צימר עם ג'קוזי פרטי בריכות יש בדרך כלל למתחם של 2 צימרים ומעלה זה היינו הרבה פעמים עם עוד משפחה אחת שנסענו יחד. כבר לא זוכרת את השמות של המקומות.

אבל אין מצב לוותר על נופש, כל שנה בשביל הילדים.

מתיש נכון אבל כ"כ חשוב להם לביחד ושלא ינטרו לך טינה בגיל גדול, לא חשוב איך אני יודעת 😉 

מתאמים עם האחים (לפעמים ממש מאורגן כולם  לפעמים יותר ספונטני)  ואז כל נושא הילדים פחות קשוח 😉

יש להם חברה ותעסוקה

וגם להורים כיף

בקיצור קונספט מומלץ ממש 

וגם טיולים יומיים אם יש לכן

ממש תודה על התגובות! החכמתן אותי

מצד שני אני כן חושבת שיש מקום גם לצאת לטייל למשהו שאתם לא מאד נהנים ממנו כדי שלילדים תהיה חוויה של טיול וזמן איתכם.

אז צריך לאזן ולנסוע למשהו שמתאים לכם אבל לא לצפות שזה יהיה נופש של רגל על רגל...

אנחנו אוהבים קמפינג וטיולים בטבע

יש בצפת קבוצות וואטצפ של אנשים שמשכירים את הדירה שלהם במחיר יותר זול מצימר.

כמובן התנאים הם לא תנאים של צימר (אין בריכה, אין ג'קוזי) וגם צריך להיות זהירים ליפול על בית נקי (להתבונן היטב בתמונות!)

אבל זה נחמד

ולילדים קטנים החוויה של בית אחר עם משחקים אחרים (במידה שהמארחים מאשרים לשחק בהם) היא חוויה ממש נחמדה.

אם מוצאים בית בעתיקה זה בכלל שווה.

חלק מציעים גם צימרים ממש..

קיצר שווה להכנס לקבוצה כזו ולבדוק אופציות.

אולי למישהי פה יהיה קישור עדכני לקבוצה כזו

אנחנו יוצאים פעמיים בשנה

כי זה חשוב לנו

זה צבירת חוויות עם הילדים

ואנחנו עובדים קשה מאוד בזמן הזה

וחוזרים עייפים

אבל זה שווה לנו

אוהבים מאוד את אנ"א

אבל בעיני הדגש הוא על פניות.

לצאת כולל לינה זה ממש קשוח, לפעמים אנחנו עושים את זה אבל לא כל שנה,

ולפעמים ישנים אצל חמותי או אחים שלנו שזה יותר קל מבחינה לוגיסטית.

יציאות יומיות הרבה יותר קל, זול, ומועיל לנו. זה ממש לא צריך להיות מפוצץ.

זה מעיין שלא מכירים, פארק שווה, בישול בשטח, לפעמים מסלול (לצערי לא לקחנו את הילדים כ"כ למסלולי הליכה, אנחנו צריכים להכיר להם את זה יותר). מזרקות, אתרי עתיקות/מורשת...

פעם ב... אטרקציה בתשלום כמו קיר טיפוס וכאלה.

צריך להיות על זה, להגיע מאורגנים ולדעת לאן הולכים ומה עושים, להצטייד כמו שצריך - בעיקר אוכל אבל גם משחקים לשטח - אפילו ברמת הכדור/מטקות/צלחת מעופפת. אפשר להשקיע יותר עם מחצלת, ערסל, ציליה, ועוד ועוד זה כיף ממש. העיקר הפניות וההנאה שלנו ההורים שאנחנו על זה, במצב רוח טוב, שמחים, פתוחים להתנסות ומשחק.

אבל עד עכשיו יצאנו, בעיקר לבתי מלון

לא יוצאים ליותר מלילה גג שניים. ממצים לגמרי מבחינתו

השנה לא קבענו כלום האמת. עדיין.

ליצור חוויות של טיול פעם-פעמיים בשנה זה השקעה משפחתית חשובה לדעתי גם אם זה מורכב

יוצאים לטיולים של 3 ימים במהלך השבוע/חמשוש

דירת אירוח, צימר, אירוח כפרי מכבד לא להתכלב אבל כן ברמה נורמלית

במקומות שמתאים לילדים להסתובב חופשי ומרחבים שהם יכולים לשחק אז לעניין הזה מלון ממילא לא רלוונטי בעיני

קמפינג אני לא אוהבת אז פחות בקטע, אבל כן עושים להם פעילויות שטח כמו סאג', מדורה, יצירות מהטבע וכד'

הם התייעצו עם אאג

סתם מעצבן ומלחיץ 

אנחנו עשינו ניתוח שקדים ושקד שלישי - ומראש קיבלנו המלצה לקחת אנטיביוטיקה.

שכנתי לחדר עשתה רק כפתורים ואני זוכרת ממש איך הרופא אמר לה בשחרור - להתחיל להביא אנטיביוטיקה ברגע שמתחיל חום.

איזה קטע שלא קיבלתם המלצה כזאת.

אני ממש מקווה איתך לטוב. 

אנטיבייטיקה למקרה שיתחיל חום

אבל פה הם לא מןכנים לתת, רופא ילדים לא לוקח סיכון ושולח למיון, גם מוקד שולח למיון

הבירור הוא מהיום ה 5 לחום, היום זה היום ה 3

נכון מוזר? מצד שני היינו בביח גדול תל השומר והם התייעצו עם עוד רופאים

אחרי ניתוח. לנו נתנו מוקסיפן כשיצא ריח כזה לא טוב מהפה שלו.

להורים סיפרנו בהריון הראשון מיד בבדיקה החיובית, בשני אחרי אולטרסאונד עם דופק

אחיות שלי ראו עלי ממש בהתחלה, הרבה לפני שסיפרתי. מצידי הייתי מספרת כנראה בחודש שלישי- רביעי כזה

לחברות בחודש רביעי- חמישי

להורים סוף שלישי

לאחים חודש חמישי

מרוב שהייתי בחרדות שזה יגמר לא העזתי לספר

להורים סיפרנו אחרי סקירה ראשונה

ואח"כ לאט לאט לאחים

לחברות קרובות

בעבודה

לא חושבת שיש בזה נכון ולא נכון (חוץ מבעבודה שיש חוק),

אתם צריכים להרגיש בנוח

ואני תוהה מתי לספר

נגיד בעבודה מתחשק לי למשוך עד שבוע 20+

אבל מסביב אני מתלבטת 

בגדול הייתי מספרת למי שחשוב לי לפני שרואים

כי אז זה כבר מתחיל להיות קצת מביך

החלטות טובות!

בהריון ראשון לאמא שלי ממש ממש בהתחלה, קצת אחרי שגיליתי, ביתר ההריונות קצת יותר מאוחר סביב שבוע 10, לחמותי טיפה אח"כ, ולאחים מתי שהסתדר.

לחברות טובות מתי שהתחשק לי, לרוב מוקדם מאוד, בהתאם לתמיכה שהייתי זקוקה לה. לחברות פחות טובות מתי שראו, לא טרחתי לספר.

בעבודה- ממש מוקדם, הרבה לפני שצריך.

ממש השתנה.

לאמא שלי בדרך כלל ספרתי אחרי הדופק או לפני אם הרגשתי ממש לא טוב,  להורים של בעלי בהריון הראשון בשבוע 9 ובשבוע 13 חמותי סיפרה לכולם אז מאז אנחנו מספרים לה רק אחרי סקירה ראשונה

לחמי וחמותי אזור שבוע 10 כזה

לאחים וכו אחרי סקירה ראשונה

ולשאר העולם בדכ נותנת לגלות לבד😅

מבחינתי גם שבעלי יספר להורים שלו באותו זמן, לא רואה הבדל בין ההורים

ואכן סיפר להם בערך ככה או ממש כמה ימים אחרי, אבל סתם בלי סיבה מיוחדת לא יצא שסיפר ממש מיד..

לאחים והאחיות מספרים בתחילת חודש חמישי (למרות שהאחיות הקרובות שלי חשדו לפני🤭)

לשאר העולם, נותנת לגלות לבד, ומשוחחת על זה חופשי מחודש חמישי 

לגבי 1, אין לי ניסיון. אולי כדאי לנסות להניק בתנוחות שונות, ולמצוא איך הכי נח לה.

2. תמשיכי בשעה הרגילה.

3. לא שמעתי שיש קשר לזמנים הנקה ושאיבה.

אני יודעת שזמן לקחתי הגלולות יכול להשפיע.

לי אישית לא היו כתמים, גם כשלא הקפדתי על השעה. וגם עם הנקות ושאיבות לא דווקא בשעות בלי קשר לזמנים.

לי למזלי היו כמה וכמה הנקות מוצלחות לפני כן, אז ידעתי שה"בעיה" לא בי...

אני לא יודעת אם באמת היה לה רפלוקס סמוי או לא (הרופא לא שלל ולא אישר, וגם לא נתן תרופה) - רק יודעת לומר לפי הרופא שצריך להיניק כשהתינוק כמה שיותר בישיבה (לא יודעת איך עושים את זה תכל'ס🙄 אבל אולי תנסי), ואחרי ההאכלה להניח אותו באלכסון (בטרמפולינה זה הכי טוב. הוצאנו מהמחסן את הטרמפולינה שקיבלנו בילד השני ולא באה לידי שימוש, והבת שלי חצי גרה שם...)

עוד דבר שכדאי לבדוק הוא לשון קשורה. לבת שלי הייתה מסתבר לשון קשורה, שאף אחד (מהרופאים בבית החולים ועד לרופא הילדים) לא זיהה רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...

ואם גם בבקבוק היא מסתבכת - מציעה לנסות את הבקבוק של לנסינו. זה הבקבוק היחיד שהבת שלי הסכימה לקחת.

בהצלחה יקרה! זה באמת קשה ומתסכל❤️

לשים בטרמפולינה לישון פשוט?

בסהכ מה שהיא עושה רוב היום זה לאכול ולישון הרי.

ולגבי הבקבוק

חשבתי שזה הגיוני שגם עם הבקבוק לא נעים לה לאכול, כי זה כואב /צורב במידה דומה להנקה, לא? היא אוכלת מהבקבוק ותוך כדי מתחילה להתפתל אז לא חשבתי שזו בעיה עם הבקבוק דווקא כי אנחנו משתמשים בכמה סוגים.. אבל אולי אני טועה?

בהמשך היא תתחיל גם קצת לשחק שם.

ולא יודעת לומר בקשר לבקבוק, בעצם... יכול להיות שאצלנו היא לא הסתדרה עם בקבוקים אחרים בגלל הלשון הקשורה, וזה לא קשור לרפלוקס שאולי היה לה ואולי לא.

בכל אופן, את יכולה לנסות להאכיל אותה בבקבוק כשהיא שוכבת בטרמפולינה, אני חושבת שזה גם יכול לעזור.

כדאי להתייעץ עם יועצת הנקה ברמה גבוהה, יכולה לעזור למצוא פתרונות 

אבל לעניין הזה בינתיים לא מצאתי פתרון

כי גם אם אני מניקה בתנוחה זקופה, אם היא לא נינוחה היא פשוט זורקת את הראש אחורה ומקשיתה את הגב וצורחת מרעב וכאב

מה לעשות אם זה לא עוזר?

נראה לי שצריך לחזור אליו, לא? 

אצלי זה היה קשור באופן ישיר לריפלוקס. וזה מאוד משפיע על היכולת להתחבר כמו שצריך בהנקה.

צריך לבדוק אצל רופא שמבין בזה, המון רופאי ילדים לא יודעים לזהות לשון קשורה אחורית (אצלי שלושה רופאים אמרו לי שאני טועה, עד שלקחתי לרופאה מומחית וראיתי ישועות).

וגם יועצת הנקה שנחשבת מאד מקצועית. אבל עכשיו אני דואגת שאולי כן יש לשון קשורה ולא עלו על זה?

מה שם הרופאה אם אפשר לשאול?

ויועצת ההנקה שבדקה את הבת שלי היא אודליה גור אריה.

שניהם בירושלים, אם נגיש לך.

תפני אליהם

יעל דובסטר גם נחשבת מעולה

אני מאוד התרשמתי מד''ר יעל דובסטר.

גם ד''ר בוצר אמור להיות מקצועי מאוד בתחום.

באיזה אזור נוח לך?

הציל אותנו ככל הנראה מריפלוקס סמוי, אמנם ההנקה הרגיעה אותה אבל היא לא היתה רגועה בשום מצב אחר חוץ מהנקה ו/או מנשא.

ממליצה על יעקב דרמון מירושלים.

בטיפול הראשון כאילו לא קרה כלום, בטיפול השני פשוט קסם, אי אפשר להסביר.

פודקאסט של אפרת וקסלר.

הכעס מגיע כתוצאה מהשורש.... בהצלחה 

תוכלי לשלוח לי קישור בבקשה?

זה האתר שלה ארכיון Podcasts - אפרת וקסלר - הורות מגדלת ומובילה

וזה בספוטיפיי https://open.spotify.com/show/3a5OZ3OiuK5kTOQOqgTuyV

התחברתי לשיעורים של הרבנית מיטל דאודי- ביוטיוב.. 

של הרבנית חבצלת סולטין ושל הרבנית דינה ראפ.

לא זוכרת אם יש שם התייחסות ספציפית לנושא הכעס...

לא עברתי הפלה

אבל

הכי נורמלי בעולם להקשיב למה שאת מרגישה ולרצות לחזור לשגרה

אף אחד לא אמור להגיד לך איך את מרגישה

זה הגוף שלך

את עברת את זה

אחרים עברו את זה יותר ממרחק

שלא יתערבו לך

ואם הם כן מתערבים

תבקשי מהם שלא

אין שום ספר הדרכות איך להרגיש אחרי הפלה ולכן כל אחת יכולה להרגיש ולחוש איך שמתאים לה.

אני גם לא חושבת שכולן חוות הפלה בצורה כל כך קשה כמו שנראה לך.

פשוט מי שחווה את זה בצורה מאוד קשה אז נוטה יותר לשתף את זה כאן או בחיים האמיתיים.

אני ראיתי את אחיות שלי שמאוד קרובות אלי שעברו הפלות בשבועות מוקדמים יחסית

אצל אף אחת זה לא היה טראומטי במיוחד, כן עצוב וכואב אבל נורא מהר חזרו לשגרה.

(רק אחת מהן שעברה הפלה אחרי שחיכתה הרבה שנים להריון אז זה באמת היה ממש ממש כואב ועצוב)

כנראה יש לך חוסן אישי מאד גבוה וזה מעולה.

תקשיבי ללב שלך ותהי הכי כנה עם עצמך (נראה שדוקא במקרה הזה לרצות אחרים יהיה להיות שבורה "בכח").

לפעמים גם האסימון נופל באיחור והעצב מגיע אחרי כמה שבועות/חודשים וזה גם בסדר, תמשיכי להיות קשובה לעצמך.

אגב, פה בפורום הכי טבעי שהנשים שלקחו את זה יותר קשה יכתבו פה בניגוד לנשים האחרות. מי שלא לקחה את זה קשה פחות תרגיש צורך לשתף ולחפש תמיכה.

הייתה לי הפלה בעבר, בשלב קצת יותר מוקדם ממה שתיארת. הצטערתי, התבאסתי, ועברתי הלאה. ממש לא חוויתי את זה באופן דרמטי.

ולגבי לקחת חופשת מחלה, תעשי מה שטוב לך! אני יכולה לספר לך שעברתי בעבר הפלה בשלב מאוחר בהריון וקיבלתי חל"ד מלא וניצלתי רק 9 שבועות במקום 15 ומלא אנשים העירו לי שזה טעות, אבל עבורי זה היה הרבה יותר מתאים.

אין נכון או לא נכון, על אחת ומה שמתאים לה, זה לא אומר עליך שום דבר רע!!!

(היו לי תחושות קשות אחרות, שנבעו מהטראומה שצפה לי מבתי חולים)

אבל העובר הפסיק להתפתח בשלב מוקדם מאוד, וממהתחלה הייתה הרגשה שההיריון לא תקין. והוא גם הגיע קצת בהפתעה, שנה וקצת אחרי הולדת תאומים, ובדיעבד אני שמחה שלא נולד לי אז תינוק, כי זה היה צפוף מדי עם התאומים.

אז לא יודעת מה לומר עלייך, אם התחושות שלך כרגע נורמליות או לא. יכול להיות שהן נובעות מבריאות נפשית - של עיכול והבנה שאם כבר אין, אז אין מה לבכות, כי זה לא יעזור.

אבל יכול להיות גם שזו מעין הדחקה, ולכן אני חושבת שכדאי לך לשים לב לעצמך בהמשך, כי אולי תחושות האבל יצופו פתאום בעוד חודש-חודשיים, ואז תצטרכי לתת להן מקום אף שלכאורה כבר התקדמת הלאה...

בשורות טובות❤️

יכולה לומר לך מניסיוני שכנראה את עדיין לא מעכלת.. את עדיין בהדחקה.

באיזה שהוא שלב יפול לך האסימון ותרגישי את הכאב הזה.

יש הרבה טריגרים שיכולים לגרום לך לכאוב... זה יכול להיות לפני המקווה או כשתקבלי מחזור שוב או כשתראי נשים בהריון בשלב שלך.

אל תלחיצי את עצמך עכשיו להתאבל. אבל כשזה יגיע תתני מקום להתאבל ולבכות. אל תדחיקי את זה.

חיבוק גדול ממני❤️❤️❤️

יכול להיות שבהמשך תחווי תחושת פספוס או אובדן. תהיי קשובה לעצמך, לעבוד מהבית נשמע מעולה, להיות בחוסר מעש זה גם לא בריא.

אם בהמשך תרגישי שאת צריכה אוורור תתני לעצמך את זה, ולכן חשוב לדעתי להשאיר את התגובה שלך לאירוע לא סופית עדיין, אלא לפעול לפי מה שמרגיש לך נכון באותו זמן.

של "לא מגיע לי תינוק", לתחושות של השלמה או אפילו המונח אושר בו נקטת. תשהי עוד קצת בפער הזה...

(ובלי קשר, רבות חשות מגוון של עוצמות ביחס להרגשות שלהן, בטח סביב הפלה. אישית ההרגשה בהפלה הראשונה שלי היתה של אכזבה קלה, יחד עם ציפיה ותקווה, ובכל הפלה נוספת - היו 3 רצופות - ההרגשה החמירה)

להגיע למימוש, אבל מצד שני לא בכיתי, לא הרגשתי רגשות אשמה, זה היה נראה לי די טבעי וחלק מחבילת הפוריות של העידן הזה.

השתדלתי לשמור על מנוחה בהתאם לכוחות שלי בימים שאחרי, אבל לא נמנעתי נגיד מארוע משפחתי שהיה למחרת הגרידה. לא רקדתי כמובן.

גם לא היו רגשות שליליים שהופיעו מאוחר יותר, אבל תהיי קשובה לעצמך ואם את רואה שכן מגיעות תחושות יותר של דאון, לא להתנגד להן. תני מקום, תשהי בהן כמה שהן מבקשות ממך כדי שיעלמו ברגע הנכון ולא ימשיכו לזמזם כשאנחנו לפעמים בהתנגדות לחוויה כלשהי. תרגישי טוב, ובעיקר תרגישי טוב עם עצמך בכל תחושה שעולה לך, את ממש נורמלית.

אתר מתכונים לתינוקות. אפשר לחפש לפי גיל, מרקם, רגישויות וכו.

מפעילה אותו תזונאית תינוקות וילדים. 

אני התחלתי עם מרק טחון (ירקות ועוף והודו)

ואחכ גם מנה של פירות טחונים

בננה מעוכה

אם היא אוכלת סלמון אז אולי טונה מתאים

זה לפי התגובה שלה... שאת רואה שהיא לא צריכה השלמת הנקה/תמ"ל אחרי הארוחה....

טונה

אבוקדו

חביתה/ביצים קשות מעוכות עם מלח ושמן זית

פשטידות

דייסת קוואקר (עם מים, כך אני תמיד עושה)

מרקים

קציצות טונה וקינואה

לק"י

חתיכות קטנות של לחם עם אבוקדו/ טחינה/ חומוס. עם זה אפשר גם חביתה.

לחם מטוגן

החלק הפנימי של המלפפון מגורד. או לתת לה רצועות מלפפון עם הקליפה, שתכרסם את הפנים שלו. רק לשים לב שהיא לא חותכת חתיכות גדולות.

ירקות מעוכים. אפשר להוסיף עם עוף או קציצות רכות.

אני מועכת הכל במזלג.

יש לי ילדים שבגיל הזה אכלו רק גרבר, והתינוק הנוכחי למשל כבר אוכל הכל כמעט..

בבוקר- חתיכות לחם קטנטנות טבולות בטחינה וחביתה

צהריים- אורז וקציצות מרוסק גס, קוסקוס ומרק (בגדןל מה שאנחנו אוכלים אא"כ זה לא מתאים עדיין אז משתדלת שיהיה לו מרק טחון)

ערב- משתנה. מרק/ לחם מטוגן/ פנקייק מקמח מלא/ שאריות מא. צהריים/ ביצה קשה מרוסקת עם טחינה/ פשטידה כלשהיא/ אבוקדו