סתם משהו..פרצוף כרית

שמתי לב שלפעמים מישהי פותחת שרשור ועונים לה ישר "לכו לטיפול זוגי" או " לכו לטיפול"

ותסלחו לי, לדעתי זה ממש לא יפה

כי כאילו.... וואו איזה רעיון "גאוני " ו"מקורי" ללכת לטיפול

אם היא שואלת פה היא רוצה לשמוע חוות דעתכן ולפתוח על זה דיון או שאלה, ולא לנפנף

להגיד למישהי ללכת לטיפול זה בדיוק כמו לנפנף או לזלזל ולא לענות לה תשובה הולמת או להגיד לה שהיא חופרת או כל ביטוי גנאי אחר שבעצם זה לסתום לה את הפה

לפעמים בכלל לא חושבים על ללכת לטיפול❤️

וזה חלק מהתשובות כאן שמתזכרות שזה קיים

לפעמים לא רוצים לפגוע אז אומרים להתייעץ עם הרופא /מטפל

עונים בעקיפין..

אבל באמת זה לא עונה על התשובה.. ולא תמיד עוזר

אבל לפחות מנסות לעזור, לא נראה לי שזה בא לנפנף, זה עוד סוג תגובה

את למעשה מחזקת את דברייפרצוף כרית

את אומרת שלא רוצים לפגוע = חושבים דברים רעים על הבנאדם ולא רוצים להגיד לו

כלומר במקום לחשוב עליו דברים טובים שקשה ולנסות לעזור אז שמים עליו סטיגמה שלילית....

כלומר במילים אחרות לפי דברייך, זה כמו להגיד לבנאדם, יש לך בעיה רצינית שקופה שכולם שמים לב,אתה לא לרמה שלנו, לך למטפל והוא יסביר לך ...


בקיצור זו תגובה לא מכבדת בעיניי

את ממש מסובבת את מה שהיא אמרהדרקונית ירוקה

לא רוצים לפגוע = לא רוצים להיות מובנים לא נכון

איפה ראית ששמים סטיגמה? למה הצעה לטיפול זה סטיגמה ואמירה שהוא לא ברמה שלנו?

למה בעיה שקופה שהוא לא מודע אליה? הרי פנה להתייעץ, כלומר הוא מודע לבעיה. לפעמים איש מקצוע יכול לעזור הרבה יותר מכמה הודעות בפורום שלא מכירות את כל הסיפור

יש לך המון הנחות יסוד ודעות קדומות בהודעה האחרונה שממש לא בהכרח נכונות

בהחלט❤️
לא מסובבת, חס וחלילה, היא כתבה שלא רוצים לפגועפרצוף כרית

דהיינו לא רוצים להגיד את האמת המרה והקשה,בפרצוף..הלא כן?

 

ולגבי איש מקצוע, את צודקת אבל כשמישהו שואל פה זה אומר שהוא רוצה את דעתכם, אז מה הטעם להפנות אותו?

ואם לא חשב על הרעיון, בסדר לגיטימי לענות כך

ותודה שהשבת

לאדרקונית ירוקה
לא רוצים להחמיר את המצב עם עצות לא מתאימות. במצבים רגישים הרבה פעמים לא רוצים להתערב כדי לא לפגוע במצב העדין וליצור בעיה גדולה יותר
אז אוליפרצוף כרית

אפשר לכתוב את זה פשוט! לכתוב שזה נושא כבד שדורש ליבון ,אבל לא ישר " לכי לטיפול"...

ואת צודקת..

בדיוק. יש מצבים בהם עצות לא מקצועיות הן מסוכנותבאורות
פרשנות מעניינת❤️

לא התכוונתי לזה

לא תמיד מה שאנשים חושבים הם כותבים ,גם שזה לא עלבון 

הבנתיפרצוף כרית

אז מבקשת ממך סליחה

באמת רציתי להבין 

הכל בסדר❤️

גם לי יצא לחשוב על זה כמה פעמים על מה שאת אומרת אבל לא ראיתי בזה זלזול או משהו כזה.

לפעמים יש בנות שלא נעים להם לכתוב הגם שזה לא תגובה מעליבה והן חוששות שמא יהיה עלבון או שזה יפורשן לא נכון או שהן חושבות שאותה אחת רוצה לשמוע משהו מסוים

לפעמים אין להן רעיון  אז מפנים .

ולפעמים כן חושבים דברים רעים

אנחנו מלאכים???? אבל לפחות לא יעלה על הכתב

לפעמים הכל יותר רגיש והרבה משפטים ממש מקפיצים,  כל אחת והטריגר שלה

אני חושבת שדווקא יש כאן הרבה רגישות והבנה

ולפעמים גם התגובות ישירות וחותכות מה שיוצר חיכוכים  בלאגן ונעילת שרשורים 😅

 

 

נכון לגמריפרצוף כרית
בדיוק הפוך!שלומית.

בעיניי, כשאני אומרת למישהי "לכי לטיפול" זה הכי לא סטיגמה שלילית!

זה אומר שהעלת כאן נושא מהותי ורציני שראוי לתשומת לב מקצועית שהיא מעבר לחכמת ההמון.

ואני מסתכלת על אנשים שהולכים לטיפול כאנשים רציניים שלוקחים אחריות על החיים שלהם

ולהפך: על אנשים שלא הולכים לטיפול (כמובן כאשר הם צריכים אותו, לא בכל שלב בחיים צריך טיפול)

כאנשים שפחות תופסים אחריות ופחות רציניים

ככה שהסטיגמה בעיניי בדיוק הפוכה ממה שאת מתארת

את מניחה שללכת לטיפול = סטיגמה שליליתקופצת רגע

חלק מהמגיבות כאן הלכו לטיפול בעצמן,

ואחרות שלא הלכו היו רוצות ללכת,


ובעיני רוב המגיבות כאן לא חושבות שאם מישהו הולך לטיפול סימן שהוא 'פגום' או 'לא לרמה שלנו' וכו'. 

כי לפעמים זה דיני נפשותמקרמה

זה ממש לא לנפנף אותה או להגיד לה שהיא חופרת

זו ההבנה שזה גדול מידי מלדון עליו בפורום ועלול לגרום לנזק

לפעמים להפנות לאיש מקצוע- זה הדבר האחראי לעשות


נכון אבלפרצוף כרית
אפשר לכתוב בדיוק את זה במקום סתם להפנות ל...
בדרכ הפניה לאיש מקצוע מלווה בעוד משפטמקרמה
למה זה כדאי


לא ראיתי פה בפורום אפעם תגובה קצרה שמסתכמת ב 'לכי לטיפול' בלי כמה מילים מעבר

הבנתי תודה לך יקרהפרצוף כרית
בעיניי בדיוק להיפךתקומה

הרבה פעמים שואלים כאן שאלות שאי אפשר באמת לפתור בפורום.

להמליץ ללכת לטיפול זו בעצם דרך להגיד "אנחנו רוצות שיהיה לך טוב. מגיע לך שיהיה לך טוב. ולכן אני ממליצה טיפול, כי אני מאמינה שבמקרה הזה זה יכול לעזור ולהקל מאוד".

לפעמים גם אוסיף עוד עצה אם יש לי מה להוסיף, אבל בגדול בגלל שבגישה שלי כשיש קושי גדול או שחוזר על עצמו הדרך הכי טובה היא ללכת לטיפול ולפתור את הבעיה מהקושי.

זו לא תשובה שנובעת מהתנשאות, אלא מחמלה ורצון להכווין לטוב

הבנתי תודהפרצוף כרית
לדעתי זו עצה לכל דבררקאני

מבפנים לא רואים תמיד את מה שמבחוץ

ותיאור של סיטואציות מסוימות הרבה פעמים מהצד מראה- שכאן צריך טיפול

ללכת לטיפול זו לא בעיה, זה פתרון לבעיות מסוימות

 

 

אבל הבנאדם שואל בפורום..פרצוף כרית

אז הוא רוצה לשמוע את דעתכם..

ואת צודקת

נכוןרקאני

ודעתנו היא לפעמים שבמקרה הזה צריך טיפול

 

תודה רבה לכל העונות, מעריכה מאדפרצוף כרית
זו תשובה גנריתoo

וחשיבה גנרית

היום פתרון בעיות= טיפול


לא שטיפול הוא דבר בעייתי, אבל אנשים שלא מסוגלים/ מנסים להבין ולעזור לעצמם, זו בעיה שורשית יותר, ההבנה שאדם צריך ללמוד להבין ולעזור לעצמו כבר לא קיימת (אבל היא הבסיס לחיים)


בגלל שההבנה הזו כבר לא קיימת, אז התשובה הנפוצה היא טיפול והתשובות הפחות נפוצות מנסות לפתוח בדיון אודות הבעיה/ אופן אפשרי לפיתרון.

זה יפה מה שכתבת אבל...פרצוף כרית

מצד שני זה לא נכון בכל המקרים


כי יש מקרים שצריך לדון באותו נושא לגופו

ועובדה שכתוב דאגה בחב איש ישיחנה

ויש את הצורך החברתי שקיים ותמיד יהיה קים ובעיניי הוא אינו מהווה בעיה אלא תקין ונורמלי וטבעי-

לפרוק

לשתף

לקבל תחושה שזה נורמלי

לקבל הזדהות

וכו'...

בהחלט לפעמים צריכים טיפולoo
לא כדי לטפל אלא לקבל כלים איך לטפל באופן עצמאי וגם לקבל אוזן קשבת


מי שלא מצליח לעזור לעצמו, לא יעזור לו שום טיפול.

אני חושבת שזה המטרה של טיפול בד"כאמאשוני

לרכוש כלים איך לטפל באופן עצמאי בבעיה מסויימת (בד"כ תהיה עם מאפיינים שחוזרים על עצמם במגוון הקשרים)

זה עוזר לעשות סדר בראש,

גבולות מה בשליטה שלי ומה לא.

מה אני יכול לעשות כדי לשנות דינמיקה גם כשהבעיה במקור אצל הצד השני וכד'.


הכלים האלו עוזרים למגוון סיטואציות משתנות.

את לא חושבת שזה מה שעומד בבסיס הטיפול?

כלומר מה שתיארת בעיני זה הטיפול בעצם. לא שהמטופל פאסיבי.


כאילו, אם נגיד מישהו הולך לטיפול בגלל מחשבות בעייתיות. המטפל לא מנסה להצחיק אותו, הוא מלמד אותו מה לעשות עם המחשבות האלו ועוזר לו בתהליך הלמידה. בודקים מה עבד ומה לא, ולמה לא ובונים ככה דרך שתהיה יעילה למטופל והוא יוכל ליישם אותה.

וכשקשה לו ליישם אחרי תקופה למשל, הוא חוזר למטפל לליווי ויעדים צמודים יותר כדי לצלוח את התהליך.

לא יודעתoo

מה עומד בבסיס של טיפול

מעולם לא הייתי בטיפול


מה שצריך להיות בבסיס של טיפול הוא:

עזרה באבחון הבעיה והסיבות לה

ללמד איך לטפל בבעיה

לעזור ליישם את הטיפול


בגלל שהיום אין מודעות לאחריות של אדם על החיים שלו, אנשים מתקשים לקחת אחריות, מתקשים ללמוד ולהיות במודעות, מתקשים להבין איך לטפל בבעיות וליישם, לכן הם הולכים לטיפול וחושבים שהוא יטפל להם בבעיות, בזמן שהוא לא מטפל בשום בעיה אלא רק יכול ללמד וללוות.


מי שרוצה באמת לפתור את הבעיות מהשורש, חייב לעבור תהליך למידה עצמי, אפשר להעזר בידע מכל מני מקורות מידע, כולל מטפלים, אבל התהליך חייב להיות עצמי.

אני גם מאמינה בכךפרצוף כרית

שאדם צריך לחקור וללמוד או לחשוב בעצמו ולהתבונן על החיים שלו...

ממש מסכימה עם הגישה שלך ,אם הבנתי אותך נכון - שצריך ללמוד איך להתמודד עם החיים ולהתאמץ ולפתח יכולת עצמית של מחקר/ הסקת מסקנות והתקדמות בחיים....

לכן אני באמת אוהבת לשמוע ולקרוא חומר ולא ללכת לטיפול, ככה יש מגוון סוגים ודעות ולבחור מה שנכון לך לאותה סיטואציה..

בדיוקoo
מסכימה עם זה מאודהמקורית
אם את לא יודעת מה עומד בבסיס הטיפולאמאשוני

אז חבל שאת מציבה את הטיפול כהיפך של עזרה של אדם לעצמו.

אני גם לא בדיוק יודעת מה קורה בכל סוגי הטיפולים.

טיפול היום נעשה נפוץ כי אנשים מחפשים איכות חיים. ולא רק "לעבור" את החיים.

הרבה פעמים מי ששקוע בבעיה קשה לו לצאת משם לבד,

הוא זקוק למי שיראה לו שאפשר לצאת וגם ילמד אותו איך לצאת.

ואם צריך בדרך להשקיט רעשי רקע (כגון בעזרת תרופות או לרפד את הקושי) זה גם בסדר.


בכל הטיפולים/ הדרכות שהייתי לעצמי או לילדים מלמדים עקרונות בטיפול שאפשר ליישם גם אח"כ בחיים. לפעמים גם מציעים לרפד שזה גם בסדר, כדי להוציא את האדם ששקוע במצבו.


ללמוד לבד זה טוב ונכון כדי להימנע מליפול לבורות, אבל כשנמצאים כבר בפנים זה מעולה להיעזר בגורם חיצוני.


אם ניקח לדוגמה התנהלות כלכלית, אז זה יופי ללמוד מראש כדי מראש לא ליפול לבור כלכלי,

אבל כשנמצאים בפנים, קשה לראות לבד איך אפשר לתקן ולצאת, הרבה דלתות (כגון הלוואות בתנאים נוחים) סגורות למי שכבר עמוק בפנים.

חסרה מוטיבציה ושאפתנות להתקדם ולהגדיל הכנסה כי יש טרדות יום יום רבות וכד'.

לכן במצב כזה למשל אם ישאלו אותי, אמליץ על ליווי חיצוני של מישהו מנוסה, ולא לנסות לבנות תוכנית הבאה עצמאית.


במצבים מורכבים של הנפש, על אחת כמה וכמה.


גם אם ניקח נושא של התנהלות זוגית, אז זה יופי ללמוד על דרכי תקשורת והתנהלות זוגית, אבל מי שבתוך המשבר וחוזר פעם אחרי פעם על אותה טעות, בד"כ לא יעזור אם יתחיל לקרוא ספרים, גם לא יעזור שיגידו לו פה אתה טועה,

מה שכן יכול לעזור זה להבין לעומק מה גורם לו לחזור על הטעות פעם אחרי פעם, יעזור להראות למה להשקיע בזוגיות הזו, שזה דברים שבד"כ אדם לא שם לב אליהם כי הוא נגוע בדבר.

מה שהוא שם לב הוא מתקן לבד בכל מקרה. בד"כ כשמגיעים למצב שמצריך טיפול, זה על אותם נקודות שלא הצליח לבד. לא כי הוא עצלן ונוח לו לזרוק את הבעיות על המטפל,

אלא כי לאדם יותר קשה לראות את הדבשת של עצמו, ועוד יותר קשה להיפטר ממנה בעצמו.


אני יכולה להעיד על עצמי, במקרה של תהליך יחסית פשוט כמו לתת מחמאות בהקשר מסויים,

שהיה לי קושי עם זה, ולא עזר לי ללמוד ולקרוא על זה, הייתה לי חסימה בנושא, ובעזרת טיפול (שכוון למשהו אחר לגמרי)

כשהמטפלת הסבירה כמה מחמאות יסייעו לתהליך אחר, אבל שצריך לעשות את זה טוב ונכון והכי אמיתי, אז ביני לבין עצמי לקח לי כמה זמן קודם להודות בזה שקשה לי לתת מחמאות לפי "הכללים הנכונים" (בהקשר הספיציפי אליו הלכנו לטיפול)

וכששיתפתי את המטפלת, היא פירקה את המשימה לכמה שלבים, נתנה לי דף למעקב בבית, כשבכל שבוע הייתה התקדמות ותוך כמה שבועות הפך לכמעט זורם עבורי,

זאת רק הייתה נקודה אחת בכל המסביב של הטיפול עצמו, אז קשה לדעת כמה רק זה לבדו תרם לטיפול המקורי,

אבל לאחר מכן הייתה קפיצה של התקדמות בנושא עצמו שרצינו לטפל בו, ואני בטוחה שיש קשר.

אז ממש חבל לא להיעזר בגורם חיצוני כדי להתקדם במקומות שאנחנו נתקעים בהם.

מה גם שזה לא רק חבל, לפעמים דריכה במקום מעמיקה את הקושי.

ולפעמים אנשים מבחוץ (גם בפורום) רואים את התקיעה הזאת וממליצים ללכת לטיפול כדי לפתור את התקיעה הזאת, לפעמים מתוך ניסיון אישי שהם גם היו תקועים שם ולא עזר להם כל מיני עצות כתובות, אלא היה צריך ליווי אישי.

לא ההפך מעזרהoo
הוא יכול לתת ידע, לעזור ביישום.


אבל


הוא לא מטפל בבעיה לבד, האדם עצמו חייב לעשות שינוי עצמי, אם אין שינוי, גם אם היה איזשהו תהליך תוך כדי טיפול, התהליך לא יישמר.


טיפול מוצג היום כדבר שמטפל בבעיות, בשעה שהוא לא באמת מטפל, הוא רק סיוע ללמידה איך ומה צריך לעשות והוא צריך להיות מוצג ככזה.

טיפול זה לא לימודהרקולסית

יש טיפולים מסוגים שונים. מדברת על החוויה שלי.

כן, טיפול הוא עבודה קשה, להגיע, להיפתח, להיות פגיעה, להסתכל גם על דברים לא נעימים.

אבל, טיפול טוב הוא עבודה ושינוי בתת מודע. זה לא שמישהו מסתכל עליי ואומר לי איך לעבוד. זו עזרה לשחרר כל מיני דברים שכובלים אותי בתת מודע.

אני לא צריכה בכלל לתחזק את השינויים שעשיתי דרך טיפול.

אז למדתoo
לשחרר דברים ושחררת אותם, אם לא היית לומדת לשחרר, הטיפול לא היה עוזר.
לא למדתי לשחרר. עזרו לי לשחררהרקולסית

שלא לומר, שחררו עבורי

יש הבדל מאד גדול

מכיוון שאני מדברת מניסיון אישי ואת לא ומכיוון שהחוויה שלי היא שאי אפשר להבין את זה בלי לחוות את זה. אני לא אתווכח איתך הלאה. פשוט היה לי חשוב להשמיע את זה פה בשביל האחרות

אבל זהתקומה

מה שקרה בטיפול, הוא עזר לשחרר.

אם אדם סובל ממחשבות טורדניות, והולך לטיפול בשביל זה, אז מה שעוזר זה הטיפול. קשה מאוד להתמודד עםמזה לבד.

אם אדם סובל מחרדה, ובטיפול מקבל כלים להתמודד עם החרדה, אז מה שעזר זה הטיפול. ברור שאם אדם פסיבי לגמרי זה לא יעזור.


אבל אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות שטיפול זה לא מה שעוזר.

יש כל מיני כלים בעולם כדי לעזור לעצמנו.

הרבה מהכלים אלו כלים שאנחנו יכולים לרכוש לבד או להיעזר לבד.

ספורט, משפחה תומכת, תזונה נכונה. תחביבים וכו'.

ויש עוד כלי שנקרא טיפול.

והוא לגמרי יכול לעזור ולהקל מאוד.

וזה לא שמי שנעזר בטיפול זה כי הוא לא יכול לבד, אלא כי לא לכל קושי יש פיתורן עצמאי

בהחלט טיפול יכול לעזורoo
אני חושבת שטיפול עוזר רק שיש למידה חדשה כלשהי
וגם להיפךoo
אם טיפול לא עוזר, זה אומר שלא התרחשה למידה (או דברים נוספים כמו אי אבחון נכון של הבעיה או חוסר התאמה בין המטופל למטפל)
ברורתקומה

שזה לא קסם, זו לא תרופה.

אבל לפעמים אדם לא יודע איך להתמודד לבד.

יש קשיים שקשה להתמודד איתם בלי כלים.

האמירה "ללכת לטיפול" זה לא אמירה של הסרת אחריות, בדיוק להיפך.


ויכול להיות שאדם יגיע לטיפול ויקבל כלים להתמודד עם קושי מסויים, יכול להיות שאדם יגיע לטיפול וקודם כל יצטרך להתמודד עם התובנה של לקחת אחריות על מה שקורה לו.

לא כביקורת, אלא כמשהו מצמיח.


את אומרת שאדם צריך לעשות שינוי

שינוי לא חייב להיות משהו גדול

אפשר להתחיל גם בעצם המעשה של לגשת לטפל, זה כבר צעד קטן של לקחת אחריות על עצמי ועל האושר שלי.

כל אחד יגיע לטיפול מנקודת פתיחה אחרת, וכל אחד יתמודד עם דברים אחרים.


בעיניי לגשת לטיפול זה אומץ

אומץ להודות שאני לא מצליחה לבד

אומץ להודות שאני צריכה עזרה.

זה בדיוק ההיפך מזריקת אחריות.


ולגבי פעם, אולי פעם היו סובלים יותר. מי שמכיר יודע שקושי נפשי יכול להיות ממש סבל ועינוי, אתה מחזיק את זה בתוכך ומרגיש שעוד רגע תתפוצץ. טיפול יכול להחיות נפשות, במלוא מובן המילה

מעולם לא ראיתי שכך מוצג טיפולאמאשוני

ואם זו הגישה שאיתה מגיע מטופל,

אז התפקיד של המטפל זה להבהיר את העניין הזה, שבסוף אין תחליף לעבודה עצמית של המטופל.

יש טיפולים קצרים שבהם החלוקה מאוד ברורה, ויש טיפולים ארוכים יותר ששם אולי זה נראה אחרת.

יש לי חברה שסיפרה כשהייתה נערה לקחו אותי לטיפול פסיכולוגי והיא לא רצתה לשתף פעולה, ובמשך כמה זמן היא ישבה ושתקה כל המפגשים. אני לא יודעת מה קרה בהמשך, אבל בסוף הטיפול כן עזר לה.

אז גם במצבים כאלו של חוסר מוטיבציה של המטופל לשתף פעולה עם הטיפול, מטפל טוב ידע להתמודד עם זה, ולגרום למטופל לרצות לבצע שינוי, רק שצריך סבלנות לתהליך ארוך שאולי לעין לא מנוסה נראה כזריקת אחריות על המטפל אבל בעצם גם זה חלק מתהליך הטיפול שבסופו המטופל עוזר לעצמו.


אגב כששקלנו טיפול לאחד הילדים, וחששנו מטיפול שלא יעזור בגלל חוסר שיתוף פעולה של הילד, זה בדיוק מה שהכינו אותנו, שתפקיד ההורים הוא להביא את הילד לחדר הטיפול, משם זה כבר של המטפל.

ככה שאני לא כותבת רק מדעתי, אלא ממה ששמעתי מגורמי מקצוע.

לפעמים מתייאשים לפני שמצליחים לרתום את המטופל לטפל בעצמו, זה אומר שהטיפול לא הצליח, קורה.

אבל עדיף לנסות ולא להצליח מאשר מראש לא לנסות.

אז גם אם מישהו הולך לטיפול בתקווה שמישהו אחר יפתור לו את הבעיות מבלי שהוא יצטרך להתאמץ, אם הוא נופל על מטפל טוב, זה גם בסדר כי המטפל כבר ידע מה לעשות על הגישה הזו.


אני לא חושבת שכשמישהו שהיה בטיפול ממליץ על טיפול לאחרים, הוא מתכוון לטיפול כמו שתיארת.

אני בכל אופן לא מתכוונת לזה, ואני מאוד מאמינה ביצירת שינוי ע"י טיפול.


כמו שכתבו, עצם קביעת התור, היציאה מהבית, הנכונות לפתוח את הנושא, היא כבר צעד משמעותי מנטלית, שאדם עוזר לעצמו.

את מבלבלת בין יעוץ לטיפולאפונה

ממה שאת כותבת נשמע שאת מתכוונת לייעוץ, או במילים אחרות הדרכה או מתן כלים, היועץ לא מהווה פקטור מאד משמעותי בתהליך - הדגש הוא על המידע המועבר ונלמד.

טיפול זה משהו אחר, הוא מתאים גם למצב שבו האדם יודע מה כדאי לעשות - אבל לא מצליח. זה לא משהו שאפשר ללמוד כי זה לא תהליך שכלי. לא נתקלת במצבים כאלה?

דוגמאות-

אני יודעת שלכעוס לא יעזור, ובכל זאת מוצאת את עצמי כועסת ולא מצליחה להתגבר על זה (יכולה להשתמש בפלסטרים כמו נשימות, פסק זמן וכו' כדי לווסת את הביטוי החיצוני של הכעס, אבל לא יכולה לא לכעוס).

אני יודעת שאני לא צריכה להיעלב אבל בכל זאת נעלבת כל פעם ש.... וזה פוגע במערכות היחסים שלי.

אני יודעת שאני צריכה לשחרר בנושא מסויים שאין לי שליטה עליו, אבל מוצאת את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב, מתוסכלת ומתעסקת בו באופן כפייתי.

הסיבה לכך הדברים האלה קשורה ברישומים עתיקים שיש בנפש שלי, שנצרבו בה בתקופת הילדות או הינקות סביב הקשר עם ההורים, וסיטואציות ספציפיות מפעילות אותם כל פעם מחדש.  וכדי "לתקן" את הרישום הזה צריך לאתחל את המערכת - ואת זה עושים בתוך קשר תלותי וטוב, בהשענות על מטפל/ת.

ואחרי טיפול כזהoo
את כבר לא כועסת? לא מתעסקת באותו נושא?
זה לוקח זמןאפונה
אבל בוודאי שחלים שינויים, ללא ספק.
נשמע ממש מענין ומרתק..פרצוף כרית
תודה שכתבת יקרה
בדרך כללרקאני

כשמישהי מתייעצת פה

היא מקבלת אמפתיה, הזדהות, הכלה וכו'

ובנוסף גם עצות

שהרבה פעמים אחת העצות היא ללכת לטפל ולא להתמודד לבד עם הקושי

מסכימה גםoo

שלפעמים כותבים רק כדי לפרוק ומקבלים עצות לטיפול שלא מעניינות ולא תמיד קשורות


ככה זה שמשתפים

מקבלים את כל סוגי התגובות 

מסכימה. איך פעם אנשים חיו בלי טיפול?אם_שמחה_הללויה

היו קוראים על הבעיה שלהם בספרים/ מדברים עם חבר קרוב או רב הקהילה/מתפללים ומיישבים את הדעת.

לפעמים עצות שקיבלתי מחברה קרובה או אחות היו פי אלף יותר טובים מכל טיפול. פשוט כי אלה אנשים שמכירים אותי הכי טוב ומבינים את המצב מבפנים.

ברור שיש מצבי קצה שחייבים התמחות מסויימת, אבל לא בכולם. היום יש שפע של מקורות ידע חנמיים, באמת העיקר הרצון לעזור לעצמך.

אהבתי! בול!פרצוף כרית
ובנוסף יש את הקטע של ההבנה והזדהות, סתם להרגיש שמישהו איתך בזה, בלי קשר לשום עצה או רעיון מעשי..
ממש. אבל את יודעת למה זה קורה היום?אם_שמחה_הללויה

כי אנשים עסוקים מדי ולא פנויים רגע להקשיב לבן אדם קרוב. וזה עצוב ממש😞

אנשים מוכנים לשלם והרבה רק בשביל שיקשיבו להם.

לפחות אצלי שיחה עם חברה או אחות ממש לא באופן יומיומי , הרוב התכתבויות בווטס אפ, בהם לא מגיעים באמת לעומק.

הפורום מציל!!

אני מסכימה שהרבה אנשים היום מסיחיםכתבתנו

את דעתם בהרבה רעש והתעסקויות מלשוחח ולהקשיב מהלב (גם עם עצמנו אגב), אבל בעיני הרבה מהפריחה של העולם הטיפולי דוקא מעידה על ברכה גדולה. אפילו סוג של גאולה. בעבר כשהיה קשה חשקו שיניים והתאמצו עוד יותר, וכמעט לא היה מקום להביע קשיים כי לא היתה פניות לזה וברור לי (אבל בלי להכיר נתונים, אז אולי זה לא נכון) שזה עלה במחירים רגשיים.

היום כשיש יותר רווחה, פיזית, כלכלית, בריאותית וכו'- אנשים כבר לא מוכנים להתעקש למרות הקושי, הם רוצים להשמיע ולהישמע, הם רוצים לקבל הכרה ופתרון, הם רוצים גאולה. 

זה נכון. תכל'ס זה מבורךאם_שמחה_הללויה
השאיפה לשלמות ולהתקדמות 
מקסים ויפה כתבתפרצוף כרית
ממש נכון!פרצוף כרית

לאנשים אין את הפנאי, עובדים הרבה שעות או סתם קופצים מדבר לדבר.... במיוחד כשהכל זמין , נהיה יותר עמוס..

וברוכה השבה! הרבה זמן לא היית פה..אולי בקרוב
תודה יקרה!!!! אתן כאלה חברות! נחמדות..פרצוף כרית
מי אמר שפעם חייו טוב יותר מהיום?אולי בקרוב

פעם גם לא הייתה אנטיביוטיקה ואנשים נפטרו מזיהומים פשוטים.

זה נכון שהרבה אנשים היום קצת מנותקים מעצמם אבל טיפול טוב יעזור להם להתחבר ולפעמים, רק אמפתיה ועצות של חברים לא יעזור

יעזרו, בשביל זה יש אנשי מקצוע שהתמקצעו. אם מכבי בדיכאון תשטף שהיא רוצה לפגוע בעצמה  ושיר לא מסוגלת לעשות פעולות פשוטות, לא יעזור לה רק לקבל חיבוק מחברה ועצה של שימי מוזיקה וזה יתן לך כוח לנקות, זה לא נכון במקרה הזה, בשביל זה צריך אנשי טיפול

האמת שאני באופן אישיהמקורית

לא מבינה ככ למה בכל דבר שחושבים עליו במובנים של פעם עולה העניין של אנטיביוטיקה ומוות..

בעיניי ממש אין קשר

זה שיש דברים טובים בקדמה זה נכון

בעיניי, האובר-קדמה שיש היום כן גורמת לנו להיות פחות מרוכזים בעיקר, להתרחק מעצמנו, לחיות 'ליד'. במובנים האלה בעיניי לפחות, החיים של פעם לגמרי עדיפים. וה'פעם' שאחנו מתכוונות אליו הוא לא לפני הרבה זמן, זה עוד בתקופה שבטוח הייתה אנטיביוטיקה.. באזור ה20-25 שנה אחורה בערך. גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים היו, אבל גם אנשים שיותר מחוברים לעצמם

אז אמרתי שהיום אנשים פחות מחוברים לעצמםאולי בקרוב
אבל גם כשאנשים היו יותר מחוברים לעצמם היו בעיות, אני בטוחה! רק שאז היה בושה ללכת לטפל, ולכן היום מנסים לנרמל טיפול שלא תהיה סטיגמה על מי שהולך לטיפול אז מרוב שזה במודעות אולי הולכים גם על דברים קטנים לטיפול אבל זה לא רע אני חושבת
יש בעיות שבאמת "נוצרו" מהתרבות החדשהמיקי מאוס

אבל לפעמים זה בגלל שעלינו בציפיות שלנו.


הסבתות שלנו לא ציפו בהכרח לחבר נפש או לאינטימיות מספקת. הם בעיקר ציפו לבנזוג שמפרנס,הוא ציפה מהן לגדל את הילדים ולדאוג לבית,ואם נוצרה גם חברות עמוקה ויפה מה טוב אבל אם לא - סבבה.נורמלי. אומרים תודה על מה שיש


אז חלק מזה בא ממקום שלילי שאנחנו פחות מתמודדים ופחות מוכנים להתאמץ או לספוג

וחלק מזה בא ממקום חיובי - שאנחנו לא מסתפקים בבינוניות אלא רוצים יותר

ממש מסכימהממשיכה לחלום
וואו כתבת מאלף,אהבתיפרצוף כרית

ממש ככה "אומרים תודה על מה שיש"

בדיוק...

לא היה להם את האפשרות לחפש בגוגל פתרון לכל בעיה....

נכון..אינטואיציה..איך לנהוג בכל דבר..פרצוף כרית
חוכמת חיים, שכל ושיקול דעת משל עצמם..
תראי מה כתבתי בתגובה אחרי למה באמת היום זה יותראם_שמחה_הללויה

נצרך. זאת המציאות היום. יש יתרונות ויש חסרונות.

פעם אנשים היו עסוקים בלשרודחולת שוקולד

וחיו בתודעה אחרת

הזוגיות היתה שונה, קשר הורים-ילדים היה שונה ואף אחד לא חשב שאפשר וכדאי אחרת כי ככה זה היה פשוט

אנשים היו פשוטים וחיו את החיים בלי לחשוב יותר מדי ולהסתבך עם עצמם 

ממש!פרצוף כרית

לפעמים באמת זה טוב לחיות בטבעיות לפי ההרגשה שלך, בלי יותר מדי להציב מטרות ולנסות לשפר את החיים...

לפעמים אני מרגישה שכל ההצבת מטרות או שאיפה להצלחה ולהתקדמות רק מעכבת אותי מלזרום בטבעיות....

כתבת דברים ממש נכונים ..

זה יותר פרשנות שלך לדעתיהמקורית

להגיד למישהי ללכת לטיפול זה לא זלזול בכלל, זה לזרז אותה לעזור לעצמה 

והאמת שגם לא ראיתי שענו פה בצורה לקונית ושטחית בלי אמפטיה או הקדמה  "לכי לטיפול". כך שלא ברור לי למה זה לסתום לה את הפה 

יש מגוון דעות, אחת מהן יכולה להיות שללכת לטיפול זה מה שנכון בעיני הכותבת 

ואפשר גם לדייק יותר את המגיבות ולכתוב שהיא מבקשת פתרונות שלהן ולא לשלוח אותה לטיפול. אפשר הכל תכלס. רק חבל להסתכלך על זה בצורה שלילית 

 

 

סבבה! תודה רבה!פרצוף כרית
לא מסכימהים...

כי בעיניי אם אני אומרת ללכת לטיפול, זה כדי לא להגיד דברים גורליים.

למשל זוגיות בעייתית, נדרש טיפול מעמיק של בני הזוג או כל אחד. אם בסיום הטיפול יחליטו להתרגש זה יגיע ממקום שלם שלהם ואם הטיפול מצליח והקשר נבנה ומתחזק- מה טוב.

לא מתפקידי להמליץ לאנשים גירושין או להפך

אם אני מזהה קושי נפשי מסויים, חרדה וכו, טיפול מכוון עם איש מקצוע ידע לתת מענה שאני לא יכולה לתת

מה יעזור שאגיד, "זה שטויות תתגברי על זה" אבל עבורה זה משהו מהותי שמעכב אותה בחיים. ולא יעזור מה אחרים יגידו, היא צריכה לעבור תהליך עם עצמה שבו היא מרפה מכל מיני דברים שמעכבים אותה. ומן הסתם, מישהו שיודע איך להעביר ולתווך תהליכים נפשיים כאלה, ידע לתת את המענה שאני לא יכולה לתת בתגובה סתמית.

 

במה זה שונה מ"לכי להיבדק"?מיקי מאוס

כאילו,  יש דברים שלא נועדו לפורום אלא לאנשי מקצוע. וכל התבחבשות בדרך או עצות חובבניות יכול ליצור עוד נזק...


יכול להיות שיש מקרים שלדעתך יש עצת קסם שתעזור לה, אבל לדעת אותן מגיבות כנראה שלא....


ובאמת לפעמים נשים כותבות "אל תגידו לי ללכת לטיפול כי..."

ואז מי שאין לה משהו אחר לומר לא תגיב

אם מישהי תכתוב פה שהיא בהיריון ולא מרגישה תנועותמתואמת

כולן יאמרו לה ללכת לבדוק, כלומר - ללכת לטיפול, נכון?

אז יש מצבים "נפשיים" שאי אפשר לטפל בהם בלי ללכת לאיש מקצוע, אבל לא תמיד האדם עצמו יודע להבין את זה... ואם הוא כותב בפורום - אז הגיוני שיאירו את עיניו לכך, בצורה מכבדת ועדינה, כדי שיוכל לעזור לעצמו...

ממה שאני רואה פה - רוב הפעמים התגובות רק מסתכמות ב"כדאי ללכת לטיפול", ולפני כן יש תשובה ארוכה שמנסה לעזור גם מהניסיון האישי של הכותבת. (ועם כל הכבוד - ניסיון אישי לא תמיד משתווה לניסיון מקצועי...)


יכולה לומר באופן אישי שאני מצטערת שלא הייתי חברה בפורומים בזמן שחוויתי דיכאון אחרי לידה... יכולתי לחסוך לעצמי זמן של כאב אם הייתי משתפת פה והיו מצביעים בפניי שכדאי ללכת לטיפול... כך הייתי הולכת לטיפול הרבה יותר מוקדם ממה שהלכתי בסוף...

תודה מתואמתפרצוף כרית
לפעמים אישה כותבת סיטואציה מסוימתממצולות

והיא רוצה לדעת אם זה משהו נורמלי שקורה לרובנו ובהמשך יתאזן או משהו שאולי מצריך בדיקה יותר מעמיקה,

אם מישהי תכתוב אני עם 3 ילדים וצפופים ואני לא מגיעה לכלום וקשה לי וכו..

אף אחת לא תגיד לה ללכת לטיפול כי היא באמת בתקופה קשה ומאתגרת ובעז"ה זה כנראה יתאזן בהמשך

אבל אם מישהי תכתוב ככה ותוסיף שהיא לא מסוגלת מרוב קושי לחבק את הילדים והיא מרגישה שנמאס לה מהם וכל מיני כאלה

אז כן ימליצו ללכת לטיפול כי זה כבר מעבר לרגיל

ועדין מאמינה שמי שתמליץ ללכת לטיפול גם תביע אמפטיה ותגיד כמה זה באמת אינטנסיבי 

סבבה תודהפרצוף כרית
כי לפעמים אישה כותבת סיטואציה מסוימתממשיכה לחלום

שברור ממנה שניא מתמודדת עם בעיה שאי אפשר לפתור בפורום

ויותר מזה לפעמים העצות בפורום יכולות לגרום נזק כי אנחנו לא רואות את התמונה המלאה


ועוד משהו לפעמים משהי מתמודדת עם קושי משמעותי ומתקשה לעשות את הצעד ולפנות לעזרה אמיתית בעולם האמיתי והכתיבה בפורום היא כמו טובע שנאחז בקש

אנחנו מנסות לעודד אותה לחפש את העזרה שתעניק לה הקלה אמיתית ובאמת תשפר את המצב.. ולא רק שתהיה לה תחושה שמישהו איתה, שאת זה מקבלים בפורום, כי לפעמים זה לא מספיק.


ורק משהו נוסף, כיף לקרוא ממך

היית חסרה❤️

חחח איזה מצחיק שכתבנו בדיוק את אותה הכותרתממצולות
חחח לא שמתי לבממשיכה לחלום
תודה יקרהפרצוף כרית
וכיף שהיתי חסרה, איזה משפט מחבק! נשמה שאת!
אני חושבת שהרבה פעמים מי שממליצה על טיפולבארץ אהבתי

היא מישהי שיודעת מקרוב מה זה טיפול, ולרוב עברה בעצמה טיפול.

פעם הסטיגמה על טיפול היתה שלילית. ומאיך שאת כותבת, נשמע לי שיש לך גם קצת תפיסה שלילית על טיפול, כאילו עצם הפניה לטיפול מעידה על בעיה קשה מידי מכדי לפתור בכלים שלנו, אז זה קצת מביך.

אבל באמת שבעיני מי שהולכת לטיפול זה דווקא מתוך מודעות והקשבה לעצמה, ורצון לקבל כלים אמיתיים שישפיעו ויעזקו לה להתקדם.

ואחרי שאת עוברת משהו שבאמת היה לך משמעותי, אס כשאת רואה מישהי שנמצאת במצב שטיפול יכול לעזור לה, את תרצי להמליץ לה על זה דווקא כי את יודעת כמה זה טוב. הכי לא מתוך סטיגמה שלילית...


(באופן אישי לא הייתי בטיפול אף פעם. אבל כן עשיתי פעם אימון אישי, זה כיוון אחר והכשרה שונה לגמרי, אבל זה כן משהו שלפני שעשיתי לא היה לי מושג כמה זה יתרום לי לחיים, וזה ממש שינה אותי כל כך לטובה שאני מאז רוצה להמליץ לכל אחת לעבור אימון כזה. למרות שזה באמת אישי ומן הסתם לא לכולן זה יהיה אותו דבר כמו לי. אבל אני נותנת את זה כדוגמא כדי להמחיש איך דווקא כשאני ממליצה על משהו, מבחינתי זה מתוך רצון לתת למי שאני ממליצה לו חויה טובה כמו שהיתה לי...)

סבבהפרצוף כרית

מסכימה איתך ממש

גם אני לא היתי בטיפול

אבל נשמע שזה לא בהכרח דבר שלילי, יותר כמו לפרוק ולשתף , ולהרגיש בנוח לספר דברים אישיים, מה שלא קים עם אנשים שאת מכירה, ( שיש חוסר נוחות לספר הכל, שזה כמובן דבר טוב אבל אם רוצים לפתוח הכל אולי באמת היתרון פה הוא שזה בנאדם זר..)

אימון נשמע באמת מענין

מה זה בדיוק אימון? שמוציאים ממך את התשובות?

טיפול הוא ממש דבר חיובי בעיניבארץ אהבתי

לא רק 'לא בהכרח שלילי'...

לא כל אחד חייב לעבור טיפול. אבל טיפול בעיני יכול לשדרג ולתת כלים משמעותיים, ולפעמים גם ממש להציל אנשים שהגיעו למקום שלבד הם לא יכולים לצאת ממנו.

אני חושבת שהמחשבה שטיפול זה רק מקום בו מקשיבים לך היא ממש לא מדויקת. למצוא מישהו שיקשיב לך זה לפעמים גם ממש משמעותי, ואני ממש לא מזלזלת בזה. אבל טיפול זה הרבה יותר מזה. אדם שעובד כמטפל למד הרבה על מבנה הנפש, על תהליכים נפשיים שונים, על דרכים להשפיע על הנפש ועל דרכים לעשות שינויים בחיים. זה לא רק שיחה שהמטופל מדבר, וזה גם לא הרצאה של המטפל שמלמד את המטופל מה הוא צריך לעשות. זה תהליך שהמטפל מעביר את המטופל ונותן לו כלים שיעזרו לו להתמודד עם דברים שאיתם הוא נפגש בחיים שלו.

יש הרבה סוגים של טיפולים, בגישות שונות ועל דברים שונים.

יש פה כמה תגובות של נשים שעברו טיפול, שכל אחת מהם נותנת קצת יותר הבנה של מה שקורה בטיפול, למרות שהן שונות אחת מהשניה (כי באמת כל טיפול הוא אחר) -

אם את לא יודעת מה עומד בבסיס הטיפול - הריון ולידה

טיפול זה לא לימוד - הריון ולידה

 

 

 

גם אימון זה תהליך, אבל מסוג אחר. על זה אני יכולה לספר קצת יותר כי באמת עברתי אחד בעצמי (למרות שאני מניחה שיש הבדלים בין תהליכים שאנשים שונים חווים באימון. אז אני מספרת מתוך הניסיון שלי).

האמת שאם אני אתמצת במילה אחת מה למדתי באימון שעשיתי, זה יהיה - תשובה.

בעצם מה שקורה באימון זה שהמאמנת מובילה אותי דרך שאלות שונות, שגורמות חי להתבונן בדברים שסתם ככה בשוטף אני לא תמיד עוצרת לחשוב עליהם. היא לא מגלה לי שום דבר על עצמי, אבל מכוונת אותי לגלות בעצמי - את הכוחות שיש בי, את הדברים שהייתי רוצה להתקדם אליהם, את החלומות שלי, וכשאני מוצאת דברים שאני רוצה לעבוד עליהם עכשיו, ולצמצם פערים בין ה'רצוי' (מה שהייתי רוצה שיהיה, שגיליתי ודייקתי בעזרתה) לבין ה'מצוי' (המציאות העכשווית שלי), היא גם מכוונת אותי למצוא את הדרכים להתקדם לשם.

אני יכולה להגיד שהיו כמה דברים שממש לא חשבתי שיכול לקרות בהם שינוי משמעותי, והיום אני במקום אחר לגמרי בזכות האימון.

וגם דברים שאני עדיין מתמודדת ומנסה לשנות, כי זה לא הוקוס פוקוס, אבל כן קיבלתי כלים שעוזרים לי לעשות עבודה מדויקת יותר, וכן ביררתי יותר לעומק למה זה חשוב לי, ולפעמים אני מבינה שזה לא בראש סדר העדיפויות שלי, ואני משקיעה מאמץ בכיוונים אחרים.

ובכלל - קיבלתי כלים לבירור עצמי, לשאלות שיכולות לכוון אותי, לדרכים שאני יכולה לעשות כדי להתקדם לעבר שינויים שאני רוצה לעשות. ומבחינתי זה ממש מה שאנחנו עושים כשאנחנו רוצים לחזור בתשובה - לברר לאן אני רוצה להתקדם, ולמצוא את הדרך להתקדם לשם.

טיפול זהתקומה

לא "רק שיתוף"

וזה חשוב להגיד את זה.

שיתוף של קושי הוא דבר חשוב, זה יכול לעזור מאוד כשיש מישהו לדבר איתו.

אבל טיפול הוא לא משהו רק כדי להפיג בדידות.

לא סתם לומדים לימודים רציניים בשביל זה.


יש כל מיני גישות וכל מיני שיטות איך מטפלים.


אני לא יודעת אם מי שכותבת כאן דברים נגד טיפול (או לא בעד) חוותה פעם קושי שהצריך טיפול, והרגישה את הריפוי בעזרת הטיפול.

למי שחווה חרדות ופחדים (אבל באמת, לא כמו שכל אחד היום שקצת נלחץ אומר שהוא בחרדה), כאלו שמקשים לנשום, שלא נותנים לך מנוח, שמגבילים אותך להיות האדם שאתה רוצה להיות.


כנ"ל לגבי דברים נוספים, שהם קשיים אמיתיים, שמי שלא חווה לא יבין.

כמו שאוהבים להשתמש בocd קצת בצחוק. כדי לתאר רצון לסדר. אבל מי שבאמת מתמודד עם זה מבין שזה לא צחוק, שזה יכול להקשות כל כך עד שאתה כמעט משתגע. מבין שאתה לא אמור לתת לזה לנהל אותך אבל זה פשוט לא מרפה.


ועוד כל מיני דפוסים וקשיים שטמועים בנו, והטיפול עוזר להבין למה, מאיפה זה נובע, איך נתמודד עם זה, איך נבנה את עצמנו לצד הקושי המגביל.


לא כל אחד חייב ללכת לטיפול, זה לא משהו מחייב. אבל בבקשה בבקשה, אם לא חוויתן קושי כזה שאתן לא מצליחות להיאבק בו לבד, והדבר היחיג שחילץ אתכן מהבור של עצמכן זה טיפול, אל תשפטו ותורידו את רמת החשדנות והביקורת 

אפשר רק להגיד לך שלום????שירה_11

הרבה זמן לא ראתי אותך פה 3>

שלווווווםםםםםםפרצוף כרית

שירוש, איך הבייבי????

ד"ששש

נכון מלאאטא זמן לא היתי פה

ואני עדין ממתינה, אבל כבר התרגלתי חח

כיף לשמוע ממך!!

הבייבי גודלתתשירה_11

ב״ה אני כבר רואה תינוקות ומתגעגעת לגיל הזה

כבר גדולה מבחינצי

איזה אושר!פרצוף כריתאחרונה
אין לי משהו חכם להגיד, רק שהיית חסרהדיאט ספרייט

והתגעגעתי אלייך.

מקווה שאת בטוב

איזה חמודה!פרצוף כרית

ממש! חמודה שאת!

חיממת את ליבי ! תודה..

כן בהחלט המון זמן לא היתי פה..

לא ברור למה נזכרתי בשאלה הזו חח


טוב, אז גם אני בשאלת קשיי השכבה...מתואמת

לא מדברת על הגדולים (מגיל 7 ומעלה), שזה סיפור אחר,

ואפילו לא על הילדונת בת הארבע וחצי, שאצלה מצאנו את הנוסחה (סיפור ושירים עד שהיא נרדמת, לפעמים אם היא מאוד עייפה מספיק לומר לה לחכות לנו במיטה עד שנבוא לספר לה ולשיר לה, והיא כבר נרדמת לפני).

מדברת על הקטנה, בת שנתיים וחודשיים.

היא פשוט בלתי רדימה בעליל!

מכניסים אותה למיטה - תוך רגע היא בחוץ.

סיפורים לא מעניינים אותה, שירים מרגיעים אותה רק אם היא ממש-ממש עייפה (ומכיוון שהיא ישנה צהריים, זה קורה רק בשעה מאוחר מדי).

גם מהעגלה היא למדה להשתחרר.

הדרך היחידה שלפעמים עובדת היא להפעיל לה סרט - ככה לפחות היא נשארת במקום. אבל גם זה לא תמיד מרדים אותה בסוף. והלילה למשל היא אמנם נרדמה ככה (בעגלה) אבל באמצע הלילה התעוררה והתחילה להסתובב ולעשות שטויות, ואנחנו היינו גמורים...

אתמול התחלנו להרכיב לה "כלוב" מסביב למיטה בעזרת רשת פלסטיק כזו. לפני שנים עשינו את זה לתאומים כשהיו בגיל הזה (כי גם הם כל הזמן היו יוצאים מהמיטה) וזה עבד מצוין. הם היו משתוללים שם יחד אבל לפחות לא מחריבים את הבית...

אלא שהמתוקה הזו, עם כל השובבות שלה, רגישה מאוד, והיא ממש נבהלה כשראתה את זה, אז ויתרנו על הרעיון...

בקיצור, טיפים אחרים להורים עייפים ולבית שאיכשהו צריך להישאר שלם?

וואי וואי, שמח אצלכם 🙃קופצת רגע

הפתרון המתבקש בעיני זה לא להשכיב אותה לצהריים, מצטערת שאין לי פתרונות אחרים...

היא עייפה בצהריים... ונהיית עצבנית...מתואמת

והאמת שהיא במשפחתון, שבו ישנים צהריים... מתלבטת אם לבקש מהמטפלת לא להשכיב אותה.

בליל שבת בשש בערב היא הייתה עייפה ועצבנית (לא ישנה צהריים) אז השכבתי אותה לישון ואחרי התנגדות וכמה שירים היא נרדמה. תכננתי שתישן כל הלילה, אבל בערך בעשר היא התעוררה ואז חגגה

אם בכל אופן צריך שינה,קנמון

אז בשעה מוקדמת כמו 11-12.

לא ב2. זה גומר להם את הלילה.

היא על התפר של הצורך בשנת.

לגבי סרט לפני השינה- מבינה את הנסיון למצוא פתרון אבל זה ממש לא טוב.

פוגע בעיניים, עלול לעשות כאבי ראש ובעיקר לא עוזר לגוף להכנס למצב של הרפיה לקראת שינה. בסוף לפעמים זה מתיש אותה, או משאיר אותה במקום, אבל לא מקדם שינה.

ואם היא נרדמת מתוך סרט זו שינה פחות איכותית.

ניסיתם לעשות "השראת שינה" בבית? עמעום אורות, מוזיקה רגועה..

זה עוזר להרפיה שנצרכת לגוף לפני השינה.

לשבת לידה, ללטף אותה, לשיר לה, לומר לה לעצום עיניים וללטף

עוד משהו-

להניח יד יציבה על אזור בית החזה ולנשום עמוק. הנשימה הזו פועלת גם על הילד.

בהצלחה!

דווקא זה עוד יותר גרועקל"ת

בגיל הזה הם עדיין צריכים את שנת הצהריים. אם היא תוותר על זה היא תייכנס לשנת הלילה בעייפות יתר וישבש לה את כל מחזורי השינה וזה מתכון רע להתעוררויות וחוסר שינה רציפה.

בגיל שנתיים יש כאלה שכבר לא צריכים שנת צהרייםקופצת רגע

או לכל הפחות, שאם ישנים צהריים נרדמים רק בעשר וצפונה. הבן שלי היה כזה. בימי שישי שבת, כשהיינו משכיבים צהריים, היה הולך לישון בסביבות שבע, ובימות השבוע בעשר והלאה.

ייתכן, נכון.קל"ת

אבל ממה שפותחת השרשור מתארת הבת שלה כן צריכה את השינה הזו..

מה היא עושה בין המנוחת צהריים לשעת השכבה?שימושית

כמה זמן 'חוץ' יש לה? (פארק/חצר/טיילת וכו')

איך הויטמינים- ברזל, D וB12?

ומה הסדר ערב שלה?

האמת שאנחנו לא יוצאים כמעט החוצה...מתואמת

בגן המטפלת יוצאת איתם.

לי אין כוחות לזה, ולאחים שלה לא תמיד מתחשק...

היא בבית, משחקת ועושה את השטויות הקבועות שלה.

ואולי באמת צריך לעשות לה בדיקת דם. (צריך גם בשביל לבדוק את הבררנות שלה...)

תנסי ללכת איתה מיד אחרי המעון עוד לפני שחוזרים הבישימושית

זה ממש ממש משפיע על השינה.

יש לה סדר ערב קבוע?את מחשיכה את הבית מוקדם מספיק?

אין לי כוח, האמת...מתואמת

עושה את זה לעיתים רחוקות, אבל לרוב רק רוצה כבר לחזור הביתה...

יש סוג של סדר ערב קבוע, אבל לא ממש. מחשיכה את הבית אבל לא בשעה מוקדמת מאוד. כאמור, יש גדולים בבית...

אגב, ראיתי איפשהו, שלא צריך להחשיך ממשקנמוןאחרונה

מספיק לעבור לאורות עמומים.

כתומים כאלו ולא לבנים.

אפילו לקראת ארוחת ערב. זה כבר מכניס לאווירה.

עוד משהו- יש כאלו שמקלחת מעוררת אותם.

אולי כדאי שתתקלח לפני ארוחת ערב ולא לפני ההליכה למיטה

שקלת לשבת לידה עד שתירדם? וכל פעםהמקורית

שהיא קמה להחזיר למיטה? או לא לתת לה לצאת לכתחילה? כשאת שמה אותה לישון, יש אווירת לילה שקטה? זה גם משפיע

אצל ילדים שישנים שנצ במסגרת השעה 22 בלילה יכולה להיות הגיונית לגמרי לשינה, ואם היא עוברת אותה יכול להיות שהיא הגיעה לעייפות יתר שעושה בדיוק ההיפך ולכן היא חוגגת. אני בגילאים האלה נתתי לישון שעה שעה וחצי באזור 12 אבל היו קמים מוקדם בבוקר, ואחרי זה היו מוציאים הרבה אנרגיות אז עדיין ישנו מוקדם. והשיטה הזו עבדה אצלי בכל אופן. נשמע קשוח

בטח, זה מה שאנחנו עושים עכשיומתואמת

יושבים לידה ומשכיבים אותה בחזרה בכל פעם שהיא מתרוממת.

אבל זה יכול לקחת שעתיים ויותר, ואנחנו גמורים...

לגבי אווירת לילה - זה בעייתי, כי לאחות שאיתה בחדר קשה מאוד להירדם ולהישאר במיטה, אז היא בעצם מעוררת אותה...

ניסיתםקל"ת

להשקיט את האווירה בבית כשעה לפני? היא מוציאה אנרגיה לפני? איך הרגלי התזונה? צורכת הרבה סוכרים? זה יכול להשפיע..

את אומרת נקודות חשובות שבאמת הגיוני שמשפיעותמתואמת

הלוואי שנצליח... (כאמור, יש גדולים שאיתם ההשכבה היא סיפור בפני עצמו. אני מחשיכה את הסלון כדי "לסלק" אותם לחדרים, אבל הם ממש לא שוכבים בשקט...)

והרגלי התזונה שלה גרועים לצערי. היא בררנית, ובאוכל מבושל אוכלת רק אורז בערך. וכמובן, כשרואה מתוק דורשת לקבל... זה עוד עניין שצריך לפתור (ואולי כל הדברים באמת תלויים זה בזה...)

אז כדאי לפתור את זההמקורית

או שתצא עד שאחותה נרדמת טוב, או שתשמור על שקט בכל מקרה מרגע שהיא נכנסת ואחותה כבר ישנה. זה ממש משפיע

כשבעלי עובד בבית בערב והילדים לפני שינה, זה ממש מפריע. אני צוחקת איתם שאני הולכת "לכבות את אבא" כדי שלא יפריע🤭

זה סיפור מורכב בפני עצמומתואמת

עובדים על זה כבר תקופה ארוכה (מאוד), ובינתיים בלי פתרון טוב... (לא מפרטת כדי לשמור על פרטיותה, בכל זאת - היא גדולה יותר...)

בכל אופן, ההבדל ביניהן שהיא לא מפרקת את הבית אם מסתובבת בו לבד🤭

בסדר אבל עדייןהמקורית

שתשב בסלון אז

ממילא את ליד הילדה הקטנה אז זה פחות מפריע

וכמו שכתבו - תזונה, פעילות, חשיפה לשמש במהלך היום, וממש לא שוקולד לפני השינה. זה ממש מפריע להירדם.

שיהיה בהצלחה♥️

תודה!מתואמת

אנחנו צריכים לשקול אם זה טוב לגדולה יותר להיות בסלון בזמן שצריך לישון (מבחינה חינוכית).

וננסה איכשהו לשים לב לשאר הדברים... (בעיקרון לפני השינה היא לא אוכלת מתוק, אבל לא בטוח שהיא אוכלת מספיק כדי להיות שבעה ורגועה... אולי בזה צריך איכשהו לטפל דבר ראשון...)

איך אפשר להנחיל יותר משימות בכיתה א' ולהקל עלינו?אובדת חצות

נותנים להם מלא שיעורים- אנחנו חייבים לבדוק גם אם עשו בצהרון כי יש טעויות, זה לוקח זמן+ צריך לחתום אחרי ששומעים אותם קוראים כמה פעמים קריאה.

בנוסף מרגישה שקשה לדרוש מהם עוד לארגן את הקלמר ולחדד עפרונות כי גם ככה עשו המון זמן שיעורים והם רק מחכים לטלויזיה או מחשב אח"כ או לזמן אישי ובצדק אחרי יום עמוס.

ואז הכול נופל עלינו: לשטוף קופסאות אוכל של הבוקר, עכשיו גם קבלו צלחות רב פעמיות לצהרון מפלסטיק שכל יום צריך לשטוף עם סכו"ם כשהם מחזירים מלוכלך מארוחת הצהריים, וגם לארגן להם קלמרים, וגם את התיק שמתבלגן כל הזמן ומתפקע מעומס, וגם להכין קופסאות אוכל בבוקר (לא מצליחה להכין מהערב מעדיפה טרי) וגם למלא להם בקבוקי מים או לשים מגבת לנטילת ידיים.

בקיצור-אינסוף מטלות על ההורים שקשורות לבית הספר שממש מעמיסות ופחות "זורמות" לי.

אני מרחמת עליהם ועושה בעצמי, ואז הכל נופל עלינו חוץ מארגון הבית, כלים, כביסות וקיפול, חוגים, הסעות, עניינים, פעילויות, מחויבויות, קלינאית תקשורת לשניהם, חברים.

ואז אם אנחנו מכניסים משהו לעצמנו כמו חוג ספורט לי או לבעלי או אפילו יציאה, אנחנו גמורים מעייפות.

הם כן יודעים לשים תיק במקום כשנכנסים הביתה אבל זה בערך מה שהם עושים.

מרגיש שהכל כל אחה"צ סובב סביבם ואין לי זמן למטלות הבית (כי עושה איתם שיעורים מלא זמן) ואז כבר נהיה ערב, וצריך להכין אוכל, ומטלות הערב מקלחות, להשכיב, קשיי הערב גם עם ההרדמות ואין מצב לדבר על לעבוד או לעשות משהו לעצמי. פשוט אין מצב. מגיעה לערב ונופלת מהרגליים.

ובבוקר שוב אחריות להכין אוכל טרי ומגוון ושונה לפי הרצונות שלהם.

איך לוקחים את זה בפרופורציה? בעלי אומר חכי חכי, כשיהיו מבחנים ושיעורי בית אמיתיים בעוד המון מקצועות, כרגע זה בעברית וחשבון בלבד ואנחנו כבר נקרעים. אנחנו חנונים ואובסיסיביים שיעשו הכל ויצליחו.

מה עושים????????????? ואיזה תפקידים נותנים בכיתה א'?

ואיך אמור להיות לי זמן לעצמי כשהכול סביבם ואנחנו אמורים לעזור ולבדוק שעשו הכול ושהם מוכנים והכל מוכן להם כל הזמן?

והאם זה טבעי שזה מציף? ועמוס? ומעייף כל כך.

טבעי בהחלטהמקורית

השנה הבת שלי בכיתה ב וקניתי לה יותר מקופסת אוכל אחת כי לא תמיד מספיקה לשטוף את שלה האמת.זה מקל.

בקבוקים אפשר למלא מהערב. ראיתי שאני לא מספיקה והבת שלי ממלאת (ככה כותבים @מתואמת ? תמיד מסתבכת עם המילה הזו ועם המילה לטאטא🤭) לעצמה או בבית הספר. הבן שלי לוקח בקבוק מים מינרליים כל כמה ימים חדש וזהו.

גמני מכינה קופסאות בבוקר, הרבה פעמים גם צהריים לילדון מכינה בבוקר, וכן זה מתיש לפעמים ודורש. אבל די התרגלתי.

לגבי שיעורים - אני לא ישבתי כל יום על שיעורים האמת, מודה, עשינו מרוכז פעמיים שלוש בשבוע אבל זה התאים גם מול המורה שתיאמתי מולו ציפיות ואמרתי שאני מוודאת הבנה ולא חשוב לי שיסיימו בדיוק בדיוק את כל המשימה דווקא בגלל שהיום ארוך + צהרון והם סהכ ילדים ולא סטודנטים למדעי המח

אוכל בצהריים - את יכולה לקנות מדי פעם? פיצה/ פלאפל וכד. וגם - הם אוכלים בצהרון כתבת לא? (מה נסגר עם להחזיר לכם כלים מלוכלכים?? בעע) למה בנוסף ארוחת צהריים מבושלת? אפשר לדחות ? אם לא אז דברים קלי הכנה בנינג"ה נניח עובר מסך?

וכן זה לופ אחר שצריך להתרגל אליו. אני תמיד אומרת שיותר קל לי בימים שהם צריכים להיות בבית.

בעלך לא יכול להוריד ממך קצת?

כתבת נכוןמתואמת

מה שטבעי זהאמאשוני

שהורים לבכור (במקרה שלכם בכורים) לוקחים ברצינות רבה מדי הכנת ש"ב.

את האמא ואת יודעת מה נכון לילדים שלך במכלול השיקולים.

אל תפחדי לשים את הגבולות שלך גם מול מערכת החינוך.

תזכרי שלכל מערכת יש אינטרסים וגם אם בגדול היא פועלת לטובת הילד, בדקויות רק את רואה מה נכון לכם.

את יכולה למשל להגדיר 20 דקות להכנת ש"ב,

מה שמספיקים יופי.

לא צריך לתקן ש"ב מהצהרון. כדאי לעבור ולהבין מה הם יודעים 6מה לא, אבל לא בשביל להגיש למורה.

בכללי, כדאי לעשות הפרדה בין לימוד לבין ביצוע המטלות.

את הלימוד עצמו (חשבון עברית) לעשות בזמנים ובדרך שיותר נוחה (כמו משחקים בשבת)

ומשימות לעשות את העיקר בלי לרדת לפרטים.

חבל על התסכול שלכם ושל הילדים. וגם להעמיס עליהם זה מתכון בטוח שהם ישנאו בי"ס, וישנאו ללמוד, ואז עוד פחות ילמדו.

צריך לזהות מה נקודת שיווי משקל בין עוד השקעה= קידום והצלחה

לבין עוד השקעה= הגדשת הסאה, איבוד מוטיבציה ורגרסיה בלמידה.

גם לימוד למבחנים בא' ובב' לא צריך להיות דרמה. עוברים על דף חזרה 10 דקות, קצת מהמחברת, קצת משחקי למידה במחשב ושלום.

תרגול חשבון אנגלית ועברית אפשר בשישי ומוצ"ש לתת להם מתוכנות למידה במחשב.

קלמר ותיקים לדעתי זו אחריות ההורים.

המלצה שלי- ציוד נפרד לבית וקלמר לכיתה שפותחים רק בכיתה. ככה פחות שוכחים להחזיר לתיק וכו'.

איזו תגובה יפהאפונה

לשבת שעות על שיעורי בית זה ביג נו נו.

ובעלך טועה

זה לא יהיה יותר קשה ככל שהם יגדלו. הם בתחילת כתה א'... בהמשך הם יהיו יותר עצמאיים, שיעורי הבית יהיו ממוקדים יותר ואתם גם תתייחסו לכל העניין בפרופורציות מתאימות.

ממש הייתי מגבילה את שיעורי הבית.

תרגול קריאה אפשר לעשות בשבת בנחת.

בכלל הייתי בודקת איפה כל אחד מהם נמצא ולפי זה ממננת. מי שקורא טוב לא צריך 3 חזרות על כל טקסט...

ללמוד לעשות לא הכל ולא מושלם זה לימוד חשוב בחיים, גם בשבילך וגם בשביל הילדים שלך.

ובשאר הדברים - לבדוק מה אפשר לעשות קצר ו/או יעיל יותר, ולזכור שאתם עדיין בהסתגלות ועם הזמן זה ישתפר.

וואי עומס ממש.חושבת לעצמי

אבל מה הקטע הזה ששולחים לכם כלים מהצהרון? יש מצב לשלוח איתם חד פעמי?

לא- זה עניין של קיימות של כל העירייהאובדת חצות

עוד עבודה להורים

אז שהעיריה יקנו מדיחטארקו

איזה הזיה

סליחה , זה ממש לא בסדראביול

אם חשוב להם הקיימות, שיחקנו מדיח או ישלמו יותר לצוות ישטוף כלים.

נשמע לי הזוי

הזוי ומופרך בעיני. אצלנו בגנים התקינו מדיחיםחושבת לעצמי

נשמע שאת גרה במקום עם אוכלוסייה חזקה.

יש על מה לדבר עם האחראיות שם של הצהרון בעירייה?

בעיני זו בקשה הזויה ולא לגיטימית בכלל.

אמנם הבנות שלי לא בצהרוןהשקט הזה

אבל גם בגנים אצלנו זה ככה, ואני גרה בעיר אחרת.

כשמתרגלים לצורת החשיבה הזו זה לא כזה מופרך. זה כמו ששולחים ילד עפ קופסה לא. בוקר והיא חוזרת מלוכלכת אז גם ה"קופסה" של הא. צהריים חוזרת מלוכלכת. ההבדל היחיד שאת הכלים של אחהצ אני לא שולחת בבוקר מלאים.

מודה שאני הייתי מוותרת גם על קופסה לבוקריעל מהדרום

לק"י

וחוזרת לאוכל בשקית כמו שהיה בתקופתינו.

ובתוך מה שמים את הכלים המלוכלכים בתיק?

מקווה שלא בתוך שקית נילון שהולכת לפח🤭

טיפים לקופסה- לשים את האוכל על נייר או בתוך שקית, שילכלך פחות (מניחה שאף אחד לא יעיר על זה).

ואם זה דברים יבשים והקופסה די נקיה, כשאין לי כח אני מנגבת אותה עם נייר רטוב.

כן, אבל האוכל של הבוקר לא מלוכלך כ"כדיאט ספרייטאחרונה

פחות שומני,

אין בו רוטב.

זה נראה לי מאוד מאוד מוזר ולא שייך להגיע בערב ולשטוף צלחת שחיכתה לי מהצהריים עם שומן של פסטה של ילדים.

ובכל מקרה לך הפותחת הייתי ממליצה לשלוח ארוחת בוקר בשקית ולא בקופסה.

שקית עם סנדוויץ'.

שקית עם ירקות חתוכים קשים שלא יתפרקו וינזלו.

אגב, אפשר גם את כל זה לשים בתוך הקופסה.

חוסך את השטיפה של זה לפחות.

לגבי הכלים המלוכלכים מהצהרון - הלם 🤢קופצת רגע

לגבי שיעורי בית, אל תעבירי להם את הפרפקציוניזם שלך. עשו בצהרון - מה שעשו זה מספיק. קריאה שאתם צריכים לחתום, אם זה רק קריאה ולא לתקן את כל שיעורי הבית זה לא אמור לקחת הרבה זמן. ואם גם זה מעיק, תתאמי עם המורה שתעשו את זה פעמיים בשבוע ועוד פעם בשבת, או משהו כזה.

קלמר - תעברי פעם בשבוע ותשלימי חוסרים.

לעשות איתם טבלה של מה שמים בסנדוויצים כל יוםאיילה12

וגם איזה פירות

יש לכל יום משו קבוע ואז גם זה צפוי ואפשר לארגן על השיש בערב לפני את מה שצריך

גם הם בחרו אז את יודעת שאוהבים

וגם מגוון כי חוזר לעצמו רק פעם בשבוע

ושיעורי בית בכיתה א זה הכי סיוט אח"כ ממש יורד מההורים והילדים עושים בעצמם

לא הייתי נותנת להם לתקן את מה שעשו בצהרון זה ממש מייאש, רק עוברת בלעדיהם לראות ואם יש בעיה שחוזרת על יממה לעבוד על זה בזמן רגוע כמו שאמרו, אבל בכללי לא לעבור שוב על משהו שעשית, זה מוריד ממש

לשחרר את הש.ב. נראה לי זה מה שיפנה הכי הרבה זמןהשקט הזה

אמנם עוד אין לי ילדים בבי"ס אבל נשמע לי ששם טמון הכלב.

אפשר לעבור ברפרוף ולראות אם יש איזו שגיאה רצינית שכדאי לתקן. משימות קריאה כדאי לעשות,

אבל לא להשתעבד לזה! בטח אם הם עושים בצהרון. מקסימום יעשו עם טעויות- יתקנו בכיתה. בנחת.

וואי זה נשמע המון שיעורי ביתילד בכור

גם הילד שלי בכיתה א והשיעורי בית ממש קצרים

והוא לא עושה בצהרון אח רק בבית

זה דף קריאה כל יום, מקסימום יושבים עשר דקות

קופסאות אוכל מכינים מהערב- אם זה טוסט אז מכינים הכל ובבוקר שמים בטוסטר

מה שעוזר זה שהחלטנו ביחד עם הילדים מה כל אחד לוקח כל יום וזה טבלה קבועה ואז לא מסתבכים בלחשוב מה להכין

הבן שלי מסודר אז ממש פעם ב עוברת על הקלמר, לדעתי זה ממש משהו שההורה צריך להיות עליו אחראי ואולי ללמד את הילד תוך כדי שהוא עושה שיראה מה הוא עושה כדי שילמדו הרגלי סדר..

ביניי כמה שיותר זמן בית אחרי בית ספר, פחות לצאת פחות הסעות פחות חוגים

גם זה פחות מציף לשני הצדדים וגם יותר רגוע בלוז

שאלה בקשר להתארגנות בוקר עם הילדים.אליה:)

אז ככה אשמח שתגידו לי מה דעתכן,

בעלי מתחיל עבודה בתשע, מרחק של 10 דקות נסיעה מהבית, אין פקקים.

קם בשמונה בנחת אוכל א.בוקר, מתאמן וכו' מתארגן ויוצא.

אני- קמה בשש וחצי מארגנת את שתי הבנות עם הלחץ והטירוף והצרחות של התינוקת ובחירת הבגדים של הגדולה שתמיד רוצה משהו אחר ממה שבחרה בערב, ויוצאת בשבע ארבעים מהבית עם הלשון בחוץ..

בכל הזמן הזה בעלי פשוט ישן.

מבחינתו אין לו שום סיבה לקום לעזור כשהוא מתחיל בתשע, לקום בשבע לא בא מבחינתו בחשבון.

הוא לא מבין למה אני צריכה עזרה ולמה אני חושבת שהוא בכלל צריך לטרוח לקום. חייבת לציין שביום החופשי שלי אני גם זו שקמה לארגן לבד והוא עדיין קם מאוחר ולא נותן לי בוקר אחד קצת לישון...(חוץ מזה ששעות העבודה שלו ממש נוחות, לפעמים מסיים בשתיים לפעמים ב12- הכוונה לצהריים.. אני עובדת יותר ממנו..)

תעזרו לי לתווך לו את זה שהוא חי בסרט.

זו כבר שנה שנייה שאני בלופ הזה והוא לא מבין( אפילו בחופשת לידה הייתי קמה לארגן את הגדולה אחרי לילה בלי שינה והוא היה קם בנחת...)

איזה מתסכל!!פרח חדש

אולי תשאירי את הקטנים ותצאי לעבודה יום יומיים תעשי ככה והוא ילמד את העניין..

זה לא נחמד לעשות לו את זה אבל נשצע ממה שכתבת שכבר דיברת איתו על זה ולא עזר..

האמת, לא רואה למה הוא צריך להביןרקלתשוהנ

פשוט תגידי לו שאת לא מסכימה לארגן אותם לבד, אפשר ששניכם תישנו עד קצת יותר מאוחר ממה שאת ישנה בדרך כלל ותקומו יחד לארגן אותם.

אם הוא אף פעם לא עושה את זה אז מובן למה הוא חושב שזה קליל, כולה רגע להתלבש למרוח משהו בלחם ולצאת. שכמובן אין יותר רחוק מהמציאות מזה.

האמת היא שאני חושבת שאם הגעתם למצב כזה קיצוני שאת שוב ושוב קמה ועובדת והוא שוב ושוב ממשיך לישון, יש בעיה בהצגת העמדה שלך.

אולישיפור

בזמן שאתה רגועה, ואתם יושבים על קפה בנחת תפתחי מולו שהבקרים מאוד קשים לך, תספרי מה קשה לך, כמה את עייפה וקשה לך לקום כל יום ואת מושכת את העייפות הזאת כל היום בעבודה. ותראי אולי הוא מעצמו יציע עזרה. אם לא, אז תנסי לבקש ממנו, "אולי תוכל יכול לעזור לי עם (היום החופשי? הפיזורים? משהו אחר שיעזור לך)?"

הוא בכללי שותף בגידול של הילדים? רואה אותך ומנסה לעזור לך? אם לא אולי כדאי לשקול ייעוץ/ טיפול בנושא.

וממליצה לקרוא את הספר "לדעת להכנע" נראה לי שהוא יכול לעזור לך

אבל למה לעזורנעומית

זה הילדים שלו

שעות השינה של שניהם

זה ממש חלק מהתפקיד שלו, הוא לא עוזר כי קשה לה.

הוא עוזר כי הוא הביא ילדים וצריך לדאוג לגידול שלהם.

על פניו נשמע שאין לו שום סיבה לשנות התנהגותממצולות

נוח לו מה שקורה עכשיו

את לוקחת את כל האחריות

ואין לו בשביל מה להתאמץ לשנות אותה

את צריכה לגרום לו להבין שזה לא הולך להימשך כך

ורק אז אולי הוא ישנה משהו

זה אומר שאת נגיד אומרת לו ערב לפני

מחר אני יוצאת בשעה X

או מחר אני ממשיכה לישון עד שעה Y

הבגדים של הגדולה פה

הבגדים של הקטנה כאן

צריך לעשות א.ב.ג

וזהו

משחררת לגמרי

יאחרו לגן או יבואו לא מסורקות

זה כבר לא עניין שלך

אחרי שהוא כבר יקח חלק פעיל

תוכלי למצוא את דרך האמצע

אבל כרגע זה נראה שאת צריכה ללכת לקיצוניות

הזאת בשביל שהוא יבין

לדעתיקל"ת

הדרך הזו תיגרום רק לעוד יותר התנגדויות ופיצוצים..משברים בזוגיות פותרים קודם בשיח ותקשורת ולא במעשים קיצוניים.

אצלנו המצב היה קצת דומהאמיץ(ה)

אני משתפת במה שהיה אצלנו ואולי זה יעזור.

בעלי אדם שנושא השינה מאד קשה לו. הוא ישן מאד מאד עמוק.

אחרי תקופה שראיתי שאני זו שמארגנת ושה מתחיל להעמיס עלי רגשית הושבתי אותו לשיחה ועשינו תיאום ציפיות. הבהרתי שככה אני לא רוצה להמשיך, כי זה משפיע גם על הזוגיות ואני מתחילה להרגיש כעס עליו שהיא לא קם.

חילקנו את האחריות לשלושה ימים שלי ויומיים עליו. ושישי יחד ומנצלים אותו כבר לזמן זוגי.

בדר"כ אני קמה לעזור לו, אבל הוא יודע שהאחריות עליו ואני קמה מאד בנחת בימים האלו. כנ"ל גם הפוך, כשהוא הבין כמה זה לא פשוט ואני בלחץ ועמוסה יותר קל לו להתאמץ ולקום לעזור בבקרים "שלי".

איך ההכנסה שלו? הוא מרוצה מהחיים בכללי?אמאשוני

אם בשביל אותה משכורת הוא היה קם ב4 לפנות בוקר,

ואת היית נשארת להתמודד עם אותו עומס, היית סבבה עם זה?

כדי להגיע לרמת חיים מסויימת צריך להתאמץ, והמאמץ צריך להיות משותף.

אבל אם אפשר להגיע לאותה רמת חיים בפחות מאמץ, זה טבעי לרצות להתאמץ פחות.

כלומר זה שהסתדר לו עבודה קרובה לבית ושעות גמישות- זה לא מה שיגרום לו לקום מוקדם בבוקר.

אם הסתדר ל5 ככה בשביל להמשיך לישון- הוא ימשיך לישון.

צריך להבין מה התמורה שהוא מקבל מצורת החיים הזו, האם זו באמת חוסר אכפתיות וחוסר ראיית הזולת, או שהוא בסה"כ נהנה מפירות עמלו ומאיך שהוא הצליח לסדר את החיים.

למה את צריכה שהבנות יתארגנו מוקדם אם אבא שלהם בבית?

תארגני את התינוקת ותצאי בנחת לעבודה.

הוא יקום, יארגן אותם תיק תק ויצא.

אבלקל"ת

זה חשיבה של גבר לא בוגר.

גבר נשוי בוגר אמור לקחת בחשבון שלא משנה באיזה שעה מתחילה העבודה שלו, הוא צריך להיות שותף בבית ובין היתר בארגון הילדים.

יש מקרים בהם לדוגמא יש הסכמה בין הזוג שרק האישה עם הילדים בבוקר כי הגבר ישן ביום כי עובד לילות, אבל זה לא המקרה.

הוא לא צריך לקבל תמורה על זה שהוא קם לילדיו בדיוק כמו שאשתו לו, זה מחובתם.

ואני יכולה להגיד לך שהרבה פעמים ארגון הילדים לגבר זה לא כמו לאישה. אצלנו מה שלוקח לי שעה לבעלי לוקח פי שתיים זמן אם לא יותר. לפעמים לגבר קשה לתקתק כמו אישנ והוא צריך להיערך לארגון הילדים מראש כמו מבצע צבאי.

הוא אוסף אותן?המקורית

לדעתי לא תקין שגם בחופשת לידה התאמצת ככ

וכן מותר לך ביום החופשי קצת להתפנק. וגם בכלל.

גם בעלי ככה רוב הזמן בבוקר.. אני מארגנת ולוקחת כל יום אבל הוא אוסף וכשאני מרגישה שאני צריכה הפוגה מהבקרים - הוא בהחלט נרתם. וזה באמת חלק מהיתרונות של העבודה שלו. (אחד החסרונות הוא עבודה בשעות פחות שגרתיות, אבל מצד שני יש לו גם גמישות בבוקר ובכלל).

מסכימה עם מה שרשמה @אמאשוני . אצל בעלי זה ממש ככה. נהנה מפרי עמלו.

אני חושבת שזה מהמם שנח לו ונחמד לו, אבל שבו לדבר. לא חי בסרט, אלא - שומע? קשה לי העול הזה לבד ואני צריכה לדעת שאם אני צריכה, אתה פה בשבילי

לגבי זה שאת עובדת יותר ממנו - יכול להיות שזה מציק לך? הוא מרוויח יותר ממך או הפוך? זה יכול לפגוע בערך של הגבר בעיני האישה אם הוא גם מרוויח פחות וגם עובד פחות וגם "מרשה" לעצמו סתלבט כשאת מפרפרת.

ואם הוא מרוויח יותר - מעבר לזה שקשה לך, שימי לב אם זה לא מטרגר לך נק שגם את היית רוצה לעבוד פחות, לנוח יותר, ומה ניתן לעשות עם זה כדי שגם לך ירווח גם בלי קשר לעזרה שלו

לדעתי יש פה התחשבות בנושא התעוררות מבחינתואונמר

יש גברים שלקון בשבילם זה ימות המשיח. לידה בשבילנו.

על הפרצוף, אבל ככה הם.

ויש כבר שסתם לא באלו אבל הוא יכול.

אם זה גם ככה סצנה השעות קימה שלו, זה נושא אחר מאשר שזה סתם לא באלו.

אם זה סתם לא באלו וואלה היתי מסבירה לו יפה שזה ילדים שלו כמו שזה שלך ותעשו או כל הימים שניכם יחד עליהם או שחצי ימים הוא וחצי את.

גם לך יהיה כייף לקום בבוקר לעשות קפה במרפסת ותרגילי יוגה. אבל אין לך אפשרות. אז אם הוא יקום לילדים כן יהיה לך. כמו שלו.

זה דיי הסבר בסיסי. לא כל כך משנה מה העבודה שלך. יש לך ילדים.

איך הוא בשאר הזמן?נעמי28

נותן יד? אכפתי?

אם הסידור הזה לא מתאים לך, יש שני שלבים - לדבר על זה בצורה מכובדת ורגועה ואז לתת לו להתמודד ולשחרר גם במחיר שיאחרו או שיהיו פחות מתוקתקים.

מגיבה לכולן.אליה:)

קודם כל תודה, העליתן כאן הרבה שאלות ממש חשובות..

בגדול אנחנו מרוויחים כמעט אותו הדבר,הוא בטיפה פחות ממני, אבל לא משהו משמעותי, הוא כן מתכנן להוסיף שעה כל יום ואז להרוויח קצת יותר,

מה שאמרתן על גבר לא בוגר קצת קשוח אבל יש בזה אמת, הוא גדל בבית שבו האבא עובד מחוץ לבית וגם האמא כמובן אבל אין שום דבר שהאבא עושה בבית בגלל זה לצערי אמא שלו עם בעיות בריאותיות והאבא בריא(והוא גדול ממנה בהמון שנים)

בקיצור לא היה מודל של אבא מתפקד עם הילדים..

אני כן מרגישה שהוא לא בנוי ממש להיות אבא.. הוא לא אוהב לעשות את הדברים הקשים כמו לקום בלילה(הוא קם אולי 5 פעמים סה"כ לשתי הילדות) או להעסיק אותן בבית מיד כשהוא חוזר מהעבודה הוא יכול להגיד להן אל תשגעו אותי אני צריך לנוח...

איכשהו הוא תמיד עייף אין לו כוח. הוא אוהב את הדברים הכיפיים יותר, לרקוד איתן, לעשות איתן שטויות לקחת לגינה לרכב על אופניים, כל שאר הדברים הטכניים זה לגמרי פחות הוא ואם זה פוגע לו בשינה אז בכלל...

בקיצור אני חושבת שביום החופשי שלי אני פשוט אעשה שביתה ולא אקום ואגיד לו שזה התור שלו כי אין לי סיבה בכלל לקום...

הוא לא מבין שהוא צריך לקום לעזור בבוקר, מבחינתו זה התחום שלי..

אתמול עשיתי לו שיחה והוא אמר שיקום בשבע וחצי , כמובן שאמרתי לו שזה לא מועיל לי אבל היום הוא באמת קם בשבע וחצי ועד שקם באמת כבר יצאתי..

אנסה לדבר איתו שוב...

תודה

חוסר בגרות של הגבר בדרכ מגחע עם חוסרהמקורית

שחרור של האישה. פשוט תקבעי - מחר אתה לוקח את הילדים. גם אם יאחר, גם אן לא יסתדר, זה לא שלך

שחררי ותני לו

יש אנשים שזה צריך לעבור דרך השכלנעומית

כלומר

להכיר במה אמור להיות, מה הוגן כלפי שניכם.

יש זוגות שמסתדרים נהדר עם דיבור על צרכים ורצונות ויש אנשים שצריכים קודם להבין מה הוגן.

מציעה לנסות גם את זה. (אם את נותנת בו אמון שיוכל להסתכל על המציאוצ והעובדות ולהתייחס אליהן).

תשמעיבאתי מפעם

גם בעלי גדל בבית שהאבא והבנים לא עשו כלום ושום דבר.

אז מה?!

עכשיו בעלי עושה המון בבית.

את אל תהיי סופר וומן!

אם את תמשיכי לעשות הכל, זה ימשיך ככה.

אם תשאירי, לדוגמא, כלים בכיור, יום יומיים שלושה הוא בסוף ישטוף... אם לא תארגני את הבנות ותצאי לעבודה, תעירי אותו כשאת יוצאת , אני חייבת ללכת, וצריך לארגן אותן. ביי. הוא פשוט יאלץ לעשות את זה. זה לא הגיוני שאת גם הגבר וגם האישה בבית, ואם את מדברת ומדברת וכלום לא זז, תעברי למעשים.

רק חשוב!

אל תעשי את זה מתוך עצבים או תחושת נקמה, תישארי רגועה, תהיי שלמה עם זה שאת לא מוכנה יותר לעשות את זה ותשאירי לו את השאר באלגנטיות.

באמת כמו שכתבו חשוב ממש שאונמר

שאם את מחליטה שביום חופשי זה שלו,

אז גם אם מאוחר כבר ויאחרו לבית ספר את ישנה. ויהיה מה.

אחרת אין שום ענין. אחרת זה משחק ילדים.

אם את מרגישה שאת לא תצליחי לשחרר באמת ושזה יהיה שלח, אז מראש אל תתחילי.

כי זה סתם יעשה הכל מסובך יותר..

מודל זה רק מודלנעמי28אחרונה

ולא גזירת גורל. כולנו גדלנו במודלים טובים ורעים והתפקיד של כל אדם זה להודות ולקחת את הטוב ולעבוד על לשנות את הרע.

ואף אחד לא אוהב להיות הורה בחלקים הקשים, כולנו מעדיפים את הילד השמח בלי העול בזמנים קשים, קוראים לתפקיד הזה דודים ולא הורים.

יהיה לו קצת קשה להתרגל אבל הוא יתרגל.

דברתם על זה? נראה לו הגיוני שבפרנסה כן מתחלקים אבל בעול הבית לא?

הייתי עושה שיחה אחת, שמה את הכל על השולחן שבסופה יש חלוקה ברורה ותזוזה מהצד שלו.

ומהצד שלך משחררת, אז יהיה לו קשה, אז מה, להיות הורה זה לא קל.

וואי וואי.באתי מפעם

אני מתעצבנת בשבילך.

בעיני ממש ביג נואו.

יש זמנים שהם זמנים מאוד קשים כמו שעה לפני שבת,

כמו זמן השכבות בערב ומעל הכל הארגוני בוקר.

וזה זמנים לחוצים, גם אני מארגנת את הילדים לבד כי בעלי בתפילה אבל לפחות עוזר לי לפני שיוצא לתפילה להעיר את הילדים, לפעמים להחליף טיטול, ואז כשחוזר נשארו 5-10 דקות של יציאה עוזר לי עם הסוף. וואו, זה קשוח ממש הבוקר כמעט בכיתי מעומס ולחץ וצריכה למהר לעבודה ולא רוצה שיאחרו.

תסבירי לו שמאוד קשה לך ולחוץ ואת ממש מבקשת שיקום. העבודה לא קשורה לסיפור, עצם זה שצריך לארגן ולפזר את הילדים זו משימה משותפת ואין שום סיבה שיפול עלייך!

אוף שרשורים כאלה עושים לי גירודים בכל הגוףהבוקר יעלה

אין לי עצה טובה חוץ מלומר לך שהוא צריך ניעור אתמול . חיבוק ❤️

ההשכבות ערב גומרות אותיייטוט

2 ילדים מתוקים גילאי 4 ו2, הולכים לישון באותה שעה בחדר משותף.

בשבוע האחרון הם לא מפסיקים לדבר אחד עם השני.

לא משנה אם אני שם או לא, עם פודקאסט או בלי פודקאסט.

עכשיו השארתי אותם לבד ועושים תחרות צעקות אחד עם השני. הלכו לישון מאוחר אתמול, אז הם עייפים, אבל הם מתדלקים אחד את השני. כבר שעה ורבע במיטה והם לא מראים כיוון לישון. מרעישים וחוגגים.

יש עצות?

להפרידאפרסקה

או בזמנים או בחדרים.

שאחד ילך לישון רבע שעה לפני השני, בתקווה שירדם ואז השני נכנס לישון.

או לחלופין, שניהם הולכים לישון באותה שעה אבל בחדרים נפרדים, ואז כששניהם ישנים עמוק מעבירים אחד למיטה האמיתית שלו.

ורק רוצה להגיד שזה שלב קשהה מאוד הגילאים האלה ואני מצדיעה לך 🫡

תודה, להפעם עבדטוט

אני צריכה לחשוב איך אפשר להפריד בשעות, אף אחד מהם לא ירצה להיות הראשון, וללכת לישון לבד הם לא יתנו. וגם לא להשאר לבד בסלון

ממש רוצה להשאיר את ההרגל לישון במיטה שלהם, היום לקחתי את הגדול למיטה שלנו, הוא נלחץ ממש שלא יצליח להרדם, היה היסטרי, בכה ובכה אפילו שאמרתי לו שהוא לא צריך להרדם, רק לשכב בשקט ולעצום עיניים.

אשמח לשמוע איך זה עובד ברמה הפרקטית

אם את לבד איתםאפרסקה

זה באמת מאוד קשה אם הם לא משתפים פעולה.. אם בעלך גם בבית בזמן ההשכבות אפשר להתפצל, אחד נשאר בסלון והשני מרדים, בעלי נגיד אוהב לשבת איתם בחדר עד שנרדמים כי אז הוא יכול פשוט להיות בפלאפון בשקט שלו.

אם את לבד אז תלוי ביכולת שלהם לישון לבד, אפשרי לשים אחד לישון ובינתיים להיות עם השני בסלון או שזה צרחות ובכי?

ובאמת כמו שאמרתי קודם לא בטוח יש פתרון קסם אלה גילאים קשים 😅

יואו מזדהה ומקווה לעצות😐איזמרגד1

יש לי בדיוק אותם גילאים, 4.5 ו2, וכרגע אנחנו פשוט מפרידים אותם בהרדמות, וההרדמות שלהם לוקחות נצח ושניהם צריכים שיהיו זמינים אליהם אז זה תופס אותי ואת בעלי לשעה לפחות בערב וזה סיוט לא נורמלי

סורי שפרקתי על השרשור שלך כבר אין לי מושג מה לעשות🫤

השכבות זה לפעמים מחרפן...... ליבי איתךיעל מהדרום

גם אצלנו זה ככה^כיסופים^

אבל אני דווקא אוהבת את זה, חושבת שזה חלק משמעותי מהגיבוש שלהם חוויות הילדות

יש קוים ברורים כמו לא יוצאים מהחדר ובלי צעקות ומכות

ואני מתעסקת בבית ונהנתי לשמוע אותם מדברים ושרים♥️

אם זה כבר מוגזם אז אני אומרת לגדולה לעשות איתו (שוב 😉) קריאת שמע ואז בד"כ הם מתעייפים

כשאת איתם - מה את עושה?מתואמת

ניסית לספר להם סיפורים בעצמך (בלי ספר, מהראש) ולשיר להם שירים בקולך שלך?

אצלנו זה אחד הדברים היחידים שעובד (רק לחלק מהילדים).

באופן כללי, מזדהה איתך מאוד❤️ (אנחנו בדיוק בעיצומה של מלאכת יצירת "כלוב" לבת השנתיים שלנו, אחרי שהבנו שזה הדבר היחיד שישאיר אותה במיטה וכך יגרום לה להירדם בסוף🙈)

כל עוד הם לא יוצאים מהמיטה, בעיניי מדהיםשושנושי

אני גם עם ילדים בגילאים האלה, וממש אוהבת את הדו שיח הזה שקיים רק בערב (ולמה רק אז?)

יש ימים שגם אני מאותגרת, מה שעושה בימים כאלה זה לשבת איתם בחדר, לשיר שירים, מנגינות מרגיעות, לפתוח מיטה ולנמנם איתם..

תנסי למצוא דרכים להנות מהזמן הזה.

ממש מקווה שתמצאי את הדרך.

אגב - אלופה שאת מצליחה לגרום להם להישאר במיטה ולא לצאת, אצלי יש ימים שהם יוצאים מהמיטה כאילו בוקר, 1-0 לך

מפריע לך להיות איתם בהשכבה?והרי החדשה

אם לא - אולי תספרי להם סיפורים עד שנרדמים?

אצלנו בגילאים האלה עשיתי איתם תורות, כל ילד בוחר סיפור, הגדול היה נרדם בשניה אחרי הסיפור שלו והקטן היה מקשקש שעות אבל בנחת.

משהו בלשמוע סיפור מכניס אותם לקצב של שינה.

עכשיו אגב אני לא מספרת אלא הם שומעים סיפור מהפלאפון. כל יום אחד מהם בוחר ראשון והשני אחריו.

(יש לי את אותו הפרש כמו שלך)

שניהם נטרקים ישר אחרי הסיפורים...

פעם ההשכבות אצלי היו שעתיים שלוש

היום חצי שעה זה המוגזם.

אולי מוקדם להם מדי להכנס למיטה ב19?רינת 24

הקטן עוד ישן צהריים?

לא ישנה צהרייםטוט

וזאת השנת שינה הקבועה שלהם, פשוט לאחרונה הקטנה עברה קפיצת התפתחות משמעותית והם נהנים לדבר אחד עם השני

וואי מזדהה ממשקל"ת

ועוד אצלנו זה 3 , תכניסי עוד ילדה בת 3 באמצע..😤

למדנו להתחיל הרדמות לא לפני 19:30 כי בן השנתיים ישן שנצ בגן ולא מראה סימני עייפות קודם. בנוסף, הם מאד נהנים לא רק לדבר אלא פיזית להשתולל ולקפוץ בין המיטות, אז הם יודעים שיש שלב קדם שינה בו אנח מרשה להתפרק ולקפוץ על המיטות ואחכ הולכים לישון. שמה מוזיקת הרגעה ברקע ואז בדרכ נרדמים מהר, לפחות הגדולים.

אני משכיבה יחד שתי בנות בגילאים הללושמיכת פוך

קוראת איתן ק''ש ושמה להם סיפור (של שרה קיסנר ולאה פריד).

זה מונע מהן לדבר ביניהם והן נרדמות יחסית מהר ב''ה...

זה מה שעשיתי עד היוםטוט

עבד מצויין, לאחרונה הם גדלו והשיחות בינהם יותר מעניינות אותן מהסיפורים

אז תני להן זמן מוגדר של שיחהמקורית

תכניסי אותן קצת יותר מוקדם למיטה ושיפטפטו.שימי סטופר, וכשהוא עוצר צגידי להן שזהו להיום ושממשיכים מחר

מראה שנן גדלות וצריך לעלות שלב, זה בסדר..איילה12אחרונה

ממליצה לדבר איתן בזמן רגוע ולתכנן איך נראה הערב ביחד.

מקל עלייך ומקל עליהן

מתייעצת איתכן שובדרקונית ירוקה

בהקשר לזה קושי חברתי בכיתה א

אז היום הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר.

בעזרת כמה שאלות מצידי היא סיפרה שהבות מהכיתה והישוב (אותה קבוצה מהסיפור בתחילת שנה) מציקות לה "כל הזמן". דוחפות אותה בהסעה ובהפסקה. לפעמים גם מרביצות (לא הצליחה לפרט). שברו לה את הצבעים בקלמר (שמתי לב שכל הצבעים שלה שבורים, רק עכשיו היא סיפרה שזה הבנות האלה שברו לה).

בנוסף, הן מקניטות אותה ויורדות עליה כי היא כבר קוראת שוטף ונותנים לה לעשות דברים אחרים בזמן שיעור קריאה ועברית.

שלחתי הודעה לאמא של הבת המובילה, שתהיה מודעת. אני אשלח גם למחנכת הודעה בערב.

אשמח לעזרתכן -

מה לבקש מהמורה? מה מקובל במקרים כאלו? הייתי מרוצה מהטיפול בפעם הקודמת אבל נראה שזה לא פתר את הבעיה מהשורש.

איך לחזק את הבת שלי? עשיתי את העצות שנתתן לי פעם שעברה - מצאתי בת גדולה שתיקח אותה תחת חסותה, הבאתי לה גומי כדי שתוביל בהפסקה (מישהי לקחה לה ולא החזירה. היא לא זוכרת מי), חיזקנו ביטחון עצמי. מה עוד?

יש לה חברות מהכיתה מישובים אחרים. היא לא בודדה

רק חיבוק. כי אמאל'ה זה קשה כאמור ככה שעושיםאונמר

לבת שלך.

אני לא בשלה הזה בכלל

אבל מרגישה כבר את העצבים באצבעות וללכת לחלק מכות שם בכיתה.

ילדים זה עם קשה. אוף.

בהצלחה ממש

וכל הכבוד שאת ככה קשובה.

מסכנה, עצוב לשמוע שהילדים שלנו סובלים 😥😥יראת גאולה

לצערנו, יש ילדים שהם "טרף קל", וילדים עם מידות רעות יותר מציקים לילדים שהם מזהים ככאלו.

אני חושבת שכדאי לכם לנסות לחפש חוגים שנותנים לילדה כלים להפוך ל"טרף קשה": לקחת את הילדה לחוג הגנה עצמית ו/או לקחת אותה לקבוצת מיומנויות חברתיות. גם טיפול רגשי יכול להועיל אבל לשתי האפשרויות הקודמות יש תוצאות מהירות יותר.

קראתי כתבה לאחרונה בנושאד' הוא האלוקים

שם האמא כתבה שתחילת הישועה היתה לשתף את כל האמהות של הילדים בגן.

אם יש לכם איזה קבוצה משותפת של ההורים, שאת יכולה להשאיר שם הודעה ומתאים לך, יכול להיות שיעזור.

עצם זה שההורים שותפים והילד יודע שיש לו גב מהבית, וגם כל הורה מדבר עם הילד שלו, ומזהיר אותו,

ואז רב הכיתה כבר לא שותפה למעשה.

מחזקת את ידייך לא להרפות ולהמשיך לעקוב שזה מסתדר.

חיבוק על החוויה הקשה!

האמת הגיעה הזמן לנער את הצוותאמאשוני

מה שהבת שלך חווה זה לא שובבות,

זו בריונות.

אין שום מצב שהייתי שולחת ככה את הבת שלי עוד יום אחד!

המורה הייתה צריכה להיות שם עוד קודם.

פונה ליועצת, למנהלת.

המחנכת שתעשה את שלה בתוך הכיתה,

אבל מחוץ לכיתה קווים אדומים!

עדיף להפסיד כמה ימי עבודה ולשגע את המערכת מאשר לתת לילדה להמשיך לסבול!

לגבי האמא של הילדה המובילה,

הייתי שולחת הודעה שעלות הצבעים היא x שקלים ואת מצפה לקבל כסף/ חפיסת צבעים.

לכל דבר יש מחיר. לא לוותר.

תהיי חזקה בשבילה.

מול בריונות אי אפשר לפעול בדרכים נחמדות.

מילא אם רק לא היו אוהבים אותה, אז יש דרכים להעצמה. אבל זה לא שאין לה חברות, זה שהיא סובלת מבריונות ואת זה צריך לעצור במיידי ולא לתת לאירוע לגרור עוד אירוע.

תשלחי את הילדה עם קידיווטש. שתצלם ותתקשר אליך כשהיא מרגישה מצוקה.

מצטרפת לאמאשוני.חושבת לעצמי

נשמע שאת ממש עדינה, ואמא כל כך טובה... הלב שלי יוצא אליכן.

זו ממש בריונות, ושהן מציקות לה "כל הזמן"- אולי היא מתכוונת גם למבטים או חיוכים לא תמימים מצידן, או לריחוק מסויים...

אני באמת חושבת שכדאי לעמוד מאחוריה ומלפניה ולעשות סדר.

גם עם הצוות וגם אולי מול ההורים. איזו מן התנהגות זו?

סליחה שאני מגיבה ככה, אבל אצלי זה יושב על נקודה רגישה. כשהייתי בכיתה ג'-ד' היתה לי חברה הכי טובה שמשום מה החליטה להתנכל לי יחד עם בת כוחנית אחרת. סבלתי הרבה, אבל כשסיפרתי לאמא שלי, היא עשתה סדר: התקשרה לאמא של אותה אחת, הודיעה לי שמעכשיו אני לא חברה שלה, ואמרה לי לדווח על כל דבר.

בדיעבד הסתבר שאמא שלי גם רבה עם אמא שלה בגלל זה, וההורים שלנו היו חברים ממש טובים, ברמת בילויים משותפים קבועים וכו'.

מה שאני באה להגיד, זה שחשוב שהיא תרגיש את הגב קודם כל.

אחר כך תוודאו שזה לא דו צדדי, שאין קצר תמים בתקשורת... אבל קודם כל לעצור את זה.

באמת כשאמא שלי התערבה זה נפסק ומצאתי חברות אחרות...

וגם- על התנהגות בריונית צריך להשעות.חושבת לעצמי

מי שלא יכול לבוא בקהל- כי הנתנהגות שלו מאיימת באיזושהי צורה- שלא יבוא. פשוט ככה.

זו בריונותבוקר אור

להתקשר למורה ולהסביר הכל. אם את מרגישה שאין הבנה לפנות הלאה ליועצת ולמנהלת (בכל מקרה היא צריכה לערב אותם ) להציב קווים אדומים, וכמה שיותר מהר

קודם כל חיבוק חםלב לבן

לא קל נשמע, לילדה ולך.

מצטרפת לכל הנאמר שההתהנגות בריונית וצריך לטפל בה בתקיפות

לא קראתי את השרשור הקודם שכתבת

כן אוסיף בזהירות, בדרכ ילדים מציקים בגלל סיבה מסויימת.

וחוץ מהטיפול בילדןת שמציקות, כאמא הייתי מנסה בנתיב הזה, לבדוק האם יש משהו בהתנהלות של הבת שלך, שבמובן מסויים גורם להן לעשות את זה

כמובן שהן לא בסדר ושום דבר לא מצדיק

אבל כדי לעזור לבת אולי נכון לבדוק בכיוון הזה

ממליצה מאד על תעצומות - מתכוונת ליעוץ לכם ההורחם

עוד חיזוק של הבטחון העצמיהמקורית

סליחה אם לא פוליטיקלי קורקט, אבל לצערי הטיפול בבריונות לוקה בחסר ובתי הספר הפכו לג'ונגל חברתי בהרבה מקרים

גם הבן שלי סבל מזה מכיתה א. אחרי שיח עם המורה וההורים שלא באמת עזר עד הסוף, החלטנו ללמד אותו שלפעמים נכון להגיב כדי להרתיע חזרה ושלא יהפכו אותו לילד כאפות כי הוא כזה תמים נאיבי וטוב. שלא ייראה כאילו הוא מוריד את הראש. לצערנו זה נותן לגיטימציה לעוד הפגנות כח הרבה פעמים

על חכמה והתקדמות אפשר לומר קנאה ושתהיה גאה בעצמה אבל לא לשתוק על אלימות ולתת לה להמשיך להיות פאסיבית

האמא של הילדה השוברת לא צריכה להיות מודעת, היא צריכה לשלם על הציוד השבור ולדבר עם הבת שלה שתתנצל ולדעת שבפעם הבאה גם הצבעים של הבת שלה יכולים להישבר כתגובה. ובכלל - שהבת שלך לא תגיע למצב שנוגעים לה בציוד ללא רשות והיא עומדת ומסתכלת שבורת לב. כואב לי רק לחשוב על זה. ללמד אותה להגיד אני לא מרשה, אל תיגעי, זה לא שלך

אפשר לחיות בדמיונות שנצליח לשנות את העולם אבל לרוב זה לא קורה. אני מעדיפה לגבות את הילדים ולשמור עליהם בכל מחיר ולא לצפות שהשינוי יגיע מבחוץ. ולא, זה לא הופך ילדים לאלימים מנסיוני. רק יותר בטוחים בעצמם ופחות פגועים

חיבוק♥️

הלוואי שזה היה קל כל כךבוקר אור

מאוד לא קל ללמד ילדים שלא יודעים לעמוד על שלהם לעשות את זה

לא אמרתי שזה קלהמקורית

אבל זה גם לא בלתי אפשרי. בטוח הרבה יותר קל ללמד את זה ילד מאשר מתבגר או מבוגר לדעתי. יש לו גב מההורים, אפשר לעשות סימולציות, הוא בא לספר ולהתייעץ אחרי סיטואציות מסוימות. התמיכה של ההורים בתהליך חשובה מאוד ומקנה בטחון שלא צריך לפחד להגיד לא/ מה אני חושב. יש מקום לתסכולים לנוח על כר אוהב ומכיל. זה המון.

אגב גם מולנו יש שיח על מה הוא חושב ומה הוא לא רוצה. מבחינתי כל שיח והבעה כזו היא ניצחון מבחינתי שהילד שלי לא מרצה והוא בטוח בעצמו להגיד לי לא ובטוח בי כאמא שלו שאני לא נבהלת מהשיח

אנחנו בכל אופן כן השקענו בזה וראינו שזה מחזיר את ההשקעה כאמור. היום הוא בכיתה ג ואני מרוצה מאוד מהשינוי.

וגם - לא ללמד ילד לעמוד על שלו מלמד גישה קורבנית. הכל תמיד קורה לי מבחוץ. למה לוותר ולהתייאש מראש? לא נכון בעיניי כגישה. גם אם הלימוד יהיה איטי זה שווה, זה כלי חשוב לחיים

העצמאות הבטחון והכח הפנימי שזה נותן שווה הרבה

לא קשור לגישה קורבניתבוקר אור

אלא שזה פשוט לא כזה פתרון בעיניי לסיטואציה הזו

אולי פתרון ארוך טווח ששווה ללמד, אבל עדיין יהיו ילדיפ עם יותר ביטחון עצמי ועם פחות

וכן, אם ילד הוא קורבן של בריונים אז הוא קורבן וצריך לטפל בזה לא משנה למה זה קורה

ואם הגישה שלו לחיים קורבנית או לא לא רלוונטי להאם הוא חווה בריונות או לא

בעיניי רלוונטי מאוד האמתהמקורית

את לא חייבת להסכים אבל עובדות מדברות בעד עצמן - ה"חזק" תמיד נשאר חזק והחלש לרוב כנל אאכ והוא יעשה עם זה משו

ילד שמגיב, יחשבו פעמיים אם להציק לו

אין קשר לזה שיש עוד ילדים עם בטחון. ברור שיש. זה לא אומר שלילד שלי לא צריך להיות בכלל

אגב, גמני חוויתי בריונות וגם חרמות כמה שנים אז אני למודת נסיונות. ולכן כמו שאמרתי - אם ה חוזר על עצמו, טובתו של הילד מעל הכל מבחינתי. כבר ראינו איך מערכת החינוך "פותרת" את הדברים האלה .. וללמד אותו שיש לו כח ויכולת להגיב ולהסתדר גם בסיטואציות כאלה זה בהחלט פתרון. יותר נכון,מבחינתי זה ה- פתרון. עדיף מאשר ללכת לדפוק על דלתות שמאחוריהן עומדים אנשים טובים אבל בלי שום יכולת לעזור באמת. עדיף מאשר שהילד יצטרך להתקשר באמצע היום בוכה. עדיף מאשר שכן, יחווה תחושת קורבנות (כולם מציקים לי, מדברים עליי, וכו) מאשר להגיב פשוט ולנהל איתו במקביל שיח למה מתייחסים ולמה לא. שוב, אין הכוונה פה בלגדל ילד אלים אלא ללמד אותו 2 דברים

  1. פרופורציות. לא כל דבר מתייחסים

  2. אם עוברים גבול ומתנהגים כלפיך באלימות והפתרונות המקובלים לא עוזרים- מותר לך להגיב כדי להרתיע ואני אגבה אותך.

    אם הבן שלי לא יילך להגיד למורה כדי לתת לו צאנס להגיב ולהשליט סדר ומשמעת, אני לא אגבה אותו ככהנ. אבל אם המורה לא עשה כלום - אז כן.

שוב, לא חייב להסכים ולא אכפת לי מעגבניות האמת

בכלל לא עגבניות, אני ממש לא נגדבוקר אור

הפוך, הלוואי שהייתי יכןלה ללמד את הילדה שלי את זה. אבל חשוב לא להיגרר להאשמה של הילד ולא לטפל בבריונות עצמה.

גם לי יש בהחלט ניסיון בנושא ומגיבה עם הרבה כאב. אסור להזניח את האפיק של טיפול בילדים עצמם

אין פה האשמה בכללהמקורית

יש פה הסתכלות בוגרת של מבוגר שמבין דבר כו שניים ואומר: צדק לא מנצח. סורי אבל פוליטיקלי קורקט מת מזמן ומע החינוך לא באמת מטפלת בזה

ואם ילד נענש על בריונות בביהס, הוא גם לרוב יותר שונא את הילד שבגללו הענישו אותו. מציאות. מה שינית פה?

ללמד ילד להתמודד זה לא להאשים אותו. זה פשוט ללמד אותו ולחשל אותו. ככה אני רואה את זה

הילד שלי לא מרגיש היום אשמה למרות שבהתחלה הוא הרגיש ש- מה אני לא בסדר? אני צריך לשנות?

אז אמרתי : אתה יותר מבסדר. וחיזקתי עוד.. אבל מצד שני, אני רוצה שיהיה לך טוב. ויש ילדים שמבינים רק ככה שיש גבולות שלא חוצים. תשמור על הגבולות שלך ואל תצפה שכולם יכבדו אותם מראש. לפעמים צריך קצת להתאמץ בשביל זה.

יש גם מבוגרים כאלה. אז נשתבלל לנצח ונחפש צדק?

גם זה חשוב אבל גםריבוזום

המורים יכולים לעזור פה מאוד. הבן שלי גם סבל מהצקות (שכנראה נבעו מקנאה), ובנוסף הוא גם נמוך משמעותית וקטן, כשראש המציקים שגרר אחריו עוד ילד ולפעמים עוד אחרים פשוט פיזית גדול יותר. זה גם משפיע, אפילו אם לילד שמציקים לו יש ביטחון עצמי. אז גם דיברנו עם הבן שלנו, וניסינו לתת לו כלים ולחזק אותו, אבל כשהרב שלו ראה שזה מדרדר לבריונות של ממש והגיב מאוד בתקיפות (סוג של השעיה) זה מה שעשה סוף לסיפור.

(אגב, ברור לי שמול הילד המציק היה מהלך חינוכי שלם שגם ראה אותו ואת הצרכים שלו ולא רק עונש, אבל היה צורך קודם כל בגבול מאוד ברור וחד וב"ה שהצוות ראה את זה ופעל).

מעולה. לא תמיד זה ככה לצערי.המקורית

אצלנו לא היו השעיות. לא תמיד הצוות מתייחס לזה כמו שצריך. לא תמיד ההורים משתפים פעולה. לא תמיד זה עוזר

ברור שאם יש מענה במסגרת זה הכי טוב.. זה הלכתחילה בנוסף לחיזוק הבטחון

מצרפת פודקאסט שנראה לי שווה האזנההשקט הזהאחרונה

לא יודעת אם הוא בדיוק בדיוק על הנקודה הזו אבל אולי יפתח את הראש לעוד כיוונים

תקין לא להרגיש עדיין תנועות? שבוע 21, היריון שניירושלמית במקור

השליה אחורית, וגם אין עודף משקל.

(ילדתי פעם, ולמעשה מדובר בהיריון חמישי, אבל השלושה הקודמים הסתיימו עד שבוע 11 כך שלא חשתי עדיין תנועות)

מהאתר של שיבא מבינה שעדיין הגיוני אבל האם יצא למישהי לבדוק את זה על עצמה? נניח לשאול רופא

ברור. לרוב התחלתיאריאל765

רק להרגיש בשבוע 22

אני בשבוע 21 בהריון גם לא הרגשתי תנועותלאזוכרת

זה היה אחרי הרבה הריונות תקינים, שיליה אחורית וכו

ככל הזכור לי הלכתי לבדוק (כבר בשבוע 18-19) אצל רופאת נשים י היה לי מוזר שאני לא מרגישה

כן, תקין והגיוני.נעמה301

לא הרגשתי עד שבוע מתקדם יותר (לא זוכרת איזה) ונלחצתי אבל הכל היה תקין.

חיבוק על השלושה שהסתיימו ובע"ה שיהיה בידיים מלאות, בקלות ובשמחה!

כמה שזכור לי עד שבוע 24רקאני

זה תקין

כן זה תקין...טארקו

אם כי מבאס

אני התחלתי להרגיש בשבוע 22רוני_רוןאחרונה

באחד ההריונות

וחיבוק לך, קשה לחכות לשלב הזה...

שבוע טוב אשמח לעצות בקשר לעזרה בביתירדנית

2 הגדולים שלי בני 14 ו13

הבכורה אחת כזאת שרואה איפה צריך עזרה ולוקחת על עצמה, אם מחלקים תפקידים לפני שבת תקח את התפקידים שאף אחד לא רוצה, אחרי שכולם יפרשו והיא תראה שאני ממשיכה לעבוד תתן יד, גם אם טני אומרת לה שאני מסתדרת היא ממשיכה.

אחותה ההפך הגמור, שקועה מאוד בעצמה, בטוחה שהיא עושה הכי הרבה, גם את התפקידים שלוקחת על עצמה אחרי תחנונים עושה כלאחר יד (לא מעירה על זה).

מוצאי שבת לדוגמא יש חצי שעה ארבעים דקות שתריך לתת יד, לפנות, לסדר לשטוף כלים ולשטוף סלון מטבח.

הגדולה מתחילה לפנות, אני מבקשת מהשניה לקום לעזור היא ממשיכה לשבת, השניה מסיימת לפנות מתחילה לסדר ולארגן לשטיפה ובסוף גם שטפה והכינה טוסטים לכולם כשהיא בכלל לא אוהבת.

אני באמת מנסה לא להשוות, אבל זה זועק.

היא רואה את כולם עובדים וממשיכה לשבת, במעט שהיא עושה היא גם בטוחה שהצילה את העולם.. אני יודעת שהיא מרגישה ככה וזה באמת קשה לה אבל אני לא מצליחה להישאר שלוות נפש מול זה.

זה משפיע עליי שלא רוצה לפנק אותה, ומצד שני רוצה לפנק את הגדולה. וגם דואגת שהיא גדלה להיות אנוכית ואגואיסטית.

אני מאוד לא רוצה ליצור את ההפרדה הזאת ביניהן ולתת לכל אחת לעשות מה שהיא רוצה ויכולה, ומצד שני היא חיה בבית זה לא יכול להיות שלא תתן יד.

וזה לא שיש מיליון עבודות, אין לי כבר תינוקות ואני די משתלטת על כל העבודה שיש ובכל זאת מצד החינוך חושבת שכולם צריכים לעזור..

גם לגדולה אני דואגת שהיא מרגישה אחריות יותר מדי לעשות את כל העבודות שהשאר לא עושים ולוקחת על עצמה יותר מדי.

ממש מזדהה,בדיוק מה שקורה אצליעל הנס

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

וואי בול כמו שתיארתירדנית

כשיש לחץ ועומס היא בורחת, ואני יכולה להבין אותה. אבל בסופו של דבר החיים לחוצים ועמוס, לא כדאי להתרגל במגרש הביתי? אולי זה יעזור לה קצת לפתח חוסן ולא להיבהל מכמה משימות שנופלות בו זמנית.

רעיון טוב השיחה, מרגישה שזה כמו פיל שיושב בחדר ואני כל פעם מנסה להתעלם ממנו ובסוף מתעצבנת מחדש

קראתי בכללי בעוד תגובותעל הנס

לא רציתי להקיש יותר מידי מהמקרה שלי למקרה שלך.

אבל לפי דעתי תבדקי אם יש רקע של רגישות יתר.

אצלי זה בהחלט חלק משמעותי מהעסקת חבילה שלה.

מוזיקה,לחץ אין ספור מטלות גורם לה לרצות להכנס לחדר חשוך/למיטה ולרצות להעלם.

בימי שישי או כשאין לחץ יותר קל לה לעזור.

איך היא תתמודד במשך החיים? אני לא דואגת,היא תתמודד,היא תהיה מספיק גדולה לקחת אחריות,

לא מעוניינת שהבת שלי תרגיש כלפי רגשות שליליים כי כרגע אני רק כועסת,דורשת,ולא מכילה.

מכירה את מה שאת מתארת באופן אישימתואמת

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

הלוואי, אני באמת עוד לא במקום לפרגן להירדנית

על כל פעולה קטנה שהיא עושה ומרגיש לי שהיא תרגיש שזה לא אמיתי

זו עבודה ממש קשה...❤️מתואמת

לפעמים שווה ללכת לייעוץ/טיפול בשביל זה.

לפרגן על המאמץ לצאת מאיזור הנוחותטארקו

לא על התוצאה שנעשתה..

אהבתישיפור

תסמונת הבכורה והילד השניאמאשוני

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

יש לשניה קשב?שמעונה

מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה

זו נקודה בהחלט חשובה!מתואמת

מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.

אני חושדת בקשב קלאסי של בנותירדנית

קשיי התארגנות במרחב, מריחת זמן וכו

אבל כל מה שקשור ללימודים היא מעבר למצופה..

זה מה שכואב לי, שבזמנים שאני כן מצליחה לתת לה את האהבה והפרגון אני מרגישה שהיא פורחת, אני רואה אותה מתמלאת לנגד עיניי.

אבל אז יכולה לבקש ממנה משהו קטן ממש והיא עונה איזה תשובה חסרת התחשבות ואני מרגישה כמו בלון שיצא לו האוויר.. וזה כאילו לא משנה כמה אהבה וקבלה נותנים זה אף פעם לא מספיק

מרגישה שיש פה גבול דק בין לראות אותה ולתת לה אהבה בלי סוף, לבין לדרוש ממנה ולצפות ממנה כדי שתלמד להתמודד עם החיים

לצפות ממנה להתמודד בחייםאמאשוני

לא מרגיש כמו בלון שיצא לו האוויר.

אני חושבת שאת צריכה לברר עם עצמך בכנות כמה זה מפעיל אותך כמי שמקבלת ממנה את העזרה, לבין הדאגה לעתיד שלה.

מה עם לעשות תפקידים מוגדרים וקבועים לכל החודש?שימושית

כל ר"ח מעדכנים תפקידים.

וכשהגדולה סיימה עם התקידים שלה אז זהו והיא לא לוקחת על עצמה תפקידים נוספים?

כמובן תפקידים בהתאמה- יש כאלה שאוהבים להיות שר החוץ ויש כאלה שאוהבים למיין ויש כאלה שאוהבים לנקות עם מים והלאה אז לתת תפקידים שדי תואמים אופי

גם מבחינת סגנון העבודה וגם מבחינת הקצב.

הצעתי לה את כל התפקידיפ שקיימיפירדנית

כולל להכין עוגות ועוגיות למרות שהיא עושה בלאגן תוך כדי..

קשה לה להתמיד, היא דוחה ודוחה ולא תמיד זה מתאים לי..

בת אחר. שתי באמת עוזרת פחות בבית אבל אין לה בעיה ללכת לשליחויות או לשמור על אחים של בגינה.

לקפל כביסה? להכניס מכונות?שימושית
עבר עריכה על ידי שימושית בתאריך ה' בכסלו תשפ"ז 8:39

הצעת לה לעשות עם אוזניות ולשמוע שירים קצביים או תוכן מעניין תוך כדי? תחרות נגד השעון?

אבל הכי חשוב בעיניי זה השורה לפני שכתבתי- שהגדולה לא תעשה את התפקידים של אחותה אחרי שהיא גמרה את שלה- גם למען הגדולה וגם למען הקטנה

עדיף להביא עוזרת/מנקה מאשר שהגדולה תעשה אותם.

מוסיפה- מה שאת לא יכולה שהיא תדחה- או שתגידי לה מוגדק ממש עוד X דקות - עד שעה Y זה צריך להיות מבוצע

או שאל תבקשי ממנה מראש

אני חושבת שהנזק מלהיות אמורים לבצע משהו ולא לעשות אותו גדול מהנזק שלא לעשות כלום.

זה ממש חשוב, שהיא מתרגלת שזה בסדר להתחייבירדנית

ולא לבצע.

לגבי הבכורה אני יכולה להגיד לא לעשות אבל היא פשוט נשארת באזור ובודקת מה צריך לעשות ועושה. היא עושה את זה בקלילות ובלי להתרעם או להתלונן.

לא הבנתי, את חושבת שזה טוב להתרגל להתחייב לעשותשימושית

משהו ולא לבצע אותו?

ולגבי הגדולה- את צריכה להיות מאוד ברורה איתה שלא לקחת תפקידים נוספים. את יכולה גם להגדיר מתי כן ומתי לא (נניח במוצ"ש לא אבל בשאר השבוע כן)

במיוחד במיוחד אם את רוצה שהקטנה יותר גם תשתתף ותעזור

התכוונתי שחשוב מה שאמרת ירדנית

שזה לא טוב שהיא מתרגלת ככה, אבל יצא עקום חח

בבית שלי אני הייתי הבת השניההבוקר יעלה

אחותי היתה זאת שתמיד עוזרת ואני ההפך. אמא שלי לא דרשה מאיתנו בכלל אבל אחותי עם תסמונת הבכורה עשתה הכל בלי שיבקשו ואני המצאתי תירוצים..

הייתי מפונקת מאוד ועצלנית.

ואמא שלי כל הזמן השוותה אותנו ומשם למדתי לא להשוות בין ילדי כי זה פגע בי מאוד.(השוותה בעוד דברים )

וכשהתחתנתי היה לי קשה מאוד להתרגל לעשות דברים בבית..

בכל אופן יש כאן שני עניינים.

גם בבית שלי כיום הבכורה עוזרת יותר והשני לא. זו תסמונת כזאת. וזה גם אופי.

אין לי עצה טובה אלא לקבל את הבת השניה עם כל הקושי.

מה שאני עושה ועוזר לי זה טבלת משימות וכל אחת משתבצת למה שרוצה, אבל חייב מספר מסוים של משימות ביום..

משתדלת מאודירדנית

ואין לה משימות לכל יום, למרות שאחת מוציאה את אחים שלה, ואחרת אחראית על הכביסה..

אבל גם לפני שבת שמחלקת משימות היא עושה מעט מאוד ורק לאחר יד כדי לסמן וי..

אצלי אחד הילדים (לא הבכור) הוא החרוץ ולוקח על עצמוכתבתנו

משימות. כמובן גם הבכור עם האחריות השמורה לבכורות, אבל זה יותר בא לידי ביטוי בזמנים של צורך מיוחד, ופחות בשיגרה והזה שמתגייס תמיד ויודע להושיט יד עד שמגיעים למטרה- זה אופי.

אני חושבת שחשוב לשמור על איזשהו איזון. לתת לילדה הרגשה שאת רואה אותה ואת העזרה שלה- תודה שפינית, תודה ששטפת, תודה שהכנת אוכל לילדים. ואיפה שאפשר לעצור אותה כי זה יותר מידי בעיניך- אז להגיד לה בפירוש, את זה את לא צריכה לעשות, עשית המון וזו עזרה גדולה. ואם היא הכינה עכשיו טוסטים לכולם והיא לא אוהבת, אז תכיני לה חביתה או תחתכי לה סלט כדי להכיר לה טובה ולהחזיר לה. וגם לזו שיושבת- לא לוותר, מה שהיא צריכה בעיניך לעשות- להתעקש על זה ולא לתת לה להתחמק. בעיני זה גם באיזשהי צורה 'לראות' את הגדולה, שהיא רואה שגם לאחים יש מחויבויות שלא יעבור בשקט אם הם ידלגו עליהם. וגם לה להגיד תודה על העזרה ושזה היה לך משמעותי (מעריכה שזה מחזק מאוד אצל הילדים את התחושה החיובית, כי ראו שהם עשו, ומבטאים את ההוקרה על זה, זה גם תמריץ לעתיד).

וכן, לגיטימי בעיני לצ'פר על זה, אבל גם זה בחוכמה- לא ברעש, ולא למתוח את החבל מידי. נגיד, פעילות בתשלום שסתם ככה הילדים משלמים על עצמם, לפעמים אני אגיד למתנדב (ולאוזניו בלבד) שאת זה אנחנו נשלם לו על כל העזרה שלו בבית. אם רוצה עוד בגד שסתם ככה לא הייתי קונה כי אין עכשיו צורך, אז אומרת כן, או לדאוג להכין לו (או לכולם) את האוכל שהוא אוהב במיוחד. אבל לא המון מתנות אקסטרה שמרגישים מהן הבדל גדול וכאילו שהוא ילד מועדף (זה משתנה מבית לבית מה נכנס בתחום הזה, אבל נגיד גם את השעון שהוא רוצה, וגם את הקורקינט, וגם את הטלפון, וגם את האוזניות, וגם וגם וגם כשלאחים לא, וזה מעורר קנאה). מקוה שהצלחתי להסביר את זה..

ולנסות לתפוס אצל הבת שפחות נותנת יד במה היא כן טובה ואת זה לחזק. אם היא טובה בלהיות עם האחים הקטנים, לספר להם או לשחק איתם, או לצאת איתם לגינה או מקלחות ועל זה להחמיא לה- אז זו הרבה פעמים עזרה מאוד גדולה באופן אחר. או אם ספציפית היא טובה בקיפול כביסה או קניות (אני לא יודעת גילאים, אז אולי לא רלוונטי) וכד', הרעיון מובן- לרתום את מה שהיא כן עושה בכיף לטובת הבית.

בהצלחה! 🤍

כן צודקת, חושבת שבאמת זו דרך נכונהירדנית

לצ'פר את הגדולה בלי שירגישו.

גם אצלנו ככהעדינה אבל בשטח

והבכורה שגדלה יותר ויותר , מתחילה פחות טפחות להיות בבית (לומדת עם חברות, יוצאת, עובדת) וראו איזה פלא, זו שמתחתיה פתאום נהייתה יד ימיני, ויש תקופות שהיא בהחלט עושה יותר מהגדולה, אני חושדת בה בקשב קל מידי פעם, אבל יותר חושבת שזה קשור למיקום שלה בבית ולמיקום הפיזי,

לגבי הגדולה שלוקחת תפקידים על עצמה, כשהיא בבית לרוב אני כן אצפה ממנה לעזור במה שצריך, לא להחליף אותי , ואני לא מעמיסה עליה חלילה, לעזור, אבל כששתיהן בבית ובעיקר כשאני לא, היא כן תעשה יותר , כי היא יוזמת לוקחת אחריות. אני חושבת שזה שיש לה את הנקודות "בריחה" מהבית , וזה שאני משדרת והיא יודעת שיש תפקידים שהם לגמרי שלי, זה מאפשר לה לגדול ישר. האמת? נתפסתי למשהו שמישהי פה כתבה, שהיתה זו שעוזרת ואחרי החתונה התעייפה, גם אני הייתי ככה, בבית שגדלתי בו הייתי הילדה האחראית ויד הימין של אמא שלי, הייתי עושה נפלאות בבית, ואיך שהץחתנתי נחתי שניה, האמת? לא ממש ידעתי לנהל את הבית, כל הזמן היה בלאגן ,למרות שבבית של ההורים שלי , הייתי זאת שמסדרת, האמת שהארום שלי לא היה תמיד מסודר, אז אולי באופי הייתי בלגניסטית ומרצה? אני לא יודעת..

מעניין ממש מה שהעלית, אבל שורה תחתונה, זה כנראה קורה ברוב הבתים עם בנות צמודות, וזה בסדר..

מגיבה לגבי השניהאיזמרגד1

מהתגובות נשמע שמה שמפריע לך בעיקר זה העתיד, איך היא תהיה מוכנה לחיים וכו' אם היא לא תעזור היום ותתמודד עם מה שיש בבית, ופחות מפריע לך מה שקורה בפועל בבית, קראתי אותך נכון?

האמת שיש המון כאלו שלא עזרו בבית ולמדו להתמודד עם החיים עם הזמן והכל בסדר...

כאילו לדעתי כדאי יותר להתמקד באיך שנכון להגיב היום ומה שנכון לה ולבית היום ולא מתוך חשש לאיך יראה העתיד שלה...

אניoo

לא רואה חובה כזו שילד יהיה שותף במלאכות הבית

אני חושבת שזה עול שההורים צריכים לשאת אותו

אם ילד עושה ושותף זה נהדר

אם לא אז לא

אצלי זה רשות בלבד

אחד עושה מעצמו מגיל קטן (בעיקר דברים שהוא אוהב כמו בישול

אבל גם עוזר בשטר כשצריך)

שני לא עשה כמעט כלום עד גיל 16 ואז התחיל הרבה יותר לעשות

מעצמו

השלישי קטן ובינתיים בעיקר משאיר מלא בלגן אחריו

אני בסדר עם זה

נותנת לכל אחד להתפתח בקצב שלו

מעלה עוד נקודהאמונה :)

לגבי זה שהיא לא מבינה לבד מה העזרה שצריך עכשיו-

בעיני את זה ממש להבין ולא להשוות

כי זו פשוט יכולת שלחלק יש ולחלק לא, זה לא נובע מאגואיסטיות

בתור בכורה תמיד ציפו ממני להבין לבד במה לעזור ובאמת לא הצלחתייי למרות שרציתי לעזור

מתישהו התפקיד שלי נהיה לשטוף כלים למרות שלא אהבתי כי זו הייתה המשימה היחידה שהרגישה לי מוגדרת והצלחתי ללמוד שכיור מלא = לשטוף כלים

אבל בית מבולגן נגיד- באמת שלא הייתי שמה לב (וגם כשכן לפרק את זה למה צריך לעשות עכשיו היה לי קשהה)

ואמא שלי לא רצתה לפרק לי למה לעשות כי "את אמורה להבין ולראות לבד, מה את לא רואה?!"

ובאמת בקושי עזרתי והיה על זה מלא פיצוצים

תכל'ס עד היום הרבה יותר קל לי לתקתק את כל הבית שלי (והוא נראה מצוין ב"ה) מאשר לעזור אצלם.

אז באמת תביני אותה שהיא לא מצליחה לראות מה צריך, זו פשוט יכולת שלא תמיד יש אותה גם כשאת אכפתית ורוצה לעזור

וממש תפרקי לה למשימות קטנות מה בדיוק החלק שלה...

לגבי לסדראמאשוני

את ממש צודקת.

מה שאני עושה זה מרכזת אלי את כל הבלאגן

ואז ממיינת לפי קבוצות הגיוניות.

קודם כל כל אחד לוקח את החפצים/ דפים שלו

ואז מגיעים שוב, ואני מגדירה לכל ילד 2-3 קבוצות לסדר. כולל קבוצת "לזבל"

בד"כ זה מספיק, אם צריך אז עושים עוד נגלה.

זה לא מצריך יותר מדי חשיבה.

אני לא עושה נגלות בעצמי (אם יש דברים שלי מבקשת מאחד הילדים קח את זה, שים במיטה שלי)

ככה אני לא עובדת קשה מדי, והם לא מרגישים אבודים מול המשימה.

בד"כ בסוף נשארים הדברים המורכבים יותר שדורשים החלטה. (איפה לסדר או האם אפשר לזרוק)

גם כביסה, אנחנו מתחילים מלמיין ביחד את הערימות. כל אחד ממיין מה שהוא יודע, בסוף נשאר לי למיין מה שהם לא יודעים.

ואז כשיש ערימות מוגדרות יותר קל לטפל בכביסה. (חלק הם מקפלים וחלק אני)

וואי ממש תודה על השיתוף הזהעדינה אבל בשטח

יש לי שני ילדים שפשוט מבקשים ממני כל פעם לפרט להם מה יש לעשות, וזה מעצבן אותי ברמות, כי לדעתי חלק מבגרות זה פשוט לראות במה צריך לתת יד, ולהיות שם, אני כל הזמן אומרת להם: זה הבית שלכם, אתם יודעים איך הוא אמור להיראות (לפני שבת), תסתכלו סביבכם, ותראו מה צריך לעשות, ועכשיו כשאת אומרת שזה ממש קושי , ופשוט לא היית רואה, זה גורם לי להסתכל על הכל אחרת, ולהיות יותר סבלנית אליהם, ממש לפרט , תודה שוב

איזה אמא מהממת שאת שמה לבאמונה :)

בכנות- הלוואי שמישהו היה אומר את זה להורים שלי בזמנו

ושימחת שאת אומרת!

ומוסיפה שבאמת לפרט זה מצילללאמונה :)

כי אז הייתי מבינה בדיוק מה רוצים ממני

וזה לא הר כזה שאני לא יודעת איך להתחיל להתמודד איתו

והרגשתי ממש טוב שאני גם יכולה לעזור ושמחים מזה...

ובאמת רוב הזמן זה לא היה ככה פשוט כי היה מאוד חשוב לאמא שלי שאני אלמד לראות לבד מה צריך

ותכל'ס עד החתונה לא הצלחתי ללמוד לעשות את זה.

ואחרי החתונה זה לא סיבך אותי- כי בבית שלי אני קובעת את הכללים ואני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהכל ייראה

והרגשתי שחלק גדול מהקושי זה "להיכנס לראש של אמא שלי" כאילו להבין איך היא רוצה שזה יהיה

וזה יכולת שלא תמיד יש בגיל ההתבגרות

ואצלי זה אפילו לא קשב הייתי תלמידה של 100 ב5 יחל

זהו אז באמת חושבת שתהיה להם מתנה אמיתית לקבל את הפירוט שיאפשר להם לעזור

אני ממש אשים לב לזה עכשיועדינה אבל בשטח

תודה

מציעה הצעה פרקטיתיראת גאולה

במקרים כאלו, שלדעתי הם כן יודעים איך אמור להיראות הבית, אבל קשה להם כי זו לא משימה מוגדרת, ולא ברור מהם גבולות הגזרה,

אני מבקשת שיסדרו מספר פריטים מסוים. ואז למצוא 5 / 10 / 20 פריטים שאני מבין שהם לא במקום ויודע לאן הם אמורים להגיע - זה מוגדר וברור.

תודה על ההצעהעדינה אבל בשטחאחרונה

האמת שהילדים שלי גדולים יותר , והם באמת אמורים לדעת איך הבית אמור להיראות, ובלכוון אותם התכוונתי יותר: תערוך שולחן, תיקח את הכביסה, תטאטא, תעביר שואב שוטף וכו' פחות לקחת דברים למקום, השלב של אי ההבנה שלהם מגיע בדרך כלל אחרי..

נראה לי קורה כמעט בכל בית דיאן ד.

אני מכירה את זה מהבית של ההורים שלי.

אחותי הצעירה בקושי עזרה בבית ואנחנו האחיות היינו מתפוצצות עליה.

אמא שלי יותר הבינה והכילה

ואגב יש לה בעיות קשב וריכוז אז אולי זה קשור.

האמת לכל אחת היו תקופות שפחות עזרה בבית

ואמא שלי לא ויתרה, היתה מדברת איתנו שוב ושוב ושוב

היו מבצעים/ תורנויות/ כללים כל פעם השתנה

אבל השיח היה שבבית שלנו חייבים לעזור (רק אחותי הצעירה חמקה יחסית כנראה כי היא הכי קטנה אז איכשהו נסלח לה)

אני גם רואה אצל גיסתי, היא בת 17

בקושי בקושי בקושי עוזרת בבית, ורק כשמבקשים וגם אז עושה טובה ענקית.

לנו היא אמרה מפורש, שגם כשהיא עוזרת היא משתדלת שזה לא יהיה טוב כדי שלא יבקשו ממנה שוב

אבל זאת נראה מערכת יחסית שלימה בעייתית והעזרה בבית זה רק סימפטום אחד שלה.

כשהיא מגיעה אלינו היא סוס עבודה, עוזרת חבל על הזמן.

אני דווקא חושבת על כיוון אחרגלי מטר

אני מבינה מאוד את הרצון לחנך את הבת השניה שלך שתדע לעזור, אבל נשמע שהלחץ שמופעל עליה וההשוואות לאחותה לא משיגות את המטרה.

אני מאוד משתדלת בחינוך הילדים שלי כשיש איזו בעיה ללכת לפי הכלל של- אם הדרך שבה אני פועלת כרגע לא משיגה תוצאות טובות ומזיקה, אז קודם כל להפסיק. קודם כל סור מרע ואחר כך עשה טוב.

לכן אני מציעה לך בתור התחלה פשוט להפסיק לדרוש ממנה לעזור, כי כרגע הדרך שבה זה קורה לא טובה ולא יעילה. יכול להיות שברגע שתופסק הדרישה לעזור וכבר לא יהיו סביב זה רגשות אשמה וכעסים יהיה שינוי לטובה. מן הסתם היא מרגישה את התסכול שלך ממנה ואת הקושי סביב זה, וזה לא מה שיגרום לה לעזור. להיפך, זה מרחיק ומוריד מוטיבציה.

אני מציעה בזהירות שתנסי לשחרר את הציפיות שלך ממנה ותנסי להתחבר אל הבת שלך ממקום אחר, תנסי לחזק את הקשר איתה סביב נושאים ניטרליים שאינם שנויים במחלוקת. תעשו דברים שכיף לכן לעשות יחד, אם תתחברו סביב תחום אחר זה יכול לעשות רק טוב לדינמיקה בבית.

כמובן שחשוב לשים לב להשקיע גם בזמן עם הבכורה, ואם נראה לך שזה מתאים את יכולה גם להסביר לה שאת מרפה מבקשות העזרה מהצעירה ומחכה שתיווצר אצלה מוטיבציה פנימית כי את נותנת בה אמון שהיא תיקח אחריות ותיקח חלק בבית כשהיא תהיה מוכנה וכשירד ממנה הלחץ.

במצבים כאלה של קונפליקט כדאי לזכור שהדבר הכי חשוב בחינוך הוא חיזוק והעמקה של מערכת היחסים בינינו לבין הילד, זה המפתח להכל, וצריך לשמור על הקשר מכל משמר כי בלעדיו אין כלום. כשיהיה ביניכן קשר זורם ומקרב יותר, נטול אשמה וביקורת, בעז"ה יווצר שיתוף פעולה טוב ויכולת לחנך ולהשפיע.

מוסיפה מצד הילדהואני שר

בתור בת שניה בין כמה בנות

ההשוואה לאחרות היא קשה

ומותירה משקעים

יודעת שעבודות הבית קשות לי כנראה יותר מהן

עד היום תוהה אם זה עצלות או קושי אחר

אבל בכל מקרה יש משהו מאוד מתסכל בתחושה שלא משנה מה תעשי לא תהיי טובה/מהירה/תקתקנית/יסודית כמו אחותך

ועוד לחץ זה לא מה שיעזור כנראה.

ברור שההשוואה מתבקשת כשמסתכלים על זה מהצד

אבל לילדה זה נורא

לא משנה ממה זה נובע

זה הופך את ההגדרה העצמית שלה להיות ביחס לאחותה הטובה ממנה

אין לי תשובה מה עושים

תכף אמא ל2 בנות

ומתה מפחד מההשוואות שבטוח יהיו לי

כתבו לך דברים כל כך יפיםאפונה

אני רוצה להוסיף משהו

הרבה פעמים אנחנו מצפים שילד ידע איך לעשות את הדברים ברגע שהחלטנו שהוא כבר מסוגל.

יש ילדים שבאמת לומדים את המיומנויות האלה בצורה אינטואיטיבית,

אבל יש ילדים - ותכלס זה הגיוני וככה אמור להיות - שצריכים לעשות את זה ביחד איתך כמה פעמים כדי ללמוד את הטכהיקה ולצבור נסיון.

היא כבר די גדולה אבל בכל זאת, וגם יש לה אחים קטנים... ממליצה לעשות ביחד איתה איפה שאת יכולה. לבשל יחד, לקפל יחד, לשטוף רצפה ביחד.

פריקה--שימושית

בסה"כ כמעט 3 שנים של נסיונות, אבל לאחרונה מרגישה שכל אכזבה נפקעת לי הסבלנות עוד

(רק אכזבות עם איחור, ווסת שמגיעה מיד אני עוד שורדת אבל כשיש לי איחור והריון שלילי אני מרגישה שבא לי לצרוח)

❤️❤️❤️❤️❤️מכחול

לא פשוטיעל מהדרום

וואו. קשה ממש. מבינה אותך ממש. ישועות בס"דאיילה12אחרונה