זה בטח לא מפחית מהכאב אבל זה אולי ממסגר את האמירה באור רך יותר, כזה שדואג לבאות כדי שתמשיכו מבחינתו במצב המצויין שלכם.

לא פייר להעמיד אותך במצב הזה, שהוא מתאמן לו באופן קבוע ומתחזק שרירים ואת חודש (!!!) אחרי לידה רביעית, ואז בא להעיר לך כי משיכה וכו..

הייתי שואלת אותו קודם האם הוא היה מוכן לפנות מזמנו כדי שתוכלי להתעסק בנראות, חיטוב ובריאות..? 

איך היחסים ביניכם באופן כללי..? חודש אחרי לידה לדבר כך זה אומר שהוא די מנותק ממך, במחילה

בנוסף, מיניות מתחילה בראש. 

אני רוצה להאמין שאם יש קושי של משיכה הוא לא בהכרח קשור למשקל (אם כי משקל יכול להשפיע, אבל לדעתי רק בעודפים אולי מאוד משמעותיים ולא בלהיו 'מלאונת') אלא יותר לתדר פנימי בין בני הזוג. אישה שאוהבת את עצמה ובטוחה בעצמה ועפה על עצמה - זה מדבק. זה קודם כל

האם את במצב הזה..!? 

אם לא, משם תתחילי לפעול

ולמה..? קודם כל כדי שלא יוכלו לפגוע בך עם הערות על המשקל. לא אומרים את זה לאישה חודש אחרי לידה, עם כל הכבוד. מישהו צריך להעמיד אותו במקום 

דבר שני, כדי שבאמת תרגישי כמה שאת מהממת. הבאת חיים לעולם 4 פעמים, זה 4 פעמים להעלות משקל משמעותי ולצפות לרדת אותו כל פעם חזרה בדיוק זה קשה. מה גם שרוב הנשים לא חוזרות לגרסת הנעורים הצרה והמחוטבת. זה החיים נשמה.  

בקיצור, עצתי היא - תחזקי את עצמך כמה את מדהימה. ממש ממש. תתחברי לתחושות שלך כרגע. מה את מרגישה עם מה שהוא אמר..? ותגידי לו את זה.. לא כהאשמה, אלא איך זה גרם לך להרגיש

ותמיד אפשר להתייעץ עם אשת מקצוע כמובן  

והמשפט *תעופי על עצמך, זה מדבק* חזק. להדפיס ולתלות.

אני כמובן גפ מתמודדת בים היתר עם חוסר ביטחון עצמי כמעט מולד

אני חושבת שיש לנו זוגיות טובה ואוהבת מאוד לא חושבת שהוא מבין את העניין של חודש אחרי לידה

יש להם גנים טובים במשפחה כל אחת שם מקל סנוקר..

ואני לא .. לפני שנתיים ירדתי 20 קילו שקלתי לפני 74 והגעתי ל54 .. זה לא החזיק הרבה זמן ולאט לאט עליתי שוב.. עכשיו חודש טחרי לידה נמצאת באותו מצב 74 קילו

ברור שאני רוצה לרדת במשקל אבל לשמוע את זה ממנו זה פשוט מרסק

כי אני ישר לוקחת את זה למקומות שהוא לא באמת אוהב אותי והוא רוצה  שאני אשתנה והוא לא מבין כמה זה קשה וכמה זה דורש ממני

האמת שאני פשוט מתוסכלת עצובה ובוכה בעיקר. הוא אמר שכואב לו מאוד לראות אותי עצובה והוא מצטער

אבל חושב שזה מאוד חשוב 

והוא צריך להבין שהגם שיש דברים חשובים מאוד, התזמון לפעמים חשוב יותר..

חודש אחרי לידה הכי חשוב שתנוחי ותהיי רגועה כי זו תקופה מטלטלת בככ הרבה בחינות. כשעולים 20 קילו בהריון, הציפייה לרדת אותם חודש אחרי לידה היא לא ריאלית בעליל (מניסיון. אני עליתי יותר)  והכי חשוב זה לתת תחושה טובה לאשתך שבדיוק הרגע ילדה והייתה חודש תשיעי+ אחרי לידה. עם ילדים בחופש הגדול

שיותר חשוב מהמשקל חשוב לדבר בכבוד ובנעימות ובמיוחד לאישה שהוא בחר להקים איתה משפחה.

אני הייתי הולכת ליעוץ זוגי כדי שלפחות יהיה מהנסיון הזה צמיחה והתקדמות.

גם אם לא היית אחרי לידות, הוא אמור לאהוב אותך ולקבל אותך כמו שאת ולא לדרוש שתשני

מסכימה מאוד שהעיתוי של האמירה הוא לא שייך

כי חודש אחרי לידה זה זמן ככ עדין, רגיש, הורנונלי, שברירי מבחינה פיזית.. לא מתאים.

אבל עצם האמירה אומנם לא נעימה, אך מסןג הדברים שלפעמים צריכים להאמר, דווקא במסגרת זוגית בריאה ואוהבת.

אני לא רואה בזה שום סתירה לאהבה, ויש מקום לומר לו בכנות- תראה אהוב, אני חודש אחרי לידה, אתה יודע כמה זה נושא רגיש לי  וכרגע ההתכנות של ביצוע מהלך כזה שדורש ככ הרבה כוחות וזמן לא ראלית

אני לוקחת את זה לתשומת ליבי, אני רוצה שזה יבוא מתוך רצון שלי ולא מתוך חוסר ביטחון עצמי.

תן לי לתבשל עם זה, להתחזק

וכשזה יהיה לי רלוונטי אנחנו נהיה בזה יחד כי אני צריכה את העזרה שלך בכל המהלך הזה.

אםשר להוסיף כמה חשוב לך שהוא גם ידברר את האהבה שלו ולא רק את החוסר כי זה רגיש לך 

עם הקביעה שמשקל זה ממש חשוב.

בסדר גבר.

ועדיין, אם חלילה היית נפצעת בריזה תאונה ונשארת עם צלקת מכוערת ענקית?

אם הגוף משתנה באופן בלתי הפיך?

מגבר שנשוי 8 שנים עם ארבעה ילדים, הייתי מצפה לאיזה שינוי במטוטלת שבחשיבות הנראות החיצונית לחשיבות של קשר שלא מבוסס על נראות חיצונית.

אם הייתם נשואים שנתיים עם ילד אחד, הייתי מבינה למה הוא חושב שזה מאוד חשוב.

אני חושבת שהוא צריך לעשות מאמץ לשינוי מחשבתי לפחות כמו המאמץ שהוא מצפה שתשקיעי בשינוי הפיזי ואיפשהו תיפגשו באמצע.

חודש אחרי לידה זה ממש ממש לא הזמן לשיחות כאלו. בייחוד אם את גם מניקה!

זה טוב שהוא מבטא דברים שמפריעים לו, אבל עכשיו זה פשוט מיותר.

לדעתי תנצלי את ההזדמנות ותפילי עליו מעכשיו את כל הבישולים, שידאג לך ל3 ארוחות בריאות וטעימות ביום אם זה כל כך חשוב לו! וכשתרגישי יותר טוב ותתאוששי מהלידה ויתחשק לך, שידאג לשמור על הילדים בזמן שאת מתאווררת באיזה חוג ספורט שאת אוהבת.

כלות, שהגברים יביאו אישור ששמעו את המשפט שלהזכיר לאישה ענייני משקל או דיאטה זה טאבו.

מצער ממש שככה הוא אמר (ואין בעניין הזה בעיני דרך אמיתית לצאת עדין) ופוגע מאוד.

ובכלל הציפיה הנשית והגברית היום שאשה צריכה להיראות משהו מסוים לא משנה הגיל והקורות חיים- זה ממש עוול.

אין לי מילים חכמות לומר, כואבת איתך 💕

זה מאד מאד לא רלוונטי לחשוב על זה עכשיו

ובטח לא להעיר, חודש אחרי לידה אין זמן אפילו להתחיל לחשוב על זה.  לא נפשית, ובטח לא טכנית כשבקושי יש זמן לארוחה נורמלית, ואם את מניקה אז גם הרעב הפסיכי של ההנקה.

לדעתי קודם כל להגיד לו את זה, שזה לא פייר להעיר הערה שהיא מראש במקום כל כך גבוה בסיכון לפגוע - כשאין לך מה לעשות עם המידע הזה. את גם ככה בזמן שהגוף שלך משתנה זה תמיד קשה לעיכול ודורשהמון קבלה עצמית וחמלה, ואת עוד קרובה ללידה מאד, ואין זמן ויכולת לשינוי תזונה, וספורט בכלל אסור לך עדיין...

אז אפילו שבאמת נשמע ממך שעשה ככל יכולתו להגיד בצורה יפה ולא לפגוע ובצורה חיובית - זה הערה שאין לך מה לעשות איתה חוץ מלהרגיש רע עם עצמך, והוא היה צריך לחשוב על זה.

וחיבוק גדול בכללי

את בתוך משכב לידה, אחרי חופשת לידה בחופש הגגול, עם 3 קטנים נוספים

את בטח מותשת לגמרי
 

נשמע שאת צריכה להבין מדוייק מה את מרגישה ואז להגיד לו את זה בצורה נעימה אבל חד משמעית שיבין מה הרגשת כשאמר לך.

בעתיד אם יהיה לך חשק לחזור לתזונה ספורט וכו - זה דבר שדורש משאבים של זמן, והרבה פעמים גם כסף. אז תדעי שיש מישהו שמפרגן לך ורוצה שתפרגני לעצמך לחזור לאנרגיות ולכוח ולבריאות  כרגע מה שאת צריכה לעשות בשביל זה זה אך ורק לישון

לא שאני חושבת שאי פעם זה משהו שגבר יכול להעיר לאשתו או הפוך...אבל יש גם מודלים אחרים לזוגיות ממה שאני מאמינה בו 😉

בכל מקרה ברור שחודש אחרי לידה זה לא קשור לכלום.

הגיוני שהוא לא מספיק מודע למצב של אישה בשלב הזה

אולי לא קיבל מספיק הכנה והבנה לתהליך הזה

ההתאוששות מהלידה היא ארוכה,גם פיזית וגם רגשית,ואם את מניקה אז בכלל...

ובכלל בשלב הזה עוד אסור לעשות כמעט ספורט ובטח שלא דיאטה

בעז"ה תתאוששי מהלידה , תתחזקי, תחזרי לעצמך,ואז תחליטי אם מתאים לך להשקיע בטיפוח הגוף (קודם כל בשבילך כמובן)

ואם כן אז תשתפי אותו איך הוא יכול לעזור לך לפנות לזה משאבים כי מעבר לרצון זה לא כזה פשוט לאמא להשקיע בדברים האלה זה מצריך מאמץ ופניות

ולגבי המשיכה- ברור שיש קשר ויש השפעה, אבל המאמץ צריך להיות איך אתם מייצרים ביניכם אינטימיות וקשר משמח וקרוב. ככל שהאינטימיות במובן הרחב יותר טובה ומספקת כך פחות מושפעים ממראה הגוף וכו

מה יהיה כשתהיו בני 60?

ברור לך ששניכם תראו פחות טוב 😉

נקודה חשובה למחשבה ועיכול.....

מזל טוב!

ממש ממש כואב בשבילך שאת צריכה לעבור את זה. אין לי מה להוסיף הרבה, כולן כתבו מדויק.

רק אוסיף שמילא אסור לך פעילות גופנית לעוד שבועיים וגם אז צריך אישור מהרופא שלך. ובכלל לא הייתי ממליצה בשלב פעילות גופנית בשביל ירידה במשקל, אלא רק להרגיש טוב וחזקה. אני אישית רק עולה בהנקה, אני מורעבת יותר מההריון.

את מכירה את עצמך, את יכולה ליזום איתו שיחה על כך שממש פגע בך ההערה שלו, למרות שאת מבינה שהוא מגיע ממקום של רצון לקרבה, אבל זה מראה שהוא לא לגמרי קולט איפה את אוחזת.

ללדת 4 ילדים ב8 שנים, זה וואו!!! רק על זה מגיע לך מדליית זהב, עזבי, גם אם תשקלי 100 קילו מגיע לך על זה מדליית זהב! בכל הריון הגוף שלך רק סיים להתאושש מלידה בקושי. את גיבורה ואלופה! 

הוא לא מבין את חומרת הבעיה .

מבחינתו הוא אמר את זה כי הוא רוצה שיהיה לנו טוב ולהיות כנה ופתוח איתי .

אמרתי לו שאני לא יודעת אך אצליח להיות באינטימיות איתו אחרי שהוא אמר את זה

הוא לא מבין מה זה שייך . לא יצא כלום מהשיחה .

אני יודעת שלרדת במשקל מפחד שהוא לא ירצה אותי ככה זה פשוט לא יעבוד ..

השם יעזור 

תרשמי לו על פתק ברחל ביתך הקטנה

שחודש אחרי לידה זה כלום, והדבר האחרון שאת צריכה לשמוע זה עניינים על המשקל שלך , שזה גם ככה ממלא לך את הראש ואת במלחמה עם עצמך , כדי להרגיע את עצמך שזה בסדר. יופי שהוא רוצה לדאוג לזוגיות שלכם,אבל הוא צריך קודם להפעיל את הרגש ולא את השכל וזה אומר שחשוב יותר כרגע לדאוג לנפש שלך ובריאות שלך, ובמצב ההורמונלי שלך עכשיו, דיאטה תזיק ולא תעזור. תסבירי לו שהבאת לו ילד לעולם, זה לא הולך ברגל. זה משנה חיים וגוף. ועם זאת. עדיין, גם את רוצה להיראות ולהרגיש טוב, אבל עכשיו את לא מסוגלת. תסבירי לו שמה שאת צריכה עכשיו זה עזרה, אהבה, הכלה, הבנה, קבלה וכן, גם אוכל טוב.

אוף הגברים האלו. אוף. סורי, זה פשוט מעלה לי מהעולמות שלי❤️

את מלכה ובעז"ה הקילוגרמים ירדו במוקדם או במאוחר, תתחזקי, תנשמי, תשמחי בתינוקי שלך ותביני ששינית חיים של הרבה שמסביבך ובעיקר את שלך, מותר לך לקחת זמן כדי לחזור לעצמך מכל הבחינות, הכל יהיה בסדר גם עם הזוגיות שלכם, אולי הוא נבהל, את שם כדי להרגיע ולהזכיייררר , וכן, לעוף על עצמך, לא יודעת מה הגובה שלך אבל 74 זה לא כל כך הרבה, את עדיין יכולה להיות יפהייפיה עם גוף טוב, יאללה לעוף! וגם אם לא, תזכרי שזה זמני וזה עובר, אחרי לידה זה קשוח מכל הבחינות

מקווה שלא חפרתי מידי, שולחת אהבה וכוחות !

ואנחנו כבר נעזור לו להבין שזה לא במקום.

אולי תגידי לו ככה:

תאר לעצמך שעבור המשפחה שלנו, הגוף שלך היה חייב לעבוד קשה במשך תשעה חודשים, היית חייב לאכול הרבה, לא להרגיש טוב וחייב להעלות במשקל, לסיום היית עובר ניתוח שמחייב אותך לנוח לפחות שישה שבועות. היית מקבל תרופות ( =הורמונים) שמשפיעים על הרגשות שלך ועל התאבון, לטוב או לרע.

והיית חוזר על זה כל שנתיים.

זה היה מתאים אם הייתי מעירה לך על המשקל שלך במקרה כזה?

בעלי הציע, שתעבירי לו את הטלפון של בעלך והוא כבר יתן לו על הראש... 

לא קראתי את הכל לעומק,

אבל נשמע שבעלך רק ניסה לפתוח את שעל ליבו.

לא שהוא ניסה להגיד שאת צריכה למצוא פתרון,

אלא רק לומר שהגוף שלך אחרי לידה השתנה.

אני מבינה לגמרי כמה שזה קשה לשמוע את זה, כי נשים בד"כ מאוד מודעות לעצמן ולא צריכות שיגידו להם את זה.

אבל תנסי לקחת את זה למקום הזה ולא למקום של "הוא מצפה ממני לעשות דיאטה".

תגידי לו שמצד אחד את שמחה על הפתיחות שלו והוא אומר מה שהוא חושב כי הלב הוא לא מחסן ואתם זוג ומשתפים אחד את השני במה שמטריד ומעסיק אתכם,

ומצד שני תשקפי לו את הגל העצום של השינוי שאת עוברת, ולשמוע שיש עוד השלכה לשינוי שהגוף שלך עבר, פוגע בדימוי גוף ובמצב רוח שלך. ולכן חשוב לשתף, אבל לא בכל מצב. ואולי היה צריך לחשוב שהשיתוף הזה לא יועיל בשלב הזה.

ואם הוא חשב שעבר מספיק זמן מהלידה ואת כבר בשלה לשיתוף הזה, אז עדיין לא. ואולי לעולם לא. ואולי כדאי להגדיר מחדש את הצורך לשתף אחד את השני ובמה לשתף. ואם צריך אפשר להתייעץ עם יועץ זוגי על הקטע הזה של מה אומרים ומה לא. כי לשני הצדדים יש חשיבות ובשני הצדדים יש אמת. השאלה היא איך מאזנים בין שני הצרכים.

ומשם להתחבר למה שאמרו פה ואיך להסביר את זה.

אבל הנקודה היא השיתוף ולא הציפייה לרזות.

מבינה אותך ממש ממש

רק רוצה להגיד לך שהרבה פעמים הגברים לא רואים את זה כמונו, מבטיחה לך שהוא לא התכוון לפגוע בך בכלל בכלל

קודם כל את חייבת עכשיו להיות בחמלה עם הגוף הזה שנתן לך את 4 המתנות הכי מדהימות בחיים

תאהבי אותו, תפנקי אותו ומשם תתחילי גם לאט לאט לשמור עליו!! בשבילך, לא בשבילו

ועוד משהו שנשמע ממש אבל ממש מוזר…. אחרי הלידה השנייה ראיתי שבעלי היה שמח אם ארד (לא אמר או רמז פשוט שמתי לב) והתחלתי לשמור על ״דיאטה״ קפדנית רק כשהוא היה נמצא, זה לא היה כדי לרמות, רק נטו להביא לו הרגשה טובה שאכפת לי איך הוא רואה אותי ולהראות טוב בשבילו

זה ברור לא אומר שכשיצא כל יום דפקתי המבורגר ושוקולד ( רק לפעמים חח) אבל ראיתי במוחש כמה זה עשה לו ולנו טוב

אז חיבוק ושיהיה לכם רק טוב אהובה!!

קראתי פה כל הודעה בדמעות הרגשתי שאתן שולחות לי כוחות אפילו שאנחנו לא מכירות.

אני מקווה שהשם יתן לי כוחות להתמודד עם זה ואולי יתן לו קצת דעת להבין למה זה כ"כ פגע בי ושבר אותי.

קשה לי לשמוע שהוא אומר שהוא אוהב אותי אחרי זה.

הוא לא מבין מה הקשר כי מבחינתו זה 2 דברים שונים ..

קשה לי לא לחבר את זה יחד..

אבל אפשר לאהוב מישהו גם לי להתחבר לאחך שהוא נראה….

ברור שבזוגיות זה חשוב, והוא גם אף פעם לא אמר שלא אוהב איך את נראית….. רק שזה פוגע במשיכה שלו אלייך

תנסי עד כמה שאפשר להפריד מזה כל דבר

ועכשיו רק תנשמי ותני לזה קצת לעבור

כנראה גם להורמונים של אחרי לידה (שנואי נפשיייי) יש מה להגיד אהובה!!

ומאפשרת לו את זה.

תצאי גם את להליכה מדי ערב והוא יטפל בכולם בזמן הזה, עד שתרדי במשקל.

רק באתי לתת לך חיבוק.

כל כך מבינה כמה זה פוגע ונוגע במקומות הכי הכי רגישים שלנו...

פשוט אאוצ' אחד גדול 😔

ואני בטוחה שבעלך אוהב אותך ופשוט לא מבין מה הבעיה לחזור למשקל שלך .. אין. הגברים לפעמים פשוט .... 🙄 לא קולטים מה זה לידה וחודש אחרי לידה את עדיין מפורקת לרסיסים. פשוט לא רלוונטי לדבר על זה אפילו. אוף. חיבוק גדול!!

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

גם אנחנו שמים לב לזה אצל התאומים שלנו

בכל אופן, אם הייתם בהדרכת הורים בשביל הילד השני, אז בהחלט כדאי עכשיו ללכת להדרכת הורים על הילד הנוכחי. וזה בעצם יהיה על שניהם, כי אי אפשר לנתק אחים זה מזה.

ובהדרכת ההורים תוכלו להתייעץ אם כדאי ללכת איתו לאבחון או לטיפול רגשי...

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי