בשנת תשנא סדאם חוסיין איים שהוא יתקוף את ישראל, אם ארצות הברית תפלוש לעיראק. הוא עשה את זה.

חמאס איימו שהם ישגרו רקטות אל ירושלים אם יתקיים מצעד הדגלים. הם עשו את זה, וכך נפתח ''שומר חומות''.

איראן איימה שהיא תגיב על הרג אנשיה בדמשק. אחרי שבועיים היא שיגרה 300 טילים וכטבמים היישר משטחה לעבר ישראל.

ישראל איימה שהיא תנקום על הרג הילדים במג'דל שמס. כעבור מספר ימים היא חיסלה את רמטכל חיזבאללה בביירות.

ישראל איימה על החות'ים אחרי שאדם נרצח בתל אביב, אחרי מספר ימים ישראל תקפה בתימן.

אלה כמובן ממש מעט דוגמאות, יש עוד מאות רק מהשנים האחרונות, רובן נקודתיות כי זה לא שבכל יום יש כאן מלחמה...

לגבי רפיח - בהחלט היה רצון לתקוף אבל הדוד סם הערים קשיים ולכן זה נדחה שוב ושוב. זה לא שמראש רצו רק לאיים ולא לבצע, לכן אי אפשר ללמוד מזה כלום.

ההשוואה לגניבת טלפון לא ברורה לי. הרי ברור שגנב הטלפון לא ירצה שתדע שזה הוא, ולא ירצה שתכין את עצמך. 

לעומת זאת מדינה כן רוצה שיידעו שהיא חזקה ושלא כדאי להתעסק איתה, ואם האזרחים של הצד השני חיים כמה ימים בפחד ובחרדה כי הבטחת לתקוף אותם - זה אחלה בונוס, ע''ע מלחמה פסיכולוגית. 

כשמישהו רוצה להציב אולטימטום, הסיפור שונה לגמרי, כי יש פעולה מסוימת שהוא רוצה למנוע.

לגבי מג׳דל שמס, היה חשוב לקשר בין הרג הילדים לתגובה, כדי לגרום לתושבים שרואים עצמם סורים, לעבור צד.

לגבי מתקפת 14 באפריל, הם תקפו בכוונה בצורה שניירט את האיום. יש על זה פודקאסט שמנתח את אותה המתקפה. (אני יכול לשתף) אם היו רוצים באמת לתקוף, הם לא היו מודיעים מראש מתי נתקוף.

לגבי רפיח, טענתי העיקרית היא שברגע שהתחלנו להיערך באופן אמיתי לפלישה, הפסקנו לברבר.

אני לא טוען שאם מאיימים אז לא פועלים לעולם, אלא ברגע שנערכים לפעולה, מפסיקים לדבר ועוברים למעשים.

לגבי מלחמה פסיכולוגית, אני זוכר ב2013 הסורים דיברו על מלחמה שהם הולכים לפתוח ברמת הגולן,

(דיברו הרבה ובירברו וכלום לא קרה) ואני אמרתי לאמא שלי שאם הערבים היו מקיימים כל איום שלהם אז כולנו היינו מתים לפחות שש או שבע פעמים. החיים המשיכו לתנהל כרגיל. כמו אחרי האיום על התגובה לחיסול הנייה.

אני נתתי את הדוגמא של רפיח בשביל להסביר שאם רוצים לפגוע בצד השני, או שמאיימים, או שתוקפים.

וככל שאי אפשר לתקוף, מאיימים שוב ושוב ושוב.

לא אמרתי ששום איום לא מתקיים לעולם ועד.

והיה פער זמן גדול בין האיום לתקיפה אצל החות׳ים.

כשאין פער זמן מסוים אין את אלמנט ההפתעה 

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.