מבינים שבאינסטגרם מצולם רק הדברים היפים

והמציאות די דומה לשלך.

מי אם לא הסלב עם הכי הרבה גירושים ופירוק משפחות?

שפשוט מתעדים את החיים פה ושם

קשה לזייף את זה לדעתי

שהרי אותה בחורה מתפרנסת מכמות העוקבים אחריה, ומחצינים כלפי חוץ את האהבה הגדולה בינהם, זה לא יכול להחזיק לאורך זמן

גם צריכים לרענן ולהביא דברים חדשים כל הזמן, כדי שיהיו מעניין לעוקבים ולא ינטשו - אי אפשר ככה להחזיק זוגיות בריאה ועמוקה בין בני הזוג

הכל נעשה שטחי ומלאכותי לטובת הסרטונים 

ובמוקדם ובמאוחר הזוגיות מתפרקת 

לא חסרים מפורסמים שזה קורה להם, גם דתיים

ומידי פעם גם על זוגיות, זה לא העיקר

מרגישה שבשכל יודעת שזה שקר אבל בפנים אכולת קנאה

וכל הזמן הכל בסדר?

כנראה שלא

אז את יכולה להניח שבשאר הזמן הכל דומה לשלך פלוס מינוס

ואת יכולה להוסיף לחיים שלך גם תוכן כך שתרגישי אפקטיבית יותר

לא באופן קבוע ואובססיבי….

וכל כך מרחמת עליהם, שככה הם חיים שכל הזמן המצלמה פתוחה ורואים את כל החיים, והמשפחה והילדים והסבים והסבתות….

תפעלי כדי לחיות את החלום.

באמת שאפשר.. ❤️

ממליצה לך לפנות למשפיענית רשת כלשהי ולשאול אותה כמה זמן היא עובדת על סרטון. זה נראה לך שהיא שולפת ומצלמת, בפועל יש שם ה-מ-ו-ן שעות עריכה ומחשבה לפני ואחרי הצילום.

רק כדי לטעום, מצרפת קישור לסרטון של חן חלפון. בחורה חמודה שמעלה כל מיני סרטונים במליון נושאים. היא מדברת שם על כמה שזה מתיש להעלות תכנים (סרטונים) לפלטפורמות השונות ואיך להתייחס לזה מהצד המנסה להתפרסם.

הכיוון הראשון והיותר משמעותי - לחזק את מה שמבפנים. מתוכך. שבעצם גורם לך להרגיש את מה שאת מרגישה.

כלומר לצלול לעומק של הדברים ולהבין מה אותו זוג משקף עבורך?

ממש כמו מראה שזו ההשתקפות שלה

הרבה פעמים ההשתקפות משקפת לנו חוסר מסוים שקיים אצלנו, והחוסר הזה מכאיב מאוד מאוד.

אז לגעת בשורש של הדברים מבפנים, מתוכך,

וכמובן לתת לעצמך מקום שם

ועל גבי זה לראות איך את ממלאת את החסר הזה, איך את נהיית מלאה ושלמה בפני עצמך ובחיים שלך, איך את חותרת למען האושר שלך.

והכיוון השני - להתחזק בכך שגם מה שרואים בחוץ זה רק חלק קטן שאותו אדם בחר להראות בצורה פומבית. זה אף פעם לא יכול להגיד מה היה לו שנייה לפני שצילם, מה היה לו תוך כדי שצילם שהתמונה לא יכולה להעביר, וגם מה יהיה לו שנייה אחרי שהצילום צולם. לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך.

כמה כמה שעולם השקר הזה של אינסטגרם ופירסום וכו' יכול לתעתע. מהיכרות של כמה וכמה סיפורים לעיתים דווקא כאשר מעלים את התמונות הכי זוגיות יש בפנים משבר מאוד מאוד גדול. וכמובן כל הסיפורים על זוגות שהתגרשו ממש קצת זמן אחרי שהעלו כ"כ הרבה תמונות אוהבות וכו'. כך שזה לא אומר שום דבר מעבר לכך שאותו הזוג בחר לצלם תמונה מסוימת ולפרסם אותה. זה הכל.

ודוגמא קטנה להמחשה מתוך אינספור מקרים דומים שידועים ושאינם ידועים לנו:

זוג מסוים רוצה לצלם תמונה, האיש/ האישה מרגישה מבפנים חסרה בזוגיות ורוצה לקבל פידבקים חיוביים (גם אם זה בתת מודע) על כך שטוב לה, לקבל לייקים ופירגונים ולהתחזק בביטחון האישי שלה.

לפני התמונה: ריב גדול

תוך כדי התמונה: עשרות אם לא יותר ניסיונות לקחת את ה"שוט" הכי מדויק ומחמיא, כמובן תוך כדי צעקות וריבים, פילטרים, פוטושופ, עריכה וכן הלאה

ואחרי הצילום - שוב ריב וריחוק והרגשה מגעילה ביותר בלב.

אבל מה התמונה שידרה? הכל מושלם ונפלא.

ומה הפידבקים? הכל מושלם ונפלא.

כשבעצם הכל לא באמת ממש מושלם ונפלא...

ומה אם הזוג הזה באמת צילם את האמת? -

אז גם אם וכש הכל תותים ודבש שם ובאמת זוג מצלם תמונה אוהבת כי הם באמת אוהבים - מדהים ומעולה וזה לא קשור אליי בשום צורה, כי בכוחי ובידיי לעשות ולבנות ולקיים את האושר שלי! ואם אהיה מלאה בפני עצמי שום דבר לא יכול להפיל אותי אלא רק לשמח אותי שיש עוד זוגות שטוב להם.

שלא כל מה שרואים זה האמת

ובעיקר בעיקר שלא מראים את הכל.

אנחנו לא יודעים מה קורה כשהמצלמה לא מצלמת.

וגם להם בטוח יש רגעי משבר.

אז הכי חשוב לזכור את הדברים האלה

ועם זה, לנסות לצמצם צפיה בהם עד בכלל לא אם זה גורם לך לתחושות קנאה כאלה

והכי בריא לשפר ולעבוד על ההרגשה האישית אצלך, הפן האישי, הזוגי, משפחתי ועוד. זו בהחלט עבודה, לחלקים מאיתנו עבודה קשה, אבל אפשרית לגמרי 

הוא כתב עליה שירים,

דיבר המון על המשפחה שלהם,

הם הביאו ביחד ילדים...

ולפני מספר שבועות הם הודיעו שיתגרשו.

את אף פעם לא יודעת מה קורה בתוך הבתים של אף אחד.

זה היה ברור מהשירים שאין שם ורדים ושושנים

שמע את השירים (או תפתח בשירונט)-

"לאהוב אותך מחדש" 

"תודה שאת"

או- "בשורות טובות" ("תגידי שיום יבוא ונשבה, זוג זקנים על ספסל בגינה...").

רק בהמשך השירים קיבלו גוון שונה.

(ואתה מוזמן לענות, אבל לא אגיב הודעות נוספות בנושא כדי שלא ליפול ללשון הרע).

יש עוד יותר מחצי שנה

ב"ה טוב לנו, וכמו כל זוג גם לנו יש פלוסים ומינוסים.

אלא שאישית אני ממש נזהרת לא להוציא כלום כלום החוצה, כי ב"ה טוב ולכי תדעי איפה יש לאנשים פצעים פתוחים ולמה לי לדרוך על יבלות של אחרים?

מה גם שבטוח זה לא עושה טוב לאף אחד שכולם מקנאים בו ויש עליו עין הרע.

אז כשאני רואה כאלה שמחצינים הכל, ישר זה נראה שמשהן שם לא תקין, כי בנאדם שהכל מושלם לו אמור להיות מסופק בעצמו ולא להזדקק לאישור החברה, להיפך יש לו אינטרס טוב לחשוש מלצער אחרים ולגרום לעצמו לנזק. 

זה כבר לא יהיה נוצץ.

תזכרי שמצלמים רק את הטוב. את הקושי לא מפרסמים. וזה החיים ברשת.

ותהיי בטוחה שאת מעדיפה את הצרות שלך מהצרות של השכנה. 

אני לא בטוח שאני מעדיף את הצרות שלי, לא בטוח בכלל זו קלישאה, סיפור צדיקים ריק.

ותסלחו לי על הדוגמא

אבל אם בעלה חתיך ובעלי לא

אז זה עובדה ואין כאן הנחה שאנחנו לא יודעים את האמת

יותר מבעלך

את יודעת מה קורה כשהמצלמה לא עובדת?

אולי הוא בעל רע? אולי הם רבים? אולי יש לו חסרונות שלא רואים מבעד למצלמה?

בסוף זו הצגה 

אני נוסעת על רכב ששווה כמעט חצי מיליון ויכולה להגיד לך שעד לא מזמן הוא היה משמש אותי לבכות לפני שאני נכנסת הביתה

אז גם כסף לא קונה אושר

תתמקדי בשלך

וטיפ שלי פשוט למחוק תאינסטגרם הכל שם נוצץ יפה מסודר ומושלם

רכב של חצי מליון

אבל יותר חשוב שברוך ה את כבר לא בוכה לפני שנכנסת הביתה

כסף באמת לא קונה אושר

תודה לך

הלוואי ותהיי מאושרת

אבל אני חיה את חיי (משתדלת) בראיית הטוב... איפה שאפשר.

וכן, את הצרות שלי אני מכירה ולא הייתי רוצה להכנס לנעליים של מישהי אחרת ולהכיר בצרות נוספות. וגם לא את כל הצרות של השכן אנחנו יודעים....

גבר שיש לו קשיי פרנסה יגיד לגבר אחר שיש לו בעיות קשות בשלום בית או בבריאות.. מי מהם יכול להגיד מה יותר קשה? ברור שהכל קשה אבל לא ארצה לבחון את זה 

שלכל אחד יש את החבילה שלו.

וכן יש חבילות כבדות יותר מחבילות אחרות.

אבל גם לכל אחד יש כוחות נפש אחרים.

וכאישה מאמינה- ברור לי שהכל מושגח, והצרות הספציפיות שאני קיבלתי- הן בדיוק מה שאני צריכה לעבור במסע החיים שלי, מותאמות ליכולות ולקשיים הספציפיים שלי. ולכן לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד.

הכל והם עושים הכל בכדי להציג. זו הצגה אין לך במה לקנאות. אין לך מושג מה קורה שם באמת. ורצוי שגם לא יהיה לך. המציאות עוברת את הדמיון. עזבי את זה. חוץ מזה למה את צריכה אינסטגרם. לי אין ולא קרה לי כלום עד עכשיו. משהו מיותר לחלוטין.

אבל בעיני יש פה ממש הזדמנות לעבודת המידות.

ולא ברמה השטחית של לנסות להתגבר על המחשבות שצפות ועולות. או לנסות להתגבר על הדחף להסתכל ולעקוב אחרי התכנים שלה (שגם זו עבודה, ואני לא מזלזלת, אבל אפשר יותר מזה בעיני).

אני חושבת שזו ממש הזדמנות להעמיק את האמונה בקב"ה ובהשגחה שלו.

השורש לכל המידות הרעות זה חסרון באמונה. בכל מידה זה מתבטא בצורה קצת אחרת, אבל בסופו של דבר, מי שמאמין בקב"ה באמונה שלמה לגמרי, וחש עד עמקי לבבו שהקב"ה מנהיג את העולם כולו, ומכוון את פרטי החיים שלנו בצורה שמדויקת לנו - לא יחוש קנאה, תחרות, כעס, גאווה, וכו'.

ואני חושבת שהעמקה בלימוד אמונה יכולה להוסיף לחיים בהרבה רבדים, וגם להועיל בנקודה שהעלית פה.

באופן אישי ממליצה מאוד על הספרים והשיעורים של הרב ראובן ששון.

ביוטיוב יש לו כמה שיעורים בנושא, אני יכולה לחפש לך קישורים אם תרצי.

ויש לו גם שני ספרים בנושא ביטחון ('בחסדך בטחתי', חלק א' וחלק ב'). מצאתי אותם פה כחלק מרביעיית ספרים שמוכרים במחיר מבצע, אבל מן הסתם אפשר לפנות ביצירת קשר ולראות אם אפשר לקנות אותם בנפרד.

ארבעה ספרים בענייני השעה - מלאה הארץ דעה

ובטח יש גם עוד רבנים וספרים שמדברים על הנושא. את כמובן לא חייבת ללכת לפי ההמלצה שלי, ויכולה למצוא את מה שמדבר אלייך (אם בכלל הכיוון הזה מדבר אלייך...).

אבל זה לא רלוונטי.  הפיתרון הוא להיות שלמה עם עצמך, ולא דרך ההבנה שהאחרים לא מושלמים. אלא דרך ההבנה שמה שיש לך הוא טוב. אולי כדאי לך ללכת לטיפול לבדוק מה אוכל אותך מבפנים

כמעט כולם עוברים את זה כמעט מדי יום: נכנסים לרשתות החברתיות, עוברים על הפיד ומתחילים להרגיש רע. חוקרים כבר הגדירו את זה כתופעה רשמית – דיכאון שנובע מהחשיבה שכולם נהנים יותר מאיתנו, מאושרים יותר מאיתנו ויפים יותר מאיתנו והכל רק בגלל התמונות שהם מעלים. בשנים האחרונות גם יש יותר ויותר "אושיות רשת", שהחיים שלהם כבר ממש נראים מושלמים – תמיד הם לבושים מדהים, תמיד הם מבלים באיזו מסיבה או חופשה אקזוטית ואפילו הרגע שבו הם מתעוררים נראה כמו לקוח מסרט הוליוודי עם סטיילינג מושלם. תמיד הבעל והאישה עם הילדים נראים כל כך מאושרים.

בזמן שאישתי/בעלי מתווכחים איתי על לסדר את הבית או שמוציאים יותר מידי כסף על דברים שלא צריך, האלה באינסטה נראים נינוחים, שלווים, בלי מינוס ובלי כלים בסוף היום, עם 8 שעות שינה רצופות, וכל שבוע מחליפים טסלה ומצטיירת תמונה של "למה אצלי זה לא ככה?".

את התחושה הזאת שלך יש לכולם. במיוחד אצל נערים ונערות צעירים. באה ילדה בת 12, היא לא פופלרית כל כך, ויש לה באדי אישיוז ואז ברשת החברתית אושייה או אפילו עשרות ומאות אושיות רשת שהיא עוקבת אחריהן מצטלמות בפוזות סקסיות, אוכלות במסעדות, מוקפות בחברים, כולם "אוהבים אותה", והילדה מסתכלת ונאכלת מקנאה של למה היא לא כזאת והיא לא יודעת שהיא בדיוק כמוה בסופו של דבר ושהחיים של אושיית הרשת לא קלים בשום צורה.

גם אנשים ממעמד הביניים בני 30 בהייטק חשים תחושות דומות כשהם רואים זוגות בגילאים שלהם מצלמים קליפים מהטיולים שלהם ברחבי העולם ואוכלים כל יום במסעדה אחרת וההוא וההיא טוחנים שעות במשרד עם מקסימום האפי-האוור של שעה ביום חמישי בשעה 17.

גם לפנסיונרים בני 67 יש אושיות רשת משל עצמם.

בסוף, הרשתות החברתיות נועדו כדי ליצור לנו מסכי עשן למציאות ולמכר אותנו לשקוע בדיכאון במין מעגל היזון חוזר של רחמים עצמיים. הם מרוויחים בדיוק מזה. מהיאוש להמונים.

אני מחקתי את הפייסבוק שלי לפני 8 שנים כבר. אין לי אף רשת חברתית. גם לילדים שלי אין. לאישתי יש ואני יודע שהיא הרבה פעמים אכולת קנאה מכל מיני דברים שהיא רואה.

אז בברכת דרך צלחה בלהגמל מהדבר הזה ובמקרה הכי גרוע, תמיד תוכלי לפנות לד"ר אפטה, הלוחש והמכשף הנודע שיוציא ממך את הדיכאון הזה. תשאלי אפילו את נעמי שמואל. או את נעם שמואלי. לא זוכר כבר.

זה בכל מקום בכל גיל

מילא להסתכל

אבל אדם שמצלם את עצמו וחושף את המשפחה ואת הפרטיות שלו...אנשים כבר עם מצלמות בבית כדי לתפוס כל רגע שיכול להביא לייקים...ואז אפשר לראות סרטונים משפחתיים שהתגובות כבר לא אותנטיות אלא מוכוונות מצלמה, זה דוחה ברמות של צמרמורת אנשים מוכרים את כל מה שיקר בעולם לטובת קהל דמיוני שיישאר עוד שתי שניות אצלם בסרטון ולא יגלול הלאה.

זה הפך הצניעות, הפך הכבוד הבסיסי למשפחה, אין שום דבר פרטי, שום דבר ששווה יותר מהלייק. שום דבר ששווה מספיק כדי שיישאר ביני לבין אשתי או ביני לבין הילדים שלי, וזה יהיה כל הערך שלו, שהוא קיים. ולא שום דבר אחר או שום אישור חיצוני.

ומה קורה כשהילדים קולטים שהם חלק מההצגה של אבא ואמא? כמה הם מביימים את ההתנהגות שלהם לפי המצופה מהסרטון וכמה הם אותנטיים?

לא צריך לחשוב הרבה זמן בשביל להבין שלכולם יש חיים רגילים סך הכל, מדהימים לפעמים וקשים מאד לפעמים.

וגם לא צריך להתעמק הרבה כדי לראות כמה זה דוחה לשתףלשתףלשתף.

להיגמל מלצפות זה קשה, אבל לפחות אפשר להיגמל מהאמונה שמה שרואים אמיתי. לי נראה שמהר מאד גם האנשים עצמם כבר לא מזהים מה אמיתי במה שהם עושים ומה משחק. אז את אל תיקני את זה.

קראתי את כל התגובות וממש חיזקתם אותי

תודה לכל אחד ואחת מכם

אני באמת צריכה לעשות עבודה עם עצמי

שתהיה שנה טובה

ובשורות טובות לכולם 

לא להשוות לאחרים נקודה.

שאת רואה שאת הולכת לשם , תעצרי זה לא עושה לך טוב

תחשבי על כמות הרווקות שרואות תמונות של בנות נשואות / בנות בשמלה כלה .. עוד יותר לא פשוט.

ועדיין לא להשוות לאחרים.. שאני רואה את זה אני נזכרת שיש פה רובד אחד חיצוני ..  ואם אני אסתכל על זה כרובד כזה יהיה לי הרבה יותר קל .

חוץ מזה שלך יש את המסע שלך .. ולה את שלה..

עוד נקודה אני גם אומרת תמיד לאחותי שנשואה שאין עניין לעלות את התמונות של המשפחה לאינטרנט בעייני זה כל-כך מטומטם . וגם לא פייר לילד/ לבעל הם לרוב לא בעניין.

הייתי איתה בצילומים .. ובואי נגיד שהתמונות שהמושלמות האלה לא באו בכזו קלות .

אחיינית שלי צעקה באמצע הצילומים .. לא אמרתם בכלל שהולכים לטייל?  משעמם לי!

ומאז שאמרתי לה היא באמת צוחקת על זה

אבל גם שהיא העלתה היא העדיפה לעלות תמונה אמיתית. . נניח שכל החולצה של הילד שלה מלוכלכת מאשר כזו שלא

בכנות אני אגיד לך לא ברור לי איך אנשים ובנות דתיות לוקחות בזה יד.

מספיק מישהי אחת שהכאבת לה בטעות בתמונה ..

אשכרה בנות מעלות אלבומים שלמים .. נראלי הזוי

זה כמו שאני אעלה פוסט שלם עם תמונות שלי..

למה להכאיב לבנות אחרות ? ואם למישהי קשה עם הנראות שלה

וגם מבחינה דתית מה אני צריכה שכל אחד יוכל להסתכל.. 

זו את תשמרי על הפרטיות שלך על היופי שלך על היופי של המשפחה שלך לעצמך 

באמת צריך לחשוב לפני שמעלים 

בהצלחה

שכל הזמן מצלמת את עצמה ואת המשפחה, ובתמונות הכל נראה מושלם. אבל אני מכירה אותה, אז זה נראה לי כלכך מגוחך. לפעמים הייתי איתה באותה סיטואציה ובכל זאת בסרטון/ תמונה זה נראה איזה חופשה חלומית, או משהו בסגנון, ובמציאות זאת פשוט חופשה. עם הילדים העייפים והבכיינים עם התיקים לארוז ולפרוק עם העצבים והתסכולים וכו'. אפשר להגיד שהיא פשוט מחליטה להציג את הדברים היפים בחיים ולראות דברים בעין חיובית. אולי זה עוזר גם לה להתמודד עם החיים יותר טוב.

את יכולה לנסות גם. ברגע של טוב, תוציאי מצלמה ותתעדי לעצמך. אח"כ תוכלי להסתכל בתמונות ולראות, הנה פה היינו ממש שמחים, אחה"צ הזה היה ממש מושלם, הארוחה אתמול  הייתה ממש פוטוגנית (לפני שהתחלנו לאכול והכל התלכלך) וכו'. אולי זה יגרום לך גם ליצור רגעים טובים כדי לצלם. לא רק דברים פוטוגנים, גם סתם שיחה שקטה עם הבעל.

לא צריך לפרסם את זה. פירסום הוא פשוט נוראי. אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין. רק בשביל עצמך.

אחד האחים שלי אמר לי פעם שלהסתכל באלבומים של המשפחה שלנו זה כמו לראות איזה סרט פסטורלי. סתם כי אני יודעת לצלם ויש לי מצלמה טובה. וחשוב לי לתעד את הילדים שלי בצורה מחמיאה. וגם אני מצלמת הרבה בחוץ בטבע, אז הכל נראה ממש טוב. והלוואי שזה מה שנזכור בסוף, רק את הטוב.

ודרך אגב, מאותה הסיבה גם האלבומים המשפחתיים שלנו מחוץ לתחום האורחים בדכ.

רק ההורים שלנו יכולים להסתכל מבחינתי. לא צריכה שאחרים יראו, איזה טוב זה מוסיף? 

שבפייסבוק ובאינסטגרם הכל נוצץ

וחופשות "מושלמות"

וזוגיות "מדהימה"

ואיזה מדהימים הילדים שלי

וכמה אני אמא מושלמת

ועוד...

וכמי שמכירה אותה ואת המשפחה זה פשוט מגוכך.

כי כשכנה אני שומעת אותם כל היום רבים

וצועקים על הילדים

והבעל שם לא מפסיק לשאוג על כולם "דייייי כבררר! לךךךך מפהההה" ועוד פנינים

(לא לדאוג. אין אלימות. רק צרחות.. זה נבדק)

ולמי שלא מכיר- זה ממש נראה זוגיות מעוררת קנאה

וילדים מושלמים

ועוד ועוד...

אז רק אומרת שלרוב

מי שמציג כאילו הכל מושלם כמו שתיארת זה כדי לכסות על מה שלא בסדר...

כמו שכתבו לך זה מאוד נפוץ, זאת חולשה טבעית של נפש הילדית שתמיד רוצה את מה שיש לחברתה.

זה מפריע לך כי הנפש האלוהית שלך כמהה לתודעה גבוהה.

את יכולה להתחבר תודעה הגבוהה יותר ע"י לימוד והתבוננות.

כיום המוני אנשים לומדים ימימה, יש הרבה ספרים יפים בספרות התורנית שמשלבים עקרונות מתורת הנפש החסידית וגם פסיכולוגיה חיובית. לא מזמן קראתי ספר בשם אייכה של הרב ראובן ששון בנושא הזה, ספר מאוד מומלץ בנושא. 

וראיתי את בעלה בתור למכולת עם הילדים, היה נראה כזה יבשושי השיח.

לא חושב שהם לא באמת מאושרים תכלס, אבל חדוניות היא אף פעם לא החיים בהגדרה, לא משנה לאיזה כיוון. זה פשוט דו מימדי, והחיים תלת.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.