כיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שהסתפקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו"ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).

מקור שכותב מפורש:

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים קל״א:צ״ה:א׳

צה) שם. נהגו. שלא ליפול וכו' כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנ"א רשות ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"ה. ברכ"י או' י"ג. ש"ץ דקנ"ג ע"א. זכ"ל ח"א או' ו' בי"ע או' ט"ו. שע"ת או' י"ד. חס"ל או' י"ד. רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' ג"ן:

מתי בכלל קבעו להגיד תחנון כל יום?

ומתי החריגו במקור ימים מסויימים בשנה כמו ראש חודש ומנחה של יום לפני.?

הוא מאוד עתיק, למשל ר' אליעזר היה נוהג לנפול על פניו אחרי התפילה.

הטור מביא בשם רב נטרונאי גאון שנפילת אפיים היא רשות, ומציע כמה נוסחים שונים לנפילת אפיים, שאף־אחד מהם לא המשיך לימינו,

כמו שזה נראה זה לא חלק מהותי מהתפילה כמו תוספות רבות אחרות שבכל־זאת אומרים אותן בכל יום (למשל יהי רצון אחרי עושה שלום, פיטום הקטורת אחרי שיר של יום למי שנוהג)

ימים שאסורים במספד ובתענית הם ימי שמחה לכן לא שייך בהם כל־כך נפילת אפיים

יש מחלוקת אילו ימים לא נופלים על פניהם גם במנחה שלפניהם, אצל הספרדים זה בערך כל הימים חוץ מערב ר"ה וערב יוה"כ אם איני טועה

אצל האשכנזים נראה לי שהחילוק הוא האם היום נקרא "מועד" (ראש חודש, חול המועד) ואז לא אומרים, כמו שלא אומרים יענך, ובימים כמו ט"ו בשבט כן (אם כי גם בזה יש מחלוקת)

… לקבוע לגבי הקהילה שלו אם לאמר תחנון או לא?

אף פאם לא הבנתי את חוסר העקביות בדבר לגבי קהילות מסויימות . מצד אחד כל יום שמח שקשור לקהילה שלהם הם מבטלים תחנון ולעומת זאת דווקא בימי נצחונות כמו ששת הימים ויום ירושלים הם אומרים תחנון. מצד שני כמו בדוגמא שציינתי יש רבנים שמבטלים תחנון בגלל  איזה נצחון טקטי רגעי.

בתשובה של ציץ אליעזר על הלל ביום העצמאות / ששת הימים, (ח"י ס"י) מובאים כמה שיקולים דווקא הפוכים.

– קל יותר לקבוע יום שמחה לקהילה מסוימת (יחידים) מאשר תקנה כללית לכלל ישראל

– ובהמשך לזה, קל יותר לקבוע תקנה לשעה מאשר תקנה לדורות, ניצחון ששת הימים היה לפני 60 שנה בערך, אם ניקח כל ניצחון מלפני עשרות שנים ונהפוך אותו ליום קבוע, זה ממש קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין, מה גם שהישגים רבים מאז התמסמסו, והניצחון היה מעורב גם באובדן גדול כו' כו' לעומת מקרה ספציפי של שמחה גדולה.

בנדון שלנו אני חושב שחוץ מהדיון ההלכתי (שלפחות לגבי תחנון, שלא כמו הלל, מכיל את שתי הדעות) יש שתי השקפות שונות,

יש גישה שמרנית שמאוד לא רוצה לשנות את נוסח התפילה כמעט בשום מצב, להשאיר את ה"יהדות" כמה שיותר מונוליתית ובלתי־מושפעת ממאורעות הזמן

לעומתה יש גישה שסוברת שהיהדות וההלכה צריכות להיות ממש בקשר אמיץ עם כל מה שמתרחש ב"חיי המעשה" אם לקרוא לזה ככה אז גם מאורע נקודתי גדול (פיצוצם של הרבה ביפרים למשל) מקבל ביטוי הלכתי בכך שלא אומרים תחנון למשל

אמירת תחנון שלפי הרמבם זה חלק מהתפילה אבל לא מעכב לבן נצחון רגעי שאיננו יודעים מה ההשלכות העתידיות שלו.

עוד מעט ויגידו הלל במקום תחנון בגלל נצחונות כאלה.

אישית תחנון בשבילי זה הזדמנות לשפוך את נפשי לפני השם באופן אישי ללא קשר למאורעות חיצוניים.

אפשר לבטל אותו גם מסיבות משמחות אחרות כמו למשל סיום מסכת (שאפשר לדון עד כמה הוא אירוע בעל משמעות "אסטרטגית" מעבר לקונטקסט המקומי־פרטי שלו).

על כל־מיני הצלות וגם ניסים קטנים קבעו ימים אסורים במספד ובתענית במגילת תענית, ואמנם יש בזה עניין של קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין, אבל ייתכן שלא נאמר כן אלא לתקנה תמידית, ולא לשמחה חד־פעמית.

בכל־מקרה במקרי הצלה או נס של כל־מיני קהילות אכן לא אמרו תחנון ובמקרים מסוימים גם קבעו הלל לפעמים אף בברכה (לפי הגדרים) ואין בזה שום בעיה אדרבה.

דעתי האישית היא, כמו שאמרת, שלא כל ניצחון טקטי נקודתי, "מגניב" ככל שיהיה, אוטומטית מצדיק שינויים בתפילה, וזה כי אני משתייך כאמור לצד השמרני, אבל אני מבין גם את הרעיון מאחורי "יהדות ריאקטיבית" שרגישה מאוד למתרחש סביבה. פשוט לא ממש מזדהה. במקרה שלנו אין ממש בעיה הלכתית לכאן או לכאן לכן לבריאות לכולם.

שקבעו ימים בלי תחנון (או אפילו הלל) על ניסים או הצלה כזאת או אחרת, מרשימים יותר או פחות

אני אישית לא חושב שצריך למהר להשמיט תחנון זה לא שאין לנו חטאים. וכמה שיותר חשבון נפש במיוחד בימים טרופים אלו, מוטב. כמו עם מות ראיסי, הנייה, כו', אלה מבצעים מרשימים אבל לא משהו מספיק אסטרטגי כשלעצמו (אולי במצטבר, אם באמת למנף את ההישגים) כדי שיצדיק לדעתי אי־אמירת תחנון, יותר מאשר ניצחון טקטי גדול בקרב ספציפי בעזה, אי־אפשר לבטל תחנון כל פעם שמפוצצים כמה מנהרות או מת איזה מנהיג חמאס שמחר יוחלף גם ככה במישהו אחר

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

לספור את העומר 49 יום

מאיפה הבאת את זה שהנשיאים כאן זה הנשיאים שם? המרגלים נבחרו עי משה או העם, הנשיאים כאן נבחרו עי ה' בלבד (למרות שאין ממנים פרנס על הציבור וכו כפי שמתואר במסכת ברכות איך נבחר בצלאל).

רבינו בחיי כותב שהנשיאים כאן הם הנשיאים אצל קרח, ויש אומרים שהם מתו עם העם בחטא המרגלים ולכן הם לא הנשיאים בפרשת מסעי (כך כתוב איפשהו בדעת מקרא, ואולי יש לזה עוד מקורות). אבל זה לא שהם היו המרגלים.

יש לי המון חומר על זה, מקווה שהרבה כתוב ולא שכחתי דברים... אם מעניין אותך משהו ספציפי תכתוב

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה