א - לשוחח, לא לריב

ב - להציף מייד כשזה רלוונטי, לא לצבור ולהגיע ל''פיצוץ''

כלומר,

אפשר להיות קוטרים ולעקוץ ולבקר כל הזמן (''למה תמיד בלאגן בבית הזה? איזו מן אישה את? אם את בבית כל היום, איך הוא עדיין מבולגן? פאדיחות להביא אנשים הביתה עם איך שהוא נראה!"), או שאפשר לומר בנימה של שיתוף בגוף ראשון, בזמן רגוע ונינוח ''אוף, מציק לי כשהבית מבולגן. גם לך זה מפריע באותה מידה?'' ואז להמשיך - ''מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתפר?"

מהצד השני, כשמבליגים על עקיצות בסוף מתפוצצים (או נכבים). ואז מגיעים למצב של ריב (או, אם נמשיך את הדוגמה, של אישה אפאטית ובעל שמתלונן שאישתו כבר לא מתנהגת בצורה אוהבת כלפיו והוא לא מבין מאיפה זה פתאום הגיע). אז בצד השני, אפשר להקפיד לשוחח ולא להבליג. לומר ''אני רגילה לסטנדרטים אחרים. אתה יודע איך הבית של ההורים שלי נראה. אז נכון, לי זה פחות מפריע בעין. ואני בבית, אבל אני בבית עם חמישה ילדים. כדי לסדר מספיק אני אצטרך להתעלם מהם וזה משהו שאני לא רוצה לעשות. אז אני יכולה להשתדל לסדר יותר ממה שאני רגילה, אבל אם זה משהו שמפריע לך הייתי רוצה שתשקיע זמן ומאמץ בסדר וניקיון. כי כשאתה מנסח את זה ככה, אני מרגישה שאתה ''מפיל'' את הציפייה, האחראיות והאכזבה, רק עלי. זה הבית שלנו. אני לא אוהבת את ההרגשה שאתה מצפה שאני אהיה האחראית הבלעדית על הנושא הזה''.

ומפתחים שיח.

כי המטרה היא לא ''אני צודק!" אלא, ''אני רוצה שיהיה *לנו* טוב''. לא - אני רוצה שיהיה את מה ש*אני* רוצה. אלא - אני רוצה הרמוניה, הדדיות, נינוחות, שמחה.

בכלל אני מציעה להפסיק את השימוש במונח ''ביקורת'' בתוך מערכת יחסים זוגית-משפחתית-חברית. אתה לא הבוס שלה. והיא לא הבוס שלך. אתה לא צריך ''לתת לה ביקורת'' כאילו שמדובר בהערכה רבעונית והיא צריכה לשבת ולרשום הערות ולהנהן ולומר ''כן אעשה מה שביכולתי כדי להשתפר''. מותר לך להרגיש שהיית רוצה שיהיה משהו שונה. אבל בבקשה אל תבוא אליה עם דרישות והתלהמות שמגיעה מהמקום של ''אני יודע איך דברים צריכים להיות ואם רק תקשיבי לי אז יהיה לנו (לי) יותר טוב''.

תמיד לשאוף להבנה.

לזקק את הרצונות האישיים ולברר איך הם מתאימים זה לזה.

ואם הם לא מתאימים, לשוחח ולהגיע להבנה והחלטה משותפת של ''אז מה עושים תכלס''.

ועוד נקודה,

לבקש במפורש ובעדינות. אם היא יודעת שהיא רוצה נופש - שתבקש במפורש ובעדינות. אם יש דברים שקריטיים לה והיא רואה שהוא לא ''מתקתק'', אולי עדיף שתעשה בעצמה במקום לתלות בו את כל התקוות שלה ולהתאכזב.

וגם,

אם הצד השני עושה משהו נעים וטוב, להבליג אם זה לא 100% ממה שרצינו. הוא שטף את הרצפה? אחלה! תפרגני לו. אם את תבואי ותדקדקי על כל סימן ובלטה, זה יוציא לו את כל החשק לשטוף את הרצפה אי פעם בעתיד. לקבל בחן ובשמחה. ואם זה משהו קריטי, לשקול לקחת את האחראיות על הנושא הספציפי הזה ולבקש ממנו להתמקד באיזורים אחרים.

אני רוצה להציע בעדינות שהשאלה היא לא: ''איך לבקר'' אלא ''איך נכון להביע משהו שהייתי רוצה שיהיה שונה''.

כי זה לא משנה מה ''נכון''. משנה רק מה נכון לכם. (בגבולות ההלכה והחוק). אין ''רצפה אמורה להיות נקיה'' יש ''מה אנחנו יכולים לעשות כדי לוודא שיש אווירה טובה בבית'' אין ''זוגות אמורים לצאת לנופש!'' יש ''אני רוצה לבלות זמן בחברתך ולהתאוורר. בוא נצא לחופשה ביחד''.

שכוייח על הבירור. רווקות זה אחלה זמן לעבוד על זוגיות. <ר>

איזו תגובה מדהימה ומחכימה, חוזרת על הכותרת - פשוט כל מילה זהב!

יש  כמה נקודות חשובות בביקורת

1- התדירות שלה.

אם מבקרים בתדירות גבוהה, פעם ביום יומיים, כנראה שהבעיה היא אצל המבקר ולא המבוקר.

2- היחס בין המחמאות הטובות לביקורת.

להרים לבן הזוג, להחמיא, שהשיח הכללי יהיה על הדברים הטובים שבן הזוג עושה.

3- הדרך.

לא כתלונה או הטחת אשמה.

״חשוב לי ש״ ״מפריע לי כש״

ולא ״אתה אף פעם לא״

והכי חשוב. לשחרר המון.

לבחור ביקורות בפינצטה, רק דברים עקרוניים שבאמת מפריעים לנו.

אצלנו בעלי קבוע משאיר את נעליים שלו בכל מקום, חוץ מבמקום. לדעתי פגם גנטי מולד.

ביקשתי פעמיים שלוש, הוא עדיין שוכח, אז סבבה,  ארים לו אותם במשך 70 שנה הבאות.

זה לא קריטי לי ברמה של לבקר ולהעיר כל יום.

נתת דוגמה לשטיפה לא מספיק טובה- העברת אחריות למישהו אחר, זה שלו, אל תצפה שיעשו את העבודה כמוך.

או שתעשה לבד או שתקבל את מה שהוא עשה.

אפשר לבקש, להדריך, לא כביקורת.

כאן אנסה לכתוב יותר ממוקד ולאחר מכן להרחיב ב"ה בתגובה נפרדת על ביקורת בזוגיות בכללי.

הבעיה העיקרית בביקורת היא ה"איך"וה"מה". 

כלומר איך אומרים אותה - ואיך הצד השני שומע אותה.

והמה אומרים - ומה הצד השני מבין מתוך הדברים.

ככלל, אפשר וכדאי ליצור לעצמנו זוגיות בה נרגיש פתוחים אחד עם השנייה, שאנו יכולים לדבר על דברים רבים, כולל על קשיים שלנו, בפתיחות, בכנות, בשקיפות.

מצב בו אנו "שומרים בבטן" ודאי שלא מקדם אותנו, לא לטווח הקצר ובטח שלא לטווח הארוך.

בד"כ סופה של השמירה בבטן הזו היא פיצוץ מאוחר יותר (גם אם זה יום אחרי וגם אם זה 10 שנים אחרי...) בצורה עצימה יותר ולא מבוקרת.

כאשר אנו מדברים בזמן אמת - ועל גבי זה יודעים גם *איך* לדבר - אנו מצליחים להביא את הדברים ואת עצמנו בצורה נכונה ומווסתת שתקדם אותנו ב"ה.

לכן, כאשר עולה בנו צורך לומר ביקורת -

קודם כל נבין את *עצמינו* רגע, לפני שנפנה לשני/ה.

מה *אני* בעצם זקוק לו כאן?

מה *אני* צריך כאן בעצם?

ממש לנסות להוציא את הצורך שלנו שנמצא באותה התלונה/הביקורת. כי הוא קיים. תמיד.

רק שלרוב אנו לא יודעים או לא מצליחים לומר אותו (אפילו לעצמינו) בשפה של צרכים - אז זה יוצא בתלונה או בביקורת.

אם נלמד (וכאמור זוגיות היא לימוד! הכל בסדר. אף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות. תורה היא ולימוד היא צריכה ואנו לומדים אותה לאט לאט)

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו - נוכל לעבור לתקשורת מקדמת שבה גם נוכל להיות אותנטיים ולהביע את עצמינו וגם נעשה זאת בצורה נכונה שלא פוגעת בצד השני.

בנוסף, בסוף המשפט שלנו שמתאר את אותו הצורך שלנו, נוכל במקום ביקורת להוסיף כמה סוגים של פתרונות שיכולים לגרום לצד השני להרגיש שהוא טוב ובסדר ולא מבקרים אותו אלא מביעים את אותו הצורך.

לדוגמא:

* להוסיף בסוף המשפט סימן שאלה

* להוסיף בסוף המשפט חיבוק/נשיקה

* להתחיל את המשפט עם מילת חיבה כמו "מאמי" וכו' 

כל הדברים הללו יכולים לגרום לצד השני להרגיש את הביטחון הזה שגם רוצים בטובתו, שהוא טוב ואהוב בלב של השני, שהוא בסדר גמור ורק לשני יש צורך שהוא רוצה להביע.

אז אם נתייחס רגע לדוגמאות שהבאת:

א. כתבת במקרה שהאישה מעירה שהבית לא נקי -

זה יכול להיראות או ככה:

"אוף איתך דני! תראה איך הבית נראה כמו דיר חזירים! תעשה עם זה כבר משהו עצלן אחד!"

או ככה:

"דני מאמי, אתה יודע, יש לי צורך להרגיש כאשר אני נכנסת הביתה או נמצאית בו שהוא נקי. הניקיון הזה גורם לי להרגיש ממש הרחבת הנפש וכיף כזה. איך לדעתך נוכל לייצר מרחב נקי יותר? תעזור לי בבקשה לחשוב ביחד על רעיונות?"

ב. כתבת על מקרה שהכלי לא במקום -

זה יכול להיראות או ככה:

"יאו דנה מה נסגר איתך מה?! כמה פעמים אמרתי לך שאחרי שאת שוטפת הכלי הזה צריך להיות במקום!!! את מחרפנת אותי כבר עם הבלאגניסטיות שלך!!!"

או ככה:

"אשתי האהובה, כאשר אני שוטף כלים ושם את הכלי במקום יותר קל לי לאתר אותו לאחר מכן כשאני רוצה להשתמש בו. הסדר הזה במיקום עושה לי גם סדר בלב ובראש. כנראה שכך אני מתוכנת

איך את יקרה שלי "מתוכנתת" לגבי מיקום של הכלים? לך זה מפריע או לא כ"כ?

ומה לדעתך נוכל לעשות כדי שאוכל להרגיש את הסדר הזה שחשוב לי?"

ג. כתבת על מקרה שהגבר לא סגר נופש -

זה יכול להיראות או ככה:

"זהו נמאס לי! אתה אף פעם אבל אף פעם לא יוזם דברים! רק לי אכפת מהזוגיות הזו! היית צריך לסגור נופש אבל במקום זה סגרת את השכל שלך שהלך לנפוש והשארת אותנו בלי כלום. אתה ממש מעצבן! מה הבעיה לסגור נופש?! ועוד הבטחת!!!"

או ככה:

"וואי מאמי כמה אני מחכה לנופש איתך. לזמן ביחד איתך. כמה אנו זקוקים לאוויר הזה ולקצת נשימה וכיף במירוץ החיים הזה וכמה אני סופרת את הדקות עד שנוכל להיות יחד בכיף שלנו.

אז מתי אתה חושב שתוכל לסגור? ויש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך בזה? רוצה אולי שנשב על זה יחד בשלישי בערב?

ואז חיבוק ובתוכו: יא איך אני מחכה לשמוע את התאריך שלנו"

ד. כתבת על מקרה שהשטיפה לא מספיק טובה -

זה יכול להיראות או ככה:

"טוב אם אתה כבר מרים את עצמך ושוטף אז בוא, תעשה את זה כמו בנאדם, לזה אתה קורה שטיפה?! הכל פה מלוכלך!"

או ככה:

"תודה רבה מאמי ששטפת! ממש כיף לחזור לבית ולראות אותו ככה נקי, זה עושה לי הרגשה ממש טובה בלב!"

ואז בזמן אחר, אפילו בסוף היום אפשר להוסיף: "אתה יודע מאמי יש לי משהו עם זה שהעיניים שלי רואות הכל לפרטי פרטים וגם נגיד אם אתה או אני שוטפים את הבית ונשארה נקודה מלוכלכת אני שמה לב לזה. אני יודעת שלא תמיד אפשר לראות הכל אבל האם זה יהיה בסדר שאם אחד מאיתנו יראה חלק שעדיין לא נקי הוא יוכל לנקות בעצמו/לבקש מהשני/לעשות ביחד/משהו אחר? מה דעתך?

ושוב ממש תודה ששטפת! מעריכה את זה מאוד, בתוך כל העומס מצאת זמן גם לזה ושימחת אותי מאוד!"

ביקורת היא באמת לא נעימה, לאף אחד.

אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",

או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",

וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.

אז קודם כל להבין את עצמנו - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.

ולגבי איך אפשר בתכלס לנסות לשפר את הדינמיקה הזוגית בינינו:

קודם כל ננסה להבין את השורש לדברים.

יכולות להיות הרבה סיבות יותר עמוקות, אחת מהן למשל יכולה להיות שלעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,

בסביבה מאוד ביקורתית,

בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד, 

גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,

למה אתה כזה,

למה אתה לא כזה,

תהיה כמו___

תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,

אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.

וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.

וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו

וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!

זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,

המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.

עכשיו איך זה עוזר *לצד השני ששומע את הביקורת* (וגם לו עצמו?)

אז אולי זה לא עוזר הרבה,

אבל קצת בטוח כן.

כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,

מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן *שלו עם עצמו*, ועוד מאז שהוא ילד...

ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה

גם שלנו כלפיו

ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,

עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.

וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.

אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,

לשנות את הדפוס.

ולגבי הצד ששומע את הביקורת:

לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,

ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.

כי אנחנו רק בני אדם...

ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.

ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,

ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!

למרות שזה בכלל בכלל לא שם.

למה זה קורה לנו?

אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*

ולכן יותר רגישים לזה.

או אולי כרגע אנחנו במקום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוג אלינו,

או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,

לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.

לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו

וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו

את הסיטואציה עצמה

ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.

ממש לשבת עם עצמנו כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם פניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.

לדוגמא:

קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"

את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,

לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,

פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -

ורואה *רק* את הקליפות בכיור

במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"

הוא רק רואה מה לא טוב בי,

הוא לא מעריך אותי

וכן הלאה וכן הלאה.

אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה.

ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?

היה כאן קילוף של גזר לכיור.

היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.

זהו.

בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.

בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.

בלי לנסות למצוא בה משהו רע -

אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.

לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!) ומנסה להציע הצעת יעול ש*לה* יהיה יותר קל!

וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...

ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,

ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.

וזהו.

זה מה שזה.

אז אם למרות כל זאת נפגעים -

שוב, 

לראות עם עצמנו למה.

לחזק את עצמנו.

לחזק את הזוגיות שלנו.

לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.

לתקשר את הצרכים שלנו,

את הרצונות שלנו,

וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -

"לי לא נעים שמבקרים אותי."

במקום: "למה אתה תמיד מעצבן?!"

או לומר לו בכנות ובפשטות:

"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת."

ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.

ואז להמשיך ולענות: "לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.

אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -

זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!"

עם שיח פתוח וכנה.

כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -

אבל אחרי שנרגעים,

להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,

להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -

ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,

לתת פתרונות חלופיים במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),

ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.

1. אין דבר כזה ביקורת בונה. ביקורת היא לא בונה. היא מצמיתה, היא מרחיקה, היא מכווצת את הצד השני, ולרוב גם לא תביא התקדמות וצמיחה אלא השתבללות וכעס או מקסימום ריצוי ומרירות.

2. בנוסף לזה, היא גם מגיעה ממקום לא מתוקן אצל הצד המבקר. ביקורת היא תוצר של כאב אישי שמושלך על הצד השני.

לדוגמא הבעל לא סגר נופש. סביר להניח שהאישה הרגישה אז אכזבה, וכאב. אולי הם דיברו על זה וסיכמו והוא לא סגר, אולי היא רק ציפתה. אבל בתוכה היא הרגישה שהוא פחות חשובה, שהזוגיות פחות חשובה, שאולי הוא לא אוהב אטתה.

הצעד הנכון יהיה אחרי עיבוד פנימי של התחושה העמוקה שלה ושל מה שזה העיר בה, לדבר.

להגיד שהיא נפגעה כשהוא בסוף לא סגר נופש כי זה גרם לה להרגיש לא חשובה ולא ראויה בזוגיות.

זו הנקודה האמיתית והמשמעותית, בסיפור ובמה שקרה.

אם במקום לעשות את ההתבוננות הפנימית הזאת, ואת התקשורת המחברת שבסופו, היא בוחרת לבקר,

קודם כל היא בעצם מפספסת את הנקודה הפנימית שלה,

שהתבוננות בה יכולה לעזור לה להגיע למודעות לגבי מה שמשמעותי בה, מה שפצוע בה, מה שחשוב לה ויעזור לה להרגיש אהובה בזוגיות.

שנית, בעצם במקום לנקות את עצמה ואת המרחב הזוגי מהכאב היא בעצם מגבירה אותו.

היא משליכה אותו על בעלה וסביר שיוצרת עוד ריחוק ועוגמת נפש

ותחושת כשלון אצל בעלה, ובעצם במקום לרפא את הכאבים (שקיימים לכל אדם, ולזוגיות יש את הפוטנציאל הכי גבוה לרפא אותם

כשהיא בריאה ומדוייקת, ולהעצים אותםצלרמה בלתי נסבלת כשהיא לא)

היא רק משאירה את הכאב המקורי שלה, מוסיפה עליו אכזבה נוספת, מוסיפה מרחק זוגי  מוסיפה תחושת כשלון לא מצמיחה לבעלה,

וסביר להניח שגם אם יצא נופש זוגי מהביקורת הזו התועלת שלו תהיה מועטת משמעותית...

העבודה שכתבתי כאן יותר נכונה לפן הנשי, לגברים יש צורת עבודה עצמית אחרת, אבל בכל מקרה

ביקורת היא לא דובר בונה, וגילוי לב היא בהחלט כן.

במקום לעשסוק בנקודת הקצה (סגירת נופש, גרביים על הרצפה, בית נקי)

להבין את נקודת העומק ולדבר אותה בצורה קרובה ומקרבת.

דברים מאוד עמוקים (קראתי כמה פעמים)

הייתי מאוד שמח אם תוכלי לכתוב על העבודה העצמית הגברית. 

העיסוק שלי הוא בעיקר בעבודה עם נשים, ובללמד וללוות אותן בדרך שלהן ללמוד

איך לעשות את העבודה העצמית הזו שמשפיעה גם עליהן וגם על הזוגיות,

ודרך העבודה הזאת נוצר ב"ה שינוי ושיפור בבית ובזוגיות.

אני כן יכולה לכתוב נקודה כללית לגבי העבודה הגברית-

בניגוד לעבודה הנשית שיותר עוסקת בהוויה והתבוננות וחיבור עצמי,

עניינה של העבודה הגברית (בעבודת ה' בכלל וכמובן בזוגיות)

היא ההתגברות.

כדי למנוע מצבים של כאב שמביאים להרבה תסכולים ופגיעות,

תשתדל להיות איש קשוב, שנותן לאשתו בטחון בכלל, ובטחון רגשי בפרט

להביא את עצמה, להביע את עצמה, להיות קשובה לעצמה, דרך זה שתהיה קשוב לה, ודרך זה שאתה תהיה במקום חזק ובטוח גם מול דברים שעבור אישה הם מורכבים ומערערים.

המקום שבו עושים "התגברות" ומוחקים את המערכת, זה בדיוק המקום שממנו מתחילות כל הצרות.

זה בסדר להיות חזק ובטוח אחרי דברים (וצריך להיות שם) אבל אם לא מודעים לאיך המערכת  שלי עובדת - אי אפשר לתת ביטחון כי הגוף ישדר את זה שגם אני לא בטוח איך זה עובד או שאני בכלל לא רוצה שזה יעבוד.

ממש לא...

היא היכולת להפעיל את המערכת נכון, לכבוש ולהגיע רחוק.

איש שפועל בגבורה נכונה, הוא איש מצליח, שמח ובטוח. ואיש שגם אשתו שמחה ובוטחת בו.

מדגישה גם שאני כותבת כאן רעיונות שהם בגדר מה ולאן בקווים כליים.

האיך, זה דבר שצריך ללמוד אותו לעומק ובפועל, ולזה אני לא נכנסת בכתב כי זה תהליך מעמיק ומשמעותי.

בטח לא בהקשר הגברי שאני מכירה את העבודה לצידו, אבל לא מנחה אליה בעצמי, אני עובדת עם נשים

"מה אני מרוויח מזה ש X דפוק"

אני עובד עם X, אני בחרתי לעבוד עם  X (אישה, מעסיק, לקוח, ווטאבר). למה אני בחרתי לעבוד עם מישהו שדפוק בX?

למה אני מרוויח מזה משהו?

בדוגמא הזוגית זה יכול להיות אדם שמרגיש חלש בעיני עצמו ואז "בחר" אישה שהיא חלשה ונוטה לדיכאון. אז אפשר לבוא ולהאשים אותה "למה את במיטה כל היום?" ואפשר לנסות להבין מה מלכתחילה הביא אותך לבחור אותה.

כנ"ל בוס קרציה - יש כאלה שזקוקים לקרציה כדי שהעבודה שלהם תקרה אחרת הם מתפזרים. אז אפשר להתעצבן על בוס קרציה אבל אפשר גם להבין שבחרתי אותו ואם הבחירה הזו לא נכונה לי היום אפשר להתפטר ולמצוא עבודה אחרת.

בגדול - תמיד להסתכל פנימה. על מה שבשליטה שלי. מה שיעשו אחרים? הם יגיבו. אבל זה לא בידיים שלי.

לומד את עצמו עם עצמו

תוך כדי החיים והאתגרים והפתעות המגיעים

בית ספר של החיים, ולומדים וחווים מצבים שלפעמים לא חשבת שקיימים או לא חשבת שיהיה לך

נכון לכל אחד, שחושב שהוא xyz ועלול להיות מופתע בבוקר בהיר אחד 

יש את ההמלצה של הרב אידלשטיין זצ"ל: כבד ושתוק.

אני הקטן חושב שאסור לבקר ולהעיר, אלא לנקוט בגישה של מחמאות ועידוד על מה שמשמח אותי, וממילא השני יבין מה אני אוהב ומה לא, ויהיה לו חשק לבצע זאת, את מה שמשמח אותי, וגם אני אלמד להתמקד בחיובי ולהנות ממנו, ופחות לשים לב למה שמפריע.
 

אם יש לי צורך זוגי, ואני רוצה לבקש אותו מהשני, אני עושה את זה בצורה הכי מכבדת, הכי בוגרת, מדבר רק על הצורך שלי, ולא על מה שהשני עושה, ומתוך כבוד והערכה, ומתוך מחמאות אמתיות לשני, ומתוך הבנה שאולי השני לא יוכל להעניק לי את מה שאני מבקש, ומתוך נכונות לשמוע מה הצורך של השני, וליישם אותו, [ואולי אפילו קודם להתחיל בצורך של השני ורק אח"כ לדבר על הצורך שלי], מתוך בקשה אם זה אפשרי, זה יכול לשמח אותי אפילו עוד יותר ממה שאת/אתה משמח/ת אותי.

 

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.