א - לשוחח, לא לריב

ב - להציף מייד כשזה רלוונטי, לא לצבור ולהגיע ל''פיצוץ''

כלומר,

אפשר להיות קוטרים ולעקוץ ולבקר כל הזמן (''למה תמיד בלאגן בבית הזה? איזו מן אישה את? אם את בבית כל היום, איך הוא עדיין מבולגן? פאדיחות להביא אנשים הביתה עם איך שהוא נראה!"), או שאפשר לומר בנימה של שיתוף בגוף ראשון, בזמן רגוע ונינוח ''אוף, מציק לי כשהבית מבולגן. גם לך זה מפריע באותה מידה?'' ואז להמשיך - ''מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתפר?"

מהצד השני, כשמבליגים על עקיצות בסוף מתפוצצים (או נכבים). ואז מגיעים למצב של ריב (או, אם נמשיך את הדוגמה, של אישה אפאטית ובעל שמתלונן שאישתו כבר לא מתנהגת בצורה אוהבת כלפיו והוא לא מבין מאיפה זה פתאום הגיע). אז בצד השני, אפשר להקפיד לשוחח ולא להבליג. לומר ''אני רגילה לסטנדרטים אחרים. אתה יודע איך הבית של ההורים שלי נראה. אז נכון, לי זה פחות מפריע בעין. ואני בבית, אבל אני בבית עם חמישה ילדים. כדי לסדר מספיק אני אצטרך להתעלם מהם וזה משהו שאני לא רוצה לעשות. אז אני יכולה להשתדל לסדר יותר ממה שאני רגילה, אבל אם זה משהו שמפריע לך הייתי רוצה שתשקיע זמן ומאמץ בסדר וניקיון. כי כשאתה מנסח את זה ככה, אני מרגישה שאתה ''מפיל'' את הציפייה, האחראיות והאכזבה, רק עלי. זה הבית שלנו. אני לא אוהבת את ההרגשה שאתה מצפה שאני אהיה האחראית הבלעדית על הנושא הזה''.

ומפתחים שיח.

כי המטרה היא לא ''אני צודק!" אלא, ''אני רוצה שיהיה *לנו* טוב''. לא - אני רוצה שיהיה את מה ש*אני* רוצה. אלא - אני רוצה הרמוניה, הדדיות, נינוחות, שמחה.

בכלל אני מציעה להפסיק את השימוש במונח ''ביקורת'' בתוך מערכת יחסים זוגית-משפחתית-חברית. אתה לא הבוס שלה. והיא לא הבוס שלך. אתה לא צריך ''לתת לה ביקורת'' כאילו שמדובר בהערכה רבעונית והיא צריכה לשבת ולרשום הערות ולהנהן ולומר ''כן אעשה מה שביכולתי כדי להשתפר''. מותר לך להרגיש שהיית רוצה שיהיה משהו שונה. אבל בבקשה אל תבוא אליה עם דרישות והתלהמות שמגיעה מהמקום של ''אני יודע איך דברים צריכים להיות ואם רק תקשיבי לי אז יהיה לנו (לי) יותר טוב''.

תמיד לשאוף להבנה.

לזקק את הרצונות האישיים ולברר איך הם מתאימים זה לזה.

ואם הם לא מתאימים, לשוחח ולהגיע להבנה והחלטה משותפת של ''אז מה עושים תכלס''.

ועוד נקודה,

לבקש במפורש ובעדינות. אם היא יודעת שהיא רוצה נופש - שתבקש במפורש ובעדינות. אם יש דברים שקריטיים לה והיא רואה שהוא לא ''מתקתק'', אולי עדיף שתעשה בעצמה במקום לתלות בו את כל התקוות שלה ולהתאכזב.

וגם,

אם הצד השני עושה משהו נעים וטוב, להבליג אם זה לא 100% ממה שרצינו. הוא שטף את הרצפה? אחלה! תפרגני לו. אם את תבואי ותדקדקי על כל סימן ובלטה, זה יוציא לו את כל החשק לשטוף את הרצפה אי פעם בעתיד. לקבל בחן ובשמחה. ואם זה משהו קריטי, לשקול לקחת את האחראיות על הנושא הספציפי הזה ולבקש ממנו להתמקד באיזורים אחרים.

אני רוצה להציע בעדינות שהשאלה היא לא: ''איך לבקר'' אלא ''איך נכון להביע משהו שהייתי רוצה שיהיה שונה''.

כי זה לא משנה מה ''נכון''. משנה רק מה נכון לכם. (בגבולות ההלכה והחוק). אין ''רצפה אמורה להיות נקיה'' יש ''מה אנחנו יכולים לעשות כדי לוודא שיש אווירה טובה בבית'' אין ''זוגות אמורים לצאת לנופש!'' יש ''אני רוצה לבלות זמן בחברתך ולהתאוורר. בוא נצא לחופשה ביחד''.

שכוייח על הבירור. רווקות זה אחלה זמן לעבוד על זוגיות. <ר>

איזו תגובה מדהימה ומחכימה, חוזרת על הכותרת - פשוט כל מילה זהב!

יש  כמה נקודות חשובות בביקורת

1- התדירות שלה.

אם מבקרים בתדירות גבוהה, פעם ביום יומיים, כנראה שהבעיה היא אצל המבקר ולא המבוקר.

2- היחס בין המחמאות הטובות לביקורת.

להרים לבן הזוג, להחמיא, שהשיח הכללי יהיה על הדברים הטובים שבן הזוג עושה.

3- הדרך.

לא כתלונה או הטחת אשמה.

״חשוב לי ש״ ״מפריע לי כש״

ולא ״אתה אף פעם לא״

והכי חשוב. לשחרר המון.

לבחור ביקורות בפינצטה, רק דברים עקרוניים שבאמת מפריעים לנו.

אצלנו בעלי קבוע משאיר את נעליים שלו בכל מקום, חוץ מבמקום. לדעתי פגם גנטי מולד.

ביקשתי פעמיים שלוש, הוא עדיין שוכח, אז סבבה,  ארים לו אותם במשך 70 שנה הבאות.

זה לא קריטי לי ברמה של לבקר ולהעיר כל יום.

נתת דוגמה לשטיפה לא מספיק טובה- העברת אחריות למישהו אחר, זה שלו, אל תצפה שיעשו את העבודה כמוך.

או שתעשה לבד או שתקבל את מה שהוא עשה.

אפשר לבקש, להדריך, לא כביקורת.

כאן אנסה לכתוב יותר ממוקד ולאחר מכן להרחיב ב"ה בתגובה נפרדת על ביקורת בזוגיות בכללי.

הבעיה העיקרית בביקורת היא ה"איך"וה"מה". 

כלומר איך אומרים אותה - ואיך הצד השני שומע אותה.

והמה אומרים - ומה הצד השני מבין מתוך הדברים.

ככלל, אפשר וכדאי ליצור לעצמנו זוגיות בה נרגיש פתוחים אחד עם השנייה, שאנו יכולים לדבר על דברים רבים, כולל על קשיים שלנו, בפתיחות, בכנות, בשקיפות.

מצב בו אנו "שומרים בבטן" ודאי שלא מקדם אותנו, לא לטווח הקצר ובטח שלא לטווח הארוך.

בד"כ סופה של השמירה בבטן הזו היא פיצוץ מאוחר יותר (גם אם זה יום אחרי וגם אם זה 10 שנים אחרי...) בצורה עצימה יותר ולא מבוקרת.

כאשר אנו מדברים בזמן אמת - ועל גבי זה יודעים גם *איך* לדבר - אנו מצליחים להביא את הדברים ואת עצמנו בצורה נכונה ומווסתת שתקדם אותנו ב"ה.

לכן, כאשר עולה בנו צורך לומר ביקורת -

קודם כל נבין את *עצמינו* רגע, לפני שנפנה לשני/ה.

מה *אני* בעצם זקוק לו כאן?

מה *אני* צריך כאן בעצם?

ממש לנסות להוציא את הצורך שלנו שנמצא באותה התלונה/הביקורת. כי הוא קיים. תמיד.

רק שלרוב אנו לא יודעים או לא מצליחים לומר אותו (אפילו לעצמינו) בשפה של צרכים - אז זה יוצא בתלונה או בביקורת.

אם נלמד (וכאמור זוגיות היא לימוד! הכל בסדר. אף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות. תורה היא ולימוד היא צריכה ואנו לומדים אותה לאט לאט)

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו - נוכל לעבור לתקשורת מקדמת שבה גם נוכל להיות אותנטיים ולהביע את עצמינו וגם נעשה זאת בצורה נכונה שלא פוגעת בצד השני.

בנוסף, בסוף המשפט שלנו שמתאר את אותו הצורך שלנו, נוכל במקום ביקורת להוסיף כמה סוגים של פתרונות שיכולים לגרום לצד השני להרגיש שהוא טוב ובסדר ולא מבקרים אותו אלא מביעים את אותו הצורך.

לדוגמא:

* להוסיף בסוף המשפט סימן שאלה

* להוסיף בסוף המשפט חיבוק/נשיקה

* להתחיל את המשפט עם מילת חיבה כמו "מאמי" וכו' 

כל הדברים הללו יכולים לגרום לצד השני להרגיש את הביטחון הזה שגם רוצים בטובתו, שהוא טוב ואהוב בלב של השני, שהוא בסדר גמור ורק לשני יש צורך שהוא רוצה להביע.

אז אם נתייחס רגע לדוגמאות שהבאת:

א. כתבת במקרה שהאישה מעירה שהבית לא נקי -

זה יכול להיראות או ככה:

"אוף איתך דני! תראה איך הבית נראה כמו דיר חזירים! תעשה עם זה כבר משהו עצלן אחד!"

או ככה:

"דני מאמי, אתה יודע, יש לי צורך להרגיש כאשר אני נכנסת הביתה או נמצאית בו שהוא נקי. הניקיון הזה גורם לי להרגיש ממש הרחבת הנפש וכיף כזה. איך לדעתך נוכל לייצר מרחב נקי יותר? תעזור לי בבקשה לחשוב ביחד על רעיונות?"

ב. כתבת על מקרה שהכלי לא במקום -

זה יכול להיראות או ככה:

"יאו דנה מה נסגר איתך מה?! כמה פעמים אמרתי לך שאחרי שאת שוטפת הכלי הזה צריך להיות במקום!!! את מחרפנת אותי כבר עם הבלאגניסטיות שלך!!!"

או ככה:

"אשתי האהובה, כאשר אני שוטף כלים ושם את הכלי במקום יותר קל לי לאתר אותו לאחר מכן כשאני רוצה להשתמש בו. הסדר הזה במיקום עושה לי גם סדר בלב ובראש. כנראה שכך אני מתוכנת

איך את יקרה שלי "מתוכנתת" לגבי מיקום של הכלים? לך זה מפריע או לא כ"כ?

ומה לדעתך נוכל לעשות כדי שאוכל להרגיש את הסדר הזה שחשוב לי?"

ג. כתבת על מקרה שהגבר לא סגר נופש -

זה יכול להיראות או ככה:

"זהו נמאס לי! אתה אף פעם אבל אף פעם לא יוזם דברים! רק לי אכפת מהזוגיות הזו! היית צריך לסגור נופש אבל במקום זה סגרת את השכל שלך שהלך לנפוש והשארת אותנו בלי כלום. אתה ממש מעצבן! מה הבעיה לסגור נופש?! ועוד הבטחת!!!"

או ככה:

"וואי מאמי כמה אני מחכה לנופש איתך. לזמן ביחד איתך. כמה אנו זקוקים לאוויר הזה ולקצת נשימה וכיף במירוץ החיים הזה וכמה אני סופרת את הדקות עד שנוכל להיות יחד בכיף שלנו.

אז מתי אתה חושב שתוכל לסגור? ויש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך בזה? רוצה אולי שנשב על זה יחד בשלישי בערב?

ואז חיבוק ובתוכו: יא איך אני מחכה לשמוע את התאריך שלנו"

ד. כתבת על מקרה שהשטיפה לא מספיק טובה -

זה יכול להיראות או ככה:

"טוב אם אתה כבר מרים את עצמך ושוטף אז בוא, תעשה את זה כמו בנאדם, לזה אתה קורה שטיפה?! הכל פה מלוכלך!"

או ככה:

"תודה רבה מאמי ששטפת! ממש כיף לחזור לבית ולראות אותו ככה נקי, זה עושה לי הרגשה ממש טובה בלב!"

ואז בזמן אחר, אפילו בסוף היום אפשר להוסיף: "אתה יודע מאמי יש לי משהו עם זה שהעיניים שלי רואות הכל לפרטי פרטים וגם נגיד אם אתה או אני שוטפים את הבית ונשארה נקודה מלוכלכת אני שמה לב לזה. אני יודעת שלא תמיד אפשר לראות הכל אבל האם זה יהיה בסדר שאם אחד מאיתנו יראה חלק שעדיין לא נקי הוא יוכל לנקות בעצמו/לבקש מהשני/לעשות ביחד/משהו אחר? מה דעתך?

ושוב ממש תודה ששטפת! מעריכה את זה מאוד, בתוך כל העומס מצאת זמן גם לזה ושימחת אותי מאוד!"

ביקורת היא באמת לא נעימה, לאף אחד.

אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",

או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",

וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.

אז קודם כל להבין את עצמנו - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.

ולגבי איך אפשר בתכלס לנסות לשפר את הדינמיקה הזוגית בינינו:

קודם כל ננסה להבין את השורש לדברים.

יכולות להיות הרבה סיבות יותר עמוקות, אחת מהן למשל יכולה להיות שלעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,

בסביבה מאוד ביקורתית,

בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד, 

גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,

למה אתה כזה,

למה אתה לא כזה,

תהיה כמו___

תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,

אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.

וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.

וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו

וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!

זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,

המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.

עכשיו איך זה עוזר *לצד השני ששומע את הביקורת* (וגם לו עצמו?)

אז אולי זה לא עוזר הרבה,

אבל קצת בטוח כן.

כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,

מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן *שלו עם עצמו*, ועוד מאז שהוא ילד...

ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה

גם שלנו כלפיו

ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,

עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.

וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.

אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,

לשנות את הדפוס.

ולגבי הצד ששומע את הביקורת:

לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,

ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.

כי אנחנו רק בני אדם...

ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.

ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,

ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!

למרות שזה בכלל בכלל לא שם.

למה זה קורה לנו?

אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*

ולכן יותר רגישים לזה.

או אולי כרגע אנחנו במקום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוג אלינו,

או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,

לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.

לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו

וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו

את הסיטואציה עצמה

ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.

ממש לשבת עם עצמנו כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם פניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.

לדוגמא:

קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"

את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,

לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,

פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -

ורואה *רק* את הקליפות בכיור

במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"

הוא רק רואה מה לא טוב בי,

הוא לא מעריך אותי

וכן הלאה וכן הלאה.

אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה.

ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?

היה כאן קילוף של גזר לכיור.

היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.

זהו.

בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.

בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.

בלי לנסות למצוא בה משהו רע -

אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.

לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!) ומנסה להציע הצעת יעול ש*לה* יהיה יותר קל!

וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...

ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,

ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.

וזהו.

זה מה שזה.

אז אם למרות כל זאת נפגעים -

שוב, 

לראות עם עצמנו למה.

לחזק את עצמנו.

לחזק את הזוגיות שלנו.

לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.

לתקשר את הצרכים שלנו,

את הרצונות שלנו,

וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -

"לי לא נעים שמבקרים אותי."

במקום: "למה אתה תמיד מעצבן?!"

או לומר לו בכנות ובפשטות:

"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת."

ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.

ואז להמשיך ולענות: "לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.

אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -

זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!"

עם שיח פתוח וכנה.

כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -

אבל אחרי שנרגעים,

להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,

להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -

ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,

לתת פתרונות חלופיים במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),

ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.

1. אין דבר כזה ביקורת בונה. ביקורת היא לא בונה. היא מצמיתה, היא מרחיקה, היא מכווצת את הצד השני, ולרוב גם לא תביא התקדמות וצמיחה אלא השתבללות וכעס או מקסימום ריצוי ומרירות.

2. בנוסף לזה, היא גם מגיעה ממקום לא מתוקן אצל הצד המבקר. ביקורת היא תוצר של כאב אישי שמושלך על הצד השני.

לדוגמא הבעל לא סגר נופש. סביר להניח שהאישה הרגישה אז אכזבה, וכאב. אולי הם דיברו על זה וסיכמו והוא לא סגר, אולי היא רק ציפתה. אבל בתוכה היא הרגישה שהוא פחות חשובה, שהזוגיות פחות חשובה, שאולי הוא לא אוהב אטתה.

הצעד הנכון יהיה אחרי עיבוד פנימי של התחושה העמוקה שלה ושל מה שזה העיר בה, לדבר.

להגיד שהיא נפגעה כשהוא בסוף לא סגר נופש כי זה גרם לה להרגיש לא חשובה ולא ראויה בזוגיות.

זו הנקודה האמיתית והמשמעותית, בסיפור ובמה שקרה.

אם במקום לעשות את ההתבוננות הפנימית הזאת, ואת התקשורת המחברת שבסופו, היא בוחרת לבקר,

קודם כל היא בעצם מפספסת את הנקודה הפנימית שלה,

שהתבוננות בה יכולה לעזור לה להגיע למודעות לגבי מה שמשמעותי בה, מה שפצוע בה, מה שחשוב לה ויעזור לה להרגיש אהובה בזוגיות.

שנית, בעצם במקום לנקות את עצמה ואת המרחב הזוגי מהכאב היא בעצם מגבירה אותו.

היא משליכה אותו על בעלה וסביר שיוצרת עוד ריחוק ועוגמת נפש

ותחושת כשלון אצל בעלה, ובעצם במקום לרפא את הכאבים (שקיימים לכל אדם, ולזוגיות יש את הפוטנציאל הכי גבוה לרפא אותם

כשהיא בריאה ומדוייקת, ולהעצים אותםצלרמה בלתי נסבלת כשהיא לא)

היא רק משאירה את הכאב המקורי שלה, מוסיפה עליו אכזבה נוספת, מוסיפה מרחק זוגי  מוסיפה תחושת כשלון לא מצמיחה לבעלה,

וסביר להניח שגם אם יצא נופש זוגי מהביקורת הזו התועלת שלו תהיה מועטת משמעותית...

העבודה שכתבתי כאן יותר נכונה לפן הנשי, לגברים יש צורת עבודה עצמית אחרת, אבל בכל מקרה

ביקורת היא לא דובר בונה, וגילוי לב היא בהחלט כן.

במקום לעשסוק בנקודת הקצה (סגירת נופש, גרביים על הרצפה, בית נקי)

להבין את נקודת העומק ולדבר אותה בצורה קרובה ומקרבת.

דברים מאוד עמוקים (קראתי כמה פעמים)

הייתי מאוד שמח אם תוכלי לכתוב על העבודה העצמית הגברית. 

העיסוק שלי הוא בעיקר בעבודה עם נשים, ובללמד וללוות אותן בדרך שלהן ללמוד

איך לעשות את העבודה העצמית הזו שמשפיעה גם עליהן וגם על הזוגיות,

ודרך העבודה הזאת נוצר ב"ה שינוי ושיפור בבית ובזוגיות.

אני כן יכולה לכתוב נקודה כללית לגבי העבודה הגברית-

בניגוד לעבודה הנשית שיותר עוסקת בהוויה והתבוננות וחיבור עצמי,

עניינה של העבודה הגברית (בעבודת ה' בכלל וכמובן בזוגיות)

היא ההתגברות.

כדי למנוע מצבים של כאב שמביאים להרבה תסכולים ופגיעות,

תשתדל להיות איש קשוב, שנותן לאשתו בטחון בכלל, ובטחון רגשי בפרט

להביא את עצמה, להביע את עצמה, להיות קשובה לעצמה, דרך זה שתהיה קשוב לה, ודרך זה שאתה תהיה במקום חזק ובטוח גם מול דברים שעבור אישה הם מורכבים ומערערים.

המקום שבו עושים "התגברות" ומוחקים את המערכת, זה בדיוק המקום שממנו מתחילות כל הצרות.

זה בסדר להיות חזק ובטוח אחרי דברים (וצריך להיות שם) אבל אם לא מודעים לאיך המערכת  שלי עובדת - אי אפשר לתת ביטחון כי הגוף ישדר את זה שגם אני לא בטוח איך זה עובד או שאני בכלל לא רוצה שזה יעבוד.

ממש לא...

היא היכולת להפעיל את המערכת נכון, לכבוש ולהגיע רחוק.

איש שפועל בגבורה נכונה, הוא איש מצליח, שמח ובטוח. ואיש שגם אשתו שמחה ובוטחת בו.

מדגישה גם שאני כותבת כאן רעיונות שהם בגדר מה ולאן בקווים כליים.

האיך, זה דבר שצריך ללמוד אותו לעומק ובפועל, ולזה אני לא נכנסת בכתב כי זה תהליך מעמיק ומשמעותי.

בטח לא בהקשר הגברי שאני מכירה את העבודה לצידו, אבל לא מנחה אליה בעצמי, אני עובדת עם נשים

"מה אני מרוויח מזה ש X דפוק"

אני עובד עם X, אני בחרתי לעבוד עם  X (אישה, מעסיק, לקוח, ווטאבר). למה אני בחרתי לעבוד עם מישהו שדפוק בX?

למה אני מרוויח מזה משהו?

בדוגמא הזוגית זה יכול להיות אדם שמרגיש חלש בעיני עצמו ואז "בחר" אישה שהיא חלשה ונוטה לדיכאון. אז אפשר לבוא ולהאשים אותה "למה את במיטה כל היום?" ואפשר לנסות להבין מה מלכתחילה הביא אותך לבחור אותה.

כנ"ל בוס קרציה - יש כאלה שזקוקים לקרציה כדי שהעבודה שלהם תקרה אחרת הם מתפזרים. אז אפשר להתעצבן על בוס קרציה אבל אפשר גם להבין שבחרתי אותו ואם הבחירה הזו לא נכונה לי היום אפשר להתפטר ולמצוא עבודה אחרת.

בגדול - תמיד להסתכל פנימה. על מה שבשליטה שלי. מה שיעשו אחרים? הם יגיבו. אבל זה לא בידיים שלי.

לומד את עצמו עם עצמו

תוך כדי החיים והאתגרים והפתעות המגיעים

בית ספר של החיים, ולומדים וחווים מצבים שלפעמים לא חשבת שקיימים או לא חשבת שיהיה לך

נכון לכל אחד, שחושב שהוא xyz ועלול להיות מופתע בבוקר בהיר אחד 

יש את ההמלצה של הרב אידלשטיין זצ"ל: כבד ושתוק.

אני הקטן חושב שאסור לבקר ולהעיר, אלא לנקוט בגישה של מחמאות ועידוד על מה שמשמח אותי, וממילא השני יבין מה אני אוהב ומה לא, ויהיה לו חשק לבצע זאת, את מה שמשמח אותי, וגם אני אלמד להתמקד בחיובי ולהנות ממנו, ופחות לשים לב למה שמפריע.
 

אם יש לי צורך זוגי, ואני רוצה לבקש אותו מהשני, אני עושה את זה בצורה הכי מכבדת, הכי בוגרת, מדבר רק על הצורך שלי, ולא על מה שהשני עושה, ומתוך כבוד והערכה, ומתוך מחמאות אמתיות לשני, ומתוך הבנה שאולי השני לא יוכל להעניק לי את מה שאני מבקש, ומתוך נכונות לשמוע מה הצורך של השני, וליישם אותו, [ואולי אפילו קודם להתחיל בצורך של השני ורק אח"כ לדבר על הצורך שלי], מתוך בקשה אם זה אפשרי, זה יכול לשמח אותי אפילו עוד יותר ממה שאת/אתה משמח/ת אותי.

 

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

מזדהה עם התוכן שכתבת שמכווץ את הלב. עברתי את כל הדברים שאת מתארת. 

כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא ניתן להמשיך לחיות בזוגיות הזו, כי זה רק מעמיק את הקושי, הלחץ, העצבים וכאב הלב. 

אני אגלה לך פה סוד: 

רוב הזוגות שלא רוצים להתגרש נשארים רק בגלל החשש של הפן הכלכלי, החוסר ידיעה של מה יהיה ואיך אסתדר לבד גוברים על הצער בתוך זוגיות כזאת. אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא מעניין כלום - כי אינדבדואל בתוך זוגיות בלתי אפשרית יעדיף לחיות ברחוב - מאשר לחיות בכלוב = כלא.

אם תרצי אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חזק - אני פה.

עכשיו הכל נראה מפחיד, שחור, ללא תקווה וללא מוצא רק יאוש. אבל (וזה אבל גדול) את תעברי את התקופה המגעילה הזו, כמו גדולה ורק תצמחי מזה. עכשיו קשה לך לראות את זה, אבל תסמכי על מי שהיה שם. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

מחזק את הדברים של @הסטורי 

הזכור לי ביותר הוא שההורים שלי תחילה היו מאוד מבולבלים סביב הנושא וכל פעם החליפו דעה (שהייתה מאוד נחרצת כשהייתה) ובסופו־של־דבר הפכו לאפוקליפטיים לחלוטין ביחס לנושא

מה שפגע מאוד בסמכות הורית (לא במובן של להכריח אותי א' או ב'... אלא במובן שאם אומרים מציבים ענייין פעם אחת וברצינות אז גם מתייחסים לזה ברצינות כי מבינים שזה רציני... אם אפשר לנסח זאת כך)

ושחק לחלוטין את הרצון שלי להתייעץ איתם / לשמוע את דעתם אולי בכל סוגיה שהיא

איני יודע מה רמת השיתוף ביניכם ועד כמה הוא מעוניין לשמוע הטפות מוסר, לרוב זה גיל שאנשים רוצים להגיע אל כל דבר בכוחות עצמם

אבל כמו ש @הסטורי אמר גם אם אי־אפשר לצורך העניין "להתמקח" על עצם הקשר (זה באמת יפתיע אותי אם פתאום אחרי שיחה איתכם הוא יגיד לחברה שלו "טוב דיברתי עם ההורים שלי הם לא מתים על הרעיון אז ביי נתראה בגלגול הבא")

כן אפשר לפחות לנסות להציל את מה שאפשר לפי הרמה הרלוונטית (אם נניח זה שמירת נגיעה, או אם לא אז לפחות שישמרו על עצמם ויקחו את הדברים לאט ולא יעשו שטויות בקנה מידה משמעותי)

בתור מתבגר, קשר ידידותי עם בנות לא היה מה שהרג אותי, גם לא פלירטוטים, אבל ככל שמתקדמים יותר בתוך "שטח האויב" ככה גובר הסיכון... אז אני מאוד מחזק את הנקודה שאוקיי גם אם הוא מחליט שהוא בקשר הזה אז להבין שהדברים האלה הרבה יותר רציניים ממה שהם נראים במבט שטחי וצריך להתייחש אליהם בהתאם

ואני חושב שבזמנו זאת באמת העצה שהייתה יכולה לחשוך לי המון עוגמת נפש ובלגן, לא להתיר את הרצועה אלא לשמור על אותם גבולות מסוימים שייתכן שכן הייתי מוכן לשמור אם הייתי מודע אליהם יותר.

או לחילופין (או בנוסף) עצות שתשמורנה עליו היכן שהוא נמצא כמו איך לא להינזק ממערכת היחסים הזאת ברמה רגשית

אבל אם להסתכל על זה במטא, בסוף זה החיים שלו והאחריות שלו, "לא ידח ממנו נידח" אנשים לרוב לא מתים ממערכת יחסים בתיכון זה לא סמים או עבריינות קשה (אלא אם באמת הולכים הרבה יותר מדי רחוק...), נופלים קמים הכל יהיה בסדר.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית