תודה ה', למנהיגנו וכוחות הביטחון על הצעדים הללו.

מצד שני, נוצרה רצועת ביטחון אצלנו והרס רב (והרוגים) כך שיש הרבה שצריך לשפר בתחום ההרתעה ונדרש עוד לא מעט כדי שנכריע אותם.

ע"ע הבריחה מלבנון או הבריחה מעזה, או הסכם אוסלו.

ויעזור לנו להתמקד כרגע בחמאס שבעזה, אולי זה יהיה הכי טוב.

יקח להם שנים לחזור למה שהיו ב6 באוקטובר.

עד אז יהיה לנו יירוט בלייזר, ונוכל להזיז את כל הסוללות של כיפת ברזל צפונה, ולא נפחד יותר מתרחיש בלהות של אלפי רקטות ביום וטילים מדויקים על נקודות אסטרטגיות.

וכמובן שנוכל להתמקד בהם בלבד ולהשאיר כח מילואים קטן בעזה.

הם יכולים לרצוח את החטופים ולהרוג חיילים פה ושם שזה נורא מתסכל, אבל הכח האדיר שהם בנו במשך 19 שנה מאז ההתנקנקות, אינו. בתנאי כמובן שלא יעשו עסקת חטופים ויתנו להם לבנות אותו בחזרה.

נשארו 2 גדודים.

סינוואר כרגע כנראה עדיין חי.

כך או כך, כל עוד אנשים עושים שם מילואים בצו 8 80 ימים בשנה, משהו צריך להשתנות.

יקח עוד זמן עד שנגיע לנקודה שיישאר רק פעולות כירורגיות מידי פעם לשחרור חטופים, או עסקה שלא תדרוש נסיגה מלאה ממסדרון נצרים או ציר פילדלפי, או שחרור מסיבי של מחבלים, או שחרור מחבלים כבדים מידי (כמו הנבלה שמאחורי מלון פארק).

מה גם שחמאס שולט בחלוקת מזון לשאר האוכלוסייה. ברגע שהוא יאבד את זה, הוא יאבד לאט לאט יאבד לגמרי את הכל.

וזה לא סותר את מה שאמרתי. סינוואר עדיין חי והם יכולים קצת להרוג חיילים, אבל בגדול אנחנו שולטים שם (במחיר כבד שאתה מציג פה) ולאט לאט מטפלים בסיפור הזה. כן זה יקח זמן.

את המטרה החשובה בעזה? רוב צבא היבשה נמצא כעת בצפון.

לא עדיף שבעוד כמה ימים ננסה להגיע להסדר שיעצור את האש ונרסק את מה שנשאר מחמאס?

חשוב לקרוא פעם בשנה על הדג שהקיא משהו שלא היה יכול לבלוע.

אולי אחד ה-ברורים. כמה מזעזע מדי שנה להיתקל בשתי מילות הספר האחרונות.

אחר צהריים בעיצומו של יום, עוד מעט יאבד אור היום משקיפותו ויטה את הצללים המתארכים בריצוד צבעי חלונות הצבעונין מכתלי המקדש המעט. כבר הותרנו מאחרינו את כל ימי הרחמים והסליחות, את רוב יומי דדינא, כבר הרענו בשופר, כבר סיימנו כל כך הרבה מן העבודה, חמש נפילות נפלנו, זכרנו הרוגי מלכות וקוננו על החורבן בפיוט ובתחינות הרגש ממראה כהן ועד זכור רחמיך. והנה, ברוח הקל של שבר רעבון הצום, עת שעת ערביים באה, זמן הרצון בעלות המנחה, מופיע לפתע ספר אחר. ספר של משברים וגלים, של אוניות בלב ים, של בריחה הרחק הרחק. רוצה אתה לעזוב הכל, לברוח כנביא ממקומו ומחובותיו. לשבת בצל ענף דק, לחסות בסוכה מחוץ לתחום שאר האדם. ובכל זאת קורא הקול, קום לך אל העיר הגדולה. התמודד, חזור בך, שוב אל החברה והתערה בה, אל תנסה להימלט מכל היהודים, מכל הגויים, מכל הארץ. בצאת החג הזה, בהישמע השופר, קח פטיש והלום, הכה בפלדה, קשור ענפים. אינך מלאך, לא תבקש את נפשך למות כגיבור הסיפור, חייה את הזמן ואת השליחות שבידך. ואם תרצה שתהא זו רק שליחות אל הטוב ואל האהוב, ראה, גם יונה - אף אחר מילוי שליחותו, אפילו אחרי חזרתם בתשובה של יושבי העיר - הרי עדיין, לא שינה כמעט דבר. הם ריבוא אדם אשר לא יודע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה. כמה מזעזע, כמה מחריד. אחרי כל עבודת היום, אחרי כל קדושת חמש טבילות, מה ייוותר? הררי אדם שבקושי הוא אדם, כבהמות נדמו.
ובכל זאת, ולמרות הכל, מאותו רגע אין כבר מעצור. מתגברים כארי, משנסים מתניים עייפות ועומדים לתפילות מנחה, נעילה, אבינו מלכנו חותמנו, זעקת ענק אחרונה, תקיעת שופר גדולה. עושים מה שאפשר, אפילו הכל התנפץ סביב, אפילו אם חווינו ייאוש כבד מול טבע האדם, הבהמה, העולם הנחות הזה שבקושי את שוליו אולי נוכל לתקן.

יש בעיניי מסר מטלטל, שקט אך עוצמתי יותר מכל כוח, במפגש השנתי עם הסיומת הזאת דווקא בזמן הזה.

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל