נראה כמו התעלמות מכוונת  

אדישות מופגנת

אולי מנסה להעניש אותך על משהו שקרה בינכם כי אין הסבר הגיוני לכזו התנהגות

גם אם חלילה צופה בסרטים לא ראויים, זה לא מסביר ולא קשור לאדישות וההתעלמות עם חזרתך מהמקווה

לא חושבת שיש קשר לצפייה בתכנים

זה לא מחליף מקום של קשר פיזי אמיתי ובטח לא של קשר רגשי.

קראתי שוב שהיה לו יום עמוס.

תקשיבי, בסוף גברים הם גם בני אדם (לפעמים🤷🏼‍♀️).

עייפות פיזית משפיעה.

התעלמות מוחלטת באמת מעליבה, 

אבל יכולה להבין שרוצה רגע לנוח על הספה.

אולי תצטרפי אליו?

הרבה פעמים הוא עייף, לא במוד, לא דווקא בערב של מקוה אלא בכללי..

מה שמניע אותו זה כשיש לו דחף לזה אז הוא רוצה ..

זה בהחלט דבר טבעי ויכול להיות

בטח אם עובד קשה לאורך היום

אבל אם הוא בערב של מקווה מתנהל באופן כ"כ אדיש זה גם מעליב וגם אולי יושב על ריחוק שקיים בינכם.

זה את יכולה לומר אם כן או לא

וברור שכאשר יש לו דחץ זה מניע אותו... הגיוני

איך התקשורת בינכם בימים שלפני המקווה? 

היה מהתחלה?

אין בכלל שיחות עומק יותר מהרגיל?

אם אני אסתכל על זה לעומק אז אפשר להגיד שמאוד נוח לו להיות עסוק בדברים שלו. עבודה/טלפון וכו

זה היה כבר מהתחלת הנישואין

היום זה כבר יותר חמור, כל אחד הולך לישון בזמן שנוח לו וקם כשהוא צריך..  בעלי אם לא הילדה היה כנראה חוזר מהעבודה גם אחרי 7

שבתות הוא מאווד דואג שיהיה לו מה לקרוא, הוא עסוק בזה

אנחנו גם מדברים בשבת, זה הזמן היחיד שאנחנו באמת מדברים ואם אנחנו שבת לא בבית אז הוא לא יטרך למצוא את האפשרות להיות איתי בשביל לשוחח וכזה, אולי טיול בגינה עם הילד ואז כבר מדברים תוך כדי.

אני לא יודעת למה הוא ככ לא מחפש אותי

זה לא שאני מנג׳סת לו כל היום ומציקה לו. באמת שלו.. אני מתוסכלת מאוד

לפני החתונה? אז כן היו שיחות עומק?

אמרת שזה החמיר לאחרונה, יכול להיות שהוא מוטרד ממשהו? (עבודה/משהו אחר)

אין לאף אחד משניכם רצון ללכת לישון ביחד?

הוא יודע שאת מתוסכלת מהמצב? 

נשמע ממך שמערכת היחסים ביניכם נמצאת בשגרה, שוחקת, ובטח כשיש תינוק קטן בבית...

אתם יוצאים לטייל לפעמים?

אוכלים ארוחת בוקר שישי במסעדה?

הולכים ביחד לסדנת בישול?

משהו שהוא שובר שגרה ולא סתם עוד יום עבודה-בית?

כלומר, מי שלא עושה את זה גם כי זו מצווה. מהר מאוד יהפוך להיות גבר אנוכי שלא מבין את התפקיד הבסיסי שלו בזוגיות. להעניק לאישתו.

ועונתה לא יגרע. זה פשןט איסור מפורש וחמור מאוד.

אין דבר יותר גרוע מלגרוע ואסור שתיהיה סובלנות לזה.

לא מקיימים יחסים רק כי בא, זו אנוכיות.

כמובן גם עליה יש מצווה להתאמץ ולהשקיע כדי שהמיניות הזוגית תהיה טובה

אבל אין לה מצוות עונה ולא סתם

אני לא חושבת שאף אחד אמור לקיים יחסים בלי רצון!

אבל על שניהם מוטלת החובה לעורר את הרצון

ועל הגבר יותר

קודם כל כי ככה קבע הקב"ה ואנחנו לא יותר חכמים ממנו

אבל גם כי לאישה הממוצעת יש מנגנון טבעי שיותר מכוון לריצוי, והיא יותר מונעת מגורמים חיצוניים כדי לעורר את החשק

וגבר ממוצע יותר מונע מהיצר הפנימי ויותר בנוי להיות אקטיבי וגם הרבה יותר קל לעורר את עצמו גופנית

(ממוצע. זו כמובן הכללה. אבל ההלכה והכללים נכתבו לכלל וכל זוג כמובן צריך למצוא את הדרך המדויקת לו)

היית אומרת את זה לאישה?

לקיים יחסים גם כשלא בא לה?

התורה חריפה מאוד גם לגבי אישה מורדת שמונעת יחסים מבעלה.

היו מונים לה כל שבוע שהיא הייתה נמנעת, מורידים לה מהכתובה ומביישים אותה מול כולם בבית הכנסת.

אם את הולכת על פי תורה עם ראש בקיר, אז מן הראוי שזה יהיה הדדי. 

הם לא רק הביאה, הם כל המסביב גם.
 

כשיש משהו שגורם לבני הזוג להיות בריחוק, צריך לפתור את זה, אין שום לגיטימציה לברוח.

יש תנאים שבהם אסור להיות ביחד, חלק מהחובה היא לפתור את אותם דברים שמונעים מהם קרבה.

אישה מטבעה רוצה להתקרב אלא אם כן משהו מאוד מעיב עליה.
 

ואישה מורדת זו אישה שמונעת כדי להעניש אותו.

אסור לאישה הלכתית! לקיים יחסים כשזה בניגוד לרצונה.

כשהם במריבה וכו'.

התורה היא תורת חיים.

היא לא מצפה מאף אחד לאנוס את עצמו,

לא מהגבר ולא מהאישה.

אבל עדיין המחוייבות לעונה וממילא ליוזמת הפיוס כשצריך היא של הגבר.

עונה היא לא רק תקופה, היא ההענות לסיפוק.

אישה לא מסתפקת מיחסי מין מנותקים רגשית.

כי משהו מעיב עליו, גם גבר זקוק ליחסי אישות עם חיבור רגשי.

מפריעה לי הנטייה להפוך גברים לאובייקט חייתי מנותק רגשית, ואישה ליצור רגשי מנותק מצרכים גופניים.

בסוף הצורך של גבר ואישה דומים מאוד רק הביטוי שלהם שונה.

בכל מקרה, כאן הרחבת ואמרת משהו שונה- ״החובה היא לפתור את אותם דברים שמונעים מהם קרבה״

הבדל משמעותי מ״לא מקיימים יחסים רק כי בא״

מקיימים יחסים רק כשרוצים.

שני הצדדים.

אני מניחה שכל רב שפוי יעמיד בעל שנמנע מאישתו בפני שתי אפשרויות.

טיפול ומאמץ לפתור את הדברים או גירושים.

אף רב שפוי לא יגיד לבעל לקיים בפועל יחסים כשהוא לא רוצה.

יחסים הם לא ביאה. הם קודם כל כל מה שמסביב.

מי שמכיר אותי יודע שאני נגד יחסים ללא רצון מכל צד!

אלא מה, כמו שמיקי מאוס סיכמה את זה יפה,

יש הבדל ביולוגי ומהותי בינהם.

והקב"ה בכבודו ובעצמו יודע את זה ומטיל את החובה על הגבר.

נכון שגם גברים הם אנושיים, אין שום סתירה בין זה לבין זה שהוא מחוייב במצוות עונה.

זה שאסור לה להתנגד כדי להעניש אותו זה סיפור אחר שחבל שמערבבים בינהם רק בגלל סיפורי כתובות וגירושין.

שורה תחתונה, מצוות עונה זה מדאורייתא, על הגבר. כן.

ולא מדובר רק בביאה. ביאה אצל אישה זה תוצאה ולא סיבה, ואצל גבר לרוב - מניע.

נראה שזה לא סוף העולם

ושאם תתחזקו את הקשר ביניכם, למצוא ענייני תוכן משותפים, זה יהיה לכם טוב

ספציפית על העניין הנדון, זכותך לאמר לו את שעל ליבך ושיתעסק פחות בענייניו בעת זו 

לאחרונה נחשפתי לספר בשם שער בדידות לגן עדן של מרים קליין.

אני חושב שזה ספר מאוד חשוב לכל אשה ויכול לעזור לך מאוד. 

ואת כל מה שחווית.

לא כדאי להתעלם ולהמשיך הלאה - אלא דווקא להביא את עצמך, ואת כל מה שהתחולל בך וכל מה שהרגשת כאשר חזרת מהמקווה וחווית חוסר יחס או חוסר התרגשות מצידו. 

וממש לפרט מה זה גרם לך להרגיש ומה היית רוצה שיקרה אחרת. ממקום שמתרכז *בך* ובחוויה שלך ופחות בו ובכמה הוא לא בסדר (כי זה סוגר את ערוץ ההקשבה ומכניס למגננה או התקפה...)

ובכלל, זו הזדמנות יקרה לפתוח את כל המקום של הזמן הזוגי שלכם, הביחד שלכם. כתבת שאת מרגישה גם ביום יום הכללי שלכם שבעלך פחות מחפש אותך או פחות צריך ומקיים זמן זוגי איתך ושזה מפריע וחסר לך. חשוב מאוד לדבר גם על זה. להביא את זה. לגעת בזה. בצורה עמוקה ויסודית שתביא גם להבנה שורשית וגם למציאת פתרונות פרקטיים שישמחו את שניכם.

פתיחת מקום כנה, שקוף, עמוק ופתוח בזוגיות תוכל לגרום גם לו לראות אותך ואת כל מה שעברת, וגם לך לראות את הצד שלו ולשמוע ממנו איך הוא חווה את הדברים?

ועל גבי זה להמשיך ולדבר לעומק ולהגיע להצגת הצרכים והרצונות שלנו ועבודה משותפת למילויים בזוגיות שלנו.

המיתוס הזה כאילו כל גבר אמור לרצות יחסים תמיד הוא שגוי.  גם גבר זה לא רק גוף

וגם צפיה בתכנים לא אמורה לספק גבר כמו חיים אמיתיים עם אשתו זה לא באמת תחליף ברמה הפשוטה

אבל ברור שזו נורה מהבהבת

לא נגדו

אלא על מצב הזוגיות שלכם...

וברור שזה פוגע וכואב מאוד

חשוב שתדברו על זה...תנסי לא להסתפק בתשובה כמו "עייף" כי זה לא הכל. זה בטוח.

גם גבר עייף אמור לרצות חיבוק מאישה שאוהב

גם אישה לא תמיד תרצה יחסים בליל טבילה (סהכ זה מאוד נורמלי) אבל תרצה יחס אם האינטימיות הרגשית תקינה

אולי יצופו דברים שתדעו איך לתקן

אולי תגלו שעדיף לקבל קצת עזרה חיצונית בייעוץ מיני או לימוד של העולם הזה ושל עצמכם קצת יותר

בהצלחה

ולפותחת- אני בכלל חושבת שאם את רוצה מציאות כלשהי- תצרי אותה, אל תצפי שהוא ינחש מה את רוצה...

תגידי לו מראש שכשאת חוזרת הביתה את רוצה אווירה מסוימת בבית/שיפתח לך את הדלת עם פרחים/מוזיקה/ משהו מתוק שתאכלו יחד. תגידי לו שאת מתרגשת ומצפה לחיבוק שלו... אולי הוא זקוק לזה שאת דווקא תתחילי את המקום הזה.

כמובן שאת בסוף יודעת מה הכי טוב, וכמו שכבר כתבו כאן- זה ככל הנראה תלוי באיך השגרה שלכם ביחד באופן כללי...

משתדל להסיח דעת ולא לפתח ציפיות 

כי היא לא הזכירה שיש ביניהם דחייה או ריב. ההיפך. אין, אבל גם אין תקשורת.

מוסיף שיש מצב שהוא אולי בחולשה פיזית (חוסר וויטמינים? ברזל? משהו אחר?) או בדיכאון? (יותר קשה לאבחן, אבל גם באפשרות הזאת התחנה הראשונה יכולה להיות רופא המשפחה).

בהצלחה רבה

האם זה היה תמיד, או שנהיה לאחרונה, ואם רק לאחרונה, מה קרה לאחרונה?

האם יש משהו בזוגיות שמפריע לו, וממילא הקשר הזוגי משפיע גם על חזרה מהמקווה?

האם יש משהו שגורם לו לחוסר ציפייה מאשתו, או באופן כללי, או בזמן החזרה מהמקווה, או לאחמ"כ?

האם זה ענין של גיל מבוגר או של מצב בריאותי מסוים?
האם יתכן שיש לו קשר עם מישהי אחרת, ואם כן, מה חסר לו בבית, שהוא מחפש בחוץ?

שאלות אלו ואחרות, יכולות לסייע להבין מה הגורם לתופעה, וממילא כיצד להתמודד איתה.
 

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר