בהחלט תזכורת חשובה! גם בשיח על גבי הפורום צריך להתנהג בכבוד בסיסי לאנשים.

מודה שגם לי קורה לפעמים... לכן כתבתי שמלמדת לכף זכות

אם כי ממש משתדלת לעדכן שאגיב כשאתפנה ביישוב דעת וכו'.

ולא מקבלים בכלל התראות (קרה לי כמה פעמים)

או שדווקא רוצים לענות למסר עם יותר ישוב הדעת וזמן יותר ברצינות ולכן דווקא את זה שומרים למתי שנהיה יותר פנויים (גם קרה לי). אז תדעי שמאוד יכול להיות גם זה.

(או שלא נעים לה לכתוב שהיא לא מעוניינת מכל מיני סיבות והיא תחשוב שלהגיד לא מעוניינת זה יותר יפגע, לאיודעת אבל יכולות להיות באמת הרבה סיבות)

זה בהחלט ייתכן ויכול לקרות

לגבי הסוגריים, מאמינה בלהגיד את האמת, זה בעיניי פחות פוגע מהתעלמות

א. כמו שאמרו לך לפעמים יש בעיה במסר האישי ופשוט לא רואים

ב. שמעי המרחב פה מבחינתי הוא ציבורי. לא מתאים לי שיפנו אליי באישי.  לפני כמה שנים (אני מחליפה ניק כל הריון בערך.. אז ותיקה פה בשם חדש ) מישהי הטרידה אותי במסרש. לא הטרידה במובן מיני אלא השיח איתה הציק לי. מבחינתי היא נפלה עליי... מבינה מה אני מתכוונת? איך שאני רואה את זה זאת פלטפורמה קבוצתית.

מה שיש להגיד תגידי פה ומה שלא מתאים לך פה עזבי. אבל אישי זה מעיק בעיניי.

אז את צודקת בדברים שכתבת ויפה יהיה אם מישהי שלא בא לה בפרטי תכתוב בחזרה ''שמעי לא מתאים לי באישי'' וזהו. אבל אם היא לא עשתה את זה מסבירה קצת מהצד השני שהתכתבות פרטית לא מתאימה לכולן.

ובכל מקרה זה שהתכתבות וירטואלית דורשת רגישות זה תמיד נכון וטוב שאת מעלה את זה למודעות בכל אופן. 

א. אמת

ב. לכן אם לא מתאים שיח בפרטי מכל סיבה שלא תהיה, גם אם חווית מבחינתך הטרדה אז אפשר לרשום (ובעיניי קצת יותר בעדינות מאיך שניסחת כאן) " אני מעדיפה לא לשוחח בפרטי, מתנצלת לא אישי" וזהו. היא תלך לדרכה הוירטואלית וגם את. ובא לציון גואל.

זה כזה פשוט להיות אדם נעים וטוב לב.

גם במרחב וירטואלי ציבורי פורומי או איך שלא תקראי לזה.

ובעיניי, גם אם זה ציבורי לרוב, אם מישהי כתבה לך, כל עוד זה לא בעייתי/מוגזם/מטריד וכו' היא ראויה למענה כלשהו, בדיוק באותה מידה אם מישהי היתה פונה אלייך ברחוב ושואלת אותך איפה נמצא הרחוב הזה והזה, לא מתאים לך לדבר עם אדם זר? אוקי תגידי, לא מתאים לי.

התעלמות, בעיניי זה תגובה שצריכה להשמר למקרי קיצון בלבד (הטרדות וכו') 

אני הרבה פעמים רציתי לענות ביישוב הדעת ואז שכחתי..

קורה לי המון גם בוואצאפ

לפעמים יש תקלה ולא רואים

ורק רוצה להגיד קורה לי מלא

שאני לאז מינה בוואצאפ, טלפון, הודעות, אפילו מפגש פנים אל פנים

יוצא שאני יכולה להיות לא פנויה וגם לא להסביר את זה אפילו

זה באמת לא מכוונה רעה...

קרה לי שלא הגיבו לי כי שכחו, ושאלתי בעדינות

ובאמת הסבירו ששכחו ויגיבו בהמשך.

תמיד יש מה לדון לכף זכות.

כאן, אם אני פניתי למישהי, לא נעים לי לחפור לה או לשאול למה לא ענתה... לחברה אני כן אעשה את זה. לאדם שאני לא מכירה, פחות. אבל גם לא בא לי להשאר עם פגיעה מסוימת, אפילו אם היא לא באשמת אף אחד...

ואני משתדלת שכמו שאני נעימה בפומבי ובאופן ציבורי אני אהיה נעימה גם באישי, גם כשלא רואים ולא יודעים איך אני מגיבה. 

(לא יודעת למה לא ענו לך)

אני לעיתים לא עונה

וגם לעיתים חוסמת אם התוכן בעייתי

עונה רק כשאני רוצה

אין שום חובה נימוסית לענות, לפעמים עצם הפניה באישי לא נעימה ולא צריך להסביר למה לא עונים.

נשמע מעט קשוח. מתארת לעצמי שזה קשור לאנשים רגישים מול אנשים יותר שכלתניים

בעיניי דווקא יש חובה נימוסית לענות או להגיב ענייני כל עוד התוכן לא בעייתי.

אני רואה את זה כמידות טובות, כלב טוב, לחשוב על השני לא בתור טקסט עם מילים אלא בתור אישיות עם לב ורגשות.

אבל מקבלת את דעתך.

פורום זה מרחב ציבורי, אני נמצאת בו כשנוח לי.

לכתוב מסר אישי זה לדפוק לי בדלת וגם להגיד מה רוצים.

כמו שהרבה פעמים אני לא פותחת את הדלת, ולא עונה לטלפונים, אני גם לא מרגישה מחוייבות לענות למי שכותבת באישי (אלא אם רשמתי במפורש שאשמח להרחיב באישי או משהו כזה)

לפעמים יוצא לענות, לפעמים לא,

אם מישהי כתבה מעומק ליבה כנראה שלא אתעלם,

אבל אם כתבתי משהו טכני  כמו שאני מכינה משהו לאכול ומישהי מבקשת מתכון, לא רואה מחוייבות להגיב באישי אפילו לא הודעה שמסבירה למה אני לא עונה.

אני חושבת שזה קשור לגבולות, גם במרחב הוירטואלי וגם במרחב הפיזי.

לי אין בעיה שניה לענות כמו שאין לי בעיה שניה לענות כאן למישהי באחד השרשורים לפי איך שמתחשק לי.

בגדול באמת זה מרגיש אווירה אחרת לגמרי כשיש עומס של החיים.

כשהייתי כמה שנים בפורומים אחרים כאן, בתור רווקה, היה הרבה יותר שיח בפרטי, פחות היה קטע של להתעלם...

כאן אני רואה שזה ראש אחר, לא הייתי מודעת לזה

(אבל גם זה לא שעכשיו אני כותבת לאנשים באישי על ימין ועל שמאל. כמעט ובכלל לא. אין לי סבלנות)

סתם אני חושבת שיש משו רגשי צובט בלהתעלם, זה לא בעיניי כמו דלת של בית שזה ממש החיים הפרטיים ודופקים רק כשצריכים משו מאוד מסוים.

כאן זה מרגיש לי הרבה יותר בזרימה ואני גם בטוחה שכמוני יש עוד הרבה שלא רצות לכתוב בפרטי,

אז אם כבר מישהי כתבה,אני בדוקא לא יענה לה אבל באותה נשימה יענה לעוד מלא בנות בפומבי,

למה בעצם? למה שאני אתן לה להרגיש שקופה? 🤷‍♀️

אבל טוב זה סטנדרטים אחרים כנראה 

שאת מתייחסת לזה באופן אישי, ולכן זה מפריע לך.

אני לא מכירה כאן אף אחת, אז ברור אשתדל לכתוב כאן תגובות מכבדות. אבל אין כאן מבחינתי שום קשר מחייב כמו בחיים האמיתיים.

זה עולם וירטואלי מבחינתי, על כל המשתמש מכך.

אני לא מגיבה בשרשורים בהתאם לניקית שפתחה, אלא בהתאם לשאלה האם אני חושבת שיש לי משהו להוסיף באופן כללי. נקודה שלא נכתבה, זווית שלא חשבו עליה. אם אחשוב שאין לי מה להוסיף, או שזה ידרוש ממני יותר אנרגיות ממה שזה יועיל, אני לא אגיב.

ולגבי האישי, אפילו עוד יותר. לא מרגישה בנוח עם הפלטפורמה הזו, ומשתדלת להימנע ממנה לגמרי. דווקא מתוך זהירות בעקבות המרחב האנונימי שיש כאן.

לפעמים אני עונה תשובות מושקעות עם מחשבה בעקבות בקשה לעזרה בשרשור כלשהו, והניקית לא מגיבה. מצד אחד זה קצת צובט, כי השקעתי, ובא לי לקבל פידבק. מצד שני אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה שלי לגמרי. זה בסך הכל מרחב וירטואלי אנונימי, שבו כל אחת יכולה לכתוב מה שהיא רוצה. אפשר להיעזר, אפשר לא. אבל דווקא זה טוב בעיניי שיש כאן את היכולת לבחור אם להגיב או לא, בלי לתת דין וחשבון.

מה גם שאני למשל לא אוהבת להתכתב או לענות להודעות. גם בווטסאפ. מרגישה שהצורך הזה להיות זמינה כל הזמן ממש מקשה עלי להיות נוכחת בחיים עצמם. אז יוצא לי לא מעט פעמים שהמודעות מתפספסות לי. אני קוראת באמצע משהו, אומרת שאענה אחר כך כי אין לי פניות אחר כך ואז שוכחת.

אני יודעת שזה לא נחמד, ולא תמיד נעים לי. אבל ה"מחוייבות" לענות כל הזמן פשוט שואבת אותי. וגם ככה אני מעופפת. אז לפעמים מנסה לעשות סדר בסוף היום עוברת על ההודעות אחת אחת. אבל ממש לא תמיד. וזה בווטסאפ, שהוא הרבה יותר נגיש מהפורום וזה מול אנשים שאני מכירה באמת.

אז רק מנסה להסביר, שאני חושבת שזה בכלל בכלל לא אישי. ויכולות להיות הרבה סיבות שבעיני הן טובות ל- למה לא לענות בפורום.

לא בהודעות, לא ווטאספ ולא כל דבר שמחייב אותי עכשיו לשבת ולענות

אפילו בציבורי אם עכשיו פתחתי שרשור וענו לי אז מרגיש לי כמו מחוייבות כזאת לענות..

או דיון שהתחיל, זה לא משנה...

ואני לא מכירה כאן אף אחת כמעט במציאות... ולא חושבת שרואה את זה בפן אישי.

גם כשמגיבה לשרשור זה לפי תחומי עניין שלי ולא לפי ניקית מסוימת...

אני כן חושבת שכמו שכתבתי כאן לאמשוני שאם כבר יצא וכתבתי, שזה באמת ממש נדיר, וזה לא היה בעייתי או מטריד, אז לא נעים לי לראות את אותה ניקית שכתבתי לה כותבת לעוד מליון אנשים ולי היא לא טורחת שניה לענות. שזה היה משו ממש בקטנה. תאמיני לי שאין לי שום אנטרס להציק לאנשים ולא משעמם לי בחיים ב"ה.

אבל אם נפגעתי זה יחסית בקטנה לכן רשמתי לא נעים ולא עכשיו משו מעבר. ולכן כתבתי את השרשור הזה רק לשים לתשומת ליבנו

יש המון פערים בין וירטואלי למציאות ואני לוקחת בחשבון את הפערים האלו וגם את האילוצים של לא לענות ובאמת שמבינה

אבל מה לעשות אני לא רובוט.  

שכל אחת תיקח את זה למקום שלה

אני משתדלת בע"ה להתחזק בבין אדם לחבירו זה הכי חשוב בעיניי

שלך כ- פעם ב.. שלחתי הודעה, מה הבעיה לענות

אבל, זה פורום שיש בו גם נשים ותיקות שהיו מנוסות גם עם אנשים לא הוגנים ונכוו. זה א.

דבר שני, אף אחת לא יודעת שאת אף פעם לא שולחת מסר באישי וזה נדיר.

דבר שלישי, אני מעידה על עצמי שאני כן משתדלת ממש לענות אם זה ניקית מפה, גם אם לא מתאים לי אני כותבת, אבל לא כולן יעשו את זה. וזה בסדר. ומצד שני, אני מרגישה שהתכתבות באישי לוקחת ממני אנרגיה אחרת מאשר בציבורי. ואני אחת ששונאת להתכתב גם בווצאפ וכד'.

אז מבינה את הפגיעה שלך מצד אחד, ומצד שני מבינה גם את הנשים שבוחרות שלא.

בסוף, מציעה לקחת  בפרופורציה. המרחב הזה שואב ויכול להעלות מנעד שלם של רגשות על אף שהוא סהכ וירטואלי ועבור הרבה נשים מהווה 'עולם מקביל' לחיים האמיתיים וכל אחת קובעת את הגבולות שלה בתוכו

דבר אחרון, באמת ייתכן שחוסר מענה נובע בגלל תקלה או חוסר פניות.

מה שאני מנסה להגיד, זה שלפי מה שאת מתארת את כן מסתכלת על זה מנקודת המבט שלך.

כי את מסתכלת על זה כ"אני כמעט אף פעם לא שולחת הודעות", אבל מי שקיבלת את ההודעה לא יודעת כמה הודעות את שולחת או לא, ולכן זה לא רלוונטי מבחינתה.

ההסתכלות ההפוכה צריכה להיות בעיניי "כמה הודעות היא מקבלת" או "האם מתאים למי שאני שולחת לה הודעה לדבר בפרטי בפורום כזה". זו הסתכלות שהיא על מי שמולך ולא על איך את מפרשת את זה.

אותו דבר לגבי מישהי שכתבת לה בפרטי ואת רואה שהיא עונה למיליון נקיות אחרות. את מסתכלת על זה מהנקודה שלך מולה ומשווה בין התגובה (או חוסר התגובה) אלייך, לבין כמות התגובות לאחריות. אז ברור ש0 מול 5 נגיד נראה כמו התעלמות. אבל אולי מבחינתה היא בחרה להגיב על 6 מתוך 20. אז מבחינתה זו לא התעלמות, זו פשוט בחירה על מה לענות. אולי אפילו לא בחירה מושכלת במיוחד. סתם לפי מה שבא.

גם לגבי מה שכתבת על "להציק למישהי". ברור שלא באת להציק, אם מישהי שולחת לי הודעה בפרטי, אני לא חושבת שהיא מנסה להציק לי. פשוט כחלק מההתנהלות שלי בפורום אני באופן עקרוני לא עונה בפרטי. לכן אני חושבת שגם כאן זו פרשנות שלך.

מה שאני מנסה להגיד, זה לא להגיד שזה לא נעים לך. אני מבינה למה את מרגישה לא נעים כשלא עונים לך. אני כן חושבת שזה עניין של איך אנחנו מפרשות את זה, ויש המון סיבות למה תקשורת בפורום היא שונה מהתקשורת רגילה.

שלא הכרתי את המקום הזה שלא לענות באופן עקרוני בפרטי, אם מראש הייתי יודעת לא הייתי שולחת הודעה

רק לא הבנתי מה כואב שניה לכתוב "היי, לא כותבת באופן עקרוני בפרטי" או אפילו שתכתבי לך את זה בחתימה חח לא יודעת

תקשורת בין בני אדם, יחסי אנוש... 

כמו שאת לא ידעת ולא יכלת לדעת עליי שאני בקושי עד כמעט בכלל לא מתכתבת עם אנשים בפרטי.

ונכון זה עניין של הסתכלות ותפיסה, וגם כמו שאוהבים להגיד "בחירה" שלי אם להיפגע. 

כאן כל הזמן חוזרות ואומרות שלא חייב לענות, אפשר להפסיק דיון באמצע.

אני חשבתי שזה ידוע ולגיטימי.

אני נגיד לפעמים מעדיפה לא לענות כי אז דווקא זה יוצר יותר קשר מאשר אם אני עונה. הנה, עכשיו עניתי לך בדיון הזה מתוך ניסיון באמת להסביר, ואני מרגישה יותר לא נעים מאשר בתחילתו. כי ברור שהמטרה שלי לא לפגוע, אבל לא תמיד מבינים את הטון בפורום. ואז מתחילים להיכנס למה כל אחת אמרה, וזה יורד לרזולוציות שלי הן לא נעימות. בטח מול מישהי שאני לא מכירה ולא אוכל להסביר את עצמי.

אז לפעמים מעדיפה להימנע וזהו, כדי לא להיכנס למקום האישי הזה. קל וחומר בפרטי ואחת על אחת

בפרט שלא יודעים מי האדם שמולנו ולאן הוא ייקח את השיח

ולפעמים גם אין כח להכנס למקומות האלו אז יותר נח לא להגיב

נגיד דווקא עכשיו, אומנם השיח התארך וכביכול אני צריכה לשבת ולענות

אבל זה כן הרגיע אותי במקום מסוים ונתן לי הרגשה טובה להבין אותך ולהבין את הבנות שפועלות מאותו מקום.

מאוד התלבטתי הרי לכתחילה אם בכלל לפתוח את השרשור הזה ואם תהיה לו תועלת בכלל...

אבל לא רציתי להשאר ברגשות לא הכי חיוביים כלפי הפורום לפני ראש השנה (כן כן עד כדי כך)

וההשתדלות היא לתקשר, איך הצד השני ייקח את זה, זה כבר שלו ושם לדעתי באמת אין מחויבות להמשיך בשיח כל עוד הבהרת את מקומך

ולגבי המנהלות, ואי לא יצא לי לקרוא משהו בסגנון

שיש דברים שלא מבינים

וגם אם את לא מבינה ׳מה כואב שניה לכתוב׳ זה יכול להטריד, גם לקרוא וגם לכתוב.

לענות לך

זה חיים שלהם, לא שלך.

מעניין שאת ככה מתייחסת באופן אישי 

למה זה כל כך נוגע בך? לא פניתי אלייך באופן אישי וגם לא בקרתי אותך

ולא פניתי באופן אישי גם לבנות שלא הגיבו לי

לכן פתחתי את השרשור

מתוך תזכורת כללית של בין אדם לחבירו להיות יותר רגיש, למי שזה מתאים לו...

מי שעדיין חושב שככה נכון לו להגיב, זכותו לגמרי

כתבתי שאני לא מחפשת כאן חברות וקשרים עמוקים (אם יקרה ויצא לא מפריע לי אבל זו לא המטרה שלי)

החברות שלי רגישות כמוני ומבינות את עניין היחס וזה מה שמתאים לי, זה הכל 

׳תזכורת כללית של בין אדם לחבירו להיות יותר רגיש׳

סוג של לחץ על אחרות לענות לך

עוד מישהי עלולה לחשוב שהיא עשתה משהו לא טוב

לא אוהבת להגיד את זה, אבל נשמע שככה את חווית ופרשנת את זה כלחץ לענות לי, אוקי

אני לקחתי את זה למקום של התמודדות מול פגיעונת וחוסר נעימות שהרגשתי 

ובאמת ב"ה מרגישה הרבה יותר טוב

(זה רק מראה לי כמה שיש אין סוף לדעות ופרשנויות ומקום לפגיעות וביקורת,

את לקחת את זה כביקורת עליי, ושחלילה מישהי לא תרגיש אשמה, ואני בכלל הגעתי ממקום אחר. קיצר.. בני אדם הם מורכבים)

נשמעת לחוצה לענות?

אז לא הבנת גם עכשיו, לא נורא.

לא אמרתי שבעקבות מה שכתבתי *את* לוקחת את זה כלחץ לענות לי 

התכוונתי שנשמע ממך, שאת מסתכלת על מה שכתבתי ועל הבנות שאני כביכול באופן כללי פונה אליהן

ואת חווה ממני כמו איזה דרישה כללית אליהן שחייב לענות לי במידה וכתבתי למישהי... 

אז אני לא רודן, קצת אדם עם רגש, ואם יקרה מצב בעתיד שאכתוב למישהי והיא לא תענה לי

אני אקח בחשבון את כל הדברים שכתבו לי כאן  

את מתנסחת בצורה שמוציאה את מי שלא עונה בצורה פחות טובה

זו לא פרשנות שלי

לכתוב מה כואב

או תזכורת בין אדם לחברו

זה מאד מפורש

אם רגישים זה אמור לעבוד לשני הכיוונים 

כשאני קצת נפגעת וכותבת על זה, זה פרשנות שלי

אבל כשאני כותבת על הפגיעה שלי 

ואת כותבת מה את לוקחת מזה, את אומרת שזה לא פרשנות שלך אלא דברים עובדות כהווייתן

מי קובע מתי זה פרשנות ומתי זה פשוט עובדה?

אני לא חושבת שהתנסחתי בצורה שמוציאה לא בטוב את מי שלא עונה,

אני כן כתבתי שאני חושבת שנכון יותר להגיב, 

זה לא אומר שמי שלא מגיבה היא בהכרח רעה, ממש לא.

וגם ציינתי שאני לוקחת בחשבון את כל האילוצים שקורים לכולנו

אם זה עומס, ואם זה רצון להגיב ביישוב הדעת יותר מאוחר ושלל סיבות אחרות.

זה כזה, אוקי נפגעתי קצת, אולי היה אפשר לנהוג מעט אחרת בפעמים הבאות אם יהיו

אבל גם אם אף אחד לא יתנהג אי פעם אחרת אפילו קצת בעקבות מה שכתבתי,

זה גם בסדר, כאילו הוא לא אדם רע, אני פשוט הייתי נוהגת אחרת זה הכל.

אני בשוטף לא עונה לכל דבר בווצאפ ויש אנשים שמנדנדים לי עם הודעות.

אני חושבת שהציפייה לענות על כל התכתבות מוגזמת ולא נכונה. אלה כלי תקשורת לבחירה בלבד.

אני מקבלת גישה שונה משלי

אבל את גם נשמעת בן אדם מאוד שונה ממני

אני מאוד רגישה ליחס לאנשים.

ובווטאספ מי כותב לי? חברות ומשפחה?

איזה אנטרס יש לי לסנן אותם?

אני אענה להם מתישהו.... אולי לא אחרי 3 ימים אבל אענה. בקצב שלי. בנחת.

ברור שאחים שלי זה יותר בזרימה ובקלילות ובכיף..

אני מדברת על מי שצריך אותי

ואציין עוד נקודה קטנה- אני מאוד מרגישה אנשים. מרגישה מי יכול להפגע ממני או למי זה לא יהיה אכפת או יזיז ולפי זה מתנהלת בהתאם. יש מי שצריכה יותר רגישות ויש מי שבכלל לא אכפת לה אם אענה או לא (וזה בדכ הדדי ואני לגמרי אוהבת את זה.) 

אני לא מסננת אלא בוחרת לא לענות ולעיתים גם לא לקרוא, אני לא חייבת לקרוא משהו רק בגלל שמישהי החליטה לכתוב אותו ובוודאי שלא לענות.

גם ההתראות בווצאפ שלי כבויות וגם הטלפון רוב הזמן על שקט, החיים הם שלי ולא של הסובבים אותי ואני לא פנויה לתקשורת הרבה מהיום, יש לי חיים מלאים מחוץ לפלאפון.

זה פשוט שאני באמת לא תמיד זמינה ופנויה לענות. וכשלא מתאים אז לא.

הזמינות היום בעקבות התפתחות המדיה גורמת לדעתי לאובר תקשורת. ולכן אני תמיד צדברת בטלפון ולא מתכתבת. המקום היחיד שאני רושמת בו, זה כאן. גם עם בעלי

לי היתה תקופה של פלאפון כשר

ואני שונאת שיחות טלפון

אז כמעט ולא היה לי שימוש בטלפון.

ובהודעות לפעמים זה דורש ושואב

אבל יתרון שמצליחים לשמור על קשר כשאין כח לשיחות ארוכות...

וזה גרם לנו קצת לפחד לדבר בטלפון פנים מול פנים ולהביע. כאילו יש אומץ לדבר רק כשכותבים ולא בהבעה בעפ בקול. כאילו זה לוקח מאיתנו יכולת, אולי אפילו גורם קצת לחרדה חברתית

אבל זו אני

יש אנשים שנח איתם יותר בהודעות 😅

ויש אנשים שכיף איתם בשיחה וזורם אבל זה לוקח זמן. בהודעה אני מגיבה בקצב שלי. ואותו דבר היא. זה לא מחייב את שתינו להיות זמינות באותו רגע.

בגדול מבינה מה שאת אומרת 

אבל בחרתי לי את החברות שלי

וב"ה לא מטרידים אותי

מי שחברה שלי נעים לי ואפילו כיף לי לשוחח איתה מדי פעם. והזמינות לשיח כזה זה חלק מהפנאי שלי ביום יום כמעט כמו תחביב.

אם לא היה לי את זה בכלל כנראה זה היה מתמלא מדברים אחרים אבל על חשבון חברויות...

אבל יפה שאת שומרת על עצמך ועל המקום שלך. 

אני לא נותנת לאף אחד להרגיש שקוף, מי שמרגיש כך אחראי על הרגשות שלו בעצמו.

מי שכותבת במרחב וירטואלית ומרגישה שקופה שלא עונים לה, צריכה לדעתי לבדוק היטב את התפיסה שלה לגבי מרחב וירטואלי.

אולי זה גם הבדל דורות ולכן יש שוני לגבי הציפייה בהתנהלות וירטואלית.

אני רואה את זה כזכות בסיסית ביותר להחליט האם להתייחס להודעה פרטית או לכתוב על גבי הפורום.

לא בכוונה אלא כדרך התנהלות יומיומית רגילה.

וגם הדיון הזה למשל לא הייתי עושה אותו בפרטי, אבל כן בכיף בפורום.

למה? עניין של טעם. לא משהו אישי נגד מישהו, זה בטוח.

אני מקבלת

אף אחד לא ייתן לך בראש על הבחירות שלך אם לענות או לא, הכל בסדר 😅

אין כאן נכון או לא נכון גורף.

יש כאן איזשהי התנהלות שהיא לגמרי בחירה.

וברור שאין כאן משו אישי, אבל לצערי פגיעה לא תמיד קשורה למניעים בצד השני.

אבל בסדר. אני באמת בטוב ב"ה

בס״ד

גם אני משתדלת מאד להגיב לכל אחת. מביאה לך את ההצדדים הנוספים:

- לפעמים שוכחים.

- לפעמים לא רואים.

- לפעמים יש תקלה במסרים / ש״א.

- לפעמים אנחנו בתקופה של עומס פסיכי ממש ולא מגיעות לזה…

- לפעמים מחכות להזדמנות להגיב בנחת ועם הזמן תגיע תגובה.

- ולפעמים מרוב שמחכות לפניות כדי להגיב, בסוף זה יורד לטמיון.

- יש נשים שככלל גורף לא מתייחסות לפניות בפרטי. חלקן נפגעו. חלקן ב״ה לא אבל כמדיניות.

- אבל באמת שהכי הכי סביר זה תקלה / שכחה…

טכנית,

אפשר לתזכר,

אפשר לכתוב על גבי הפורום ״@ xxx, שלחתי לך הודעה בפרטי״.

וחיבוק על החוויה הלא נעימה, ברור שזה לא כיף! ❤️

בעיני ממש ממש ממש(!!!) לא מתאים לכתוב ע"ג הפורום ולתייג מישהי שכתבת לה באישי והיא לא הגיבה.

זו התנהלות יותר פוגענית מלא להגיב באישי..

אם כבר דובר פה על חדירה בכח למרחב האישי, אז זה ממש..

לא מתייחסת לגופו של הדיון בכללי כי מרגישה שאמרו כל מה שיש לי להגיד

בס״ד

הכוונה לכתוב ״הי @טארקו  שלחתי לך מסר״.
 

ברור שלא לכתוב ״לא ענית לי״

רק להסב את תשומת הלב למקרה שהייתה תקלה / לא ראתה. עשו לי את זה כמה פעמים וזה ממש סבבה בעיניי…

קרה לי פעם וזה היה לא נעים.

כרגע אני בצד השני, לא עניתי גם להודעות בשירשור שפתחתי😳

אני חיה בהישרדות כרגע עם תינוק מאתגר במיוחד וכמה קטנטנים...

מתנצלת למי שלא הגבתי נראה לי שזה היה

@אין לי הסבר

@אוהבת את השבת

תודה על ההצעות האדיבות שלכן בסוף לא הסתדר לי. 

תרגישי בנח

החיים באמת באמת עמוסים

בהצלחה עם הקטנטנים 😊

בהצלחה בתקופה הזו!! חיבוקקקקק 

מחילה מחילה מחילה

אבל אני באמת לא יודעת להשתמש בפלטפורמה הזו

חוץ מלפתוח שרשור משלי או להגיב לשרשור קיים

זה לא יפה להתעלם. אף אחד לא חייב כלום לאיש, ואף אחד לא חייב להיות נחמד, גם בחיים האמיתיים וגם בוירטואליים. אבל נעים יותר לחיות ולתקשר עם אנשים נחמדים שלא מתעלמים ממך.

בעיני יש הבדל בין ואטסאפ/מייל/סמס לפורום.

הפורום הוא מקום די אנונימי (גם אם יש כמה אנשים ספציפיים שאני מכירה במציאות).

והעיקר שלו הוא ההתכתבויות הפומביות.

אם אנשים מקבלים תשובות מפורטות בשירשור כלשהו יותר נעים יהיה לכתוב תודה על המענה או משהו כזה. להראות שמעריכים את ההשקעה.

בפרטי זה קצת יותר בעייתי כי לפעמים זה פחות נעים, או בטוח, להתכתב עם מישהו אנונימי. אז זה מאד תלוי בסיטואציה.

בואטסאפ/סמס וכד' לדעתי זה די בסיסי ביחסי אנוש להגיב לפניה לפחות באיזה אגודל או משהו. זה לא התכתבות אנונימית, זה אנשים אמיתיים שבד''כ מכירים דרך מעגל כלשהו, גם אם רחוק.

(מן הסתם גם כאן יכול להיות יוצאים מן הכלל שהם באמת מטרידים וכדאי לחסום אותם.)

מצד שני, צריך לקחת בחשבון שבכל המקרים גם בפורום גם בואטסאפ לפעמים בגלל עומס החיים הודעות פשוט מתפספסות, וזה לא התעלמות בכוונה.

לא פשוט בכלל להגיע לכזו הבנה.

מקווה שתמצאו איזו דרך אמצע.

אם הוא לא מוכיח שיש סיבה לסמוך עליו, שהוא מבין שעשה טעות ומוכן לעבוד כדי לתקן אותה. וכן, ללכת לטיפול זה חלק מלתקן.

ואם הוא לא מוכן ללכת לטיפול, כדאי לך ללכת לטיפול אישי. שתוכלי להבין מה את עושה הלאה.

בעצמו לצאת מתוך עצמו ולהוכיח נאמנות בצןרה הכי ברורה שיש,גם בדברים הקטנים והוא לא מרגיש אפילו צורך להתנצל,סליחה שאני בוטה כל כך לא בטוח לי שהוא הבין את הפגיעה או לא מוכן לקחת אחריות על זה,

וסליחה שאני נחרצת לא בטוח לי שטיפול יעזור כאן,ומה שצריך להיות לו ברור שאת מכתיבה את הכלים וחובת ההוכחה היא עליו.

ומגיע לך הרבה יותר טוב מזה.

ותתעקשי על שלך

שולחת לך המון המון כוחות🌹

גילתי בעצמי מהפלאפון שלו, הוא התנצל, ענה על שאלות שלי

ומאז לא מוכן לפתוח את הנושא, אומר שמתבייש במה שעשה..

מבחינתו הקושי באמון הוא בעיה שלי. הוא רוצה להשאיר את הדברים מאחור ולשכוח מהם. ואני מציפה לו את זה כל פעם מחדש.

הוא לא מעוניין בטיפול. אני הבעייתית שלא משחררת מבחינתו.

לא מסוגלת להסתכל עליו.

הדברים לא עוזבים אותי.

ועוד יותר כועסת שהוא אשכרה מציק לי בבית ומעצבן אותי סתם.

אבל מפחדת כל כך להתגרש אבל יודעת שזה לא מגיע לי. פשוט לא מגיע לי

אבל אם זה נשאר בראש באיזה מקום ולא משהו שהוא מעבר לפנטזיה,צפייה או משהו כזה,

הייתי הולכת לטיפול.

זו התמודדות שיש אותה להרבה מאד גברים והיא דיי נורמלית.

אם זה יותר מכך הייתי מתייעצת אם זה שווה בכלל טיפול,כי אם זה הרבה יותר חמור מזה מגיע לך גם הרבה יותר בתמורה לזה.

קשה לי לפרט כי זה באמת הזוי.

הוא מתמודד עם הימורים כבר כמה שנים. וחשבתי שזהו הוא היה בטיפול ועברנו את זה.

מסתדר שהוא מצא דרך להמר בלי שאדע. דרך מזעזעת.

כן בגידה רצינית באמון שלי. ובגידה בזוגיות ובהיותו בן אדם דתי. כן זה כלל מגע גם.

הייתי מציבה אולטימטום.

או טיפול אישי דחוף ( וכדאי גם טיפול זוגי וטיפול אישי בשבילך)

או גירושין.

לא חושבת שנכון להמרח עם זה ולהכנס לתסביכים מעבר למה שכבר קיים

לא כ"כ הבנתי למה התכוונת

יש לי חברה שבעלה התמודד עם הימורים והם הצליחו להתגבר על כך עם הרבה עבודה קשה.

אבל השורה התחתונה היא שהוא היה במגע פיזי מיני.

באופן אישי לא הייתי מצליחה לסלוח על כזה דבר.

מאחלת לך החלטות טובות ושה' ינחה אותך לדרך הנכונה

ובע"ה תעברי את התקופה הזאת

להתייעץ בעצמך עם איש מקצוע אם הוא לא מוכן. חיבוק גדול!!

ועל הדרך גזלייטינג

זו לא את שלא בסדר, שיהיה ברור.

מציעה לך לדבוק בזה שילך לטיפול. ברמת האולטימטום

ותדאגי להפרדת רכוש לדעתי

אפשר היום גם לעשות הסכם שלום בית חלף גירושין (משו כזה)

תתייעצי!

וחיבוק♥️

כל כך מפחדת לעשות צעד של גירושים. הוא לא ילך לטיפול. מבחינתו הוא לא רוצה לפתוח את זה עם אף אחד הוא מתבייש. אבל גם איתי הוא לא פותח את הדברים.

ואני הבעייתית עם האמון מבחינתו, אני צריכה לשחרר. כן היה חודש קשוח בבית בלי הרבה שיח. אבל גם אז הוא לא ניסה לפייס אותי. פשוט נתן לי להתהלך בבית בשקט ועצובה. אמר שרצה לתת לי מקום ולא ידע איך לגשת. מפחדת לפרק אבל באמת שאין לי מה לעשות פה בלי שיטפל בעצמו.

הוא הבטיח שיעשה כמה צעדים כדי להתמודד, התחיל והפסיק, דברים שיעזרו לי לתת אמון בו. (גם את זה שהוא הפסיק גיליתי לבד)

איך מתחילים בכלל בפירוק בית..? פשוט עצובה.

אל תישארי עם זה לבד♥️

יש פה באתר פורום של גרושים גרושות

אולי כדאי לך להתייעץ שם עם בעלי ניסיון

לפחות לגבי השלבים הראשונים מה עושים ולמי פונים.

חיבוק ושיהיו החלטות טובות!

אז החלטתי לדבר איתו היום, והעלתי את השאלה האם הוא מוכן לעבוד על עצמו, ללכת לטיפול, לשבת ולשוחח איתי על איזה צעדים עושים בזוגיות, איך משתפרים איך מתקנים את המצב.

אז לצערי כמובן שהוא התבאס שהנושא עלה שוב

אמרתי לו שכל עוד לא נטפל בזה, זה לא יעלם.

ביקשתי ממנו שיחשוב עד מחר בבוקר האם הוא מוכן להילחם על הזוגיות ולתקן את מה שנהרס.

במידה וכן הוא מתחיל לפעול. במידה ולא, אני אורזת ונוסעת להורים ליומיים כמובן עם תירוץ סתמי למה הגעתי ולא את הסיבה האמיתית

הוא ישאר בבית יומיים ויחליט אם הוא רוצה שזה יהיה הסוף. ברגע שאני אורזת ונוסעת מבחינתי זה הסוף. והכדור במגרש שלו.

הייתי חייבת להוציא את זה ממני. נראה מה יהיה.

קצת עצובה שבמקום להילחם הוא שתק ואמר לי טוב, לילה טוב.

עצובה אבל שלמה בתוכי.מגיע לי זוגיות טובה יותר. נמאס לי להילחם לבד.

אמן שיהיה טוב. תודה לכן.

כן מציינת שאם המשפחות שלנו לא היו חברות הייתי ממזמן עוזבת. רק הפחד מכל מה שיקרה מהפרידה משתק אותי

והאמון שנשבר הוא הכי מובן שבעולם.

כל הכבוד לך שהעלית שוב את הנושא ולא וויתרת עליך ועל מה שחשוב לך.

עצם זה שאת לוקחת את השליטה לידיים שלך זו כבר אמירה והתחלה טובה..

רק אומרת בזהירות, מכיוון שזה נושא סופר רגיש ויש לו השלכות לגביך ולמעגלים נוספים, צריך לחשוב טוב טוב איך לנהוג הלאה..

מזמינה אותך להתייעץ לגבי הצעדים הבאים.

וכל הכבוד לך שאת מוכנה ככה לפעול באומץ ולזעזע את המערכת.

כי זה אומר שאת שמת גבול חזק מאוד, ושאת לא מוכנה לחיות בחוסר כבוד כזה.

מחזקת אותך.

וחושבת יחד איתך, מה התוצאות שאת רוצה לראות בסוף?

שהוא לא מתקרב להימורים?

שהוא הולך למכון גמילה?.שהוא מפצה אותך בענק על המגע המיני?

נראה לי שכדאי שתנסחילעצמך מה העתיד הטוב שאת רואה, כדי שגם הוא יידע מה הציפיות...

חיבוק גדול.

כל זה לא פשוט בכלל.

אני חושבת, שאת צריכה לחזק בתוכך את העניין שגירושים זה לא סוף העולם, ובסיטואציה שלך, יכול להיות שזה אפילו עדיף.

כי ברגע שהוא רואה שאת מאוד מפחדת מגירושין, ומוכנה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, אז אין לו עניין להתאמץ.

תשקיעי בעצמך, להתחזק שאת שווה ומגיע לך יותר, ותבואי מולו בעמדת כח עם אולטימטום ברור.

ומצטרפת ל@שוקולד פרה שחשוב שתגדירי לעצמך יעד, מה זה בשבילך להיות במקום טוב.

ואלופה שעשית את הצעד הראשון!

ובבקשה ממך, אל תחשבי לרגע שאת הבעייתיות פה

כמה זמן יש לך מיגרנה ?

היה לי כמה ימים ברצף ואז התחיל לי כאב ראש וגרון חזק וזה היה דלקת בגרון אז מניחה את זה פה.

גם אם את ממש סובלת את נראה לי בגדר של חולה שאין בו סכנה ולא בהכרח את צריכה לצום - אני לא פוסקת אבל כדאי תשאלי רב

זה כבר שבועיים כזה לפחות. החמיר יותר ביומיים שלושה האחרונים

מרגישה שהמערכת חיסונית שלי נוראית לאחרונה אבל לא גרון עכשיו, היה לפני כחודש תחושה כזו שעברה בלי אנטיביוטיקהכי כנראה היה ויראלי

סתם ככה שתדעי שאני מכירה מישהי שהיה לה התקף מיגרנה כמה ימים לפני הצום והרב אמר לה לא לצום בכלל

אז לא הייתי מתמהמהת מלשאול ...

חוץ מזה אם זה באמת משהו שקורה הרבה אולי כן שווה להתיעץ עם נוירולוג. חמותי סובלת הרבה והיא אמרה שיש דברים שמותר בהנקה ( היא בדיוק לוחצת עלי ללכת חחח )

כי יש תקופות שיש לי כמה ימים ברצף אבל נשמע שפחות חמור משלך

בהצלחה ותרגישי טוב

מעניין תודה!

ואיך יעזור לא לצום? הלוואי שזה היה פותר את המיגרנה

שואלת גם אותך

@קנקן שבור

מהר למצוא רב שזמין לשאלה, אני כמעט בטוחה שתחזרי לספר פה שפסק לך שאת לא צריכה לצום (מכירה מקרוב לאחותי שפסקו ככה, בתקופהשהיתה סובלת המון ממיגרנות)

ואז נשימה עמוקה, לנסות להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי בעלך

לזכור את היום הזה שאנחנו נמצאים בו, ושהשטן מנסה יותר מהרגיל

(יש אצלכם אולי נערות שעושות קייטנות תשעה באב לילדים? אולי שווה לשקול לשלוח, אפילו חלק, את אלה הדורשים יותר)

למיגרנות יש טיפולים טובים.

גם לטיפול בזמן התקף וגם למניעה.

נוירולוג/נוירולוגית עם תת התמחות בכאבים ראש.

יתן מענה מיטבי.

הרבה בריאות.

ואם היית אישה היית יודע שזה לא רלוונטי בהריונות והנקות

קודם כל אומר שאני אישה.

יש תרופות אחרות ייעודיות למיגרנות.

רופא משפחה הוא הכתובת/לטיפול מונע נוירולוג.

חבל לסבול.

דבר שני כבר הגענו למיצוי הטיפולים כמובן גם מול רופא משפחה ואז מול הנוירולוג

ולא יודעת איך יעזור לי לא לצום כי המגרנה חזקה בזה

זה שאוכל /אשתה לא יפתור אותה

נראה כשיתמעט החלב אמשיך לרב אולי

כשאחותי שאלה רב זה היה לפני הצום

אחרי כמה ימים שהיה לה התקפי מיגרנות חזקות

שווה לשאול לדעתי

רב פוסק ידוע בציבור החרדי.

אם כן תגידי לי ואשים פה

ונראה לי תביני מה את צריכה לעשות

מציינת שעכשיו עם.ינון מלא של אקמול ונורופן אני מרגישה שיפור. עדיין יש כאב ראש אבל עמום

זה חלק מחוברת פסקי הלכות של הרב עמרם פריד

תסתכלי איפה שכתוב 'חולים הפטורים מהצום'

ממה שאני מבינה זה לא מחייב שעם תאכלי ותשתי תרגישי יותר טוב

אבל עצם המצב הזה פוטר מהצום

הייתי בה עד לפני חצי שעה ומאז קצת יותר טוב וכבר לא במיטה

הלוואי שזה יהיה צום 9 באב האחרון שלנו

ששנה הבאה נאכל בזמן הזה בשרים יינות ומעדנים

יש שם גם התייחסות לסחרחורת

ככה אני מבינה מהכתוב

גם לי זה היה ממש קשה לשבור

אני עם סטרפ ורק בחצות שברתי ויש לי ממש מצפון אפילו שהרב אמר שבתשעה באב מקבילים

תודה

יש מאכלים שגורמים לזה.

הבת שלי שנים סבלה מכאבי ראש. עד שנירולוג אמרה לה להימנע מרשימת מאכלים: קקאו כולל חמאת קקאו, גבינה צהובה, סויה, משקאות מוגזים ואולי עוד דברים. הקפידה על זה ומאז אין כאבי ראש אלא אם אכלה את הדברים הבעיתיים לה.

בדקתי בערב והרב אמר שבוודאי שאני חייבת לשבור

אז אמנם שברתי כמעט בסוף הצום אבל טוב ששברתי

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

מרגיש לי שאני חייבת מישהו איתי כל יום גם לחברה וגם לעזרה

אוף וחמותי עוזרת מלא במהלך השנה שהבת שלי אצלה ביום יום. באלי לעשות אצלה שבת אבל בטח בעלי פחות ירצה

ואמא שלי פחות תצליח להשתלט להרדים וכאלה

לי זה קורה בעיקר בהריונות.

אבל דווקא הלילה גם חלמתי חלום.

לי יש תמיד חלומות כאלה מטורללים. אני אוהבת, סרטים מקוריים בחינם עם האנשים והדמויות האהובים עליי 😁

גם אני חולמת חלומות כאלה, לפעמים אפילו על דמויות בדויות לחלוטין (יש לי אפילו ספר שלם שכתבתי שמבוסס על חלום כזה שחלמתי בנערותי).

הבעיה היא שלפעמים גם יש חלומות מפחידים או רעים, ואז ממש קשה להתאושש מהם ביום למחרת...

לפעמים אני חולמת גם מבחוץ

אני לא חלק מהסרט בכלל

ולפעמים וזה הכי הזוי, אני דמות אחרת שהיא לא אני בכלל

ובלי לא יודע בכלל מה זה חלומות.

אבל לרוב דברים די קשורים לחיים

אפילו יש לי לפעמים סיפור בהמשכים.

אחותי לעומת זאת לא זוכרת אף חלום. היתה לנו תיאוריה פעם שזה קשור לדרך החשיבה. אני חושבת בתמונות והיא במילים.

את יכולה להרחיב על זה? חשיבה בתמונות מול מילים?

אני זוכרת שרשמת פה פעם על דרך המחשבה שלך (זו היית את?) וזה היה מרתק

נניח כשאומרים לי אננס אני "רואה" תמונה של אננס ואחותי "רואה" את המילה אננס כתובה על רקע שחור. זה מתבטא למשל כשרוצים להסביר למישהו משהו מסובך. אני רואה תמונות של התוצאה ומתארת לפי התמונה שבדמיון. גם כשמסבירים לי, אני "רואה" תמונה של התוצאה ומשנה את הפרטים, מתאימה חלקים וכו' לפי התקדמות ההסבר.

אני לא אזכור את המילים שנאמרו לי, אלא את התמונה שנוצרה לי בעקבות המילים. כל המידע נמצא, אבל הוא מסודר אחרת במח.

תמונות כמו שתיארת

נשמע משעמם לראות מילים 🤭

אני בעיקרון חושבת בתמונות, אבל מצד שני עוסקת המון במילים... אז כן לפעמים רואה מילים ממש בחשיבה שלי.

משערת שזה לא נפוץ

של ריצ'רד פיינמן. כשהוא היה סטודנט הוא ניסה לתרגל הערכת זמן מדויקת. כלומר, שיגידו לו "התחל" והוא יידע לומר שעברה דקה בזמן הנכון. אז נראה לי שהוא לא הגיע להערכה נכונה של דקה, אבל כן היתה לו הערכה די קבועה. אז אחד החברים אמר: אבל בטח לא תצליח להעריך מתי עברו חמש דקות (לפי ההערכה הקבועה שלו, לא חמש דקות אמיתיות) תוך כדי שאתה קורא ספר, ופיינמן אמר: ברור שכן. ואכן הוא הצליח. לעומתו החבר לא הצליח להעריך זמן תוך כדי קריאה אבל היה יכול לשוחח עם מישהו אחר ולעצור כשהזמן הנכון חלף - דבר שפיינמן לא הצליח לעשות. ההבדל התברר בכך שהחבר ספר על ידי "הרצת" סליל של מספרים כתמונה בראש, ופיינמן ספר על ידי מניה בדיבור פנימי, "אחת, שתיים, שלוש"...

אני מזדהה עם הדיבור הפנימי, אבל זה לא שאם מישהו אומר לי מילה אני רואה אותה כתובה, כמו שסיפרת על אחותך. מעניין. האמת היא שלראות את המילה כתובה זה גם סוג של חשיבה חזותית, אני חושבת. ואני ממש זוכרת היטב מילים ומשפטים שנאמרו (אם השיחה מספיק חשובה עבורי)

לא חזותי

אני מנסה להבין איך אני חושבת ולא מצליחה 😂

אבל עדיין חולמת חופשי...

הקטע המוזר שעד שהתחתנתי כמעט ולא הייתח זוכרת חלומות. ומאז אני כמעט תמיד זוכרת אותם.

אני בדרך כלל מודעת לזה שזה חלום

אז גם כשזה מפחיד אני לא כל כך מפחדת

כי אני מבינה שזה לא באמת

ולפעמים גם יש לי שליטה חלקית על החלום

אז אם הוא נהיה מפחיד אני עושה לו סוף טוב

עם מלא פרטים ועלילה מלאה

וזוכרת הרבה אח"כ

ברמה שיש דברים שאני לא זוכרת אם נאמרו לי באמת או שבחלום.

אני חושבת שיש קשר להורמונים.

אצלי החלומות הם הרבה בהריונות או אחרי לידה.

בשגרה כשאני ישנה טוב אני פחות זוכרת חלומות.

עוד שעה וקצת וסיימנו

אבל יאללה, ממש עוד קצת

הסתכלות קצת אחרת על הרעב בצום..

להיות עם ילדים בזמן הצום אומר שאני לא באמת מצליחה להתאבל.

זה אומר שבזמן שאני צמה אני מלבישה, מאכילה, מניקה, משחקת, פותרת מריבות, מרגיעה, מעסיקה, מחתלת, מנקה פספוסים ועוד ועוד ועוד.

בקושי הצלחתי למצוא זמן להתפלל. אתמול בלילה הצלחתי גם לקרוא מגילת איכה. והצלחתי גם קצת להתחבר לא להרבה זמן לזום על תשעה באב וחיבור למקדש, ששמעתי תוך כדי שקצת נמנמתי, ומה שקלטתי קלטתי.. אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת הצלחתי להרגיש ולבכות על החורבן כמו שהיה ראוי…

ובכל זאת, יום שלם שלא אכלתי ולא שתיתי, שלא נעלתי נעלי עור, שלא התרחצתי, שלא הייתי בקרבה וחיבה עם בעלי, שישבתי על הרצפה עד חצות היום - כל אלו הם גם חיבור ליום.

הם הדרך בה אני מתאבלת וכואבת את החורבן דרך הגוף ממש, גם אם אני פחות מצליחה לפנות את המחשבה לכאב על החורבן. קודם כל קיום ההלכות של היום הם הדרך ששומרת עלי שאני לא אפספס, שהיום הזה לא יעבור לצידי אלא שאני אהיה בכל מקרה חלק משרשרת הדורות של עמ"י, שלעולם לא שוכחת את החורבן הגדול שקרה לנו, שלעולם לא שוכחת את הייעוד הגדול שהמציאות שואפת אליו.

חשבתי על זה שהגעתי לשלב הכי קשה ואני עדיין במצב סביר ועוד מעט זה נגמר וזה ממש עודד אותי.

יום כן יום לא, בעלי הזריק לי...

זה שורף מאוד מאוד אבל כשאין ברירה אז סובלים בשקט

כדי למנוע את הגולה, חשוב אחכ לעסות (לעשות עיסוי קצת) במקום של ההזרקה זה אמור למנוע את הגולה

לי כמעט ולא היה את זה כי הקפדתי,ממליצים להזריק כל פעם בצד אחר

אני הזרקתי ב 2 הריונות אחרונים 3 חודשים בשביל תמיכה

לפני ככה זה שורף פחות

את מזריקה בבית?

שהיא לא הסבירה ממש טוב וגם קצת בעצמה לא ממש שידרה ביטחון במה שהיא עושה...

מביך ברמות אבל אין ברירה

אני הייתי מכינה הכל הוא רק הזריק

לא יכולה לדמיין 3 חודשים ככה...

כמה זמן עשית עיסוי כדי שלא תהיה שם גולה?

אז בעצם הצלחת לישון גם על הצד שהזרקת בזכות העיסוי? זה מונע את הכאב?

עשיתי תמיד לפני שינה , הפריע אבל לא קריטי

כמה דק אחכ בדכ היה נרגע השריפה

ברור שהיו ימים של כאבים בלי יכולת לשבת בכלל אבל תמיד שידרתי לעצמי שזה למטרה חיובית אז הכוחות הגיעו

היום במבט לאחור , היה שווה את זה 😊

אפשר גם שכנה או משהו, לא חייבים בקופת חולים...

אם מזריקים בצורה טובה ונכונה זה אמור למנוע הרבה מתופעות הלוואי, ( אם כי כמובן אי אפשר להתחייב ב100%) אבל זה משהו שדורש מיומנות.

אם במקרה את שכנה שלי מוזמנת באהבה (;

אז יצא מרווח של כמה ימים בין זריקה לזריקה באותו צד. אבל באמת זכור לי שזה ממש כאב.. ובתקופה הזאת שכבתי בעיקר על הבטן..

אצלי זה היה אחרי דימומון קטן אבל בהריון אחרי טיולים והפלות ופעם ראשונה שהתפתח טוב אז ממש נלחמתי מבחינתי

לחמם את האמפולה בין הידיים לפני

להזריק ממש ממש לאט

למצוא אחות מיומנת שתעשה את זה

בנוסף יש היום תחליף לפרונטוגסט, קוראים לזה פרולוטקס

מזריקים אותו כל יום בבטן, הוא גם כואב אבל הרבה פחות

תשאלי את הרופא

ואצלנו החל מחצות היום מבשלים, כל הקטנים ואני במטבח

ומאמינים ומקווים שעוד רגע נארוז כל מה שהכנו בצידנית גדולה ונעלה לבית המקדש.

לי אישית ממש מעביר את הזמן...

ונהוג אצלנו ב 9 באב לבנות אוהלים בסלון יחד עם המזרונים מהלילה(כי הבנים ובעלי ישנים בסלון במזרונים בערב 9 באב בגלל דיני אבלות) ולילדים שלי זה ממש כיף...הם מאוד יצירתיים עם זה בבוקר, ואחר כך משחקים כאילו זה הבית שלהם...ואני נחה לי על הספה.

יש כאלה ערכות כמו של הדפי מדבקה ששופכים חולות צבעוניים אבל כזה עם דפים צבעוניים במקום חול. הרבה יותר נקי וממש כיף.

יש גם ערכות של מדבקות שמדביקים על ציור ויוצרים תמונה. זה כאילו מדבקות שגזורות ספציפית לציור. ההסבר הכי גרוע אבר אבל אם מענין אותך אחפש תמונה.

אפשר לבקש מהצאט לייצר כרטיסים למשחק זיכרון או רביעיות, לתת לילדים לצבוע לגזור להדביק על בריסטולים, זה בעצמו תופס כמה שעות ואז משחקים בזה עוד זמן זה נחמד.

משחקי דף ועט כמו איקס עיגול, או משחקי קלפים בסגנון דאבל. כל משחק שאין לך תבקשי מהצאט לייצר לך..

אפשר להכין כרטיסי שנה טובה לשלוח לפני ראש השנה, או קישוט לסוכה.

אם הם גדולים ואחראיים מספיק או שלך יש כוח אז אחהצ אפשר להכין עוגה בחושה לסוף הצום או כדורי שוקולד לשבת.

ושאלה:

בשבת אנחנו חוגגים יומולדת במשפחה,

שייך להעסיק אותם בקשר לזהאו פחות מתאים?

כדורי שוקולד יהיה מעולה לסוף הצום.

סוםרים פתוחים מחר, נכון?

כי אין לי כלום בבית..

אני הייתי כן נותנת להכין דברים לשבת, אבל תלוי מה. דברים שפשוט יקלו עלייך כמו נגיד להכין משהו טעים נראה לי סבבה. להכין משחק על השנה של ילד יום ההולדת שזה ממש פעילות כיפית נראה לי טיפה פחות. אבל אם יש משהו יותר פרווה כמו הכנת משחק בכללי נראה לי יותר הגיוני.

יותר ענין של תחושה לדעתי, וגם כמה הם מתאמצים במחשבה על הדבר או יותר עושים את החלק הטכני (הדפסת כרטיסים, גזירה, צביעה)

שיעסיקו את עצמן ואני תוהה לעצמי אם זה חכם או מטופש😅

מעבר לזה נראה לי ברבצק, דפים צבעים ומדבקות ושיחשבו לבד מה ליצור

וזהו, בגדול מתכננת יום של רביצה וכאוס של הבית בסיום היום🙊

צריכה לבדוק אם נשאר משהו בבית או להכין להם במיקסר.

הם מחכים לבנות את בית המקדש ממגנטים

אז יהיה מגנטים וקפלה ובובות וחיות... (לא הכל ביחד)

יש פלסטלינה וקליי

ביקשתי מבת ה9 וחצי שלי שתהיה מדריכה בקיטנה לאחים שלה- היא כבר הכינה להם הצגה...

מקווה שיקומו מאוחר

מנסה לחשוב מה אני יכולה להכין להם לאכול בלי הרבה התעסקות, בלי לחם ובלי מתוק. אולי סיר פסטה ושימזגו לעצמם

וירקות ופירות הם יודעים לחתוך לעצמם.

בעיקר אני חושבת איך לא להתעצבן עליהם, כי היום כבר מיציתי את החופש... שיהיו בריאים בקשות ותלונות בלי סוף.

לדעתי מחר בעלי לא יהיה מאד נוכח ועוד נצטרך לשמור בשבילו על השקט

אני גם חוששת שהחלב יגמר לי סופית, גם ככה התמעט לי לאחרונה.

יצא קצת פריקה... סליחה על הנצלוש

למה בלי לחם?

מבחינת מתוק, קטשופ נגיד נשמע לי בסדר.

בהצלחה רבה לך!

וגם לא שניצל תירס

הכנתי עכשיו פסטה- נחמם מחר ואולי נוסיף מלוואח עם ביצה קשה

היא הכינה ארבעה רעיונות ליצירות וגם משחק אחד. (ב"ה היא ילדה יצירתית מאוד כשהיא במצב רוח טוב)

בכל אופן, דפי צביעה בהמוניהם זו התעסוקה הכי קלה להכנה. אפשר גם לבקש מהבינה המלאכותית ליצור דפים שקשורים לתשעה באב.

ויש לי גם קובץ סיפורים לילדים שכתבתי פעם לתשעה באב, אז אם יהיה לי כוח אקריא להם, אם לא אז אבקש מהקוראים הצעירים להקריא.

ויש גם סרטונים שממחישים את חורבן בית המקדש, של מכון מגלי"ם ושל ענפים לילדים. רק צריך לשים לב שזה לא מפחיד מדי...

היו שנים שהילדים הגדולים הפעילו קיר של מעשים טובים - בכל פעם שילד עשה מעשה טוב, כתבו אותו על "לבנה" מנייר והדביקו על הקיר במסקינגטייפ מאחור. בסוף הצום היה יפה לראות כמה מעשים טובים הם השתדלו לעשות.

בכל אופן, אני מאוד מקווה שנצלח את תשעה באב השנה, עם שתי קטנות שובבות ודביקיות ועם עוד ילדים שעלולים ליפול לעצבים בתוך שניות...

למזלנו יש לנו ילדה שהיא רגע לפני הגיל שהיא כבר צריכה לצום, ואני מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב מספיק בשביל להיות אחראית על הקטנים ממנה...

קניתי חוברות צביעה ויש לה ספרי ספריה חדשים

הבעה תהיה עם הקטן הזוחל😅

מתכננת להעלות למעלה את כל המשחקים עפ יותר מידי חלקים ולהוציא לו כמה משחקים שכבר מזמן לא הוצאנו

אני מתוכננת בעיקר בהקשר לאוכל🤣יש פירות חתוכים לבוקר, אח"כ יאכלו בעשר קורנפלקס

לצהרים לחם עם ממרחים ירקות חתוכים וביצה קשה שכבר מחכים במקרר

לערב טונה מקופסא, צ'יפס בתנור ופסטה לבנה (למי שלא אוהב צ'יפס ) שכבר מוכנים

לא יודעת עם מה אנחנו נשבור את הצום🤣אבל זה כבר פחות קריטי

רוצה משהו שקשור לתשעה באב, לגילאי 8-10, ובלי מוזיקה!

ממש מפריע לי שהרבה סרטונים בנושא תשעה באב הם עם מוזיקת רקע!

לא יודעת אבל לגבי מוזיקה

בעיקרון, חוץ מלילד שעלול להשתגע אם לא...

(לקטנות אנחנו מראים בימים אלה סרטים בלי קול.הן זורמות ב"ה...)

אז המוזיקה היא חלק מהחיבור ולא רואה בזה בעיה.

בעיקרון אני ללא אמצעי מניעה אבל היה משגל נסוג אז הסיכוי נראה לי קטנטן.האמת שגם האף הקיון לא היה לי דימום השתרשות אז אני גם לא יודעת איך זה מתאפיין