אני כותבת את המילים האלה ולא מפסיקה לבכות כמו תינוקת, מאתמול..
בשבת ערכתי את השולחן יפה, וכל הזמן דיברתי על זה לעיני הילדים, והתלהבתי מהצבעים ומהקישוטים , ואפילו בעלי צחק עלי שהוא לא ראה מישהי שמסוגלת לדבר כל כך הרבה ובהתלהבות משולחן שבת.
במוצאי שבת חיכיתי לאפשרות שאצלם את השולחן, לקחתי את הטלפון בהתלהבות כדי לצלם, כיוונתי, התרכזתי, זזתי בהתאם לאור כדי שיקלטו את הצבעים שאני רוצה,
ושניה לפני שצילם- הבת שלי בת ה9 הזיזה הכל, וצחקה.
הייתי כעוסה ואמרתי בכעס "את יודעת שאת רעה???"
והיא הסתכלה עליי המומה ואמרה לי "באמת?"
ואני עונה לה "כן, זה היה מעשה רע"
ואז היא הלכה לחדר, לבכות.
ובאותם רגעים הכיתי על חטא ..
מה כבר היא עשתה??
ואני, אמא שלה, שאני מכירה אותה, דמות סמכותית בשבילה שאם אני אומרת עליה משהו כנראה זה נכון, אני מעיזה להגיד לה שהיא רעה???? לפגוע לה ככה בנפש??
ואצל הילדים שלי, של כולם אני חושבת, אדם רע זה לא כמו אצלנו "די, איזו רעה לא יפה"
אצלם רעים זה המחבלים ימח שמם, הרוצחים.
כל הזמן מאז המלחמה הילדים שואלים "אמא , הם הרעים?"
רע זה דבר נורא ואיום מצידם!
וזו ילדה כל כך רגישה, לא מראה רגשות בכלל , לא של אהבה ולא אומרת מה חושבת או אם נפגעה, ופתאום לראות אותה הולכת לחדר כדי לבכות.. זה ריסק אותי
והיא ילדה שתמיד עוזרת כל כך הרבה בבית, ילדה באמת ממש ממש טובה ב'ה.
אחרי שנרגעתי והפסקתי לבכות בשירותים אז ניגשתי אליה והתנצלתי ואמרתי לה שזה היה בשעת כעס והיא ממש לא רעה , והיא ילדה נחת שלי והכי טובה בעולם ושלא הייתי צריכה להגיד את זה.
אבל מילים אי אפשר למחוק. פגעתי לה בנפש.
היא המשיכה להיות מתחת לשמיכה ולא הגיבה.
אחרי זה היא יצאה מהשמיכה ושוב התנצלתי ואמרה שהיא סולחת לי והתחבקנו .
אבל אני מרגישה שגם אם היא באמת סלחה, ואמן ואמן שהיא שכחה ולא תזכור את זה לנצח.. - אני לא סלחתי לעצמי .
תמיד שאני חושבת על הרגע הזה אני בוכה כמו תינוקת.
גם עכשיו אני כותבת ומייבבת.
כותבת כדי לפרוק או אולי לקבל עצה איך אפשר לרפא לה את הנפש אם בכלל, כי אני תמיד מרימה לה ומחמיאה לה כי אני מרגישה שהיא חייבת את זה, היא גם בטיפול רגשי בלי קשר..
אוף
)