א. לא הולכת למקום שלא מרגיש לי שהנוכחות שלנו משמחת אותם

ב. הבית הוא בכלל לא plan b- בגלל שאין לאן לנסוע, הוא הבית, הברירת מחדל, המקום המועדף

הסכמתי לסוע להורים שלו רק בגלל שממש ביקשו- מבחינתי זה הפשרה

(כרגע כנראה הוא לא יהיה בבית בר"הש- אז כנראה שכן אסע להורים שלי)

אני הייתי נשארת בבית ועושה כל מה שאפשר כדי שיהיה כייף וקל יותר (קונה הרבה דברים טעימים לילדים, דואגת למשחקים מעניינים, יוצאת איתם לגן שעושעים ובעלי נח או הפוך). מראש מתכננים מה יקל על הסיטואציה ויאפשר לה לעבור בצורה נעימה.

אם אני אסע למקום שבו הזמינו אותנו בכח ובצורה כזאת אז סתם ארגיש לא נוח כל החג, כל לכלוך ורעש של הילדים ילחיץ אותי ואני סתם אהיה עצבנית כל החג וזה ייצא על בעלי והילדים.
 

מבחינתי ברירת המחדל היא להיות בבית, עכשיו אנחנו נוסעים כי אני לא רוצה ללכת לבית הכנסת הקרוב וליד ההורים שלי יותר נחמד לי ולילדים ועד שאנחנו הולכים לבית הכנסת (אני לא הולכת אם אין צורך מיוחד) חשוב לנו שזאת תהיה חוויה כייפית לילדים.

אם לא זה, מבחינתנו תמיד להיות בבית.

רצויה...

לא יודעת איך להסביר

אחר כך בטח היא תגיד לי שהיה לה קשה ותדבר על זה עם אחים שלי מאחורי גבי וכו אבל באותו רגע זה לא ירגיש ככה.

איך לא קורסים בחג ארוך בבית עם כמה קטנטנים?

אני מרגישה כל הזמן עייפה

עייפה מלרוץ אחריהם

לנקות את מה שמתלכלך

לעשות כלים

להרדים אותם

להניק

לקום בלילה

וכמובן שבעלי ביחד איתי בזה

ועדיין

אנחנו גמורים

כותבת גם ל

@מקרמה

אני מכירה את הרצון לקרוס על הספה ולשחרר

אבל אם אני חא צופסת את היום ויוזמת- אני מגלה שאני רק עצבנית שלא נותנים לי לקרוס בשקט.

לא כתבת את הגיליים אבל

רעיונות של מה ניתן לעשות.

-לקנות מאכלים כיפים לנשנושים, פירות. דגני בוקר מיוחדים, מעדנים.

-לקנות משחק חדש ומעניין

-לצאת לגנה

- להזמין חברים שכיף לך עם אמא שלהן - שיעסיקו אחד את השני ולבנתיים לפטפט עם האמא
 

ברמה הטכנית

לקנות חד פעמי יפים ושולחן חגיגי שיעשה אווירה טובה

לבשל פשוט ואולי גם לקנות חלק- כדי לא להגיע גמורים לחג

לקחת בחג עצמו רגעים לעצמך- שבעלך יהיה איתם (ולהחליף).

זה יכול להיות חצי שעה- שעה בחדר - לקרוא משהו או לישון

או ללכת לסיבוב

או מה שעושה לך טוב

להתחיל מעכשיו להתארגן- אפילו להביא עזרה בנקיון כדי חהגיע לחג במקסימום כוחות

והכי חשוב- לשנות תדר

לבוא לחג מתוך שמחה

יש לכם משפחה מקסימה

בית

וילדים

וזה לכשלעצמו כבר ברכה

ולי עוזר לזכור שכל הריון אני מתפללת לילדים מלאות- וזה הידיים המלאות

הבלאגן, והחוסר שינה, והריצות והבישולים

הכל זה ברכה גדולה

מעבר לממתקים ודברים שקשורים למאכל

מחפשת משחק לילדון בן שנתיים כמעט וחצי

יש לו המון: מגנטים, כלי מטבח, כלי רופא, פליימוביל, לגו, קוביות, מכוניות, כדורים, בובות, פאזל, משחק זיכרון, משושים

מחפשת משחק קופסא

אולי יהיה לך ולעוד רעיון

זה גיל שבעיני הכי טוב זה לבחות מחוץ לבית

סליחה שלא עזרתי

שכתבתי למעלה

ממש לאחרונה התחיל לשחק בזה לבד ויחסית הרבה זמן

אני בראש השנה יהיה בתחילת תשיעי בעז"ה אין לי כח לרדת למטה.. בגינה זה לרוץ אחריו ממש🙄

לקחת בחורה שתשמור הוא לא יסכים בחיים

ואחיות שלי נערות שגרות יחסית קרוב לא בבית בחג..

Shilav | שילב רשת חנויות מוצרי תינוקות ואביזרים לתינוק

בגיל הזה משחקים בלי הכרטיסיות, רק להשחיל ולהוציא, או להתחיל למיין לפי מה שהוא יודע - צורות או צבעים. אצלי זה משחק אהוב ומעסיק.

ראיתי את אותו משחק בחברה אחרת, לא הצלחתי למצוא עכשיו קישור כי אני לא זוכרת איך קוראים לו. של החברה השניה יותר מוצלח כי הצורות גדולות יותר, ולא צריך לחשוש שילדים קטנים יכניסו לפה.

עוזר לזכור שכל הריון אני מתפללת לילדים מלאות- וזה הידיים המלאות

אני צריכה למסגר לי את זה... התרגשתי

ומאמינה שיש עוד הרבה בסיטואציה דומה!

חמות שלא מזמינה, אמא שההרגשה היא שהאירוח הוא ברירת מחדל

- אפשר לנסות לעשות זמנים לאיפוס הבית, נגיד פעם ביום ופעם בלילה, כשכל המשפחה משתתפים ובסוף הסדר כל ילד מקבל חטיף/ארטיק וכו

- מציעה לפחות חלק מהסעודות להשתמש בחד פעמי. ככה את יותר פנויה להתייחס לילדים וגם לנוח

- לקנות להם משחקים חדשים , אפילולא יקרים העיקר שיהיה משהו חדש שיתעסקו איתו לזמן מה

- לצאת קצת מהבית להתאורר ועל הדרך לעייף קצת את הילדים

באיזשהו שלב בחיים להתארח הזממעמסה ולא תמיד אפשרי

אנחנו נארים ץמיד בבית

משתדלים לא לקרוא את זה כמעמסה אלא כהזדמנות חגיגית

כימים עם אוירת חג מיוחדת

מבשלים מה שביכולת ולא משתגעים

מזמינים בכוונה אורחים לערבי חג כי זה מרומם וי שאוירה והתרחשות והילדים פחות רבים

ומעדיפה להשקיע ולטרוח ולבשל מבחירה עצמאית ובשמחה

מאשר להיות מרירה ולהתארח ולהרגיש שנופלת על אחרים

פעם לא הרגשתי שהיא מזמינה אותנו בשמחה.

זה תמיד היה ככה

כנראה שאתן צודקות וצריך לשנות תדר

מצד שני אם לא נגיע בכלל אז היא גם לא תאהב את זה

רוצה שנבוא מתי ואיך שהיא רוצה

עוד לפני שהזדקנה

היה לה מלא תנאי מתי נח ואיך נח

והיא מקסימה ואוהבת

אבל יכולה בלי לשים לב לשדר ממש חוסר רצון ולפגוע

נגיד עכישו אחת האחים לשי מהצפון רצה לבא לבדד  בגלל ההפגזות

אמרה מה פתאום מה שייך עכישו או שתבוא ראש השנה או תמצא מקום אחר עכשיו אני עסוקה לבשל(ל2!!!)

יש לנו את המשאלת לב שההורים שלנו יעטפו אותנו

ישדרו לנו שאנחנו תמיד רצויים ואהובים

ויתמכו בנו

אבל זה לא תמיד ככה מכל מיני סיבות

אז אחרי פורקן הכאב

לזכור שיש לך את המשפחה שלך

וגם אם קשה , זה לא ברירת מחדל ואתם תמצאו היתרונות וכמו שהרבה כתבו- להחליף דיסקט שבבית יהיה לכם כיף למרות הכל, ולעשות כל מיני דברים בשביל להרגיש ככה(אוכל נחמד, הפתעות וכו'). אפשר גם לקחת ילדה/ נערה שתעזור לך עם הילדים או להיפגש עם חברה ועם הילדים שלה.

לא הולכת למקום שלא מרגישה רצויה. אני מכירה את זה מקרוב .. לא היו מזמינים אותי ובשניה האחרונה היו נזכרים להזמין. סעד שהייתי נוסעת חודשים אחר כך הייתי שומעת כמה טרחו בשבילי. למרות שכולם אכלו 🤦🏻‍♀️מעדיפה את הבית .. ורק זורקת לך רעיון..

יצא שסיפרתי לשכנה מקסימה שאנחנו לבד

וגם היא לבד אז היא הציעה שנעשה ביחד

אפילו לא את הארוחה אפשר את הנישנושים של אחר כך

שהילדים ישחקו ויאכלו פירות אם זה יותר זורם 🩷

כי אני אחרי לידה

תכלס בעלי ממש לא ייהנה בתפילות 

שנה שעברה היינו שם כי עברתי הפלה באותה תקופה וגם אז הוא לא נהנה

וכמעט נשבעתי שהשנה לא נעשה את זה... 

מקווה שיהיה בסדר התפילות בראש השנה זה חשוב להצליח להתחבר...

את מתלוננת שאמא לא מארחת בשמחה וכבד עליה, והילדים עושים רעש....

אבל במקביל גם את מתלוננת את אותם דברים בדיוק, קשה עם הילדים חג ארוך, רק רוצים לעוף לישון, ואין כח לשטויות שהילדים עושים ..

אז, לא אומרת שהכאב שלך הוא לא אמיתי, וואלה. מעליב. אבל תסתכלי כמה קשה לך ותביני שגם לה קשה אותם דברים כמעט. 

זה מלחיץ אותי מאוד

ולא הייתי מגדירה את מערכת היחסים שלנו לא טובה, אבל בהחלט לא מה שהייתי רוצה לשחזר עם הילדים שלי

לא יודעת אם עוזר אבל אצלי יש מימד של פער דורי, כי הם עשו עליה וגם חזרו בתשובה ולא קשורים למעגלים, בעוד שאני זכיתי לחינוך טוב מכל הההיבטים ולחיי חברה עשירים. לילדיי לא יהיה את הפער הזה מול הוריהם בע"ה.

מבינה מה אני אומרת?

אבל אולי זה מסביר רק חלק קטן בהרבה ממערכת היחסים לעומת כמה שאני חושבת שמסביר...

אצלנו זה לא ככה

אבל טוב ששאלת כי אולי יהיו פה תשובות טובות

אני משתדלת שיהיה שיח פתוח בבית שלנו יותר ממה שהיה בבית שלי, משתדלת לקבל באהבה את הילדים שלי והבחירות שלהם בלי להיעלב או לכעוס (לא חכמה בגיל חמש😅) ומעודדת שיתוף רגשות אצלנו

מצד שני, הרבה דברים שאמא שלי היא אמא מעולה, אני אמא גרועה... 😔

במערכת היחסים ביננו לבין ההורים שלנו נובעות משורשים מוגדרים, לדוגמא - חוסר בתקשורת, הצבה של הציפיות החברתיות כיותר משמעותיות מרצון הילד ודברים דומים. ואנחנו בנינו בית שמתנהל אחרת ולכן אני מאמינה שדברים מסןימים שנובעים מהבעיות האלה לא יהיו.

אבל כן אני בטוחה שיהיו דברים שלפני שהייתי אמא נראו לי לא טובים ובטוח שאעשה אחרת ויהיה שונה, ואז קרה אחד מהשתיים - או שהבנתי שזה דברים לא ככ נוראים, אז לא עשיתי משהו כדי לשנות, או שהבנתי שזה עדיין דבר לא טוב אבל הוא בלתי נמנע ביחסי הורה ילד או שסתם אין לי את הכלים לשנות וזה משהו שאני מקוה לעבוד עליו בהמשך וכן שישתנה.

בסופו של דבר אף הורה לא מושלם, וגם אם היה, תמיד תמיד ילדים ימצאו את מה שלא טוב. ובעיני זה בא ממקום חיובי. הקשר המושלם עם ההורים הוא ציפיית הבסיס של הילדים, וכל סטיה הכי קטנה מהשלמות נחווית בעיני הילדים כבעיה, ולכן הם גדלים בהבנה שיש בעיות.

בגיל מבוגר יותר מפתחים הסתכלות מורכבת, הבנה שההורים אנושים וכו'.

אני מקוה שהילדים שלי יחוו הורות מושלמת כנקודת פתיחה וממילא הקשר שלנו יהיה מורכב, מאשר שיחשבו שהורות נורמלית היא סיפוק צרכים בסיסיים ואז כל חיבוק יראה להם כל כך מדהים (הקצנתי כמובן)

מערכת היחסים שלי עם ההורים לא טובה, הם אשמים (חוויתי ילדות מורכבת) ואני הובלתי את הניתוק היחסי.

אוהבים להשוות את מערכת היחסים עם ההורים לזו שתהיה עם הילדים, יכול להיות שאצל הרבה זה נכון, כי הם פועלים בדפוס מוכר ולא עושים שינויים משמעותיים בחייהם, אצלי זה לא נכון ואפילו להפך, למדתי ממה להיזהר ומה לעשות שונה.

אני קיבלתי חינוך שונה, בתנאים שונים ויש לי אופי שונה.

ולכן אני גם אהיה אמא שונה, לטוב ולמוטב

וואי, זה עירער אותי מאוד מאוד.  עם כל המודעות והרצון לעשות דברים אחרת, נופלים הרבה פעמים לאותם בורות

וסבתא.

חופשים שלמים העברתי שם.

הציפיה שלי מההורים שלי היא אותה ציפיה.

אני שמחה מאוד לעזרה ופינוקים

שמחה מאוד להרגיש רצויה

אבל אין לי ציפיה

מודה על מה שיש ומשלימה עם מה שלא.

ולכן אי אפשר להשוות.

לדוגמה סבא וסבתא לא עבדו בגיל שההורים שלי עדיין עובדים. כמות הילדים שונה,

האופי של הילדים שונה, המרחב.

לדוג' פעם אני ואחים שלי היינו משחקים בשדה איפה שהיה צומח צמח דביק כזה ועושים שם תחרויות וכיף.. היום הילדים שלי משתוללים עם האחים והבני דודים שלהם בתוך הבית של ההורים.

כשהיינו הולכים לסבא וסבתא היינו בעיקר עוזרים סביב העשייה שלהם, היום סבא וסבתא בעיקר סביב עשייה של ילדים (לוקחים לפארק ולאטרקציות)

פעם תכלית הקיום הייתה המשפחה, היום יש יותר דגש על הגשמה עצמית והוויה ותחביבים (למשל אמא שלי הולכת לבית כנסת ושיעורי תורה, סבתא שלי לא הייתה יוצאת מהבית כמעט, רק חצי שעה לשוחח עם השכנות מתחת לבית)

אם תתבונני לעומק, מנקודת מבט המארח, מאמינה שתמצאי הבדלים מוצדקים גם אצלך שמסבירים את הפער. וגם אם לא תמצאי את כל ההבדלים, זה הגיוני תזכרי שעוד לא חווית מה זה לארח ילדים נשואים שלך אז את לא מכירה את כל הקשיים והניואנסים לעומק, אבל ראייה כללית אפשר לקבל בהתבוננות מנקודת מבט של המארח.

לא עובדים בעוד שסבא וסבתא שלי כן עבדו וגם לא זכור לי שעזרנו להם כשהגענו כנכדים בשבתות וחגים.

בעיקר אני מרגישה את ההבדל בזה שיש הורים שמארחים בכיף, מחכים לנכדים ושלי פשוט לא.

זה לא מחוסר אהבה אבל הם פשוט אוהבים רק את הלבד שלהם והאמת שזה מוזר לי מאוד

יש גם הורים שהם מליונרים

יש גם הורים שהם מפורסמים

יש גם הורים ש...

יש הרבה סוגי הורים, למה זה משנה לך מה הורים אחרים?

את משווה את עצמך לסביבה מסויימת (שאת חיה בה או מסתכלת רק עליה)

ולכן נראה לך שאת חריגה.

תראי בשרשור ובכלל, לא כולם זוכים להורים,גם מאלה שכן, לא כולם זוכים להורים נורמטיבים, גם מי שכן לא זוכים להורים שיכולים לארח, גם מי שכן לא כולם זוכים להורים שרוצים לארח בכיף.

לארח זה לא פשוט, מהרבה הרבה בחינות,

ההורים שלך אוהבים אותך ואת הנכדים, מביעים את זה בדרך אחרת, אוהבים את הלבד שלהם,

זה לא מוזר בכלל. הכל תלוי בהסתכלות.

את בוחרת להסתכל מזווית מאוד מסויימת ולכן נפגעת מזה, אם תבחרי להסתכל ממקום אחר, תראי שזה לא פוגע ולגיטימי, ואפשר לבנות קשר שלא מבוסס על סטנדרטים מבחוץ,

אלא על מקום עמוק יותר של צרכים ורצונות אישיים גם מהצד שלך וגם מהצד של ההורים.

תנסי לאמץ שני עקרונות-

1. הסתכלות פנימה ולא לפזול החוצה

2. עין טובה בהתבוננות על הסיטואציה

ותראי שלך יוקל, את תהיי המרוויחה העיקרית מהשינוי.

חג שמח!

עם שתי עגלות או אפילו עגלת תאומים ועגלה נוספת,

אפילו אם זה ייקח שעתיים הליכה.

אם אפשרי, אז אחרי הארוחה של הערב השני אפשר לחזור הביתה.

ככה זה רק לילה אחד כל הבלאגן אצל ההורים, וחצי מהארוחות מבחינת להכין בבית.

אני לא יודעת למה את קוראת "הרבה אמהות שמזמינות" אצלנו בד"כ ההורים שלי מזמינים משפחה אחת, זה אומר שיתר האחים עושים בבית.

בטח כשזה שלושה ימים זה מסירות נפש גם מצד המארח וגם מצד המתארח.

ההצעה של אמא שלך נשמעת לי כמו הפתרון הכי טוב, מבי שעש לך איזה אילוץ שמקשה אבל אם היה אפשר ללכת ולחזור- זה בוודאי עדיף ולכן אמא שלך הציעה ככה.

עם כמה ילדים קטנים שצריכים לישון?

שואלת באמת

ומעבר לזה, כל החברות שלי מתארחות אצל ההורים או אצל החמים. כולן. ב"ה לא מעט חברות.

אף אחת לא נשארת החג בבית מהקהילה שלנו.

אם הייתה לי האפשרות הזו הייתי קופצת עליה,

עדיף בהרבה על לעשות את כל החג בבית בלי לארח ולהתארח, ועל פני לעשות את כל החג אצל ההורים כשצפוף והקטנים כבר מחורפנים.

הליכה פעם אחת של שעתיים לגמרי עדיפה בעיני (בהנחה ואין בעיה בריאותית כמו סוף הריון או מיד אחרי לידה או משהו אחר)

אפשר לישון צהריים וככה יהיה כח ללכת.

מבחינת כמות הילדים הקטנים, אז תלוי מה הגילאים וכמה עגלות/ טרמפיסטים יש,

ואם אפשר להתארגן על עגלת תאומים.

נניח יש 3 ילדים בגיל של לשבת בעגלה, ועוד ילד בגיל של טרמפיסט,

אז אפשר עגלת תאומים אחת, ועגלה נוספת עם טרמפיסט מחובר,

והנה פתרון ל4 ילדים.

ילדים בני 6 ומעלה שישנו צהריים, יכולים לעשות דרך כזו עם הפסקה.

ואם יש לך הרבה קטנים, אז עוד יותר מובן למה קשה לארח כולל שינה (זה לא רק המקום של המזרונים זה כל ההמולה של הילדים לאורך כל היום)

ולא הבנתי איך רלוונטי מה החברות שלך עושות.

מלפרוק את זה שכל חג אותו סיפור

לא קראתי את כל השרשור ולא הבנתי מההודעה הפותחת שזו הנקודה שחשובה לך להתייחסות,

אלא ברמה המעשית מה לעשות

(בד"כ כשכותבים זה מעורבב וזה בסדר, רק מסבירה למה חשבתי שאת מחפשת פתרון)

יש לי מה להרחיב בנושא הציפייה מההורים אבל לא כרגע.

אם את רוצה מוזמנת לעקוב אחרי ההודעות בנושא של @דבורית

היא ממש השראה בעיני, שינתה לי לגמרי את התפיסה לגבי ציפייה מההורים.

אני מבינה שאת בשלב שעדיין מסתכלת מה קורה סביבך כדי לקבל איזשהי "נורמלזציה"

למרות שההסתכלות הזאת פוגעת בעיקר בך ובקשר עם ההורים. זאת הסתכלות טבעית, אבל העבודה שלנו בעולם הזה היא עבודת המידות, היא להתעלות מעל הטבעי ולשנות הרגלים/ תפיסות ובכלל זה את ההתבוננות על הקשר והמקום שלנו מול ההורים שלנו ומול ילדינו.

אני מאמינה שבשביל לחזק קשר, כל קשר, דבר ראשון צריך להתנתק מהשוואות או מציפיות לא מבוססות.

זה קשה ממש. זו עבודת חיים. אבל מי שמצליח זוכה לחיים הרבה יותר איכותיים וטובים ולקשרים יותר בריאים עם האנשים שקרובים אליו.

בהצלחה!

אני נוסעת להורים ומרגישה חריגה...

ברור לי שזה מוסיף על התחושה של התלישות שלך..

והחשש שהילדים יהיו משועממים כי אין חברים..

אישית אני מרגישה שבבית הם פחות משתעממים מאשר אצל סבא וסבתא גם אם אין כאן חברים...

וזה החשש העיקרי שלי מ3 ימי החג.

החגים מבחירה

אז יש גם כמוני

ומזווית אחרת - אמא שלי מארחת את אחיות שלי עם הילדים, וקשה לה מאוד. בלי לינה.

וגם לי, כשאני באה פעם בחודש בערך, בלי לישון, הייא מסרבת לפעמים כי אין לה כח והיא רוצה שקט..

כשבא לי חברה החג, אני מארחת חברים או מתארחת לסעודה אצל חמתי לסעודה. אם קשה לך הלבד, אולי כדאי לנסות לפתוח את הראש לכל מיני כיוונים כאלה

מה מטרת העל שאת משיגה באירוח?

העזרה? הפינוק?

להיות ביחד?

להרגיש רצויה?

כי לכל אחד מאלו יכול להיות מענה באפיק אחר

אני בת זקונים

הכוחות שיש להורים שלי שונים בתכלית מהתקופה שאחים שלי גידלו קטנטנים

אבל אני מאמינה שאם הלב נמצא במקום הנכון.אז לכל המסביב אפשר למצוא פתרונות

ואם נבעיה היא עם הלב

אז להתארח זה רק פלסטר... לא באמת המענה

אני חוויתי משפחה ענקיתתת

עם סבא וסבתא שעזרו ופינקו וקנו ונתנו בלי סוף

וגם להם היה קשה אבל היה להם חשוב הביחד

וזה הולך איתי עד היום

התחושה הזו שאני רצויה שם

שהיה מקום שפשוט רצו אותי בו תמיד גם אם לא הייתי הילדה הכי טובה

אז כנראה שכן הייתי מתארחת אצל אמא

ועוזרת לה במה שאפשר.

לפעמים זה נראה לאמא מאיים ובסוף היא דווקא נהנית ושמחה מזה...

את מחזירה אותי שנים אחורה.

התחושה הזו כל כך כואבת

שאני ממש מחבקת אותך

התחושה שאת לא 100% רצויה

וזה כבר לא ברור מאליו שההורים זה משהו שפשוט אפשר להניח עליו את הראש ולנוח קצת

זו תחושה קשה

אבל היא קשה שבעתיים עם התפאורה של החברה

שנים שנים שנים שהיינו עושים את כל החגים בבית כל השבתות, גם אחרי לידות. הכל עם עצמנו . ומסביבי כולן היו מתארחות.

לפעמים זה היה פשוט צובט את הלב ברמות שיחות כאלו של: אנחנו לא יודעים מה לבחור ... ההורים שלו או שלי. .. וכו... צרות של עשירים חחח

אני לא אשכח שפעם אחת אחת החברות ממש לחצה עליי שאסביר לה למה אני לא הולכת להורים לחג. זה הרגיש לי כמו פנינה שהציקה לחנה. פשוט דחקה בי ודחקה.

והאמת?

לא ידעתי מה לענות לה.

כל הסיפור הזה לא היה מסודר לי בראש כמו שהוא ברור לי היום. לא ידעתי לומר המשפחה של ההורים מתפרקת. לא ידעתי לומר המשפחה של בעלי כבר מפורקת. לא ידעתי לומר אף אחד לא הזמין אותנו. לא הצלחתי להעלות על השפתיים את המציאות:

אין לנו לאן ללכת.

ואז היא שלפה את משפט המחץ:

"את יודעת? צריך גם לכבד הורים.  תסעו אליהם לחג זה לא יפה."

ואני שתקתי. והנהנתי. ובלעתי את הרוק.

אבל היא הצליחה לעזור לי לפגוש את הכאב ממש חשוף.

מה שאולי לפני כן הצלחתי לשים בצד ולשכוח.

ולמה אני מספרת את כל זה?

קודם על בשביל להגיד לך:

1. אני מבינה אותך

זה לא קל נקודה

מי שלא היה שם לא יבין

2. לגיטימי לרצות לנוח. לגיטימי לרצות להישען לאחור. הכי טבעי בעולם לצפות לאיזו משענת להינחם בה במירוץ החיים.

3. כמה קטנים צפופים בשגרת חיים של ימינו זו עבודה מאוד מאוד קשה ותובענית. זה מעייף מאוד.

4. ובכוונה כתבתי בסדר הזה. כי אני חושבת אין מקום לסעיף הזה לפני הסעיפים הקודמים. ועכשיו זה טיפה יותר קשה. אז אני מקווה שתקראי את זה בהרבה אהבה וחמלה עצמית:

זה הזמן לשנות גישה.

לקחת אחריות על החיים.

ה' זימן לך בעל בית ילדים.

זה לא ברור מאליו. זו ברכה.

ואז מגיע הסעיף הבא:

5. ההורים שלך לא חייבים לך כלום.

ככה פשוט. כלום. ממש כלום.

למעשה את חייבת להם.

הכל.

זה ממש קשוח. זו אחת המצוות הכי קשות שיש.

כיבוד הורים זו מצווה שאין לה (כמעט) גבול.

היא כל כל לא שיוויונית שאין לתאר.

אין לתאר.

את חייבת להם הכל.

הם לא חייבים לך כלום.

אין שום קשר כזה. רק בין הורים לילדים.

הכיוון  הוא חד סיטרי. נקודה.

אבל מפה מגיעה גם בנחמה:

6. ככל שתצליחי לשנות בתוכך את הגישה שההורים הם מקום להישען אליהם- לעבר ההורים הם המקום שאני עושה *עבורם* ככה ירווח לך.

זה יבנה בך חוסן פנימי.

את לא תהיי נזקקת ולא תלויה.

את תעמדי בנקודת כח.

כח של מצווה שאין לה שיעור.

מצווה עצומה ויסודית כל כך.

מצווה שגם הילדים שלך יגדלו לראות איך אתם מכבדים את ההורים וילמדו מכם. זה רווח כפול גם לדור הבא.

7. כך בשלב מסוים אנחנו הפכנו את הגלגל. ואירחנו את ההורים כמעט כל שבת וכל חג. משני הצדדים. זה היה אינטנסיבי ולפעמים היינו צריכים להגביל כדי לשמור על עצמנו. אבל אלו היו שנים רבות של ערך ושל עוצמה ומשמעות.

8. המצווה הזו זמנה מוגבל. אחרי כמה עשורים, אולי 2 היא הולכת ומצטמצמת.  אני יכולה לומר שאצלי היא כבר במינון הרבה הרבה פחות אינטנסיבי מבעבר. בזמנים קשים הייתי אומרת לעצמי: אולי זו השבת האחרונה לכי תדעי. וכל הזמן לזכור שזה לא לנצח זה זמני. זו זכות מוגבלת בזמן.

9. לאט לאט. קודם כל הסעיפים הראשונים.

הרבה חמלה עצמית.

תקבלי את עצמך בקצב שלך.

תחבקי את עצמך בכל השלבים.

היי לך אם רחומה.

עשי לעצמך את האם שאת צריכה.

בתוכך פנימה.

10. תתפללי על זה. ה' איתך ממש.

"כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני"

ממש מהמזמור של ימים אלו.

כל מה שכתבת רלוונטי גם למי שההורים כן בקשר טוב...

תודה לך!

רק הערה אחת- כתבת שלמצוות כיבוד הורים אין גבול.

אז זה לא ממש נכון.

ההלכה מגדירה בדיוק מה כוללת מצוות כיבוד הורים (לבוא אליהם בחג לדוג- זה לא חובה)

וזה הרבה פחות ממה שמקובל לחשוב

כן מסכימה שזה מאוד חא סימטרי למרות שגם להורה יש חובות אחרים כלפי בנו מבחינה הלכתית

ובתוך ההגדרה אין כמעט גבול למצווה

דנים בגמרא על מצבים קיצוניים והאם עדיין כיבוד הורים מתקיים גם שם וכו...

מה שעשיתי לא חייב הלכתית כמובן

עוד יותר כאשה נשואה אני כמעט פתורה מכיבוד הורים. והחובות שלי הם קודם כל כלפי בעלי וילדיי...

זו יותר המלצה לעמדה נפשית מאשר לעצה פרקטית. 

בעיני, הילד, שהגיע לעולם בלי שאשאל אותו, זכאי ממני לכל מה שיטייב את חייו. עד כמה שאורח חיי אמונתי ויכולותיי מאפשרים. ולהפך בהתאמה - הוא לא חייב לי ואני לא צריכה לצפות מהילד.

העובדה שיש מצווה על כיבוד הורים בעיני מוכיחה שנדרש היה עיגון של משהו שמדרך הטבע לא בהכרח היה קורה.

ההורה לא אמורה לצפות מהילד

אבל הילד עדיין חייב במצוות כיבוד הורים

מה זה אומר בפועל?

את כהורה לא אמורה לבא ולצפות לקבל ממנו עכשיו כבוד ועזרה או פרחים לשבת

לא

הורים יכולים לבקש

אבל לא לצפות כי הוא הרי חייב לי

זה לא נכון וגם לא בריא אגב אף פעם

אבל אני כילדה מחוייבת ךכבד

זה מילה רחבה

והיא מייצרת עומס כשלא מפרשים אותה נכון

לכבד זה לא לעשות לעצמי רע

אני לא חייבת להזמין את אמא שלי כל שבת אם לא טוב לי

לא חייבת להתקשר כל יום

אבל כן מחויבת

לראות אותם

כמו שהם.

לא בעיני

מי אני מצפה שהם יהיו עבורי .

לייצר מרחב מתוחם שרואה אותם

ורוצה להיות עבורם אבל במה שיכולה

לא במה שרע לי.

וכן י שמורכבויות

עבל אליהם אני מאמינה שנכון לגשת מבחירה

ולא ממחויבות

אחרת זה מייצר תסכול לא בריא

"את [הבת] חייבת להם הכל.

הם [ההורים] לא חייבים לך כלום."

אז במציאות אליה אני מכוונת את עצמי ליתר ביטחון, אני קוראת את המשפט הפוך. הילד לא יהיה חייב לי כלום ואני חייבת לו הכל (בסייגים שאמרתי קודם) כי אני מבינה שבסוף אני זו שהחלטתי להביאו לעולם.

התור ילד זה כן נכון להרגי שחייב בכבודם

זה לא אומר לעשות דברים שפוגעים בך או לא הגיוניים

אבל בסוף

לעצמי אני אצפה מעצמי להכיר טובה ולתת מעצמי עבורם

ככל יכלתי

אבל כאמא אני מסכימה איתך לא נכון להיות בעמדת חייבים לי

זה כל כך טבוע בהורה שאפילו הגוף מתנהג ככה בלי לחשוב

לצורך הדוגמא, כשאשה בהריון העובר שלה ניזון בקדימות על פניה. אם יהיה חוסר היא מתועדפת שניה אחרי העובר.  

פעם הראו ניסוי שנתנו לאב להרים משקולת ממש כבדה והוא לא הצליח, אבל כשהילדים שלו היו נוכחים הוא עשה את הבלתי אפשרי.

הורה, במציאות בריאה, יתן את כל מה שיש לו עבור הילד שלו.

זה מתקיים כך אפילו אצל חיות. וכשזה לא מתקיים זה נחשב לחיה אכזרית כי היא לא דואגת לצאצאיה.

הנביא ישעיהו כותב: "התשכח אשה עולה מרחם ב בטנה?!" כי אין מציאות מצד הטבע שאשה לא תדאג לילדיה.

מה שכתבתי לא סותר את זה.

מה שכתבתי פנה לילד לא להורה.

חובות הילד כלפי הוריו הם לא עבור ההורה.

הם לטובת הילד.

אם רוצים להבין את הקשר האידאלי בין בן לאביו אפשר להסתכל כמשל בין אדם לקב"ה.  

הקב"ה תמיד רוצה להעניק לנו, ונותן לנו הרבה מעבר למה שמצד הדין אנחנו זכאים.

החובות שלנו כלפי הקב"ה הן לא בשביל לעשות טובה לה', שהרי הוא לא צריך אותנו כלל.

החובות שלנו כלפיו הן עבורנו בלבד.

ולא כתבתי שסתירה אלא שסבורה אחרת, כפי שפירטתי בתגובתי מעלה לראשית השנה.

הורה שמצפה מילדיו שיספקו את צרכיו זו מציאות לא בריאה

ושההורים לא חייבים כלום.

בעיני אם כבר אז הפוך.

אין צורך לחייב אותו בזה כי זה טבוע בו

מבחינה הלכתית יש להורה מחויבות לילדו אבל עד גיל צעיר בהרבה מהגיל של הפותחת.

וברור שהורה מצד הטבע שלו ירצה רק להעניק לילד שלו תמיד תמיד וללא תנאי

הלוואי רק שה' יתן לנו כוח תמיד לתת לילדים שלנו ככל הניתן.

יש אנשים שזה טבעי להם ויש שלא.

גם הורה מחויב נניח לא להלבין פני ילדיו, מצווה לא מצווה בגלל משהו לא טבעי, יש לזה סיבות אחרות.

אני חושבת שיש מחויבות של הורה לדאוג לילדיו לדברים בסיסיים כשהוא קטין ולילד לדאוג להוריו כשהם מתקשים לעשות זאת, בלי קשר למצוות.

למה צריך לעשות במסגרת המצוות יש פרשנות רחבה ואני לא חושבת שצריך מצווה כדי לקיים את המחויבות הבסיסית שכתבתי (ויש הורים/ ילדים שאינם מקיימים אותה למרות שהם שומרי מצוות)

בכל מקרה אירוח לחג לילד לא נכלל במחויבות כלשהי, לגבי אירוח הורה שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, לא חייבים לארח אלא לדאוג לו לסידור מתאים.

הורים שמתנהגים בצורה לא אידאלית

ולהיפך

לא עסקתי במה כדאי שהורה יעשה או לא יעשה

בסופו של דבר זו המציאות של הפותחת

את ההורים שלה היא לא תשנה

לא משנה מה הסיבות שלהם להתנהג כך או אחרת

היא יכולה לשנות רק את הגישה שלה ולקחת אחריות על חייה כבוגר עצמאי ונפרד

זו הבחירה *שאני* בחרתי

ממש לא מתוך שום חובה

יש הרבה דברים שכדאי שהורים יעשו או לא יעשו

לא בזה עסקתי במה שכתבתי

כתבתי על המחויבות שיש לילד כלפי הוריו לא להיפך. וזה לא סותר.

פשוט המשפט שלך (ששוב, אני מתחברת לשאר ההקשר שבו נכתב אבל לא אליו) היה עבורי שגוי כי בעיני זה לא נכון מוסרית שילד חב להוריו הכל והם לא חייבים לו כלום. אם כבר הפוך.

זה הכל...

שנה טובה!!

שנזכה להרעיף על ילדינו כל טוב

ולהיות איתם בקשר טוב ומיטיב

שנזכה ובקרוב ממש יבוא אליהו וישיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם

ולא מצליחה להפסיק...

כי מה ילד רוצה? להרגיש שההורים שלו רוצים אותו ואוהבים אותו.

וזה כואב שאני לא מרגישה את זה...

פשוט לא

ואין מה לארח אותם

הם לא רוצים לארח ולא להתארח

הם רוצים שקט

את השקט שלהם כל אחד לעצמו

מדי פעם תשלחו תמונות  של הילדים

וזהו

חיבוק לך אהובה♥️

הם תמיד היו כאלה?

אולי עובר עליהם משהו?

ויש עוד אחים בתמונה? גם אותם הם לא מזמינים?

זה הכאב הכי עצום שיש

לחוש דחיה מהורה

יש מקומות שבהם את כן מרגישה אהובה ורצויה מולם או שזה כל הזמן רק תחושה של דחיה?

אני עם דמעות בעינים, כי הצפת בי כל כך הרבה תחושות.

אני גם זוכרת את התקופה הזאת של לנסות להתחמק מהשאלה של איפה אנחנו מתארחים בחג. לנסות לשדר שהכל בסדר, ולעבוד על עצמי ועל כולם שזאת בחירה שלנו, ושיותר כיף לנו לבד, ושאחרי לידה הכי נח לי בבית שלי ושבעצם להיות בבית לבד זה הדבר הכי כיף בכל מצב.
ומעבר לזה שלא מתארחים, זה התחושה של הלבד. התחושה של חיים בלי גב. וכמו שכתבת - בכל מצב בחיים, אין על מי להניח את הראש.

היתה תקופה שחשבתי שחברות יכולות להחליף את זה. והיו לנו חברים קרובים שאירחנו והתארחנו אחד אצל השני בכל מיני היזדמנויות, אבל לאחרונה אני מבינה כמה הייתי נאיבית לחשוב שחברים זה כמו מישפחה.  
גם אני כיום יודעת יותר ויותר להכיר בעובדה ולהודות בה מול עצמי שהמשפחה שלי מפורקת והרוסה, על זה שאין לי יכולת נפשית להיות איתם בקשר, ושאני לא חייבת להמשיך לשחק מול כל העולם את ההצגה שהמישפחה שלי רגילה, את ההצגה שהיתה לי ילדות רגילה, את ההצגה שכל מה שעברתי לא השפיע עלי בכלל.

התחברתי מאוד לנקודה ה-4 שלך. וזה בדיוק הגישה שלי כיום. ברוך ה זכיתי בבעל ובילדים מדהימים. ברוך ה כל מה שעברתי - שייך לעבר, וכיום טוב לי ויש לי את המישפחה הקטנה שלי, וזה בדיוק המקום שלי לקחת אחריות על החיים שלי, ובמקום להסתכל על מה שאין - ליראות את כל מה שיש, ולהשקיע כל מה שאפשר במישפחה הפרטית שלי. 

ולפותחת - מעבר להיזדהות שלי איתך, אני ממליצה לך לנסות להתמקד בליגרום לחג אצליכם בבית להיות הכי כיף ונעים.
אם זה להשקיע בלהכין ארוחות חגיגיות, במיגוון גדול של אוכל טעים עוגות ועוגיות. להשקיע ולתכנן יותר זמן איכות עם הילדים. דרך לשתף אותם יותר בהכנות, להשקיע יותר זמן במהלך הארוחות כדי להגיד דברי תורה, לשיר איתם אולי לארגן מישחק (אם זה מתאים לגילאים).
יכול להיות שיהיה לכם כל כך כיף - שעפם הבאה בכלל לא תירצו להתארח...

וחיבוק גדול! זאת באמת התמודדות לא פשוטה! ❤️

לדעתי להישאר בבית

לקנות חלק מהאוכל מוכן

להוציא משחקים ישנים שהרבה זמן לא נגעו בהם או לקנות אחד שתיים חדשים

להזמין חברים לארוחה- מגוון וכיף להורים ולילדים

ומעסיק את הילדים עם בני גילם

שזה לא נשמע שהיא לא רוצה שתבואי

זה אולי יהיה לה קשה, אבל ייתכן שבדרכה היא אומרת שזה בסדר וברור שיש לך אותה כדי להתארח

וזה באמת גם עניין של פרשנות שלך

אבל תכלס, אני בעד לחשוב גם על האינטרסים שלך

אם זה מתאים לך - אז לכי. (אבל תכלס נראה לי זה קשוח להתארח 3 ימים עם הילדים במרחב שהוא לא הבית. לא יודעת איך אנשים עושים את זה באמת)

לא הייתי מיחסת חשיבות לפרשנויות

רצית משו - קיבלת.

הלאה.

לא תמיד זה יהיה עטוף בעטיפה שאת הכי אוהבת או רוצה, אבל תכלס היא לא סירבה לך

שולחת חיבוק

גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש

מצרכים

לשכבה הבסיסית

• 3 כוסות קמח

• ¾ כוס סוכר

• 1 ביצה L

• 1 שקית אבקת אפייה

• 1 כוס שמן קנולה

לשכבת השוקולד

• 2 כפות שטוחות אבקת קקאו

• ½ כוס מים

• ½ כוס שמן קנולה

• ¼ כוס סוכר

• 2 ביצים L

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל־180 מעלות.

2. מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.

3. מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.

5. מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.

6. יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.

7. מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית

8. אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.

9. מצננים היטב לפני החיתוך.

אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה

אם קשהלך עוגה אפשר עודיות

אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭

כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)

אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷‍♀️

ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.

זה את הטורט הפשוטות

הכל מתקבל בברכה

יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה

אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.

וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.

הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת

נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים

בראוניז עם אגוזים למעלה

....

וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם

את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות

ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...

אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.

ומסכימה עם מה שטארקו אמרה

עוגת קפה בחושה עם קרם מעל (אבקת סוכר מעורבבת בקצת מים חמים וטיפה קפה) נראית וואו.

עוגת בראוניז תמיד מתקבלת בברכה (ונח לחתוך אותה לקוביות קטנות במנג'טים)

עוגיות שוקולד צ'יפס חתוכות לרצועות

קאפקייקס שוקולד או שוקולד צ'יפס

עוגה אחת בלבד- עוגת שוקולד עם סוכריות מעל.

אני לא רואה בעיה לשלוח עוגה כזו ותמיד קיבלו אותה בברכה (ממה שאמרו לי).

ואני עצמי קיבלתי:שמרים, בחושות, פעם אחת קיבלתי עוגת גבינה.

גם קל, הכל בקערה אחת בלי מיקסר וגם קצת יותר טעים מעוגה בחושה רגילה.

אני תמיד מביאה פשוטות. הכי הרבה עם ציפוי שוקולד

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

וגם ניסיתי פעם

סיוט

מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית

והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

גם אני לא רואה את המנהלת רוב הימים )לא מחפשת)

בבוקר בטח שלא, אני מגיעה מוקדם

בצהרים לפעמים

לפעמים נמצאת בתוך החדר אז מאמינה שלפעמים אני לא רואה כי נמצאת בחדרים אחרים

נראה לי עדיף שתבואי באמצע היום לראות איך הולך.

פעם פעמיים ואם הכל רגוע ובסדר אז אפשר לסמוך עליהם.

לגבי המנהלת, מוזר שהיא לא נמצאת.

וזה באמת קריטי שתהיה מנהלת שתסתובב בשטח ותוודא שהכל תקין

לא לכל המנהלות יש משרה מלאה במעון. במעון שלנו שהיה בסביבות 50 ילדים המנהלת השלימה משרה בחלק מהימים בלהיות מטפלת קבוצה ביום החופשי של המטפלת. היום אני יודעת שמנהלת שם מנהלת 2 מעונות במקביל.

אין דבר כזה שהורה נשאר מעל שעתיים בשגרה כדי לשאול על הילד שלו. זה מפריע להתנהלות והמשך סדר היום.

לגבי המנהלת האמת לא יודעת להגיד. אני אף פעם לא חיפשתי את המנהלת אלא אם כן יש איזה נושא חשוב שרציתי להעלות.

ולהסביר המון..לא נשמע תואם..וזה גוזל זמן יקר שהמטפלות אמורות לדאוג לילדים בומולא לדבר עם כל אמא

תחשבי שכל אמא דאגנית תדבר עם המטפלת שעתיים?

לגבי המנהלת מאוד תלוי בגודל מעון.

אני לא יודעת מה קורה במעון פרטי. במעון שהוא חלק מרשת יש לכל קבוצת מעונות מפקחת (יש כאלה שקוראים לה "מדריכה" או "יועצת" או משהו כזה. זה אותו תפקיד, רק עניין של טרמינולוגיה). היא מעל המנהלת, מטעם הרשת.

לפעמים בתחילת השנה מקבלים מהמעון כל מיני טפסים, וכתוב שם גם את שם המפקחת עם מספר טלפון. אם לא, תחפשי באתר האינטרנט של רשת המעונות - או שכתוב שם את כל המפתחות לפי איזורים, או שתכתבי להנהלה של הרשת ותשאלי אותם.

כשאני מגיעה לשעתיים זה פעם ב.. לא כל יום.. יש לי חיים אחרי הכל.. וגם כשאני שם אני לא כל הזמן מדברת עם הצוות.. רק שהן פונות אלי או מספרות לי משהו. בכל אופן הנקודה בעיני זה האדישות שאני מרגישה כלפי המקצוע.

אחרי המקרה המזעזע במעון באריאל כבר נגמרו לי המילים. מקרה רודף מקרה ואף אחד לא מרעיד את המערכת..

אחד ופעם בשבועיים שלושה גם יום השתלמות

אולי היא נמצאת בחדר שלה בזמן הזה עובדת שם?

או אולי היא במטבח?

אצלנו המנהלת לפעמים בבקרים נמצאת בתוך אחת הכיתות ומתגברת שם עד שכל המטופלות מגיעות

ואומרים לי בוודאות שהיא לא הגיעה...

נמוך במעון הזה

וואי ממש מבאס, מבינה אותך

לא מאמינה שהיא פשוט מברישה, זה עלול לדפוק אותה

גם לה יש מפקחת

לא הייתי משאירה את הילד שלי במעון שאני לא סומכת על המטפלות כשהן בלי פיקוח של מנהלת. ובאמת מספר הפעמים שראיתי את המנהלת במעון אצלנו יכולה להיספר על יד אחת.. לא מטריד אותי כי אני סומכת על המטפלות, וגם אני אמא דאגנית שנשארת כשצריך ועם יד על הדופק.

ויש מלא מנהלות מעון כאלו מהיכרות.

כדאי לפנות לפיקוח ואם את לא סומכת פשוט לעזוב.

אני תמיד שמה מקליט ומעודדת לשים מקליט.

לנו היה את זה בנושא אחר (שעכשיו פחות חם, אז הוא לא עולה כל כך)

ולהורים שלי גם היה את זה בנושא פוליטי (סביב ההתנתקות)

זה קשה מאוד... אבל גם בתוך הוויכוח צריך לזכור שאנחנו זוג אוהב ומאוחד.

ואני אומרת לעצמי שהכי חשוב שבנושאים המהותיים בחיים (יהדות וחינוך ילדים) אנחנו בדעה אחת, כי אחרת זה היה פוגש אותנו הרבה יותר וזה היה הרבה יותר קשה...

מניחה שבקרוב העניינים האלה יירגעו קצת, כשתעבור תקופת הבחירות, ותוכלו לחזור לנהל את חייכם בנחת ובאחדות❤️

עם תמונת התוצאות העכשווית אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה מהר...

אבל אני כן חושבת שאני צריכה ללמוד להתמודד עם המצבים שבהם אנחנו חושבים כל אחד שהשני טועה, כי זה לא טוב שזה כל כך קשה לי.

גם בחינוך ילדים יש לנו לפעמים דעות שונות... לכם לא? איך עושים את זה? מקווה שהשאלה לא נשמעת חטטנית, אני רצה ללמוד מכם

לנו ב"ה אין כמעט חילוקי דעות בנושא הזה. מקסימום יכול לקרות שאחד מאיתנו כעס בצורה מסוימת על הילד, והשני חושב שהצורה הזו לא טובה. אז אחרי שהילד נרגע (בדרך זו או אחרת) מדברים על זה שלא בפניו, ומגיעים בסוף להסכמה איך נכון יותר היה לנהוג באותו רגע.

אז בנושא הזה אני לא יכולה לעזור לאחרים...

אבל בנושא כמו פוליטיקה - אני חושבת שהכי טוב "פשוט" להחליט שלא מדברים על זה... הרי אין פה משהו מעשי לחיים שלכם, נכון? (הנושא שהיה בוויכוח בינינו בזמנו כן דרש צעדים מעשיים, ולכן זה היה בעייתי יותר...)

אבל דברים קטנים פה ושם.

נכון, אין בפוליטיקה משהו מעשי, סתם מעצבן אותי ממש שהוא חושב שאני טועה ושהוא לא מבין שאני צודקת.

זה נשמע טיפשי כשאני כותבת את זה...

וגם לא יודעת כמה נצליח לא לדבר על זה בתקופה הסוערת הזאת.

פוליטיקה זה באמת נושא מאוד טעון, במיוחד בימים האלה ויכול להביא לעצבים ומחשבות שליליות אחד על השני. צריך לזכור שזה שיש לו דעות אחרות משלך לא אומר שהוא פחות חכם או מבין או מוסרי ולא אומר את זה גם עליך. יש דעות שונות שמגיעות מנקודות מוצא ערכיות שונות ואפשר וצריך לקבל את זה. נקודת המוצא היא להבין ששניכם רוצים בטוב חושבים שיש דרך אחרת להשיג אותו.

ברגע שאת מבינה את זה, את צריכה גם ללמוד לנהל את זה, לקבוע גבולות לשיחות פוליטיות, לא לנסות לחנך אחד את השני ולזהות מתי כבר לא מועיל לדבר על זה.

גם אם החלטתם לא לדבר על פוליטיקה אבל בפנים מעצבן אותך שהוא לא מבין שאת צודקת, זו תפיסה קצת מוטעה בעיני... תביני את שיש לכם שתי דעות שונות ויכול להיות שיש גרעין של אמת בכל אחת מהן.

גם לי יש חילוקי דעות עם בעלי נניח בנושא גיוס חרדים. ניהלתי איתו כמה ויכוחים בנושא והבנתי שאני לא הולכת לשנות את דעתו, הוא פשוט חושב אחרת ממני וזה בסדר גמור. אפילו שאני חושבת שזה אחד הנושאים המשמעותיים והקריטיים, הוא חושב אחרת. אני מצליחה להבין את נקודת המוצא הערכית שלו ולכן אני מעריכה אותו על אף שהוא חושב אחרת ממני לחלוטין.

מוטעית, ואני רוצה לשנות אותה.

אני רוצה להרגיש שזה באמת בסדר שכל אחת מאיתנו חושב אחרת.

מה הערך שיושב בבסיס של התפיסות של בעלך. איזה ערך חיובי יש בבסיס שמוביל אותו בחשיבה שלו. תנסי להגיע אצלך להערכה פנימית של איך הוא מובל על ידי הערך החיובי הזה. יש סרטון של גברת רביע שהיא מדברת עם זוג שאחד בימים ואחד בשמאל והם רבים על זה, תראי:

‏‏19K‏‏ צפיות‏ · ‏‏1.3K‏‏ רגשות‏ | הוא ימני לאומני, היא שמאלנית...ואי אפשר לדבר על על זה בבית. ספיישל בחירות- "טיפול זוגי פוליטי" עם גברת רביע שמראה לנו כמה כולנו בעצם דומים ברצון שיהיה פה טוב ובאהבה לעם ולארץ שלנו וכמה זה בסדר לחשוב אחרת.. העיקר שנצליח לקבל אחד את השני ולהיות ביחד💜💜 מתוך הופעה בבית אבי חי | גברת רביע

כל הכבוד לך

חחח

וזו האמת של התורה.

הרבה דברים מסתעפים ממנה, אבל לרוב קשה לנו לראות מה האמת האלוקית בכל הדברים האלה.

אני מאמינה שפוליטיקה זה אותו דבר. ולפעמים כולם אמת אלוקית - בהסתעפויות שונות.

ולכן אין טעם להיות בטוחים שהאמת אצלי, כי אנחנו לא אלוקים.

ובעיקר - לכן אין טעם להתווכח על זה בין בני זוג, כי האמת האלוקית היא שזוג צריך לחיות בשלום ובאהבה

אצלינו יש עניין אחר לא קשור למפלגות,

אז בגלל זה לריב עם הבעל?

מציעה לך בכל לב

לא להכניס פוליטיקה הבייתה.

כן לכבד דעות אחד של השני

אבל אתם זוג אוהב

ולא שווה לקלקל את הזוגיות היפה שלכם

בגלל משהו חיצוני!

למה הוא חושב את מה שהוא חושב? את ההיגיון שעומד מאחורי זה, גם אם הוא מוטעה לדעתך?

אני חושבת שאנחנו מבינים שעמדה מסוימת היא הגיונית גם אם אנחנו לא מסכימים איתה יותר קל לנו לא להגיע למקום של ''הוא טיפש אם הוא לא רואה שאני צודקת''

עשה לי טוב לומר לו משפטים כמו אתה בוחר בי אבל? וכאלו ולשמוע שהוא בוחר בי יותר מכל דעה כזו או אחרת..

וכנל הפוך כמובן לומר לו

הרגשתי שכאילו זה מה שצריך לחזק, וזה מה שהיה קשה לי בכל השיחות והדיונים.. ההרגשה שתראה אותי, תאהב אותי, תייקר אותי וכו.

בעלי ואני חושבים אחרת לגמרי בנושא פוליטי

יש הרבה דעות שלו שהוא משתף רק אותי בעוד של הסביבה אפילו לא יודעת ולא תאמין עליו

אני חולקת על הדעות שלו ומצד שני שמחה שאני עוגן בשבילו שיכול לשתף אותי

זה קשה לי מאוד

משפחה שלנו שנפגשנו ביום הבחירות שאלו אותו מה הצבעת והוא אמר "הצבענו X" (התייחס אלי ואליו ואמר את מה שאני הצבעתי) כי לא רצה להכנס לעימותים וכו'

אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מידי ולייחס לזה הרבה חשיבות

מנסה לדבר על דברים אחרים

ומחכה שהגל הזה של הבחירות יעבור כבר

השקפה דתית, השקפה פוליטית, גישה לנושא בריאות, סגנון חינוך וכו'

לפני שהתחתנו בדקנו 3 דברים-

1. שעל דברים שקשורים לחנוך ילדים אנחנו מסכימים או יכולים להגיע להסכמה

2. שהדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם לא יתנגשו יותר מידי באורח החיים של השני וידרשו ממנו לבחור בין האהבה לעצמו

3. שאנחנו מצליחים להתווכח בצורה מתורבתת ולא אמוציונאלית (אל תקלי בזה, 4 דייטים רק התווכחנו חחחח)

האמת שאחרי שנים של נישואים הדעות שלנו די התקרבו ובעיניי זה ממש מעשיר את החיים שהדעות שלנו שונות ♥️♥️♥️

בנוגע להמון נושאים, פוליטית, דתית אמונית ועוד.

אבל מה שמאוד עוזר ויאמר לזכות בעלי

שהוא מעריך את הדעות שלי גם אם הוא לא מסכים.

הוא יודע להגיד "אני אוהב את המוח שלך" "את מעניינת"

ונראה שזה בעיקר מה שמפריע לך, לא?

החוסר הערכה, לא שיחשוב בדיוק כמוך.

על זה אפשר לדבר, על צורת הויכוח, על מחמאות למרות שלא מסכימים, לא לשדר זלזול.

ולקבל דעות שונות מה שעוזר לי זה לנסות להיכנס לנקודות מבט אחרת עד כמה שאפשר.

דבר ראשון כל דעה שקיימת בעולם מבוססת גם על רגשות, חוויות, סביבת גדילה.

אדם שחווה פיגוע לרוב ילך לימין קיצון (או להיפך) אדם שגדל בסביבה שמאלנית יגדל לרוב להיות גם כזה, אדם שאיבד חברים בצבא יכול להפוך להיות פציפיסט או ימין קיצון.

חוויות חיים משפיעות על הדעות שלנו.

בנוסף אני מאמינה שכולם שואפים לטוב, השמאל הקיצון שואף לסיום מלחמות ולשלום לטובת שקט והגנה עלינו, אולי הם נאיבים אבל הכוונות טובות, לכן גם אם דעתי הפוכה אני לא שונאת או כועסת.

גם פרו פלסטינים ברחבי העולם, מקבלים מידע מאוד ספציפי, שכנראה אם היינו במצבם היינו כמוהם.

אז גם בניואנסים קטנים ובשינוי דעות בתוך הבית, זה תלוי בהמון גורמים וזוויות מבט וחוויות החיים שלו.

הוא מתכוון לטוב, פשוט מנתח את הדרך לטוב בצורה אחרת.

ועוד נקודה שעוזרת לי, אני אוהבת להשאיר מקום לספק עצמי, באמת, אני נכנסת לויכוח בידיעה ובהסכמה שאולי בסוף אגיד וואלה צודק או עזרת לי להבין נקודת מבט אחרת.

אני פחות בעד הגישה של "פשוט לא לדבר על זה"

כי אני חושבת שמרחב זוגי יכול להכיל דעות שונות בכבוד, מה יקרה אם תחלקו על נושא אחר וחשוב יותר? גם תרגישי צורך להשתתק?

עם אנשים שזה נושא דליק אני נמנעת לדבר על כאלה נושאים, בזוגיות כן חשוב לי באופן אישי לתת מקום להכל.

גם כשיש לו טעם והעדפות שונות בנושאים אחרים?

זה מעצבן כי לשניכם מאוד אכפת מהמדינה, אז בואי נתחיל מזה שהשורש שגורם לעצבים נובע ממקום טוב וחיובי.

בנוסף, אני חושבת שכדאי מאוד לשנות טרימינולגיה. אין צודק וטועה.

יש מגוון דעות, וברובן יש גרעין של אמת.

סתם לדוגמה- להצביע ליכוד כדי שהליכוד יהיה גדול מישר של אייזנקוט כדי שהוא הראשון שיקבל את הזכות לנסות להרכיב ממשלה, או להצביע למפלגה מתנדנדת כדי לעזור לה לעבור לטובת הגוש כולו.

אין פה טועה וצודק, יש שיקולים שונים.

גם בבחירה משני צידי הגושים יש אמת בשני הצדדים.

למשל המוני יהודים שהקשר שלהם לעם מתרופף בגלל שהם רואים את הדברים אחרת, טזה עצוב וכואב, זה לא אמת? ובכלל להחליף מנגנוני שליטה בדרג הפקידותי זה דבר רצוי בחברה דמוקטית. אין בזה אמת?

ברור שלכל טענה אפשר למצוא עשר טענות סותרות שגם להן אפשר למצוא סתירה. אני לא אומרת שזה טענות בלתי ניתנות לסתירה. אני אומרת רק שיש בזה אמת.

ולכן השיח של טועה וצודק הוא שיח שבהכרח פוסל גם את גרעין האמת שבטענות של השני.

אז עדיף לא לדבר במושגים האלו.

גם בכל טענה יש אלמנט של ניבוי העתיד ופרשנות.

למשל המה בדיעבד לא התחילה מלחמה לפני הבחירות.

כלומר עובדתית ביבי לא פתח מלחמה משיקולים פוליטיים.

עכשיו אם כן הייתה נפתחת מלחמה, מיד היו המונים שמשייכים את המניע לעיתוי הפתיחה, בשיקולים פוליטיים, ואין איך לסתור את ההנחה הזו.

עוד דוגמה, לפני עסקת החטופים הראשונה, היו קולות שמאוד חששו מהעסקה כי צהל היה במומנטום גבוה, והיו הרבה שהטילו ספק שבאמת נחזור ללחימה ולא מדובר בעסקה שדה פקטו סיימה את המלחמה.

עכשיו בדיעבד, ההנחה הזאת לא התממשה.

אז מה זה אומר שמי שחשש טעה?

לא. זה אומר שבראייה לעציד יש הרבה הנחות. לפעמים אנחנו כ"כ בטוחים בהנחה כעובדה ואז מחלקים לצודק וטועה.

אבל מה לעשות שלפעמים יש טעויות בהנחת העבודה, אז וודאי שיהיו חילוקי דעות על המסקנות.

בקיצור, באמת כדאי להימנע מדיונים כאלו שממילא הם לא מתמטיקה ורק מעכירים את האווירה.

(אגב כל מה שכתבתי זה רק דוגמאות אין צורך להיתפס לטענה כזאת או אחרת)

בהצלחה

שבבסיס של קשר תקין זוגי/ לא זוגי

צריך להיות קבלה של האחר

על דעותיו/ רצונותיו/ מחשבותיו/ פועלו

לא משנה באיזה נושא

נושא פוליטי אפילו לא יוצר קונפליקט

כי הוא לא יוצר פער בביצוע

אז זה אמור להיות קל יותר

אם אין קבלה

כדאי לעבוד עליה

משני הצדדים

אם מתאמנים על קבלה

זה כיוון מעולה לשיפור הזוגיות בכל התחומים

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

לק"י

אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.

הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.