א. לא הולכת למקום שלא מרגיש לי שהנוכחות שלנו משמחת אותם

ב. הבית הוא בכלל לא plan b- בגלל שאין לאן לנסוע, הוא הבית, הברירת מחדל, המקום המועדף

הסכמתי לסוע להורים שלו רק בגלל שממש ביקשו- מבחינתי זה הפשרה

(כרגע כנראה הוא לא יהיה בבית בר"הש- אז כנראה שכן אסע להורים שלי)

אני הייתי נשארת בבית ועושה כל מה שאפשר כדי שיהיה כייף וקל יותר (קונה הרבה דברים טעימים לילדים, דואגת למשחקים מעניינים, יוצאת איתם לגן שעושעים ובעלי נח או הפוך). מראש מתכננים מה יקל על הסיטואציה ויאפשר לה לעבור בצורה נעימה.

אם אני אסע למקום שבו הזמינו אותנו בכח ובצורה כזאת אז סתם ארגיש לא נוח כל החג, כל לכלוך ורעש של הילדים ילחיץ אותי ואני סתם אהיה עצבנית כל החג וזה ייצא על בעלי והילדים.
 

מבחינתי ברירת המחדל היא להיות בבית, עכשיו אנחנו נוסעים כי אני לא רוצה ללכת לבית הכנסת הקרוב וליד ההורים שלי יותר נחמד לי ולילדים ועד שאנחנו הולכים לבית הכנסת (אני לא הולכת אם אין צורך מיוחד) חשוב לנו שזאת תהיה חוויה כייפית לילדים.

אם לא זה, מבחינתנו תמיד להיות בבית.

רצויה...

לא יודעת איך להסביר

אחר כך בטח היא תגיד לי שהיה לה קשה ותדבר על זה עם אחים שלי מאחורי גבי וכו אבל באותו רגע זה לא ירגיש ככה.

איך לא קורסים בחג ארוך בבית עם כמה קטנטנים?

אני מרגישה כל הזמן עייפה

עייפה מלרוץ אחריהם

לנקות את מה שמתלכלך

לעשות כלים

להרדים אותם

להניק

לקום בלילה

וכמובן שבעלי ביחד איתי בזה

ועדיין

אנחנו גמורים

כותבת גם ל

@מקרמה

אני מכירה את הרצון לקרוס על הספה ולשחרר

אבל אם אני חא צופסת את היום ויוזמת- אני מגלה שאני רק עצבנית שלא נותנים לי לקרוס בשקט.

לא כתבת את הגיליים אבל

רעיונות של מה ניתן לעשות.

-לקנות מאכלים כיפים לנשנושים, פירות. דגני בוקר מיוחדים, מעדנים.

-לקנות משחק חדש ומעניין

-לצאת לגנה

- להזמין חברים שכיף לך עם אמא שלהן - שיעסיקו אחד את השני ולבנתיים לפטפט עם האמא
 

ברמה הטכנית

לקנות חד פעמי יפים ושולחן חגיגי שיעשה אווירה טובה

לבשל פשוט ואולי גם לקנות חלק- כדי לא להגיע גמורים לחג

לקחת בחג עצמו רגעים לעצמך- שבעלך יהיה איתם (ולהחליף).

זה יכול להיות חצי שעה- שעה בחדר - לקרוא משהו או לישון

או ללכת לסיבוב

או מה שעושה לך טוב

להתחיל מעכשיו להתארגן- אפילו להביא עזרה בנקיון כדי חהגיע לחג במקסימום כוחות

והכי חשוב- לשנות תדר

לבוא לחג מתוך שמחה

יש לכם משפחה מקסימה

בית

וילדים

וזה לכשלעצמו כבר ברכה

ולי עוזר לזכור שכל הריון אני מתפללת לילדים מלאות- וזה הידיים המלאות

הבלאגן, והחוסר שינה, והריצות והבישולים

הכל זה ברכה גדולה

מעבר לממתקים ודברים שקשורים למאכל

מחפשת משחק לילדון בן שנתיים כמעט וחצי

יש לו המון: מגנטים, כלי מטבח, כלי רופא, פליימוביל, לגו, קוביות, מכוניות, כדורים, בובות, פאזל, משחק זיכרון, משושים

מחפשת משחק קופסא

אולי יהיה לך ולעוד רעיון

זה גיל שבעיני הכי טוב זה לבחות מחוץ לבית

סליחה שלא עזרתי

שכתבתי למעלה

ממש לאחרונה התחיל לשחק בזה לבד ויחסית הרבה זמן

אני בראש השנה יהיה בתחילת תשיעי בעז"ה אין לי כח לרדת למטה.. בגינה זה לרוץ אחריו ממש🙄

לקחת בחורה שתשמור הוא לא יסכים בחיים

ואחיות שלי נערות שגרות יחסית קרוב לא בבית בחג..

Shilav | שילב רשת חנויות מוצרי תינוקות ואביזרים לתינוק

בגיל הזה משחקים בלי הכרטיסיות, רק להשחיל ולהוציא, או להתחיל למיין לפי מה שהוא יודע - צורות או צבעים. אצלי זה משחק אהוב ומעסיק.

ראיתי את אותו משחק בחברה אחרת, לא הצלחתי למצוא עכשיו קישור כי אני לא זוכרת איך קוראים לו. של החברה השניה יותר מוצלח כי הצורות גדולות יותר, ולא צריך לחשוש שילדים קטנים יכניסו לפה.

עוזר לזכור שכל הריון אני מתפללת לילדים מלאות- וזה הידיים המלאות

אני צריכה למסגר לי את זה... התרגשתי

ומאמינה שיש עוד הרבה בסיטואציה דומה!

חמות שלא מזמינה, אמא שההרגשה היא שהאירוח הוא ברירת מחדל

- אפשר לנסות לעשות זמנים לאיפוס הבית, נגיד פעם ביום ופעם בלילה, כשכל המשפחה משתתפים ובסוף הסדר כל ילד מקבל חטיף/ארטיק וכו

- מציעה לפחות חלק מהסעודות להשתמש בחד פעמי. ככה את יותר פנויה להתייחס לילדים וגם לנוח

- לקנות להם משחקים חדשים , אפילולא יקרים העיקר שיהיה משהו חדש שיתעסקו איתו לזמן מה

- לצאת קצת מהבית להתאורר ועל הדרך לעייף קצת את הילדים

באיזשהו שלב בחיים להתארח הזממעמסה ולא תמיד אפשרי

אנחנו נארים ץמיד בבית

משתדלים לא לקרוא את זה כמעמסה אלא כהזדמנות חגיגית

כימים עם אוירת חג מיוחדת

מבשלים מה שביכולת ולא משתגעים

מזמינים בכוונה אורחים לערבי חג כי זה מרומם וי שאוירה והתרחשות והילדים פחות רבים

ומעדיפה להשקיע ולטרוח ולבשל מבחירה עצמאית ובשמחה

מאשר להיות מרירה ולהתארח ולהרגיש שנופלת על אחרים

פעם לא הרגשתי שהיא מזמינה אותנו בשמחה.

זה תמיד היה ככה

כנראה שאתן צודקות וצריך לשנות תדר

מצד שני אם לא נגיע בכלל אז היא גם לא תאהב את זה

רוצה שנבוא מתי ואיך שהיא רוצה

עוד לפני שהזדקנה

היה לה מלא תנאי מתי נח ואיך נח

והיא מקסימה ואוהבת

אבל יכולה בלי לשים לב לשדר ממש חוסר רצון ולפגוע

נגיד עכישו אחת האחים לשי מהצפון רצה לבא לבדד  בגלל ההפגזות

אמרה מה פתאום מה שייך עכישו או שתבוא ראש השנה או תמצא מקום אחר עכשיו אני עסוקה לבשל(ל2!!!)

יש לנו את המשאלת לב שההורים שלנו יעטפו אותנו

ישדרו לנו שאנחנו תמיד רצויים ואהובים

ויתמכו בנו

אבל זה לא תמיד ככה מכל מיני סיבות

אז אחרי פורקן הכאב

לזכור שיש לך את המשפחה שלך

וגם אם קשה , זה לא ברירת מחדל ואתם תמצאו היתרונות וכמו שהרבה כתבו- להחליף דיסקט שבבית יהיה לכם כיף למרות הכל, ולעשות כל מיני דברים בשביל להרגיש ככה(אוכל נחמד, הפתעות וכו'). אפשר גם לקחת ילדה/ נערה שתעזור לך עם הילדים או להיפגש עם חברה ועם הילדים שלה.

לא הולכת למקום שלא מרגישה רצויה. אני מכירה את זה מקרוב .. לא היו מזמינים אותי ובשניה האחרונה היו נזכרים להזמין. סעד שהייתי נוסעת חודשים אחר כך הייתי שומעת כמה טרחו בשבילי. למרות שכולם אכלו 🤦🏻‍♀️מעדיפה את הבית .. ורק זורקת לך רעיון..

יצא שסיפרתי לשכנה מקסימה שאנחנו לבד

וגם היא לבד אז היא הציעה שנעשה ביחד

אפילו לא את הארוחה אפשר את הנישנושים של אחר כך

שהילדים ישחקו ויאכלו פירות אם זה יותר זורם 🩷

כי אני אחרי לידה

תכלס בעלי ממש לא ייהנה בתפילות 

שנה שעברה היינו שם כי עברתי הפלה באותה תקופה וגם אז הוא לא נהנה

וכמעט נשבעתי שהשנה לא נעשה את זה... 

מקווה שיהיה בסדר התפילות בראש השנה זה חשוב להצליח להתחבר...

את מתלוננת שאמא לא מארחת בשמחה וכבד עליה, והילדים עושים רעש....

אבל במקביל גם את מתלוננת את אותם דברים בדיוק, קשה עם הילדים חג ארוך, רק רוצים לעוף לישון, ואין כח לשטויות שהילדים עושים ..

אז, לא אומרת שהכאב שלך הוא לא אמיתי, וואלה. מעליב. אבל תסתכלי כמה קשה לך ותביני שגם לה קשה אותם דברים כמעט. 

זה מלחיץ אותי מאוד

ולא הייתי מגדירה את מערכת היחסים שלנו לא טובה, אבל בהחלט לא מה שהייתי רוצה לשחזר עם הילדים שלי

לא יודעת אם עוזר אבל אצלי יש מימד של פער דורי, כי הם עשו עליה וגם חזרו בתשובה ולא קשורים למעגלים, בעוד שאני זכיתי לחינוך טוב מכל הההיבטים ולחיי חברה עשירים. לילדיי לא יהיה את הפער הזה מול הוריהם בע"ה.

מבינה מה אני אומרת?

אבל אולי זה מסביר רק חלק קטן בהרבה ממערכת היחסים לעומת כמה שאני חושבת שמסביר...

אצלנו זה לא ככה

אבל טוב ששאלת כי אולי יהיו פה תשובות טובות

אני משתדלת שיהיה שיח פתוח בבית שלנו יותר ממה שהיה בבית שלי, משתדלת לקבל באהבה את הילדים שלי והבחירות שלהם בלי להיעלב או לכעוס (לא חכמה בגיל חמש😅) ומעודדת שיתוף רגשות אצלנו

מצד שני, הרבה דברים שאמא שלי היא אמא מעולה, אני אמא גרועה... 😔

במערכת היחסים ביננו לבין ההורים שלנו נובעות משורשים מוגדרים, לדוגמא - חוסר בתקשורת, הצבה של הציפיות החברתיות כיותר משמעותיות מרצון הילד ודברים דומים. ואנחנו בנינו בית שמתנהל אחרת ולכן אני מאמינה שדברים מסןימים שנובעים מהבעיות האלה לא יהיו.

אבל כן אני בטוחה שיהיו דברים שלפני שהייתי אמא נראו לי לא טובים ובטוח שאעשה אחרת ויהיה שונה, ואז קרה אחד מהשתיים - או שהבנתי שזה דברים לא ככ נוראים, אז לא עשיתי משהו כדי לשנות, או שהבנתי שזה עדיין דבר לא טוב אבל הוא בלתי נמנע ביחסי הורה ילד או שסתם אין לי את הכלים לשנות וזה משהו שאני מקוה לעבוד עליו בהמשך וכן שישתנה.

בסופו של דבר אף הורה לא מושלם, וגם אם היה, תמיד תמיד ילדים ימצאו את מה שלא טוב. ובעיני זה בא ממקום חיובי. הקשר המושלם עם ההורים הוא ציפיית הבסיס של הילדים, וכל סטיה הכי קטנה מהשלמות נחווית בעיני הילדים כבעיה, ולכן הם גדלים בהבנה שיש בעיות.

בגיל מבוגר יותר מפתחים הסתכלות מורכבת, הבנה שההורים אנושים וכו'.

אני מקוה שהילדים שלי יחוו הורות מושלמת כנקודת פתיחה וממילא הקשר שלנו יהיה מורכב, מאשר שיחשבו שהורות נורמלית היא סיפוק צרכים בסיסיים ואז כל חיבוק יראה להם כל כך מדהים (הקצנתי כמובן)

מערכת היחסים שלי עם ההורים לא טובה, הם אשמים (חוויתי ילדות מורכבת) ואני הובלתי את הניתוק היחסי.

אוהבים להשוות את מערכת היחסים עם ההורים לזו שתהיה עם הילדים, יכול להיות שאצל הרבה זה נכון, כי הם פועלים בדפוס מוכר ולא עושים שינויים משמעותיים בחייהם, אצלי זה לא נכון ואפילו להפך, למדתי ממה להיזהר ומה לעשות שונה.

אני קיבלתי חינוך שונה, בתנאים שונים ויש לי אופי שונה.

ולכן אני גם אהיה אמא שונה, לטוב ולמוטב

וואי, זה עירער אותי מאוד מאוד.  עם כל המודעות והרצון לעשות דברים אחרת, נופלים הרבה פעמים לאותם בורות

וסבתא.

חופשים שלמים העברתי שם.

הציפיה שלי מההורים שלי היא אותה ציפיה.

אני שמחה מאוד לעזרה ופינוקים

שמחה מאוד להרגיש רצויה

אבל אין לי ציפיה

מודה על מה שיש ומשלימה עם מה שלא.

ולכן אי אפשר להשוות.

לדוגמה סבא וסבתא לא עבדו בגיל שההורים שלי עדיין עובדים. כמות הילדים שונה,

האופי של הילדים שונה, המרחב.

לדוג' פעם אני ואחים שלי היינו משחקים בשדה איפה שהיה צומח צמח דביק כזה ועושים שם תחרויות וכיף.. היום הילדים שלי משתוללים עם האחים והבני דודים שלהם בתוך הבית של ההורים.

כשהיינו הולכים לסבא וסבתא היינו בעיקר עוזרים סביב העשייה שלהם, היום סבא וסבתא בעיקר סביב עשייה של ילדים (לוקחים לפארק ולאטרקציות)

פעם תכלית הקיום הייתה המשפחה, היום יש יותר דגש על הגשמה עצמית והוויה ותחביבים (למשל אמא שלי הולכת לבית כנסת ושיעורי תורה, סבתא שלי לא הייתה יוצאת מהבית כמעט, רק חצי שעה לשוחח עם השכנות מתחת לבית)

אם תתבונני לעומק, מנקודת מבט המארח, מאמינה שתמצאי הבדלים מוצדקים גם אצלך שמסבירים את הפער. וגם אם לא תמצאי את כל ההבדלים, זה הגיוני תזכרי שעוד לא חווית מה זה לארח ילדים נשואים שלך אז את לא מכירה את כל הקשיים והניואנסים לעומק, אבל ראייה כללית אפשר לקבל בהתבוננות מנקודת מבט של המארח.

לא עובדים בעוד שסבא וסבתא שלי כן עבדו וגם לא זכור לי שעזרנו להם כשהגענו כנכדים בשבתות וחגים.

בעיקר אני מרגישה את ההבדל בזה שיש הורים שמארחים בכיף, מחכים לנכדים ושלי פשוט לא.

זה לא מחוסר אהבה אבל הם פשוט אוהבים רק את הלבד שלהם והאמת שזה מוזר לי מאוד

יש גם הורים שהם מליונרים

יש גם הורים שהם מפורסמים

יש גם הורים ש...

יש הרבה סוגי הורים, למה זה משנה לך מה הורים אחרים?

את משווה את עצמך לסביבה מסויימת (שאת חיה בה או מסתכלת רק עליה)

ולכן נראה לך שאת חריגה.

תראי בשרשור ובכלל, לא כולם זוכים להורים,גם מאלה שכן, לא כולם זוכים להורים נורמטיבים, גם מי שכן לא זוכים להורים שיכולים לארח, גם מי שכן לא כולם זוכים להורים שרוצים לארח בכיף.

לארח זה לא פשוט, מהרבה הרבה בחינות,

ההורים שלך אוהבים אותך ואת הנכדים, מביעים את זה בדרך אחרת, אוהבים את הלבד שלהם,

זה לא מוזר בכלל. הכל תלוי בהסתכלות.

את בוחרת להסתכל מזווית מאוד מסויימת ולכן נפגעת מזה, אם תבחרי להסתכל ממקום אחר, תראי שזה לא פוגע ולגיטימי, ואפשר לבנות קשר שלא מבוסס על סטנדרטים מבחוץ,

אלא על מקום עמוק יותר של צרכים ורצונות אישיים גם מהצד שלך וגם מהצד של ההורים.

תנסי לאמץ שני עקרונות-

1. הסתכלות פנימה ולא לפזול החוצה

2. עין טובה בהתבוננות על הסיטואציה

ותראי שלך יוקל, את תהיי המרוויחה העיקרית מהשינוי.

חג שמח!

עם שתי עגלות או אפילו עגלת תאומים ועגלה נוספת,

אפילו אם זה ייקח שעתיים הליכה.

אם אפשרי, אז אחרי הארוחה של הערב השני אפשר לחזור הביתה.

ככה זה רק לילה אחד כל הבלאגן אצל ההורים, וחצי מהארוחות מבחינת להכין בבית.

אני לא יודעת למה את קוראת "הרבה אמהות שמזמינות" אצלנו בד"כ ההורים שלי מזמינים משפחה אחת, זה אומר שיתר האחים עושים בבית.

בטח כשזה שלושה ימים זה מסירות נפש גם מצד המארח וגם מצד המתארח.

ההצעה של אמא שלך נשמעת לי כמו הפתרון הכי טוב, מבי שעש לך איזה אילוץ שמקשה אבל אם היה אפשר ללכת ולחזור- זה בוודאי עדיף ולכן אמא שלך הציעה ככה.

עם כמה ילדים קטנים שצריכים לישון?

שואלת באמת

ומעבר לזה, כל החברות שלי מתארחות אצל ההורים או אצל החמים. כולן. ב"ה לא מעט חברות.

אף אחת לא נשארת החג בבית מהקהילה שלנו.

אם הייתה לי האפשרות הזו הייתי קופצת עליה,

עדיף בהרבה על לעשות את כל החג בבית בלי לארח ולהתארח, ועל פני לעשות את כל החג אצל ההורים כשצפוף והקטנים כבר מחורפנים.

הליכה פעם אחת של שעתיים לגמרי עדיפה בעיני (בהנחה ואין בעיה בריאותית כמו סוף הריון או מיד אחרי לידה או משהו אחר)

אפשר לישון צהריים וככה יהיה כח ללכת.

מבחינת כמות הילדים הקטנים, אז תלוי מה הגילאים וכמה עגלות/ טרמפיסטים יש,

ואם אפשר להתארגן על עגלת תאומים.

נניח יש 3 ילדים בגיל של לשבת בעגלה, ועוד ילד בגיל של טרמפיסט,

אז אפשר עגלת תאומים אחת, ועגלה נוספת עם טרמפיסט מחובר,

והנה פתרון ל4 ילדים.

ילדים בני 6 ומעלה שישנו צהריים, יכולים לעשות דרך כזו עם הפסקה.

ואם יש לך הרבה קטנים, אז עוד יותר מובן למה קשה לארח כולל שינה (זה לא רק המקום של המזרונים זה כל ההמולה של הילדים לאורך כל היום)

ולא הבנתי איך רלוונטי מה החברות שלך עושות.

מלפרוק את זה שכל חג אותו סיפור

לא קראתי את כל השרשור ולא הבנתי מההודעה הפותחת שזו הנקודה שחשובה לך להתייחסות,

אלא ברמה המעשית מה לעשות

(בד"כ כשכותבים זה מעורבב וזה בסדר, רק מסבירה למה חשבתי שאת מחפשת פתרון)

יש לי מה להרחיב בנושא הציפייה מההורים אבל לא כרגע.

אם את רוצה מוזמנת לעקוב אחרי ההודעות בנושא של @דבורית

היא ממש השראה בעיני, שינתה לי לגמרי את התפיסה לגבי ציפייה מההורים.

אני מבינה שאת בשלב שעדיין מסתכלת מה קורה סביבך כדי לקבל איזשהי "נורמלזציה"

למרות שההסתכלות הזאת פוגעת בעיקר בך ובקשר עם ההורים. זאת הסתכלות טבעית, אבל העבודה שלנו בעולם הזה היא עבודת המידות, היא להתעלות מעל הטבעי ולשנות הרגלים/ תפיסות ובכלל זה את ההתבוננות על הקשר והמקום שלנו מול ההורים שלנו ומול ילדינו.

אני מאמינה שבשביל לחזק קשר, כל קשר, דבר ראשון צריך להתנתק מהשוואות או מציפיות לא מבוססות.

זה קשה ממש. זו עבודת חיים. אבל מי שמצליח זוכה לחיים הרבה יותר איכותיים וטובים ולקשרים יותר בריאים עם האנשים שקרובים אליו.

בהצלחה!

אני נוסעת להורים ומרגישה חריגה...

ברור לי שזה מוסיף על התחושה של התלישות שלך..

והחשש שהילדים יהיו משועממים כי אין חברים..

אישית אני מרגישה שבבית הם פחות משתעממים מאשר אצל סבא וסבתא גם אם אין כאן חברים...

וזה החשש העיקרי שלי מ3 ימי החג.

החגים מבחירה

אז יש גם כמוני

ומזווית אחרת - אמא שלי מארחת את אחיות שלי עם הילדים, וקשה לה מאוד. בלי לינה.

וגם לי, כשאני באה פעם בחודש בערך, בלי לישון, הייא מסרבת לפעמים כי אין לה כח והיא רוצה שקט..

כשבא לי חברה החג, אני מארחת חברים או מתארחת לסעודה אצל חמתי לסעודה. אם קשה לך הלבד, אולי כדאי לנסות לפתוח את הראש לכל מיני כיוונים כאלה

מה מטרת העל שאת משיגה באירוח?

העזרה? הפינוק?

להיות ביחד?

להרגיש רצויה?

כי לכל אחד מאלו יכול להיות מענה באפיק אחר

אני בת זקונים

הכוחות שיש להורים שלי שונים בתכלית מהתקופה שאחים שלי גידלו קטנטנים

אבל אני מאמינה שאם הלב נמצא במקום הנכון.אז לכל המסביב אפשר למצוא פתרונות

ואם נבעיה היא עם הלב

אז להתארח זה רק פלסטר... לא באמת המענה

אני חוויתי משפחה ענקיתתת

עם סבא וסבתא שעזרו ופינקו וקנו ונתנו בלי סוף

וגם להם היה קשה אבל היה להם חשוב הביחד

וזה הולך איתי עד היום

התחושה הזו שאני רצויה שם

שהיה מקום שפשוט רצו אותי בו תמיד גם אם לא הייתי הילדה הכי טובה

אז כנראה שכן הייתי מתארחת אצל אמא

ועוזרת לה במה שאפשר.

לפעמים זה נראה לאמא מאיים ובסוף היא דווקא נהנית ושמחה מזה...

את מחזירה אותי שנים אחורה.

התחושה הזו כל כך כואבת

שאני ממש מחבקת אותך

התחושה שאת לא 100% רצויה

וזה כבר לא ברור מאליו שההורים זה משהו שפשוט אפשר להניח עליו את הראש ולנוח קצת

זו תחושה קשה

אבל היא קשה שבעתיים עם התפאורה של החברה

שנים שנים שנים שהיינו עושים את כל החגים בבית כל השבתות, גם אחרי לידות. הכל עם עצמנו . ומסביבי כולן היו מתארחות.

לפעמים זה היה פשוט צובט את הלב ברמות שיחות כאלו של: אנחנו לא יודעים מה לבחור ... ההורים שלו או שלי. .. וכו... צרות של עשירים חחח

אני לא אשכח שפעם אחת אחת החברות ממש לחצה עליי שאסביר לה למה אני לא הולכת להורים לחג. זה הרגיש לי כמו פנינה שהציקה לחנה. פשוט דחקה בי ודחקה.

והאמת?

לא ידעתי מה לענות לה.

כל הסיפור הזה לא היה מסודר לי בראש כמו שהוא ברור לי היום. לא ידעתי לומר המשפחה של ההורים מתפרקת. לא ידעתי לומר המשפחה של בעלי כבר מפורקת. לא ידעתי לומר אף אחד לא הזמין אותנו. לא הצלחתי להעלות על השפתיים את המציאות:

אין לנו לאן ללכת.

ואז היא שלפה את משפט המחץ:

"את יודעת? צריך גם לכבד הורים.  תסעו אליהם לחג זה לא יפה."

ואני שתקתי. והנהנתי. ובלעתי את הרוק.

אבל היא הצליחה לעזור לי לפגוש את הכאב ממש חשוף.

מה שאולי לפני כן הצלחתי לשים בצד ולשכוח.

ולמה אני מספרת את כל זה?

קודם על בשביל להגיד לך:

1. אני מבינה אותך

זה לא קל נקודה

מי שלא היה שם לא יבין

2. לגיטימי לרצות לנוח. לגיטימי לרצות להישען לאחור. הכי טבעי בעולם לצפות לאיזו משענת להינחם בה במירוץ החיים.

3. כמה קטנים צפופים בשגרת חיים של ימינו זו עבודה מאוד מאוד קשה ותובענית. זה מעייף מאוד.

4. ובכוונה כתבתי בסדר הזה. כי אני חושבת אין מקום לסעיף הזה לפני הסעיפים הקודמים. ועכשיו זה טיפה יותר קשה. אז אני מקווה שתקראי את זה בהרבה אהבה וחמלה עצמית:

זה הזמן לשנות גישה.

לקחת אחריות על החיים.

ה' זימן לך בעל בית ילדים.

זה לא ברור מאליו. זו ברכה.

ואז מגיע הסעיף הבא:

5. ההורים שלך לא חייבים לך כלום.

ככה פשוט. כלום. ממש כלום.

למעשה את חייבת להם.

הכל.

זה ממש קשוח. זו אחת המצוות הכי קשות שיש.

כיבוד הורים זו מצווה שאין לה (כמעט) גבול.

היא כל כל לא שיוויונית שאין לתאר.

אין לתאר.

את חייבת להם הכל.

הם לא חייבים לך כלום.

אין שום קשר כזה. רק בין הורים לילדים.

הכיוון  הוא חד סיטרי. נקודה.

אבל מפה מגיעה גם בנחמה:

6. ככל שתצליחי לשנות בתוכך את הגישה שההורים הם מקום להישען אליהם- לעבר ההורים הם המקום שאני עושה *עבורם* ככה ירווח לך.

זה יבנה בך חוסן פנימי.

את לא תהיי נזקקת ולא תלויה.

את תעמדי בנקודת כח.

כח של מצווה שאין לה שיעור.

מצווה עצומה ויסודית כל כך.

מצווה שגם הילדים שלך יגדלו לראות איך אתם מכבדים את ההורים וילמדו מכם. זה רווח כפול גם לדור הבא.

7. כך בשלב מסוים אנחנו הפכנו את הגלגל. ואירחנו את ההורים כמעט כל שבת וכל חג. משני הצדדים. זה היה אינטנסיבי ולפעמים היינו צריכים להגביל כדי לשמור על עצמנו. אבל אלו היו שנים רבות של ערך ושל עוצמה ומשמעות.

8. המצווה הזו זמנה מוגבל. אחרי כמה עשורים, אולי 2 היא הולכת ומצטמצמת.  אני יכולה לומר שאצלי היא כבר במינון הרבה הרבה פחות אינטנסיבי מבעבר. בזמנים קשים הייתי אומרת לעצמי: אולי זו השבת האחרונה לכי תדעי. וכל הזמן לזכור שזה לא לנצח זה זמני. זו זכות מוגבלת בזמן.

9. לאט לאט. קודם כל הסעיפים הראשונים.

הרבה חמלה עצמית.

תקבלי את עצמך בקצב שלך.

תחבקי את עצמך בכל השלבים.

היי לך אם רחומה.

עשי לעצמך את האם שאת צריכה.

בתוכך פנימה.

10. תתפללי על זה. ה' איתך ממש.

"כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני"

ממש מהמזמור של ימים אלו.

כל מה שכתבת רלוונטי גם למי שההורים כן בקשר טוב...

תודה לך!

רק הערה אחת- כתבת שלמצוות כיבוד הורים אין גבול.

אז זה לא ממש נכון.

ההלכה מגדירה בדיוק מה כוללת מצוות כיבוד הורים (לבוא אליהם בחג לדוג- זה לא חובה)

וזה הרבה פחות ממה שמקובל לחשוב

כן מסכימה שזה מאוד חא סימטרי למרות שגם להורה יש חובות אחרים כלפי בנו מבחינה הלכתית

ובתוך ההגדרה אין כמעט גבול למצווה

דנים בגמרא על מצבים קיצוניים והאם עדיין כיבוד הורים מתקיים גם שם וכו...

מה שעשיתי לא חייב הלכתית כמובן

עוד יותר כאשה נשואה אני כמעט פתורה מכיבוד הורים. והחובות שלי הם קודם כל כלפי בעלי וילדיי...

זו יותר המלצה לעמדה נפשית מאשר לעצה פרקטית. 

בעיני, הילד, שהגיע לעולם בלי שאשאל אותו, זכאי ממני לכל מה שיטייב את חייו. עד כמה שאורח חיי אמונתי ויכולותיי מאפשרים. ולהפך בהתאמה - הוא לא חייב לי ואני לא צריכה לצפות מהילד.

העובדה שיש מצווה על כיבוד הורים בעיני מוכיחה שנדרש היה עיגון של משהו שמדרך הטבע לא בהכרח היה קורה.

ההורה לא אמורה לצפות מהילד

אבל הילד עדיין חייב במצוות כיבוד הורים

מה זה אומר בפועל?

את כהורה לא אמורה לבא ולצפות לקבל ממנו עכשיו כבוד ועזרה או פרחים לשבת

לא

הורים יכולים לבקש

אבל לא לצפות כי הוא הרי חייב לי

זה לא נכון וגם לא בריא אגב אף פעם

אבל אני כילדה מחוייבת ךכבד

זה מילה רחבה

והיא מייצרת עומס כשלא מפרשים אותה נכון

לכבד זה לא לעשות לעצמי רע

אני לא חייבת להזמין את אמא שלי כל שבת אם לא טוב לי

לא חייבת להתקשר כל יום

אבל כן מחויבת

לראות אותם

כמו שהם.

לא בעיני

מי אני מצפה שהם יהיו עבורי .

לייצר מרחב מתוחם שרואה אותם

ורוצה להיות עבורם אבל במה שיכולה

לא במה שרע לי.

וכן י שמורכבויות

עבל אליהם אני מאמינה שנכון לגשת מבחירה

ולא ממחויבות

אחרת זה מייצר תסכול לא בריא

"את [הבת] חייבת להם הכל.

הם [ההורים] לא חייבים לך כלום."

אז במציאות אליה אני מכוונת את עצמי ליתר ביטחון, אני קוראת את המשפט הפוך. הילד לא יהיה חייב לי כלום ואני חייבת לו הכל (בסייגים שאמרתי קודם) כי אני מבינה שבסוף אני זו שהחלטתי להביאו לעולם.

התור ילד זה כן נכון להרגי שחייב בכבודם

זה לא אומר לעשות דברים שפוגעים בך או לא הגיוניים

אבל בסוף

לעצמי אני אצפה מעצמי להכיר טובה ולתת מעצמי עבורם

ככל יכלתי

אבל כאמא אני מסכימה איתך לא נכון להיות בעמדת חייבים לי

זה כל כך טבוע בהורה שאפילו הגוף מתנהג ככה בלי לחשוב

לצורך הדוגמא, כשאשה בהריון העובר שלה ניזון בקדימות על פניה. אם יהיה חוסר היא מתועדפת שניה אחרי העובר.  

פעם הראו ניסוי שנתנו לאב להרים משקולת ממש כבדה והוא לא הצליח, אבל כשהילדים שלו היו נוכחים הוא עשה את הבלתי אפשרי.

הורה, במציאות בריאה, יתן את כל מה שיש לו עבור הילד שלו.

זה מתקיים כך אפילו אצל חיות. וכשזה לא מתקיים זה נחשב לחיה אכזרית כי היא לא דואגת לצאצאיה.

הנביא ישעיהו כותב: "התשכח אשה עולה מרחם ב בטנה?!" כי אין מציאות מצד הטבע שאשה לא תדאג לילדיה.

מה שכתבתי לא סותר את זה.

מה שכתבתי פנה לילד לא להורה.

חובות הילד כלפי הוריו הם לא עבור ההורה.

הם לטובת הילד.

אם רוצים להבין את הקשר האידאלי בין בן לאביו אפשר להסתכל כמשל בין אדם לקב"ה.  

הקב"ה תמיד רוצה להעניק לנו, ונותן לנו הרבה מעבר למה שמצד הדין אנחנו זכאים.

החובות שלנו כלפי הקב"ה הן לא בשביל לעשות טובה לה', שהרי הוא לא צריך אותנו כלל.

החובות שלנו כלפיו הן עבורנו בלבד.

ולא כתבתי שסתירה אלא שסבורה אחרת, כפי שפירטתי בתגובתי מעלה לראשית השנה.

הורה שמצפה מילדיו שיספקו את צרכיו זו מציאות לא בריאה

ושההורים לא חייבים כלום.

בעיני אם כבר אז הפוך.

אין צורך לחייב אותו בזה כי זה טבוע בו

מבחינה הלכתית יש להורה מחויבות לילדו אבל עד גיל צעיר בהרבה מהגיל של הפותחת.

וברור שהורה מצד הטבע שלו ירצה רק להעניק לילד שלו תמיד תמיד וללא תנאי

הלוואי רק שה' יתן לנו כוח תמיד לתת לילדים שלנו ככל הניתן.

יש אנשים שזה טבעי להם ויש שלא.

גם הורה מחויב נניח לא להלבין פני ילדיו, מצווה לא מצווה בגלל משהו לא טבעי, יש לזה סיבות אחרות.

אני חושבת שיש מחויבות של הורה לדאוג לילדיו לדברים בסיסיים כשהוא קטין ולילד לדאוג להוריו כשהם מתקשים לעשות זאת, בלי קשר למצוות.

למה צריך לעשות במסגרת המצוות יש פרשנות רחבה ואני לא חושבת שצריך מצווה כדי לקיים את המחויבות הבסיסית שכתבתי (ויש הורים/ ילדים שאינם מקיימים אותה למרות שהם שומרי מצוות)

בכל מקרה אירוח לחג לילד לא נכלל במחויבות כלשהי, לגבי אירוח הורה שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, לא חייבים לארח אלא לדאוג לו לסידור מתאים.

הורים שמתנהגים בצורה לא אידאלית

ולהיפך

לא עסקתי במה כדאי שהורה יעשה או לא יעשה

בסופו של דבר זו המציאות של הפותחת

את ההורים שלה היא לא תשנה

לא משנה מה הסיבות שלהם להתנהג כך או אחרת

היא יכולה לשנות רק את הגישה שלה ולקחת אחריות על חייה כבוגר עצמאי ונפרד

זו הבחירה *שאני* בחרתי

ממש לא מתוך שום חובה

יש הרבה דברים שכדאי שהורים יעשו או לא יעשו

לא בזה עסקתי במה שכתבתי

כתבתי על המחויבות שיש לילד כלפי הוריו לא להיפך. וזה לא סותר.

פשוט המשפט שלך (ששוב, אני מתחברת לשאר ההקשר שבו נכתב אבל לא אליו) היה עבורי שגוי כי בעיני זה לא נכון מוסרית שילד חב להוריו הכל והם לא חייבים לו כלום. אם כבר הפוך.

זה הכל...

שנה טובה!!

שנזכה להרעיף על ילדינו כל טוב

ולהיות איתם בקשר טוב ומיטיב

שנזכה ובקרוב ממש יבוא אליהו וישיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם

ולא מצליחה להפסיק...

כי מה ילד רוצה? להרגיש שההורים שלו רוצים אותו ואוהבים אותו.

וזה כואב שאני לא מרגישה את זה...

פשוט לא

ואין מה לארח אותם

הם לא רוצים לארח ולא להתארח

הם רוצים שקט

את השקט שלהם כל אחד לעצמו

מדי פעם תשלחו תמונות  של הילדים

וזהו

חיבוק לך אהובה♥️

הם תמיד היו כאלה?

אולי עובר עליהם משהו?

ויש עוד אחים בתמונה? גם אותם הם לא מזמינים?

זה הכאב הכי עצום שיש

לחוש דחיה מהורה

יש מקומות שבהם את כן מרגישה אהובה ורצויה מולם או שזה כל הזמן רק תחושה של דחיה?

אני עם דמעות בעינים, כי הצפת בי כל כך הרבה תחושות.

אני גם זוכרת את התקופה הזאת של לנסות להתחמק מהשאלה של איפה אנחנו מתארחים בחג. לנסות לשדר שהכל בסדר, ולעבוד על עצמי ועל כולם שזאת בחירה שלנו, ושיותר כיף לנו לבד, ושאחרי לידה הכי נח לי בבית שלי ושבעצם להיות בבית לבד זה הדבר הכי כיף בכל מצב.
ומעבר לזה שלא מתארחים, זה התחושה של הלבד. התחושה של חיים בלי גב. וכמו שכתבת - בכל מצב בחיים, אין על מי להניח את הראש.

היתה תקופה שחשבתי שחברות יכולות להחליף את זה. והיו לנו חברים קרובים שאירחנו והתארחנו אחד אצל השני בכל מיני היזדמנויות, אבל לאחרונה אני מבינה כמה הייתי נאיבית לחשוב שחברים זה כמו מישפחה.  
גם אני כיום יודעת יותר ויותר להכיר בעובדה ולהודות בה מול עצמי שהמשפחה שלי מפורקת והרוסה, על זה שאין לי יכולת נפשית להיות איתם בקשר, ושאני לא חייבת להמשיך לשחק מול כל העולם את ההצגה שהמישפחה שלי רגילה, את ההצגה שהיתה לי ילדות רגילה, את ההצגה שכל מה שעברתי לא השפיע עלי בכלל.

התחברתי מאוד לנקודה ה-4 שלך. וזה בדיוק הגישה שלי כיום. ברוך ה זכיתי בבעל ובילדים מדהימים. ברוך ה כל מה שעברתי - שייך לעבר, וכיום טוב לי ויש לי את המישפחה הקטנה שלי, וזה בדיוק המקום שלי לקחת אחריות על החיים שלי, ובמקום להסתכל על מה שאין - ליראות את כל מה שיש, ולהשקיע כל מה שאפשר במישפחה הפרטית שלי. 

ולפותחת - מעבר להיזדהות שלי איתך, אני ממליצה לך לנסות להתמקד בליגרום לחג אצליכם בבית להיות הכי כיף ונעים.
אם זה להשקיע בלהכין ארוחות חגיגיות, במיגוון גדול של אוכל טעים עוגות ועוגיות. להשקיע ולתכנן יותר זמן איכות עם הילדים. דרך לשתף אותם יותר בהכנות, להשקיע יותר זמן במהלך הארוחות כדי להגיד דברי תורה, לשיר איתם אולי לארגן מישחק (אם זה מתאים לגילאים).
יכול להיות שיהיה לכם כל כך כיף - שעפם הבאה בכלל לא תירצו להתארח...

וחיבוק גדול! זאת באמת התמודדות לא פשוטה! ❤️

לדעתי להישאר בבית

לקנות חלק מהאוכל מוכן

להוציא משחקים ישנים שהרבה זמן לא נגעו בהם או לקנות אחד שתיים חדשים

להזמין חברים לארוחה- מגוון וכיף להורים ולילדים

ומעסיק את הילדים עם בני גילם

שזה לא נשמע שהיא לא רוצה שתבואי

זה אולי יהיה לה קשה, אבל ייתכן שבדרכה היא אומרת שזה בסדר וברור שיש לך אותה כדי להתארח

וזה באמת גם עניין של פרשנות שלך

אבל תכלס, אני בעד לחשוב גם על האינטרסים שלך

אם זה מתאים לך - אז לכי. (אבל תכלס נראה לי זה קשוח להתארח 3 ימים עם הילדים במרחב שהוא לא הבית. לא יודעת איך אנשים עושים את זה באמת)

לא הייתי מיחסת חשיבות לפרשנויות

רצית משו - קיבלת.

הלאה.

לא תמיד זה יהיה עטוף בעטיפה שאת הכי אוהבת או רוצה, אבל תכלס היא לא סירבה לך

שולחת חיבוק

באלעד יש חנויות ברחוב יהודה הנשיא והסביבה

יש בעיר רחובות - בשדרות הרצל גם חנויות

בירושלים- כל רחוב יפו+ קינג ג'ורג'

אבל מרגישה שאמא של חתן צריכה משהו קצת יותר מיוחד...

הייתי לאחרונה בשדרה בפ''ת ובירושלים, לעצמי קניתי בקמליון והודולה אבל מתלבטת אם זה מספיק לאמא של חתן.

בכללי מעדיפה לקחת אותה לחנויות ספציפיות ופחות להתחיל להסתובב.

תודה!

מה הסגנון שלה בכללי? דתי לאומי זה מאוד רחב..

היא סגנון חרדלי-מתנחלי(בדים רכים נשפכים/שקט/בדע כותנה ופשתן/רקמות וכו)

או יותר סגנון עירוניסטי-קלאסי-משרדי למשל חליפות, נצנצים נפוח וכזה...

מה היא יותר מתחברת- בחתונות כאמא של חתן, לא ביומיום..

ואולי גם אצל גודי

ואולי כן אורית וזהבה ולקחת לתופרת לסגירה.

יש גם את החנויות של אורית וזהבה, שתבדוק באתר אם היא מתחברת לסגנון.

בפ"ת יש חנויות של שמלות ערב בעיר.

מזל טוב!

אצל הלל (חנות בקינג ג'ורג' בירושלים.

בעיר טווח המחירים שפוי עד 500 שח .

שמלות בכל מיני סגנונות.

יש סניף בגבעת שאול :הלל עיצובים.

זה שקשה למצוא משהו 100% צנוע בלי להוסיף חולצת בסיס.

אולי בירושלים יש, אבל אני מעדיפה להגיע לחנויות ספציפיות ולא לצאת להסתובב

יש בקניון רמות בירושלים , ובעוד סניפים. ברגע הראשון הכל נראה סגנון חרדי, נפוח ונוצץ😀 אבל יש שם כמה מציאות, של שמלות עדינות וחלקות . וחגיגיות. והעיקר-צנוע , סגור ,שרוול..אורך...וגזרה טובה!

מזל טוב

שקנו משם שמלות וזה היה איכות נוראית

היו מסכנות, וכשרצו לטפל המוכרת ממש קיללה אותן  

אני לא הייתי מנסה אפילו

ממליצה על אורית וזהבה ומקסימום לשפץ אצל תופרת

ודווקא המוכרת הייתה ממש מקסימה, קניתי בבני ברק.

מניחה שתמיד יש חוויות טובות וחוויות פחות טובות..

יש שמלות ממש יפות

או באיזור הסנטר וירמיהו?

חרשתי את ירושלים..   ושם מצאתי המון מבחר של בגדים שאשכרה יושבים טוב על נשים שהן...

ובכן... נשים

עם בטן של אחרי לידות.. וגוף של אשה שמחתנת ילד (ולא ברבית)

משהו שבלי צורך בחולצת בסיס וכו'

ממליצה ללכת לתופרת שתתפור ליבית)גופיית בסיס אם צריך.

גם אצלי אתמול הילדה צרחה ולא הצלחתי להרגיע

בשלב מסוים לא יכולתי יותר, נתתי לה לבכות במיטה ורק ישבתי לידה. זה הסדר ולגיטימי הכי בעולם לבקש עזרה מהשותף

בעלך לט בסדר שלא עוזר לך, מה זה קומי בבקשה?

קודם כל אני שולחת לך חיבוק גדול.

חוסר שינה מתמשך יכול להוציא כל אחד מדעתו.

את אמא טובה מאוד, עובדה היא שאת רוצה שיהיה טוב לתינוק שלך ולכן את גם משקיעה המון שעות ובהרגעה של התינוק וגם מעירה את בעלך כשאת מרגישה שדי.

במקום להתייחס לתינוק בצורה לא טובה.

עכשיו יכול להיות שבעלך הוא מסוג האנשים שנהיים עצבניים כשמעירים אותם באמצע השינה, בייחוד אם זה משינה עמוקה כמו שאת מתארת.

במצב כזה, אני חושבת שכדאי שתדברו על הקושי שלך בטיפול בתינוק ועל חוסר השינה המתמשך ועל זה שאת רוצה שהוא יתחלק איתך באחריות - בשעה רגועה יותר, באמצע היום.

עדיף אם אפשר אחרי שאת כן הצלחת לישון.

אבל אם הוא מגיב אלייך ככה בגסות באופן קבוע, זה לא תקין בכלל. וכמובן צריך לדבר על זה גם, אבל אולי עדיף עם איש מקצוע.

אם זה הכיוון, צריך לחשוב איך להגיד לו שאת רוצה ללכת לייעוץ זוגי באופן שישתף פעולה.

הרבה גברים לא בעניין של טיפול באופן כללי, ובפרט אם הוא בטוח שאת "לא כשירה" והוא בסדר גמור - שזו אמירה קשה מאוד שמצביעה על קושי שלו באמפתיה - שוב, בהנחה שזו לא אמירה חד פעמית.

אם זו אמירה חד פעמית והוא בדרך כלל כן קשוב ואמפתי או לכל הפחות לא מדבר ככה, אני מניחה שזו מעידה של אדם עייף.

כמעט כל אמא תגיד לך היו לה זמנים כאלה של חוסר שינה מתמשך שאני מרגישה שאני בקצה וכבר לא יכולה יותר.

רק קחו ממני את התינוק כי את תכך יוצאת מדעתי מחוסר שינה או מהצרחות.

האם זה הופך את כולנו ללא כשירות?

ממש לא, זה הופך אותנו לאנושיות.

הנה, בעלך החזיק מעמד כמה דקות ונשבר.

את איתו כמה שעות ועוד אחרי לידה ועוד אחרי כמה לילות בלי שינה.

רק על זה מגיע לך כל הכבוד ענק.

והתינוק יגדל ויהיו לכם עוד רגעים מהממים יחד, וכנראה שגם יהיו רגעי שבירה כי ככה זה אנחנו בני אדם.

וילד שבוכה שרוצה משהו אסור או מתחצף או משתולל גם יכול להוציא מהדעת.

אנחנו רוצות הכי טוב בשביל הילדים שלנו, וגם לנו יש מגבלות.

אז לפעמים הדבר הנכון, כמו שרצית לעשות כאן, הוא לפנות לבן הזוג לצורך פסק זמן.

כל הדבר הזה של הורות חדש לשניכם (ממה שאני מבינה שזה ילד ראשון) וזה משבר טבעי לזוגיות.

אבל יש מה לעשות.

זה משפט ממש לא יפה שנובע מחוסר הבנה של מה זה טיפול בתינוק.

עפ כל הכבוד הוא לא הצליח להחזיק איתו מעמד ליותר מ2 דקות, נכון? אז אולי הוא בעצמו לא כשיר?

צרחות בלתי נגמרות וחוסר שינה זה שני דברים שיכולים להוציא מהדעת גם בנפרד ובטח ביחד.

המלצה שלי כשהוא חוזר מהעבודה שיהיה עם הילד שעה ואץ תכנסי לישון תאגרי כוחות ללילה

כל כך כאב לי לשמוע את המשפט הזה.

ולפותחת, הייתי מדברת עם הבעל ומסבירה לו שעם כל הכבוד שינה זה צורך בסיסי ושבכבוד יכנס מתחת לאלונקה ויתן יד וככה תוכלי גם את לישון קצת. עם הזמן הוא ילמד להתעורר כמו שצריך וגם ילמד להעריך. ברגע שהוא יחווה את זה בעצמו הוא יוריד בפנייך את הכובע. ובאמת מגיע לך את עושה המון!!

אני לא יודעת אם כבר חזרת מהחופשת לידה לעבודה, אבל ממליצה לך בתקופות כאלה להשאיר הכל איך שהוא וללכת לישון ב-8:00 עם הילדים. לא להתפתות לסדר או להימרח עם הטלפון, ברגע שהגדולים נרדמים את נכנסת למיטה, ככה כשהתינוק מתחיל לצרוח ב-11 לפחות את אחרי כמה שעות שינה.

ואני זוכרת משרשור קודם שלך שבעלך התעצבן שאת נרדמת לו, אז בבקשה תמצאי זמן אחר שאת יכולה לדבר איתו, אולי בעבודה בטלפון, ובערבים לכי לישון מוקדם שיהיה לך כח. את לא יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו 

אני חושבת שכל אמא מצאה את עצמה מתישהו על הקצה ברמה שאת עוד שניה מאבדת את זה.

זאת חוויה מאוד קשה פיזית ונפשית, אל תלקי את עצמך. גם לקחו ממך את הדבר הכי בסיסי של בנאדם- השינה. זה יותר גרוע מלא לאכול.

אני אמא 11 שנה וזה בוודאות אחת החוויות הכי קשוחות באמהות , הלילות האלה. 

אז דבר ראשון , את לא חייבת לדעת להרגיע תינוק. מותר לו לבכות. אם את כבר לא עומדת בזה פשוט תניחי אותו בעריסה ותנוחי. תשתדלי לנוח ביום. לא צריך לרדוף אחרי טייטל של אמא טובה. לא חייבים ליהנות מחופשת לידה , לא צריך ספורט טיפולי בלי סיבה מיוחדת. גידול ילדים הוא קשה וסוחט.

לגבי בעל , בעיניי בכלל תפסיקי לרקוד סביבו. הוא צריך לעזור גם אם את לא קורסת . הוא צריך לספוג לפעמים כי הוא גבר ואת אחרי לידה.

נשמה, שהןא יעמוד קצת בנעלייך.

את ממש עדינה איתו ומחמירה עם עצמך.

לאשפז אותך??

תאמיני לי שאם היו מאשפזים אותך והוא היה נשאר להתמודד לבד בעצמו, הוא היה סותם בולם ורק מעריך ומשתחווה.

נשמה.

את צריכה הרבה יותר עזרה. בטח בלילות.

אני הייתי מתחרפנת. משתגעת במצב כזה.

אז למה את חושבת שאת צריכה להיות על אנושית?

תנכיחי את הצרכים שלך ותעמדי על הכבוד שלך.

את שווה המון

את הבית של הבית

ואם הןא מזלזל- זה רק כי לא היה בנעלייך לרגע אחד

לפעמים זה עובר לנו את הגבול במח.

ויש לך את הגבול לעצור כשצריך וזה מה שצריך להיות ומה שנותן לנו בסופו של דבר להנתהל בשפיות ולא לעשות את המחשבות האלה שעולות.

ולי צרם התגובה של בעלך.

הוא רואה שאת ככה על סף איבוד, גמורה לגמרי וטכנית לא מסוגלת,

הוא אמור לגבות אותך. זה ילד שלו כמו שזה שלך. והוא אמור להיות כל כולו במשימה של לגבות אותך כשאת נגמרת. זה המינימום.

לא מדברת על זה שבעיני מראש שיהיה חלוקה בין בני הזוג וככה לא תיגמרי. כל שעה מחליפים. לשעה. לא לעשר דקות.

אבל גם אם זה לא מתאים לכם, לפחות שיהיה בעמדת גיבוי אמיתיץ. ולא בעמדת האשמה שזה לא בסדר שהגעת לכזה מצב

אם היית קם ובאמת לוקח אותו ממני לפני שנגמרתי ככה, לא הייתי נגמרת ככה.

מציעה לך איכשהו לדבר איתו על זה ברוגע.

לא חכמה לתת לך להיות עם הילד כל כך הרבה שעות ואז להגיד שאת לא כשירה. באמת אחרי כל כך הרבה שעות את לא כשירה. ולא רוצה להיות כשירה.

פשוט לא אמורה להיות כל כך הרבה שעות על הרגליים.

מחילה שיצא לי קצת חמור. אבל מרגיש לי שזה לא בסדר שתצאי גם עם מצפון ❤️❤️

מבטיחה לך שאת כשירה לגמרי ואת ראויה להיות אמא ואת אמא מהממת

מצבים של חוסר שינה קיצוני ובכיות של ילדים לגמרי יכולים להוציא מהדעת.

גם לי היו מקרים שפשוט צרחתי על הילד שלי כי לא נתן לנו לישון מלא מלא זמן.

ברור שזה לא צריך להיות וברור שאמא לא צריכה לצעוק על ילד או לנדנד אותו חזק.

אבל תהיי סלחנית לעצמך את באמת הגעת לקצה.

והדרך הכי טובה להתמודד עם זה זה לנוסת לא להגיע למקרי קצה ובאמת להתחלף עם בעלך.

דברו על זה בזמן רגוע, אם את הרבה זמן עם התינוק והוא לא נרגע אז תתחלפו.

לא בהכרח שהוא צריך דווקא אותך.

וגיל 4 חוד' זה גיל מאוד מאוד קשההההה.

להניח את התינוק ל20 דקות לבכות ולעצום עיניים ל20 דקות כשמרגישים שכבר לא יכולים יותר
 

וגם אל תעמדי איתו שעות הוא יצטרך ללמוד להרגע כשאת יושבת

תקראי רגע את הסיפור מהצד,

אמא שקשה לה מאד שהתינוק שלה בוכה בלי סוף באמצע הלילה מבקשת עזרה מבעלה, אב התינוק, ובמקום לקבל עזרה מיידית כי את כבר שעתיים (!!!!) איתו, את מקבלת 1. תלונה שהערת אותו 2. ביקורת על חוסר כשירות (מופרך) 3. זלזול ודיבור בוטה ולא מכבד 4. שתי דקות של עזרה וחזרה לישון.

אני לא אומר שבעלך לא טוב, אלא שהוא זה שלא בסדר בסיפור ומשום מה הדינמיקה פה הופכת את כל הבעייתיות עלייך.

את נהדרת שהערת אותו, ברור שתירצי להיעזר בו, אין שום סיבה להגיע לרגע אחרי האחרון מבחינת הכוחות, הוא אבא של התינוק, הוא ישן והוא יכול להחליף אותך.

לי נראה שאת מאשימה את עצמך, ושהוא התרגל לזה שהאחריות עלייך והאשמה עלייך והוא ישן. או אולי להיפך, את בלעת את זה שהוא נח וישן ועוד מבקר אותך והתרגלת לזה שאת לא בסדר אם קשה לך.

למה לחכות למצב קצה כדי להעיר ואז הכל מתפרץ

תדברו בנחת בזמן רגיל

תסבירי לי לא כביקורת

שכשיש אתגר של חוסר שינה של התינוק את זקוקה לשותפות לשו גם

גם אני מתשדלת לכבד את בעלי שעובד ימים ארוכים ולקחת על עצמי מה שאני יכולה בחופשת לידה

אבל לא נכון להגיע לקצוות

להסביר לו שבלילות יותר מאתגרים את זקוקה לשותפות

לא בהתנצלות והצטדקות כמו שתיארת

את לא צריכה לומר רק לעשר דקות וזהו

מה פתאם מגיע גם לך לישון

היית איתו שעב-שעתיים ולא הצלחת ליושן

תעירי את בעלך ובצורה נעימה תבקשי ממנו- אני אשמח ממש שתשמור עליו לשעה -שעתיים.. כדי שאוכל לישון משהו.

אם צריך תשטפי מראש בקבוק או תשאבי חלב או תכיני מנות מוכנות של תמ''ל

כשמדברים בכבוד מתוך מהות וישתוף ולא כהאשמה אפשר להגיע להסכמה והבנה

הוא יכל לתשף שקשה לו מאוד לא לישון

את תסבירי ותשדרי שאת מבינה אבל יש גם לילות מאתגרים וקשה וגם לא נכון שאתמודד איתם לבד ואגיע לתשישות קיצונית

זה לא טוב פייזת וגם נפשית

ואפשר שבתקופה כזאת הוא ישתדל ליושן מוקדם יותר ככה שישארו לו מספיק שעות שינה או פתרון אחר..

קיצר הרעיון זה לדבר

בזמן נח

ובלי האשמות

ולא בזמני קצה

יש פה איזושהי טעות בהנחת היסוד של בעלך.

הוא לא "עוזר לך". הוא שותף מלא שלך.

איך מתבטאת השותפות הזו? אתם צריכים למצוא דרך שתהיה מוסכמת *על שניכם*.

בשרשורים קודמים שלך נראה שאת סופר וומן כזו, עושה מלא, הבית עליך ואת מתקתקת ברמות.

יכול להיות שהוא התרגל טוב מדי.

אבל-

מצב בו את עושה המון והרוב עליך יכול להיות רק כאשר זה טוב גם לך ומתאפשר מבחינתך.

ברגע (!) שהסידור הזה לא נוח לך, מביא אותך לקצה, מעמיס עליך מדי וכדומה- מאזן הכוחות צריך להשתנות.

בעיני, בעייתי מאוד שהוא לא חושב שהתינוק וכל מה שבא בעקבותיו קשור גם אליו (ממה שתיארת יש שם אפס לקיחת אחריות הורית) אבל הרבה יותר חמור מה שאמר לך עליך והלגיטמציה בכלל לחשוב ככה (וזו כבר בעיה מהצד הזוגי והאנושי).

כתבו לך לדבר איתו ולשקף לו בזמן רגוע.

(כמובן את צריכה להגיע לשיחה כזו מעמדה שברור לך שהוא צריך לקחת חלק. מעמדת נפשית של בטחון בעצמך וכו'.. לא ממקום מתנצל ומתחנן לעזרה. לשקף גם את אפס הלגיטימציה לומר לך דברים כמו שאמר הלילה. לשקף גם שאם הוא היה לוקח חלק ושותף לא היית מגיעה לקריסה)

אני אוסיף שלא בטוח שהשיחה תספיק ואולי צריך איזשהו תהליך קצת יותר עמוק הנוגע לשותפות, לקיחת אחריות הורית וזוגית ויחס כלפיך.

הרבה פעמים מה שומעים מאיש מקצוע (מטפל זוגי) יותר מתקבל מאשר מה שהאישה אומרת או מבקשת. (זה הופך מ"אי הסכמה בינינו" ו-"כמו שאת חושבת שאת צודקת ככה אני חושב שאני צודק", להנחיה והתוויית דרך של אדם ניטרלי, מקצועי בתחומו).

חיבוק.

לילות בלתי נגמרים זה קשוח ממש

את טובה ואמא טובה

ואל תתני לאף אחד (גם לא לך) להביא אותך לחשוב עליך אחרת..

גם ישן בלילה ולא מושיט יד

גם אומר שצריך לאשפז אותך

זה קווים אדומים שנחצו

את לא צריכה להסכים לזה

אם יש משהו שווה בשבילו לכעוס/ לריב/ לשבור את הכלים

זה גבולות ברורים של קווים אדומים

זה לא רק התינוק הביא אותך לקצה

זה בעיקר זוגיות ושותפות שלא רק לא עוזרת לסיטואציה אלא גם מקשה ופוגעת בך

מסכימה, זה כבר משהו באווירה שחוזר על עצמו ולכן לדעתי מצריך טיפול והתייחסות באופן דחוף לפני שתקרסי או שייגרמו נזקים שתאכלו שנים אח"כ.

ממליצה לך ממש לפנות לטיפול אישי, לחזק את עצמך והביטחון שלך.🩷

כואב לקרוא את זה

אני מאמינה שהוא דיבר ככה רק כי הוא היה חצי ישן

כי זה ממש ממש לא לגיטימי

ואת אכן לא כשירה לגדל לבד בשביל זה יש אותו

הוא אבא של הילד

אף בנאדם לא כשיר להיות ער שעות ארוכות עם צרחות באוזנייים

זה מחרפן את השפויים ביותר

כדאי לך לדבר איתו כששניכם ערים ורגועים

ולהסביר לו שאת צריכה לישון גם 

את מהממת ואת אמא טובה תזכרי את זה.

וגם תזכרי שאת רק בן אדם בסוף, ורצף של חוסר שעות שינה וגידול תינוק זה ממש לא קל!

תנסו להחליט על תורנות, אי אפשר שהכל יפול עלייך.

לדוגמא, כשהוא חוזר מהעבודה, תגידי לו שאת רוצה לשים את הראש לשעה ואז תמשיכי.זה נותן הרבה כוח גם שינה קלה....ומנוחה במיטה.

ובאמת זה קורה לכולן שמגיעים לזמן שכבר הגוף עייף כל כך ואין כח כבר,זה ממש לגיטימי.

והוא צריך לעזור לך, אתם זוג וזאת הורות משותפת.

תהי חזקה ותנסי כמה שיותר לנוח כשהבייבי ישן.

אולי עזרה בתשלום לשעתיים שלוש שתוכלי קצת לנוח.

צריך לתקשר את הדברים לבעלך שיבין ,ומשפטים כאלה על אשפוז זה נוראי בעיניי זה קו אדום.

חיבוק.

את מתארת מקרה של גזלייטינג...

כדאי לבדוק אם עצמך אם זה דפוס או משהו חד פעמי

חשוב להגיד שלפי מה שתארת ההתנהגות שלך ממש בסדר ואת ממש לא משוגעת או צריכה לפקפק בעצמך

להפך

את קשובה לעצמך ויודעת לעצור ולבקש עזרה לפני שאת מגיעה לקצה

זה ההפך לגמרי מחוסר אחריות

נניח ובאמת הוא חושב שאת מסוכנת (ואת לא!)

יעלה על הדעת שהוא יחזור לישון וישאיר אותך עם התינוק?

אני מניחה שהתשובה היא לא (ואם ההנחה שלי שגויה אז יש פה בעיה יותר גגולה )

עכשיו השאלה היא  מה עומד מאחורי האמירה הזאת

למה לגרום לך לחשוב ככה ולפקפק בעצמך?

מה האינטרס?

את בסדר גמור!!, ואל תתני לו לערער אותך!!!

את האמא הכי טובה בשביל הילד שלך

ותשימי לבעלך גבול ברור מאד , שאלייך לא מדברים ככה ויהי מה!!

אפשר ללמד עליו זכות שזה היה מתוך שינה,

אבל זה ממש משפט מזעזע שאסור שייאמר.

במקום לומר לך כמה את מלכה ואלופה שהיית איתו כלכך הרב זמן במסירות!!!

אפילו 5 דקות הוא לא הצליח!

הוא חייב להתאפס ולהיות שותף. את מדהימה

ובגלל שזוכרת שרשור עבר שלך בנושא, אני ממליצה על טיפול זוגי, משהו שישקף לבעלך שאת עושה מעל ומעבר!

אני אחת שממש קשה לה בלילות אז כמעט תמיד בעלי קם, וזה רק לומר שלמרות שקשה לי בלילות אני לא תופסת מעצמי פחות לרגע!! אני אמא מהממת ובעלי אבא מהמם ואין דבר כזה שרק אחד נושא בנטל. 

נשים יקרות שהשם יברך אתכם תודה רבה על כל הכתיבה מעריכה כל אחת ואחת מכן !!!

אתחיל בלסנגר ולומר שזה ילד שלישי, ושבעלי לא ככ מסתדר איתם כתינוקות אבל ככלל הוא אבא אלוף , יש לנו עוד שני ילדים בגילאי 5,3 בערך והוא מכין להם אוכל הרבה פעמים בערב, מקלח ומרדים כמעט קבוע , משחק איתם כשמגיע מהעבודה . נדבר העיקר שמפריע לי הוא שבתפיסה שלו הוא "עוזר", גם כשהוא משחק איתם ובאמת מכל הלב !! או מכין להם ארוחת ערב וכו, הוא בטוח שהוא בין הגברים הבודדים במדינה שעושים את זה . ואני מסבירה לו כל הזמן הבאנו אותם יחד לעולם, שנינו עובדים וכו, פשוט לדעתי קשה לו יותר לקבל את הסיטואציה שהוא בא מיום עבודה ארוך (באמת עובד קשה) וצריך "לעזור" בבית כשאני ב "חופשת " לידה. למשל היום הגיע ב19 (לרוב הוא מגיע ב18 כך שבחופשת לידה אני יוצאת עם התינוק לאסוף את שני אחיו הגדולים ועד 18 מעסיקה אותם וגם ללא טלוויזיה, ציורים מדבקות יחס ראשוני הם בגיל שרבים מלא, כמובן יש סיר מוכן על הגז שבישלתי במהלך היום).

והוא עדיין בכל פעם שמגיע הביתה אומר מחדש כמה הוא גמור ואם יוצא שמח אז אומר כמה זה לא מובן מאליו שהוא מקלח את הילדים ומרדים אותם ושאני יוצאת (פעמיים בשבוע אני יוצאת לאימון של שעה ברחוב שלי וגם אז זמינה לקפיצה אם הבייבי צריך הנקה או צורח ברמה שלא נרגע).

ממש קשה לי הפער התפיסתי בינינו כי גם כשהוא עושה הוא בטוח שהוא "עוזר". התפקיד העיקרי שלו בבית זה לבשל לשבת (שאני מאוד מעריכה את זה והוא מבשל מדהים), לקלח את הילדים כמעט תמיד הוא על המקלחות (של שני הגדולים אני בשעות האלה עם הבייבי(, וגם מאז הלידה הוא זה שמרדים את הגדולים. מרגישה שהוא לא רואה את זה שכשהוא עובד אני דואגת שיהיה פה סיר חם , שהבית יהיה נעים ונקי, הכביסות ריחניות מקופלות , הכלים (כמובן כאלו גם שהוא מייצר) לא שוטפים את עצמם.

וכל זה בזמן שכשהתינוק ער אני איתו לגמרי - עיסויים, תרגילי ספורט, נשימה, הנקות , אני לא שמה אותו על המשטח וקוראת ספר- הוא נולד עם טונוס שרירים נמוך ולכן גם פעם בשבוע נוסעת איתו לספורט טיפולי שיחזק את חגורת הכתפיים . הייתי צריכה לחזור לעבודה בתחילת יולי והארכתי עד ספטמבר כדי להיות עם התינוק עוד קצת שיגדל לפני כניסה למסגרת וגם עם הילדים שיוצאים לחופש באוגוסט והוא רק טורח להשמיע כמה חבל על הכסף (אמרתי לו אוקיי גם אם הייתי רוצה לחזור ביולי ואני לא, בוא תגיד לי איפה אנחנו שמים את שלושת הילדים).

הוא מנגד כשאני אומרת לו את הדברים האלו על חוסר ההערכה הוא טוען שאני לא מעריכה את זה שהוא עובד בחוץ ושאני חושבת שהוא לא עושה כלום, אבל מבחינתו (לדעתי) הערכה מתבטאת בזה שהוא יבוא הביתה ב18 ואני אגיד לו שב בעלי היקר תאכל משהו תנוח עבדת קשה, עכשיו אפ הייתי עם שני הגדולים ניחא אבל זה שעות שהבייבי לא רגוע אז איך אתה מצפה שאאחוז בכל, מספיק שהבאתי אותם ב15:30 ועד 18-18:30 כשאתה מגיע אני איתם לבד תוך כדי מתן יחס מלא ככל האפשר , אני לא תוקעת להם טלוויזיה ונחה , חשוב לי לשמוע איך היה להם בגן מה אכלו, להגיש להם פירות או אוכל מזין, לעשות איזה משחק .

ואני גם רןצה טיפול זוגי אבל הוא בטוח שהןא מושלם ושרק אני זו עם הבעיה . הוא פשוט רואה את המציאות בצורה לא בוגרת

ולא הדדית. ולגבי המשפט שלו הוא אמר את זה מעייפות אבל גם אצלו בבסיס הוא חושב שאמא לא אמורה להתלונן על תינוק ושאם אני מתלוננת או מעירה אז זה כי לי קשה במיוחד משאר הנשים, וכבר יצא לנו דיון פעם שאמרתי לו שאני רוצה משפחה ברוכת ילדים בע"ה והוא אמר לי אל תיפגעי מאמי את לא מהאמהות האלו עם הסבלנות וכו את מאבדת את זה בקלות, עכשיו הוא לא אמר את זה כדי לפגוע אבל זה באמת מה שפוגע שהוא באמת חושב שאם אני מעירה אותו בלילה קשה אז לא מתאים לי נגיד הרבה ילדים כי הסף קושי שלי לא אמהי.!" והוא חושב שאמהות אחרות משקיעות בילדים יותר , נניח. אם רואה אותי מפעילה מכונה או שוטפת כלים בזמן שהילדים ערים אומר לי שבי איתם תשחקי ואני מסבירה לו שלא ייתכן שכל עבודת הבית תחכה לי ללילה ושהוא מוזמן להתכבד לשחק איתם או לנקות במקומי (והוא עדיין חושב צריך להזניח את הבית ולהיות איתם) אך מצד שני לא יעזור לי בלילה לאפס אם אשב כל היום עם הילדים נניח (הפסקה האחרונה זה יותר סיטואציות של שגרה כשאני גם אחרי יום עבודה מלא ולא עכשיו כשבחופשת לידה אני מספיקה לבשל כל יום ולסדר)

אבל אתם קצת קיצוניים בסגנון הדיבור . יש דברים שלא אומרים אותם. ולא צריך להגיע למסקנות דרמטיות מכל פעולה.

אם הוא רוצה הערכה אז תני לו , תגידי לו כל יום כמה זה משמח שהוא משחק עם ילדים , מקלח, מבשל . אולי זה יגרום גם לו יותר להעריך אותך.

ואתם באמת פרפקציוניסטים מדי. את לא צריכה להיות מושלמת. מותר לך להגיד שבתחום כך וכך את לא מושלמת ותישארי לא מושלמת, יש לך חולשות כל וכך פחדים כך וכך,  צרכים כך וכך. ולא צריך כל פעם שאת עושה משהו לא מושלם להצטדק ולהגיע לקצה . אסור להגיע לקצה. להשלים עם מציאות שהיא לא מושלמת.

אם יש לך משחת סילברול עוזרת מאד לעזרה ראשונה.

אבל הטיפול הלאה תלוי באיך זה נראה. אם "רק" אדום בטח יעבור תוך יום יומיים, אם יש שלפוחיות כדאי לך להתייעץ עם גורם רפואי.

טיפלתי בברנדשילד ופד פראפין. במקום כוויה מפושטת נשארה רק 3 שלפוחיות קטנות.

שמן קצח/ג'ל אלוורה 100% טבעי למרוח על הכוויות

ולעשות קומפרס קר ץ-

לוקחת זוג גרביים מכותנה

אחת לחה וגורבת על היד

ועל זה גורבת גרב יבשה

וביניהם מכניסה קוביות קרח

וצריך לשמור על לחות שהעור לא יהיה יבש כדי שלא תישאר צלקת

על כוויית שמש האמת

זה לשים חלבון של ביצה חיה כמה שיותר זמן

ההסבר היה שזה מחזיר לגוף איזה חומר שחסר בגלל הכוויה

צחקתי כששמעתי את זה

וקצת אח"כ נכוויתי ממש בשמש וזה עזר לי מאוד

רפואה שלמה!

מרחתי את המשחה של גרין ופזרתי את הטלק שמצורף שקונים את המשחה.

מעניין אם זה טלק רגיל.

ונזכרתי שבעבר אמרו לי שצריך להדק את הכל עם ניילון נצמד, זה מה עשיתי.

משהו כמו עשרים דק אחרי המריחה. רגשתי הקלה.

מקווה שיחלים מהר, יש לי המון  פעילות בסופ"ש עם הידיים והכיורים מלאים (אין מי שיעשה כלים במקומי).

בבקשה באמת.

כל אחת שתעשה מה שטוב לה, אבל כשזה פורום ציבורי אני חייבת למחות.

זה כל כך לא שווה את הזיהום חס וחלילה שיכול להגרם מכזה דבר.

ובדיוק ראיתי מישהו שכתבה באריכות ובמקצועיות על כמה שזה נפוץ ומסוכן להשתמש בחומרים מהמטבח כדי לרפא פציעות - והיא כתבה נתונים על אנשים שהגיעו למיון בגלל זה, סליחה שאין לי את המקור.

ביצים חיות זה כל כך ריסקי, בבקשה

גם אני עשיתי דברים נואשים בגלל כוויה שהוציאה אותי מדעתי, ואני מסתכלת אחורה ולא מאמינה.

אז אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל בכל זאת - להזהר מתרופות סבתא, גם אם הן "עובדות" כי הסיכון לא שווה את זה.

פצעים פתוחים וכוויות זה דבר רגיש לזיהומים, ומוצרי מזון הם לא דברים שמיוצרים בהגיינה הנדרשת לטיפול רפואי. גם לא ניילון נצמד.

ורפואה שלמה לפותחת, אני ממליצה גם על משכך כאבים, כוויה זה אחד הדברים הכואבים 

אם כן, שמים אותה מהרגע הראשון ועוטפים הניילון ומעל חבישה

לגבי התוקף לא יודעת, אפשר לשאול

אפשר לראות בזה גם עזרה.

תלוי פרשנות וכנראה מכלול של היחסים שלכן.

אני הייתי שמחה אם חמותי היתה עוזרת לי במקרה כזה. ואם ישנים אצלה זה ויש כינים זה באמת יכול להיות מורכב וליצור הדבקות.

הכל תלוי בצורה שזה נעשה ובטיב היחס ביניכן.

אולי זה הרגל שלה שאני לא מודעת אליו,

כמובן שלא עשתה את זה לידי,אלא בערב שאני ובעלי יצאנו לקניה של משהו

הרגשתי לא נעים עם זה 

אז היא הבינה שהיא צריכה להשלים את הטיפול בהם,

בדיוק כמו ששולחים לפיפי לפני השינה וכמו שמצחצחים להם שיניים.

אבא שלי קבוע גוזז ציפורניים לכל הנכדים (הקטנים)

ואמא שלי מיישרת שיער (זה כמובן היא מתקשרת לשאול)

אולי גם גיסות שלי חושבות שזה חוצפה שאבא שלי גוזז ציפורניים בלי לבקש רשות?

לא יודעת זה כ"כ טבעי לי שאף פעם לא חשבתי שיכול להיות בזה משהו מוזר.

אם כבר, אם הייתי משאירה את הילדים שלי אחרי מקלחת וממהרת לצאת לסידורים ולילדים היה חשש אולי לכינים, הייתי מתבאסת אם אמא שלי לא הייתה מעבירה סירוק רק מחשש להיכנס למקומות לא לה. (אצלנו לא מעבירים בשגרה, רק כשיש חשש)

אם זה קורה כל הזמן ומפריע לך, אפשר לבקש לחדול מהמנהג אם זה מפריע לך.

אם זה היה בגלל הסיפור של הלידה, אז היה נגמר, תחליקי.

זה חלק מהרחצה.

כשאנחנו נוסעים להורים/חמים זה חלק בילט אין מהאירוח האמת 🤔

מקלחת, מסרק כינים, צחצוח שיניים

וזה הרבה פעמים עליהם

אישית הייתי שמחה מהעזרה

אבל את מכירה אותה כדי לדעת יותר טוב 

לנכדים שלהם.

אני רואה שאת ממש לא היחידה שכתבת, רק מראה כמה משפחות יכולות להיות שונות זו מזו וכמה חשוב לדון לכף זכות, שאולי מישהו אחר פשוט פועל לפי הרגל שונה משלי, וללא שום כוונה רעה או נסתרת. 

אלא שגרתי שמיד אחרי מקלחת מסרקים כינים.

אני עושה את זה לילדים שלי באופו קבוע, חלק מהשגרה, חופפים ומסרקים כינים. אולי זה גם השגרה של הסבתא

כי אם לא, וזה סתם עזרה, לא רואה בזה בעיה.

חמותי קבוע גוזזת ציפורניים לילדים

היא אפילו אמרה לי בפירוש לא לגזוז להם לפני שאנחנו מגיעים...

האמת תחביב מוזר אבל אני ממש לא מתנגדת

חוץ מזה שהיא ממש עדינה, הרבה יותר ממני כנראה, וזה מעלה להם את הסטנדרט ...

גם כינים יצא לה לעשות אבל לעתים רחוקות.

מחפשת יותר משהו לבית נראה לי

כי זה בעצם תודה לכל המשפחה לא רק לה

יש להם כבר...

והיקרים זה כבר הרבה מעבר לתקציב שלנו...

אזור 300 ש"ח

חוץ מגלידה ופופקורן

מה זה מכונת גלידה?

אולי לא כלי אלא תמונה או פריט עיצובי לבית?

של המשפחה וכו'

זה צריך אינטרנט?

כי אפילו מחשב אין להם

מפה לשולחן, סט סכו"ם, סט כלים כמו כוסות יפות לשבת או כלי הגשה

מכשירים חשמליים כמו בלנדר מקל איכותי משודרג וכדו'

אגרטל יוקרתי

סט מצעים

ושאת מלאת הכרת הטוב!

אין לי רעיונות

אם כן אפשר ערסלים/טרמפולינה

ואלך לנוח

המינימום הזה כולל לצורך העניין להתיישב ולהדריך ילדים בינוניים להמשיך לארגן

וכמובן שלא אמשיך את המטלות...

ומלכתחילה לא להכין משו רציני

אבל אם אני מרגישה שאני קורסת אז אני יעצור וילך לנוח 

אבל באמת מינימום

את מעט האנרגיות שי שעדיף להשקיע ברמה הרגשית...

לצרכים הפיזיים לעשות רק את החייב

זה הזמן לאוכל מוכן

טוסטים

חדפ

וכו..

שממש חשוב גם כשמקבלים המלצות לבדוק מה ההכשרה של המטפל (תואר ראשון רלוונטי או תואר שני בטיפול רגשי) לצערנו היום אנשים עושים קורס של חצי שנה וגורמים לנזקים, אומרת את זה כי אני עובדת בתחום פרא רפואי במסגרות החינוכיות וכבר ראיתי מטפלים למיניהם שמשלבים הדרכת הורים ללא באמת הכשרה מקצועית רצינית שפשוט פוגעים בילדים.

אז ממליצה לחפש טוב.

בהצלחה!! 

רוצה לקדם אותו אבל חוששת-איך מחפשים המלצות בתחום הזה? זה אשכרה לשים אותו בידיים של מישהי. ויש כל מיני שמות ולא תמיד אנשים מכירים ולך כהורה הרי אסור להיות נוכח במפגש מיומנויות חברתיות עם עוד ילדים.

לבן שלנו הייתה מנחה דרך תעצומות
היה מקסים.
הן יועצות בית ספר שעוברות הכשרה ספציפית על מיומנות חברתית אצל ילדים
אולי כדאי לפנות אל המרכז? ולברר...
מציינת שקשה לפתוח קבוצה, כי צריך קבוצה... לפחות 6 ילדים, ולא תמיד קל למצוא אותם ולפתוח כזו קבוצה.

וממש עזר וראינו נזה הרבה נחת ונתן הרבה לילד שלנו!!

ממליצה לבדוק בכיוון.

בהצלחה!!

יצא לא מזמן מסמך של הסתדרות רופאי הילדים למה זה מסייע ולמה לא.

יש בשרות הפסיכולוגי של פתח תקווה קבוצות למיומנויות חברתיות, אבל מניחה שכבר נגמרו לשנה הנוכחית

גם המטפל הכי טוב שיש רואה את הילד שעה בשבוע. זה לא מגרד את הקשר והזמן שיש לו עם ההורים, ואת ההשפעה שיש לעבודה שלהם איתו כשניא נעשית בצורה טובה ונכונה.

שתהליך כזה פותח ומבריא מקומות בנפש שלא היית מדמיינת.

אולי תהיי מוכנה לעשות את זה בשביל הילדים שלך,

ובסוף תגלי שאת מקבלת חיים חדשים במקומות שהיית חסומה בהם, בהגנות שבנית ועכשיו מפריעות לך, כמו - פרפקציוניזם, איזון בית עבודה, תזונה, ארגון וניהול עצמי (דברים שלמיטב זכרוני כתבת פה שאת מתמודדת איתם).

בלי קשר לכללית

אז בטח גיל ארבע זה מסובך יותר,  פשוט לפעמים זה מסתדר מעצמו

אבל אם החברים לא מבינים אותה - אולי זה לא רק שורקות?

בעיקרון שיבוש באותיות שורקות לא מפריע להבנת המילים.

אבל אין לה בכלל את האות ש.

לרוב זה מובן, בבית אנחנו מבינים אותה.

אבל הגננת אמרה שבגן לפעמים לא מבינים והיא מתעצבנת מזה

יש מילים שזה ממש משנה את המשמעות

לא לטיפול.
ואם במקרה של ביתך כדאי לחכות- תחכי
אם היא ממליצה טיפול בהקדם- תלחצי על הקופה (או ללכת לפרטית שעובדת עם כללית, זה נהדר והתוים זמינים יותר והקופה מממנת את רוב העלות. מקווה שאני לא מטעה, ככה זה במכבי.)
 

אבל יש פרטיים שעובדים גם עם הקופה, עם מכבי למשל. ואז יש להם את ההסדר שלהם והלקוח מרוויח.

אני לוקחת את הבת שלי לקלינאית פרטית שיש לה הסדר עם מכבי, אז משלמת על מפגש משהו כמו 35 שקלים, ולא מחיר מלא, אפילו שהיא פרטית

נראה לי שקיים גם בכללית.

כי לכאורה יש להם מספיק מרפאות ברחבי הארץ...