א. לא הולכת למקום שלא מרגיש לי שהנוכחות שלנו משמחת אותם

ב. הבית הוא בכלל לא plan b- בגלל שאין לאן לנסוע, הוא הבית, הברירת מחדל, המקום המועדף

הסכמתי לסוע להורים שלו רק בגלל שממש ביקשו- מבחינתי זה הפשרה

(כרגע כנראה הוא לא יהיה בבית בר"הש- אז כנראה שכן אסע להורים שלי)

אני הייתי נשארת בבית ועושה כל מה שאפשר כדי שיהיה כייף וקל יותר (קונה הרבה דברים טעימים לילדים, דואגת למשחקים מעניינים, יוצאת איתם לגן שעושעים ובעלי נח או הפוך). מראש מתכננים מה יקל על הסיטואציה ויאפשר לה לעבור בצורה נעימה.

אם אני אסע למקום שבו הזמינו אותנו בכח ובצורה כזאת אז סתם ארגיש לא נוח כל החג, כל לכלוך ורעש של הילדים ילחיץ אותי ואני סתם אהיה עצבנית כל החג וזה ייצא על בעלי והילדים.
 

מבחינתי ברירת המחדל היא להיות בבית, עכשיו אנחנו נוסעים כי אני לא רוצה ללכת לבית הכנסת הקרוב וליד ההורים שלי יותר נחמד לי ולילדים ועד שאנחנו הולכים לבית הכנסת (אני לא הולכת אם אין צורך מיוחד) חשוב לנו שזאת תהיה חוויה כייפית לילדים.

אם לא זה, מבחינתנו תמיד להיות בבית.

רצויה...

לא יודעת איך להסביר

אחר כך בטח היא תגיד לי שהיה לה קשה ותדבר על זה עם אחים שלי מאחורי גבי וכו אבל באותו רגע זה לא ירגיש ככה.

איך לא קורסים בחג ארוך בבית עם כמה קטנטנים?

אני מרגישה כל הזמן עייפה

עייפה מלרוץ אחריהם

לנקות את מה שמתלכלך

לעשות כלים

להרדים אותם

להניק

לקום בלילה

וכמובן שבעלי ביחד איתי בזה

ועדיין

אנחנו גמורים

כותבת גם ל

@מקרמה

אני מכירה את הרצון לקרוס על הספה ולשחרר

אבל אם אני חא צופסת את היום ויוזמת- אני מגלה שאני רק עצבנית שלא נותנים לי לקרוס בשקט.

לא כתבת את הגיליים אבל

רעיונות של מה ניתן לעשות.

-לקנות מאכלים כיפים לנשנושים, פירות. דגני בוקר מיוחדים, מעדנים.

-לקנות משחק חדש ומעניין

-לצאת לגנה

- להזמין חברים שכיף לך עם אמא שלהן - שיעסיקו אחד את השני ולבנתיים לפטפט עם האמא
 

ברמה הטכנית

לקנות חד פעמי יפים ושולחן חגיגי שיעשה אווירה טובה

לבשל פשוט ואולי גם לקנות חלק- כדי לא להגיע גמורים לחג

לקחת בחג עצמו רגעים לעצמך- שבעלך יהיה איתם (ולהחליף).

זה יכול להיות חצי שעה- שעה בחדר - לקרוא משהו או לישון

או ללכת לסיבוב

או מה שעושה לך טוב

להתחיל מעכשיו להתארגן- אפילו להביא עזרה בנקיון כדי חהגיע לחג במקסימום כוחות

והכי חשוב- לשנות תדר

לבוא לחג מתוך שמחה

יש לכם משפחה מקסימה

בית

וילדים

וזה לכשלעצמו כבר ברכה

ולי עוזר לזכור שכל הריון אני מתפללת לילדים מלאות- וזה הידיים המלאות

הבלאגן, והחוסר שינה, והריצות והבישולים

הכל זה ברכה גדולה

מעבר לממתקים ודברים שקשורים למאכל

מחפשת משחק לילדון בן שנתיים כמעט וחצי

יש לו המון: מגנטים, כלי מטבח, כלי רופא, פליימוביל, לגו, קוביות, מכוניות, כדורים, בובות, פאזל, משחק זיכרון, משושים

מחפשת משחק קופסא

אולי יהיה לך ולעוד רעיון

זה גיל שבעיני הכי טוב זה לבחות מחוץ לבית

סליחה שלא עזרתי

שכתבתי למעלה

ממש לאחרונה התחיל לשחק בזה לבד ויחסית הרבה זמן

אני בראש השנה יהיה בתחילת תשיעי בעז"ה אין לי כח לרדת למטה.. בגינה זה לרוץ אחריו ממש🙄

לקחת בחורה שתשמור הוא לא יסכים בחיים

ואחיות שלי נערות שגרות יחסית קרוב לא בבית בחג..

Shilav | שילב רשת חנויות מוצרי תינוקות ואביזרים לתינוק

בגיל הזה משחקים בלי הכרטיסיות, רק להשחיל ולהוציא, או להתחיל למיין לפי מה שהוא יודע - צורות או צבעים. אצלי זה משחק אהוב ומעסיק.

ראיתי את אותו משחק בחברה אחרת, לא הצלחתי למצוא עכשיו קישור כי אני לא זוכרת איך קוראים לו. של החברה השניה יותר מוצלח כי הצורות גדולות יותר, ולא צריך לחשוש שילדים קטנים יכניסו לפה.

עוזר לזכור שכל הריון אני מתפללת לילדים מלאות- וזה הידיים המלאות

אני צריכה למסגר לי את זה... התרגשתי

ומאמינה שיש עוד הרבה בסיטואציה דומה!

חמות שלא מזמינה, אמא שההרגשה היא שהאירוח הוא ברירת מחדל

- אפשר לנסות לעשות זמנים לאיפוס הבית, נגיד פעם ביום ופעם בלילה, כשכל המשפחה משתתפים ובסוף הסדר כל ילד מקבל חטיף/ארטיק וכו

- מציעה לפחות חלק מהסעודות להשתמש בחד פעמי. ככה את יותר פנויה להתייחס לילדים וגם לנוח

- לקנות להם משחקים חדשים , אפילולא יקרים העיקר שיהיה משהו חדש שיתעסקו איתו לזמן מה

- לצאת קצת מהבית להתאורר ועל הדרך לעייף קצת את הילדים

באיזשהו שלב בחיים להתארח הזממעמסה ולא תמיד אפשרי

אנחנו נארים ץמיד בבית

משתדלים לא לקרוא את זה כמעמסה אלא כהזדמנות חגיגית

כימים עם אוירת חג מיוחדת

מבשלים מה שביכולת ולא משתגעים

מזמינים בכוונה אורחים לערבי חג כי זה מרומם וי שאוירה והתרחשות והילדים פחות רבים

ומעדיפה להשקיע ולטרוח ולבשל מבחירה עצמאית ובשמחה

מאשר להיות מרירה ולהתארח ולהרגיש שנופלת על אחרים

פעם לא הרגשתי שהיא מזמינה אותנו בשמחה.

זה תמיד היה ככה

כנראה שאתן צודקות וצריך לשנות תדר

מצד שני אם לא נגיע בכלל אז היא גם לא תאהב את זה

רוצה שנבוא מתי ואיך שהיא רוצה

עוד לפני שהזדקנה

היה לה מלא תנאי מתי נח ואיך נח

והיא מקסימה ואוהבת

אבל יכולה בלי לשים לב לשדר ממש חוסר רצון ולפגוע

נגיד עכישו אחת האחים לשי מהצפון רצה לבא לבדד  בגלל ההפגזות

אמרה מה פתאום מה שייך עכישו או שתבוא ראש השנה או תמצא מקום אחר עכשיו אני עסוקה לבשל(ל2!!!)

יש לנו את המשאלת לב שההורים שלנו יעטפו אותנו

ישדרו לנו שאנחנו תמיד רצויים ואהובים

ויתמכו בנו

אבל זה לא תמיד ככה מכל מיני סיבות

אז אחרי פורקן הכאב

לזכור שיש לך את המשפחה שלך

וגם אם קשה , זה לא ברירת מחדל ואתם תמצאו היתרונות וכמו שהרבה כתבו- להחליף דיסקט שבבית יהיה לכם כיף למרות הכל, ולעשות כל מיני דברים בשביל להרגיש ככה(אוכל נחמד, הפתעות וכו'). אפשר גם לקחת ילדה/ נערה שתעזור לך עם הילדים או להיפגש עם חברה ועם הילדים שלה.

לא הולכת למקום שלא מרגישה רצויה. אני מכירה את זה מקרוב .. לא היו מזמינים אותי ובשניה האחרונה היו נזכרים להזמין. סעד שהייתי נוסעת חודשים אחר כך הייתי שומעת כמה טרחו בשבילי. למרות שכולם אכלו 🤦🏻‍♀️מעדיפה את הבית .. ורק זורקת לך רעיון..

יצא שסיפרתי לשכנה מקסימה שאנחנו לבד

וגם היא לבד אז היא הציעה שנעשה ביחד

אפילו לא את הארוחה אפשר את הנישנושים של אחר כך

שהילדים ישחקו ויאכלו פירות אם זה יותר זורם 🩷

כי אני אחרי לידה

תכלס בעלי ממש לא ייהנה בתפילות 

שנה שעברה היינו שם כי עברתי הפלה באותה תקופה וגם אז הוא לא נהנה

וכמעט נשבעתי שהשנה לא נעשה את זה... 

מקווה שיהיה בסדר התפילות בראש השנה זה חשוב להצליח להתחבר...

את מתלוננת שאמא לא מארחת בשמחה וכבד עליה, והילדים עושים רעש....

אבל במקביל גם את מתלוננת את אותם דברים בדיוק, קשה עם הילדים חג ארוך, רק רוצים לעוף לישון, ואין כח לשטויות שהילדים עושים ..

אז, לא אומרת שהכאב שלך הוא לא אמיתי, וואלה. מעליב. אבל תסתכלי כמה קשה לך ותביני שגם לה קשה אותם דברים כמעט. 

זה מלחיץ אותי מאוד

ולא הייתי מגדירה את מערכת היחסים שלנו לא טובה, אבל בהחלט לא מה שהייתי רוצה לשחזר עם הילדים שלי

לא יודעת אם עוזר אבל אצלי יש מימד של פער דורי, כי הם עשו עליה וגם חזרו בתשובה ולא קשורים למעגלים, בעוד שאני זכיתי לחינוך טוב מכל הההיבטים ולחיי חברה עשירים. לילדיי לא יהיה את הפער הזה מול הוריהם בע"ה.

מבינה מה אני אומרת?

אבל אולי זה מסביר רק חלק קטן בהרבה ממערכת היחסים לעומת כמה שאני חושבת שמסביר...

אצלנו זה לא ככה

אבל טוב ששאלת כי אולי יהיו פה תשובות טובות

אני משתדלת שיהיה שיח פתוח בבית שלנו יותר ממה שהיה בבית שלי, משתדלת לקבל באהבה את הילדים שלי והבחירות שלהם בלי להיעלב או לכעוס (לא חכמה בגיל חמש😅) ומעודדת שיתוף רגשות אצלנו

מצד שני, הרבה דברים שאמא שלי היא אמא מעולה, אני אמא גרועה... 😔

במערכת היחסים ביננו לבין ההורים שלנו נובעות משורשים מוגדרים, לדוגמא - חוסר בתקשורת, הצבה של הציפיות החברתיות כיותר משמעותיות מרצון הילד ודברים דומים. ואנחנו בנינו בית שמתנהל אחרת ולכן אני מאמינה שדברים מסןימים שנובעים מהבעיות האלה לא יהיו.

אבל כן אני בטוחה שיהיו דברים שלפני שהייתי אמא נראו לי לא טובים ובטוח שאעשה אחרת ויהיה שונה, ואז קרה אחד מהשתיים - או שהבנתי שזה דברים לא ככ נוראים, אז לא עשיתי משהו כדי לשנות, או שהבנתי שזה עדיין דבר לא טוב אבל הוא בלתי נמנע ביחסי הורה ילד או שסתם אין לי את הכלים לשנות וזה משהו שאני מקוה לעבוד עליו בהמשך וכן שישתנה.

בסופו של דבר אף הורה לא מושלם, וגם אם היה, תמיד תמיד ילדים ימצאו את מה שלא טוב. ובעיני זה בא ממקום חיובי. הקשר המושלם עם ההורים הוא ציפיית הבסיס של הילדים, וכל סטיה הכי קטנה מהשלמות נחווית בעיני הילדים כבעיה, ולכן הם גדלים בהבנה שיש בעיות.

בגיל מבוגר יותר מפתחים הסתכלות מורכבת, הבנה שההורים אנושים וכו'.

אני מקוה שהילדים שלי יחוו הורות מושלמת כנקודת פתיחה וממילא הקשר שלנו יהיה מורכב, מאשר שיחשבו שהורות נורמלית היא סיפוק צרכים בסיסיים ואז כל חיבוק יראה להם כל כך מדהים (הקצנתי כמובן)

מערכת היחסים שלי עם ההורים לא טובה, הם אשמים (חוויתי ילדות מורכבת) ואני הובלתי את הניתוק היחסי.

אוהבים להשוות את מערכת היחסים עם ההורים לזו שתהיה עם הילדים, יכול להיות שאצל הרבה זה נכון, כי הם פועלים בדפוס מוכר ולא עושים שינויים משמעותיים בחייהם, אצלי זה לא נכון ואפילו להפך, למדתי ממה להיזהר ומה לעשות שונה.

אני קיבלתי חינוך שונה, בתנאים שונים ויש לי אופי שונה.

ולכן אני גם אהיה אמא שונה, לטוב ולמוטב

וואי, זה עירער אותי מאוד מאוד.  עם כל המודעות והרצון לעשות דברים אחרת, נופלים הרבה פעמים לאותם בורות

וסבתא.

חופשים שלמים העברתי שם.

הציפיה שלי מההורים שלי היא אותה ציפיה.

אני שמחה מאוד לעזרה ופינוקים

שמחה מאוד להרגיש רצויה

אבל אין לי ציפיה

מודה על מה שיש ומשלימה עם מה שלא.

ולכן אי אפשר להשוות.

לדוגמה סבא וסבתא לא עבדו בגיל שההורים שלי עדיין עובדים. כמות הילדים שונה,

האופי של הילדים שונה, המרחב.

לדוג' פעם אני ואחים שלי היינו משחקים בשדה איפה שהיה צומח צמח דביק כזה ועושים שם תחרויות וכיף.. היום הילדים שלי משתוללים עם האחים והבני דודים שלהם בתוך הבית של ההורים.

כשהיינו הולכים לסבא וסבתא היינו בעיקר עוזרים סביב העשייה שלהם, היום סבא וסבתא בעיקר סביב עשייה של ילדים (לוקחים לפארק ולאטרקציות)

פעם תכלית הקיום הייתה המשפחה, היום יש יותר דגש על הגשמה עצמית והוויה ותחביבים (למשל אמא שלי הולכת לבית כנסת ושיעורי תורה, סבתא שלי לא הייתה יוצאת מהבית כמעט, רק חצי שעה לשוחח עם השכנות מתחת לבית)

אם תתבונני לעומק, מנקודת מבט המארח, מאמינה שתמצאי הבדלים מוצדקים גם אצלך שמסבירים את הפער. וגם אם לא תמצאי את כל ההבדלים, זה הגיוני תזכרי שעוד לא חווית מה זה לארח ילדים נשואים שלך אז את לא מכירה את כל הקשיים והניואנסים לעומק, אבל ראייה כללית אפשר לקבל בהתבוננות מנקודת מבט של המארח.

לא עובדים בעוד שסבא וסבתא שלי כן עבדו וגם לא זכור לי שעזרנו להם כשהגענו כנכדים בשבתות וחגים.

בעיקר אני מרגישה את ההבדל בזה שיש הורים שמארחים בכיף, מחכים לנכדים ושלי פשוט לא.

זה לא מחוסר אהבה אבל הם פשוט אוהבים רק את הלבד שלהם והאמת שזה מוזר לי מאוד

יש גם הורים שהם מליונרים

יש גם הורים שהם מפורסמים

יש גם הורים ש...

יש הרבה סוגי הורים, למה זה משנה לך מה הורים אחרים?

את משווה את עצמך לסביבה מסויימת (שאת חיה בה או מסתכלת רק עליה)

ולכן נראה לך שאת חריגה.

תראי בשרשור ובכלל, לא כולם זוכים להורים,גם מאלה שכן, לא כולם זוכים להורים נורמטיבים, גם מי שכן לא זוכים להורים שיכולים לארח, גם מי שכן לא כולם זוכים להורים שרוצים לארח בכיף.

לארח זה לא פשוט, מהרבה הרבה בחינות,

ההורים שלך אוהבים אותך ואת הנכדים, מביעים את זה בדרך אחרת, אוהבים את הלבד שלהם,

זה לא מוזר בכלל. הכל תלוי בהסתכלות.

את בוחרת להסתכל מזווית מאוד מסויימת ולכן נפגעת מזה, אם תבחרי להסתכל ממקום אחר, תראי שזה לא פוגע ולגיטימי, ואפשר לבנות קשר שלא מבוסס על סטנדרטים מבחוץ,

אלא על מקום עמוק יותר של צרכים ורצונות אישיים גם מהצד שלך וגם מהצד של ההורים.

תנסי לאמץ שני עקרונות-

1. הסתכלות פנימה ולא לפזול החוצה

2. עין טובה בהתבוננות על הסיטואציה

ותראי שלך יוקל, את תהיי המרוויחה העיקרית מהשינוי.

חג שמח!

עם שתי עגלות או אפילו עגלת תאומים ועגלה נוספת,

אפילו אם זה ייקח שעתיים הליכה.

אם אפשרי, אז אחרי הארוחה של הערב השני אפשר לחזור הביתה.

ככה זה רק לילה אחד כל הבלאגן אצל ההורים, וחצי מהארוחות מבחינת להכין בבית.

אני לא יודעת למה את קוראת "הרבה אמהות שמזמינות" אצלנו בד"כ ההורים שלי מזמינים משפחה אחת, זה אומר שיתר האחים עושים בבית.

בטח כשזה שלושה ימים זה מסירות נפש גם מצד המארח וגם מצד המתארח.

ההצעה של אמא שלך נשמעת לי כמו הפתרון הכי טוב, מבי שעש לך איזה אילוץ שמקשה אבל אם היה אפשר ללכת ולחזור- זה בוודאי עדיף ולכן אמא שלך הציעה ככה.

עם כמה ילדים קטנים שצריכים לישון?

שואלת באמת

ומעבר לזה, כל החברות שלי מתארחות אצל ההורים או אצל החמים. כולן. ב"ה לא מעט חברות.

אף אחת לא נשארת החג בבית מהקהילה שלנו.

אם הייתה לי האפשרות הזו הייתי קופצת עליה,

עדיף בהרבה על לעשות את כל החג בבית בלי לארח ולהתארח, ועל פני לעשות את כל החג אצל ההורים כשצפוף והקטנים כבר מחורפנים.

הליכה פעם אחת של שעתיים לגמרי עדיפה בעיני (בהנחה ואין בעיה בריאותית כמו סוף הריון או מיד אחרי לידה או משהו אחר)

אפשר לישון צהריים וככה יהיה כח ללכת.

מבחינת כמות הילדים הקטנים, אז תלוי מה הגילאים וכמה עגלות/ טרמפיסטים יש,

ואם אפשר להתארגן על עגלת תאומים.

נניח יש 3 ילדים בגיל של לשבת בעגלה, ועוד ילד בגיל של טרמפיסט,

אז אפשר עגלת תאומים אחת, ועגלה נוספת עם טרמפיסט מחובר,

והנה פתרון ל4 ילדים.

ילדים בני 6 ומעלה שישנו צהריים, יכולים לעשות דרך כזו עם הפסקה.

ואם יש לך הרבה קטנים, אז עוד יותר מובן למה קשה לארח כולל שינה (זה לא רק המקום של המזרונים זה כל ההמולה של הילדים לאורך כל היום)

ולא הבנתי איך רלוונטי מה החברות שלך עושות.

מלפרוק את זה שכל חג אותו סיפור

לא קראתי את כל השרשור ולא הבנתי מההודעה הפותחת שזו הנקודה שחשובה לך להתייחסות,

אלא ברמה המעשית מה לעשות

(בד"כ כשכותבים זה מעורבב וזה בסדר, רק מסבירה למה חשבתי שאת מחפשת פתרון)

יש לי מה להרחיב בנושא הציפייה מההורים אבל לא כרגע.

אם את רוצה מוזמנת לעקוב אחרי ההודעות בנושא של @דבורית

היא ממש השראה בעיני, שינתה לי לגמרי את התפיסה לגבי ציפייה מההורים.

אני מבינה שאת בשלב שעדיין מסתכלת מה קורה סביבך כדי לקבל איזשהי "נורמלזציה"

למרות שההסתכלות הזאת פוגעת בעיקר בך ובקשר עם ההורים. זאת הסתכלות טבעית, אבל העבודה שלנו בעולם הזה היא עבודת המידות, היא להתעלות מעל הטבעי ולשנות הרגלים/ תפיסות ובכלל זה את ההתבוננות על הקשר והמקום שלנו מול ההורים שלנו ומול ילדינו.

אני מאמינה שבשביל לחזק קשר, כל קשר, דבר ראשון צריך להתנתק מהשוואות או מציפיות לא מבוססות.

זה קשה ממש. זו עבודת חיים. אבל מי שמצליח זוכה לחיים הרבה יותר איכותיים וטובים ולקשרים יותר בריאים עם האנשים שקרובים אליו.

בהצלחה!

אני נוסעת להורים ומרגישה חריגה...

ברור לי שזה מוסיף על התחושה של התלישות שלך..

והחשש שהילדים יהיו משועממים כי אין חברים..

אישית אני מרגישה שבבית הם פחות משתעממים מאשר אצל סבא וסבתא גם אם אין כאן חברים...

וזה החשש העיקרי שלי מ3 ימי החג.

החגים מבחירה

אז יש גם כמוני

ומזווית אחרת - אמא שלי מארחת את אחיות שלי עם הילדים, וקשה לה מאוד. בלי לינה.

וגם לי, כשאני באה פעם בחודש בערך, בלי לישון, הייא מסרבת לפעמים כי אין לה כח והיא רוצה שקט..

כשבא לי חברה החג, אני מארחת חברים או מתארחת לסעודה אצל חמתי לסעודה. אם קשה לך הלבד, אולי כדאי לנסות לפתוח את הראש לכל מיני כיוונים כאלה

מה מטרת העל שאת משיגה באירוח?

העזרה? הפינוק?

להיות ביחד?

להרגיש רצויה?

כי לכל אחד מאלו יכול להיות מענה באפיק אחר

אני בת זקונים

הכוחות שיש להורים שלי שונים בתכלית מהתקופה שאחים שלי גידלו קטנטנים

אבל אני מאמינה שאם הלב נמצא במקום הנכון.אז לכל המסביב אפשר למצוא פתרונות

ואם נבעיה היא עם הלב

אז להתארח זה רק פלסטר... לא באמת המענה

אני חוויתי משפחה ענקיתתת

עם סבא וסבתא שעזרו ופינקו וקנו ונתנו בלי סוף

וגם להם היה קשה אבל היה להם חשוב הביחד

וזה הולך איתי עד היום

התחושה הזו שאני רצויה שם

שהיה מקום שפשוט רצו אותי בו תמיד גם אם לא הייתי הילדה הכי טובה

אז כנראה שכן הייתי מתארחת אצל אמא

ועוזרת לה במה שאפשר.

לפעמים זה נראה לאמא מאיים ובסוף היא דווקא נהנית ושמחה מזה...

את מחזירה אותי שנים אחורה.

התחושה הזו כל כך כואבת

שאני ממש מחבקת אותך

התחושה שאת לא 100% רצויה

וזה כבר לא ברור מאליו שההורים זה משהו שפשוט אפשר להניח עליו את הראש ולנוח קצת

זו תחושה קשה

אבל היא קשה שבעתיים עם התפאורה של החברה

שנים שנים שנים שהיינו עושים את כל החגים בבית כל השבתות, גם אחרי לידות. הכל עם עצמנו . ומסביבי כולן היו מתארחות.

לפעמים זה היה פשוט צובט את הלב ברמות שיחות כאלו של: אנחנו לא יודעים מה לבחור ... ההורים שלו או שלי. .. וכו... צרות של עשירים חחח

אני לא אשכח שפעם אחת אחת החברות ממש לחצה עליי שאסביר לה למה אני לא הולכת להורים לחג. זה הרגיש לי כמו פנינה שהציקה לחנה. פשוט דחקה בי ודחקה.

והאמת?

לא ידעתי מה לענות לה.

כל הסיפור הזה לא היה מסודר לי בראש כמו שהוא ברור לי היום. לא ידעתי לומר המשפחה של ההורים מתפרקת. לא ידעתי לומר המשפחה של בעלי כבר מפורקת. לא ידעתי לומר אף אחד לא הזמין אותנו. לא הצלחתי להעלות על השפתיים את המציאות:

אין לנו לאן ללכת.

ואז היא שלפה את משפט המחץ:

"את יודעת? צריך גם לכבד הורים.  תסעו אליהם לחג זה לא יפה."

ואני שתקתי. והנהנתי. ובלעתי את הרוק.

אבל היא הצליחה לעזור לי לפגוש את הכאב ממש חשוף.

מה שאולי לפני כן הצלחתי לשים בצד ולשכוח.

ולמה אני מספרת את כל זה?

קודם על בשביל להגיד לך:

1. אני מבינה אותך

זה לא קל נקודה

מי שלא היה שם לא יבין

2. לגיטימי לרצות לנוח. לגיטימי לרצות להישען לאחור. הכי טבעי בעולם לצפות לאיזו משענת להינחם בה במירוץ החיים.

3. כמה קטנים צפופים בשגרת חיים של ימינו זו עבודה מאוד מאוד קשה ותובענית. זה מעייף מאוד.

4. ובכוונה כתבתי בסדר הזה. כי אני חושבת אין מקום לסעיף הזה לפני הסעיפים הקודמים. ועכשיו זה טיפה יותר קשה. אז אני מקווה שתקראי את זה בהרבה אהבה וחמלה עצמית:

זה הזמן לשנות גישה.

לקחת אחריות על החיים.

ה' זימן לך בעל בית ילדים.

זה לא ברור מאליו. זו ברכה.

ואז מגיע הסעיף הבא:

5. ההורים שלך לא חייבים לך כלום.

ככה פשוט. כלום. ממש כלום.

למעשה את חייבת להם.

הכל.

זה ממש קשוח. זו אחת המצוות הכי קשות שיש.

כיבוד הורים זו מצווה שאין לה (כמעט) גבול.

היא כל כל לא שיוויונית שאין לתאר.

אין לתאר.

את חייבת להם הכל.

הם לא חייבים לך כלום.

אין שום קשר כזה. רק בין הורים לילדים.

הכיוון  הוא חד סיטרי. נקודה.

אבל מפה מגיעה גם בנחמה:

6. ככל שתצליחי לשנות בתוכך את הגישה שההורים הם מקום להישען אליהם- לעבר ההורים הם המקום שאני עושה *עבורם* ככה ירווח לך.

זה יבנה בך חוסן פנימי.

את לא תהיי נזקקת ולא תלויה.

את תעמדי בנקודת כח.

כח של מצווה שאין לה שיעור.

מצווה עצומה ויסודית כל כך.

מצווה שגם הילדים שלך יגדלו לראות איך אתם מכבדים את ההורים וילמדו מכם. זה רווח כפול גם לדור הבא.

7. כך בשלב מסוים אנחנו הפכנו את הגלגל. ואירחנו את ההורים כמעט כל שבת וכל חג. משני הצדדים. זה היה אינטנסיבי ולפעמים היינו צריכים להגביל כדי לשמור על עצמנו. אבל אלו היו שנים רבות של ערך ושל עוצמה ומשמעות.

8. המצווה הזו זמנה מוגבל. אחרי כמה עשורים, אולי 2 היא הולכת ומצטמצמת.  אני יכולה לומר שאצלי היא כבר במינון הרבה הרבה פחות אינטנסיבי מבעבר. בזמנים קשים הייתי אומרת לעצמי: אולי זו השבת האחרונה לכי תדעי. וכל הזמן לזכור שזה לא לנצח זה זמני. זו זכות מוגבלת בזמן.

9. לאט לאט. קודם כל הסעיפים הראשונים.

הרבה חמלה עצמית.

תקבלי את עצמך בקצב שלך.

תחבקי את עצמך בכל השלבים.

היי לך אם רחומה.

עשי לעצמך את האם שאת צריכה.

בתוכך פנימה.

10. תתפללי על זה. ה' איתך ממש.

"כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני"

ממש מהמזמור של ימים אלו.

כל מה שכתבת רלוונטי גם למי שההורים כן בקשר טוב...

תודה לך!

רק הערה אחת- כתבת שלמצוות כיבוד הורים אין גבול.

אז זה לא ממש נכון.

ההלכה מגדירה בדיוק מה כוללת מצוות כיבוד הורים (לבוא אליהם בחג לדוג- זה לא חובה)

וזה הרבה פחות ממה שמקובל לחשוב

כן מסכימה שזה מאוד חא סימטרי למרות שגם להורה יש חובות אחרים כלפי בנו מבחינה הלכתית

ובתוך ההגדרה אין כמעט גבול למצווה

דנים בגמרא על מצבים קיצוניים והאם עדיין כיבוד הורים מתקיים גם שם וכו...

מה שעשיתי לא חייב הלכתית כמובן

עוד יותר כאשה נשואה אני כמעט פתורה מכיבוד הורים. והחובות שלי הם קודם כל כלפי בעלי וילדיי...

זו יותר המלצה לעמדה נפשית מאשר לעצה פרקטית. 

בעיני, הילד, שהגיע לעולם בלי שאשאל אותו, זכאי ממני לכל מה שיטייב את חייו. עד כמה שאורח חיי אמונתי ויכולותיי מאפשרים. ולהפך בהתאמה - הוא לא חייב לי ואני לא צריכה לצפות מהילד.

העובדה שיש מצווה על כיבוד הורים בעיני מוכיחה שנדרש היה עיגון של משהו שמדרך הטבע לא בהכרח היה קורה.

ההורה לא אמורה לצפות מהילד

אבל הילד עדיין חייב במצוות כיבוד הורים

מה זה אומר בפועל?

את כהורה לא אמורה לבא ולצפות לקבל ממנו עכשיו כבוד ועזרה או פרחים לשבת

לא

הורים יכולים לבקש

אבל לא לצפות כי הוא הרי חייב לי

זה לא נכון וגם לא בריא אגב אף פעם

אבל אני כילדה מחוייבת ךכבד

זה מילה רחבה

והיא מייצרת עומס כשלא מפרשים אותה נכון

לכבד זה לא לעשות לעצמי רע

אני לא חייבת להזמין את אמא שלי כל שבת אם לא טוב לי

לא חייבת להתקשר כל יום

אבל כן מחויבת

לראות אותם

כמו שהם.

לא בעיני

מי אני מצפה שהם יהיו עבורי .

לייצר מרחב מתוחם שרואה אותם

ורוצה להיות עבורם אבל במה שיכולה

לא במה שרע לי.

וכן י שמורכבויות

עבל אליהם אני מאמינה שנכון לגשת מבחירה

ולא ממחויבות

אחרת זה מייצר תסכול לא בריא

"את [הבת] חייבת להם הכל.

הם [ההורים] לא חייבים לך כלום."

אז במציאות אליה אני מכוונת את עצמי ליתר ביטחון, אני קוראת את המשפט הפוך. הילד לא יהיה חייב לי כלום ואני חייבת לו הכל (בסייגים שאמרתי קודם) כי אני מבינה שבסוף אני זו שהחלטתי להביאו לעולם.

התור ילד זה כן נכון להרגי שחייב בכבודם

זה לא אומר לעשות דברים שפוגעים בך או לא הגיוניים

אבל בסוף

לעצמי אני אצפה מעצמי להכיר טובה ולתת מעצמי עבורם

ככל יכלתי

אבל כאמא אני מסכימה איתך לא נכון להיות בעמדת חייבים לי

זה כל כך טבוע בהורה שאפילו הגוף מתנהג ככה בלי לחשוב

לצורך הדוגמא, כשאשה בהריון העובר שלה ניזון בקדימות על פניה. אם יהיה חוסר היא מתועדפת שניה אחרי העובר.  

פעם הראו ניסוי שנתנו לאב להרים משקולת ממש כבדה והוא לא הצליח, אבל כשהילדים שלו היו נוכחים הוא עשה את הבלתי אפשרי.

הורה, במציאות בריאה, יתן את כל מה שיש לו עבור הילד שלו.

זה מתקיים כך אפילו אצל חיות. וכשזה לא מתקיים זה נחשב לחיה אכזרית כי היא לא דואגת לצאצאיה.

הנביא ישעיהו כותב: "התשכח אשה עולה מרחם ב בטנה?!" כי אין מציאות מצד הטבע שאשה לא תדאג לילדיה.

מה שכתבתי לא סותר את זה.

מה שכתבתי פנה לילד לא להורה.

חובות הילד כלפי הוריו הם לא עבור ההורה.

הם לטובת הילד.

אם רוצים להבין את הקשר האידאלי בין בן לאביו אפשר להסתכל כמשל בין אדם לקב"ה.  

הקב"ה תמיד רוצה להעניק לנו, ונותן לנו הרבה מעבר למה שמצד הדין אנחנו זכאים.

החובות שלנו כלפי הקב"ה הן לא בשביל לעשות טובה לה', שהרי הוא לא צריך אותנו כלל.

החובות שלנו כלפיו הן עבורנו בלבד.

ולא כתבתי שסתירה אלא שסבורה אחרת, כפי שפירטתי בתגובתי מעלה לראשית השנה.

הורה שמצפה מילדיו שיספקו את צרכיו זו מציאות לא בריאה

ושההורים לא חייבים כלום.

בעיני אם כבר אז הפוך.

אין צורך לחייב אותו בזה כי זה טבוע בו

מבחינה הלכתית יש להורה מחויבות לילדו אבל עד גיל צעיר בהרבה מהגיל של הפותחת.

וברור שהורה מצד הטבע שלו ירצה רק להעניק לילד שלו תמיד תמיד וללא תנאי

הלוואי רק שה' יתן לנו כוח תמיד לתת לילדים שלנו ככל הניתן.

יש אנשים שזה טבעי להם ויש שלא.

גם הורה מחויב נניח לא להלבין פני ילדיו, מצווה לא מצווה בגלל משהו לא טבעי, יש לזה סיבות אחרות.

אני חושבת שיש מחויבות של הורה לדאוג לילדיו לדברים בסיסיים כשהוא קטין ולילד לדאוג להוריו כשהם מתקשים לעשות זאת, בלי קשר למצוות.

למה צריך לעשות במסגרת המצוות יש פרשנות רחבה ואני לא חושבת שצריך מצווה כדי לקיים את המחויבות הבסיסית שכתבתי (ויש הורים/ ילדים שאינם מקיימים אותה למרות שהם שומרי מצוות)

בכל מקרה אירוח לחג לילד לא נכלל במחויבות כלשהי, לגבי אירוח הורה שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, לא חייבים לארח אלא לדאוג לו לסידור מתאים.

הורים שמתנהגים בצורה לא אידאלית

ולהיפך

לא עסקתי במה כדאי שהורה יעשה או לא יעשה

בסופו של דבר זו המציאות של הפותחת

את ההורים שלה היא לא תשנה

לא משנה מה הסיבות שלהם להתנהג כך או אחרת

היא יכולה לשנות רק את הגישה שלה ולקחת אחריות על חייה כבוגר עצמאי ונפרד

זו הבחירה *שאני* בחרתי

ממש לא מתוך שום חובה

יש הרבה דברים שכדאי שהורים יעשו או לא יעשו

לא בזה עסקתי במה שכתבתי

כתבתי על המחויבות שיש לילד כלפי הוריו לא להיפך. וזה לא סותר.

פשוט המשפט שלך (ששוב, אני מתחברת לשאר ההקשר שבו נכתב אבל לא אליו) היה עבורי שגוי כי בעיני זה לא נכון מוסרית שילד חב להוריו הכל והם לא חייבים לו כלום. אם כבר הפוך.

זה הכל...

שנה טובה!!

שנזכה להרעיף על ילדינו כל טוב

ולהיות איתם בקשר טוב ומיטיב

שנזכה ובקרוב ממש יבוא אליהו וישיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם

ולא מצליחה להפסיק...

כי מה ילד רוצה? להרגיש שההורים שלו רוצים אותו ואוהבים אותו.

וזה כואב שאני לא מרגישה את זה...

פשוט לא

ואין מה לארח אותם

הם לא רוצים לארח ולא להתארח

הם רוצים שקט

את השקט שלהם כל אחד לעצמו

מדי פעם תשלחו תמונות  של הילדים

וזהו

חיבוק לך אהובה♥️

הם תמיד היו כאלה?

אולי עובר עליהם משהו?

ויש עוד אחים בתמונה? גם אותם הם לא מזמינים?

זה הכאב הכי עצום שיש

לחוש דחיה מהורה

יש מקומות שבהם את כן מרגישה אהובה ורצויה מולם או שזה כל הזמן רק תחושה של דחיה?

אני עם דמעות בעינים, כי הצפת בי כל כך הרבה תחושות.

אני גם זוכרת את התקופה הזאת של לנסות להתחמק מהשאלה של איפה אנחנו מתארחים בחג. לנסות לשדר שהכל בסדר, ולעבוד על עצמי ועל כולם שזאת בחירה שלנו, ושיותר כיף לנו לבד, ושאחרי לידה הכי נח לי בבית שלי ושבעצם להיות בבית לבד זה הדבר הכי כיף בכל מצב.
ומעבר לזה שלא מתארחים, זה התחושה של הלבד. התחושה של חיים בלי גב. וכמו שכתבת - בכל מצב בחיים, אין על מי להניח את הראש.

היתה תקופה שחשבתי שחברות יכולות להחליף את זה. והיו לנו חברים קרובים שאירחנו והתארחנו אחד אצל השני בכל מיני היזדמנויות, אבל לאחרונה אני מבינה כמה הייתי נאיבית לחשוב שחברים זה כמו מישפחה.  
גם אני כיום יודעת יותר ויותר להכיר בעובדה ולהודות בה מול עצמי שהמשפחה שלי מפורקת והרוסה, על זה שאין לי יכולת נפשית להיות איתם בקשר, ושאני לא חייבת להמשיך לשחק מול כל העולם את ההצגה שהמישפחה שלי רגילה, את ההצגה שהיתה לי ילדות רגילה, את ההצגה שכל מה שעברתי לא השפיע עלי בכלל.

התחברתי מאוד לנקודה ה-4 שלך. וזה בדיוק הגישה שלי כיום. ברוך ה זכיתי בבעל ובילדים מדהימים. ברוך ה כל מה שעברתי - שייך לעבר, וכיום טוב לי ויש לי את המישפחה הקטנה שלי, וזה בדיוק המקום שלי לקחת אחריות על החיים שלי, ובמקום להסתכל על מה שאין - ליראות את כל מה שיש, ולהשקיע כל מה שאפשר במישפחה הפרטית שלי. 

ולפותחת - מעבר להיזדהות שלי איתך, אני ממליצה לך לנסות להתמקד בליגרום לחג אצליכם בבית להיות הכי כיף ונעים.
אם זה להשקיע בלהכין ארוחות חגיגיות, במיגוון גדול של אוכל טעים עוגות ועוגיות. להשקיע ולתכנן יותר זמן איכות עם הילדים. דרך לשתף אותם יותר בהכנות, להשקיע יותר זמן במהלך הארוחות כדי להגיד דברי תורה, לשיר איתם אולי לארגן מישחק (אם זה מתאים לגילאים).
יכול להיות שיהיה לכם כל כך כיף - שעפם הבאה בכלל לא תירצו להתארח...

וחיבוק גדול! זאת באמת התמודדות לא פשוטה! ❤️

לדעתי להישאר בבית

לקנות חלק מהאוכל מוכן

להוציא משחקים ישנים שהרבה זמן לא נגעו בהם או לקנות אחד שתיים חדשים

להזמין חברים לארוחה- מגוון וכיף להורים ולילדים

ומעסיק את הילדים עם בני גילם

שזה לא נשמע שהיא לא רוצה שתבואי

זה אולי יהיה לה קשה, אבל ייתכן שבדרכה היא אומרת שזה בסדר וברור שיש לך אותה כדי להתארח

וזה באמת גם עניין של פרשנות שלך

אבל תכלס, אני בעד לחשוב גם על האינטרסים שלך

אם זה מתאים לך - אז לכי. (אבל תכלס נראה לי זה קשוח להתארח 3 ימים עם הילדים במרחב שהוא לא הבית. לא יודעת איך אנשים עושים את זה באמת)

לא הייתי מיחסת חשיבות לפרשנויות

רצית משו - קיבלת.

הלאה.

לא תמיד זה יהיה עטוף בעטיפה שאת הכי אוהבת או רוצה, אבל תכלס היא לא סירבה לך

שולחת חיבוק

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).