כ"ז אלול 21:37

אם בגלל 'בחירות טובות' של האבות - מה זה נוגע אלינו?

אם בגלל 'בחירות טובות' שלנו - אז למה כשאנו לא שם הוא לא עוזב אותנו?

אם בגלל 'תכונות טובות' - הרי הוא זה שנתן בנו אותם! באותה מידה הוא יכל לתת לעם אחר! למה אנחנו? (אותו דבר י"ל על הצד שנאמר שהוא יצר אותנו לכך, שנהיה עמו).

אם אין טעם וסיבה - איזו תשובה זו?

 

האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?

"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]

מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!

כ"ח אלול 07:15

אתה צודק שעל השאלה "מדוע" אנו הנבחרים - אין תשובה לוגית, ולכן קוראים לזה העם "הנבחר".

בחירה אמיתית - היא רק בין דברים שאין הכרח לוגי/רגשי להעדיף את אחד מהם על פני זולתו.


אבל יפה פתחת (בטעות פרוידיאנית) בשאלה "למה" נבחרנו, ועליה יש תשובה מאוד ברורה: נבחרנו כדי למלאות את שליחותנו בעולם!

ו' חשוון 00:43

כמ"ש בפר' ואתחנן "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה ...ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם". וא"ת א"כ מה זה נוגע אלינו? דע לך, בני אהובי, שענין עם ישראל איננו דוקא צאצאי אברהם יצחק ויעקב, ומכל האבות לא היה אחד שנקרא בלידתו ישראל, אלא ישראל הוא ענין רוחני שבעבורו נברא העולם (בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית), דהיינו שהעולם נברא בשביל שיהיה עם אחד שיהיה סגולה מכל העמים לשמור את מצותיו חוקותיו ותורותיו של הקב"ה. ובשביל חסידותו של אברהם הוא נבחר שעם ישראל יצא מזרעו, ובשביל גבורתו של יצחק הוא נבחר שעם ישראל יצא מזרעו, ובשביל תפארתו של יעקב הוא נבחר להקרא ישראל ושכל זרעו יקרא ישראל. אך לא רק זרעו, אלא כל מי שיבחר להסתופף בצל כנפי השכינה ולהתגייר אף הוא בשם ישראל יכונה.

ואע"פ שבזה עניתי על שאלתך המפורשת, מ"מ רמזת בצחות לשונך לשאלה עמוקה יותר, והיא שיש לחקור האם עצם זה שעם ישראל נבחר להיות מחוייב בעבודת ה' כבר מכשיר אותו לתפקידו, או שהוא צריך להכשיר את עצמו. ובאמת שני הצדדים אמת, וקשה מאוד לעמוד על הגבול ביניהם, לדעת עד היכן מעלתם גוברתם על בחירתם ומהיכן הבחירה גוברת. ועל דבר זה סובבה המחלוקת בין הראי"ה למתנגדיו (עי' אגרת תקנ"ה), ובין החסידות למתנגדיה. הגישה הסלחנית של החסידות והראי"ה יסודה הוא בזה שהחלק של סגולת ישראל, הנקודה היהודית הפנימית, היא יותר גבוהה מהחלק של הבחירה, והגישה התובענית של שאר רבותינו היא הפוכה. ואם מצוקי ארץ לא עמדו על ההכרע, אנו מה כוחנו.

(בשולי הדברים אוסיף, למרות שלא התכוונת להכנס לזה, שיש היום גישות אינדיבידואליסטיות קיצוניות עד כדי כך שיש אנשים שנמענים אפילו מהולדת ילדים, כי הם תופסים את ילדיהם כזרים שמפריעים לחייהם. אך האמת היא שאדם לא חי לבד, והוא מושפע מאחרים ומשפיע על אחרים, עד שבבחינה מסויימת אנשים שונים הם מאוחדים לדבר אחד. וכך הוא עם - הוא קבוצה של אנשים שמשפיעים זה על זה, ולכן יש הלכי רוח שמשותפים לבני העם הזה. ולכן גם לולי העניין של סגולת ישראל - הבחירות הטובות של האבות הקדושים משפיעות עלינו לבחור בטוב בעצמנו. אולי בתת המודע השאלה שלך היתה מושפעת קלות מגישות אינדיבידואליסטיות כלשהן)

לעוד תוכן מרתק תפתחו ספר

ט"ז חשוון 10:06

– הבחירות הטובות של האבות שלנו מכוננות את האתוס הלאומי, אלה גיבורי התרבות, הדבק שמחבר את העם, משם אנחנו שואבים את הקווים המנחים שלנו, לשם אנחנו פחות או יותר שואפים.

 

לצורך גיבור ההונגרים הוא המלך ארפד הכובש, שלמיטב ידיעתי לא כרוכה בו מסורת רוחנית־מוסרית שמשפיעה על ההונגרים עד היום הזה...

 

המכתב מאליהו מסביר את הרעיון של "זכות אבות", כמשל לשני עבריינים שנתפסו באותו שוד, האחד מגיע ממשפחת פשע כבדה, כולם שם סוחרי סמים ונשק כבדים, לו הוא מחליט לתת מאסר ממושך כי אין טעם לנסות לשקם אותו, אין לו ממי לקחת דוגמה, כו', לעומת זאת העבריין השני מקבל עונש קל יותר שמתרכז בשיקום, כי הוא מגיע ממשפחה ממש טובה ונורמטיבית וסתם הוא נפל בדרך מקרה לחברה רעה, אבל אם לשקם את היחסים שלו עם ההורים כו' אז יש לו בית טוב לחזור אליו, זה קוטב הדברים.

 

– באשר לבחירות טובות שלנו, כל מעשה טוב הוא זרע התעבות, גם אם עושים שטויות המעשים הטובים נשארים ויכולים לחזור ולהאיר. בכל־מקרה, המושג של עם ישראל תמיד נשאר וכולל בתוכו את אלה הראויים לו, מי שמחליט להתבולל או ללכת בשרירות לבו לעיתים קרובות אכן נידח מעם ישראל "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ולא נשאר ממנו זכר, בין אם באופן רוחני כמו ההתבוללות בארה"ב בין אם בכילוי הגוף. בכל־מקרה, זה לא משפיע על המשך הקיום של עם ישראל כעם ישראל.

 

– כמו שאנחנו יודעים מפרשות השבוע עיקר האופי (מידות) עובר דרך האם. לכן ישמעאל בן אברהם והגר קיבל את רוח אברהם מחד ואת מידות בני חם מאידך, וכמובן מכיוון שלקח אישה מארץ מצרים, ילדיו כבר גודלו על ברכי החינוך המצרי... יש בזה מרכיב גנטי מסוים כמו שאנחנו יודעים, אבל גם החינוך בגיל הרך מאוד משפיע, ילדים נמשכים אחר האם. כך יצא שעם ישראל נולד מהרצף ה"מוצלח" ביותר, בני שם, עבר, אברהם – שדאג לכך שיצחק ייקח אישה דווקא מבנות משפחתו, ועל־כל־פנים מארץ ארם, ולא מארץ כנען... גם אם אמנם גרים יכולים להצטרף לעם ישראל, הלא כבר אמרו קשים גרים לישראל כספחת, ויש איסור על גרים לתפוס משרות ציבוריות, בדיוק מזאת הסיבה, לא להכניס הלכי־רוח זרים (גם אם כוונתם טובה), וכיוון שהם בטלים ברוב אין בכך בעיה.

 

– יש איזו שיחה של הרצי"ה שמדברת על־כך שהבחירה באברהם ובעם ישראל היא אכן שרירותית... ועדיין... נראה לי שזה יותר הגיוני שייבחר עם ישראל, צאצאי שם, עבר, אברהם, שנמצאים במרכז העולם בנקודת המעבר בין התרבויות האפריקאיות, האסייתיות והאירופאיות, כו' כו' מאשר איזה שבט נידח במיקרונזיה...

ט"ז חשוון 23:33
2. תסתכל על המלחמה הנוכחית והדברים ברורים
אתמול 15:10

בעה.


יש מי שאדישים ביחס למושגים גלות וגאולה. לא אליהם אני פונה.


שאלה למי שמפריע לו לשמוע *שאנו כיום(עם או בלי בלי קשר למלחמה ולמצב) בגלות*:

בהנחה, שכולם(כולל רבים מבני הציונות הדתית) מודים שהמצב רחוק מלהיות מושלם - אין משיח, אין בית מקדש והמדינה/הממשלה מוסכם על הכל שאינה אידיאלית..

מדוע בכל זאת יפריע לכם לשמוע משפט כמו למשל "אנו היום בגלות"?


שאלה למי שחושב שאנחנו היום בגלות.

עמי בארצו, נבואת קיבוץ גלויות התממשה לנגד עינינו.

מדוע בכל זאת חשוב לכם לומר אנו בגלות. או יפריע לכם אמירה כמו החלה הגאולה/אתחלתא דגאולה.  (לומר שכיטם אנו בגאולה השלמה - אני לא מכיר מי שמתבטא כך..)


תודה. 

אתמול 16:15

לגבי א' זה באמת מפריע שמצד אחד רואים ניסים מטורפים, שיבת ציון אחרי 2000 שנה, פריחת עולם התורה, אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בהסתכלות הכוללת אנחנו לא עוד ז'ידים מאוסים שהחיים שלהם שווים פחות מיתוש, לכן אמירה כמו "אנחנו היום בגלות" כאילו כלום לא קרה, שום דבר לא השתנה, לא הגענו בכלל לארץ ישראל, לא עשינו כאן כלום, זאת אמירה צינית שאין בה הכרת הטוב והסתכלות על הדברים החיוביים

 

לגבי ב' וזאת גם הדעה שאני מחזיק בה, אמנם בפן הגשמי ב"ה התרחשו המון דברים אבל לא זאת עיקר הגאולה, עיקר הגאולה היא רוחנית, שמירת התורה, לא העובדה שיש לנו ביטחון וכלכלה, גם לחרדים בקריית יואל באמריקה יש ביטחון וכלכלה, העיקר זה שתהיה ממשלה של תורה, שעם ישראל יחזור בתשובה, לא מצעדי להט"ב בכל הארץ למשל ולשנינה, מבחינת המהות העיקריתשל הגאולה (ומלאה הארץ דעה את ה' כים לים מכסים) אנחנו לא שם בכלל

 

וכל עוד אין תיקון רוחני גם ארץ ישראל הרוחנית לא יורדת ומתלבשת בארץ ישראל הגשמית (רעיון שמופיע הרבה בחסידות)

 

ולגבי אתחלתא דגאולה אני לא נביא ואני לא מבין בתהליכים, מה קורה קודם או אחר־כך ומעדיף להיצמד לפשט הכתובים אם נשמור את מצוות ה' נזכה לשפע גשמי ורוחני ואם לא אז ואבדתם מהרה, אין ביטוח

 

אני כן מקווה שעם ישראל נמצא בתהליך חיובי בסך־הכל ושאנחנו אכן מתקרבים לגאולה

אתמול 16:30

לומר: "בכלל שראובן לא מתנהג יפה, אז אישיותו עדיין לא התלבשה בגוף שלו". זה משפט לא נכון. ראובן הוא נפשו שמתלבשת בגוף, אך עדיין מופיע עם סיגים ובעיות. כנל עם ישרטל וארץ ישראל ממש מופיעים בארץ ובמדינה, אלא שאור וחושך משמשים בעירבוביה, ויש בעיות, אבל סה ממש קדושת ארץ ועם ישראל, ורואים את זה בכל מרחבי החיים, גם שנואי התורה, קשורים בעל כרחם אליה, עובדה שהם כל הזמן עסוקים בלפחד מפני השתלטות הדת, אבל הם לא אדישים. ברור שנוכחות הקודש מורגשת ברמה הלאומית, לטוב או לרע. ההפך מלאהוב זה לא לשנוא, אלא להיות אדיש.

בסוף כמסתכלים על המגמה הכוללת בעשרות השנים האחרונות, כן המדינה נהיית והופכת להיות יותר מסורתית עם חיבור למסורת,ויש התאחדות דל המגמה הדתית והלאומית בעם, כאשר עדיין יש פירוד בין המגמה הדתית לליברלית-אוניברסלית (השמאל). אנחנו לא דורכים במקום ולא באותו מצב שלפני 20 שנה. בתקופת השופטים זה לקח 400שנה.

לגבי אתחלתא דגאולה - לא צריך להיות נביא אלא סוציולוג פשוט, עם שהקיץ מתרדמת הגלות אחרי 2000 שנה, לא יוכל לחזור לתרדמה מחדש. לכן גם אם תאורטית מחר מדינת ישראל תחרב וכולנו נגלה, אז הצפי הטבעי הוא שתוך כמה עשרות שנים נחזור לכאן מחדש, כי לא נוכל להרדם בתרדמת הגלות עוד פעם. ברור שלא לנצחנגדיר עצמינו כאן כעם אוכלי הפלאפל , ובמוקדם או במאוחר עם ישראל יחזור למסורתו העתיקה, כי זה נטיית כל עם לחזור לאתוס הלאומי שלו גם אם יש כמה דורות שעזבו אותו. לכן הכיוון הסוציולוגי ברור כשמש לאן הולכים בסוף - למלכות בית דוד ומקדש. ברור כמו שברור שהציפורים ינדדו באביב.

אתמול 16:41

מיסטיקה. במיוחד בענייני הקולקטיב והחברה.

מדברת בססמאות רוחניות מופשטות שלא קשורות לעולם הזה.

לדוגמא "כנסת ישראל" אצל חב"ד היא נשמה מופשות מיסטית שמהווה שורש לנשמות ישראל, אבל (בניגוד לקבלה ולחז"ל) אין לה קשר לקולקטיב היהודי ההיסטורי בעולם הזה , ולכן ברור שלא תהיה קשורה לשום תופעה חברתית-סוציולוגית של האומה היהודית כאן בעולם , ובטח לא לתנועה הציונית או למדינת ישראל(כמדומני חבדניקים אומרים שכנסת ישראל תשרה באומה, רק כשייבנה בית המקדש. זה כמו לומר שנפשו של ראובן תהיה בגופו רק שיניח תפילין, ועד אז הוא גוף חסר תודעה).

אתמול 16:35

תהליכי הגאולה מתרחשים מול העיניים שלנו, ולכן אין כאן גלות. גם גאולה לא בדיוק, אבל גלות בוודאי שלא. אתחלתא היא.

 

המחשבה שיש גלות גורמת לציבורים למיניהם לחשוב שזה מחייב אותנו להתנהג כמו חיות מושפלות שצריכות ללקק רגלי כל פריץ.

זה מהווה כפיות טובה כלפי שמיא. זה גם מניח ביהירות ובגאווה שהקב"ה צריך לגאול לפי הדמיונות שלנו ולא לפי רצונו.

 

אתמול 16:36
כלומר למרות שעם ישראל חזר לארצו עדיין אין מקדש ושכינה ונבואה וגילוי אלוקי כמו שהיה כשהיתה נבואה, או שבמחינה דתית הלכתית אנחנו רק בתהליכי התעוררות ולכן אין לשנות שום הנהגה החכתית אלא להשאיר כמו שהיינו בגלות, עד לתחייה רוחנית באומה
כ"ב טבת 08:42

"על הכל הקב״ה פורע מידה כנגד מידה. בשביל מעשיהם הרעים של בני עלי שהיו מקולקלים, יצאו ישראל למלחמה ונהרגו מהם ארבעת אלפים. ואמרו בני ישראל: למה נגפנו ה׳ היום לפני פלישתים (שם ד-ג). באותה שעה אמר הקב״ה: כשהיו בני עלי מכעיסים אותי בעזרת ישראל ובעזרת נשים, לא אמרתם להם כלום. ועכשיו שיצאתם במלחמה אמרתם למה נגפנו ה׳ היום.

ואמרו ישראל: נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה׳ - וכן עשו שלחו והביאו את ארון הברית, שנאמר: וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאו-ת יושב הכרובים ושם שני בני עלי עם ארון ברית אלוקים וגו׳ ויהי כבוא ארון ברית ה׳ אל המחנה ויריעו כל ישראל תרועה גדולה וגו׳ (שם שם ד-ו).

באותה השעה הריעו כל ישראל תרועה גדולה שאין בה ממש (מפני שהמלחמה הזו באה להם מפני חטא בני עלי), על אותה שעה הוא אומר: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב-ח)."

כ"ב טבת 11:16

הרדידות היא סימן ההיכר שלך.

מה אתה קופץ הלאה לפני שהבנת את העניין הראשון??

כ"ב טבת 20:47
למה שאתה מתכוון, אז זה ממש ממש לא נכון
כ"ב טבת 11:48

ראשית ראוי לציין את המקור והוא תנא דבי אליהו רבה י"א.

 

הפסקה מזכירה את הקינה "אם תאכלנה", "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אללי לי [...] ורוח הקדש למולם מרעים, הוי על כל שכניי הרעים, מה שהוקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, לא משמיעים."

 

כלומר, הקלות שבה העם מטיח דברים כלפי מעלה, לעומת הקושי למצוא בעצמו חסרונות ולתקנם.

 

"תרועה שאין בה ממש" אפשר להבין מכמה כיוונים,

 

הא' שאין ראוי לחוטא לבטוח בה' ולהעמיד פנים שא־לוהיו בקרבו (הגם שיש מקורות שגנב הבוטח מצליח ונענש על־כך).

 

הב' שעיקר המלחמה הייתה תלויה בחטאי בני עלי, אם כן, מה שמחה יש בכך שהם הגיעו למחנה? יש בכך משום חנופה לרשעים.

 

הג' שהבינו את ארון ברית ה' ואת מוסד הכהונה כגורמים מאגיים שעוזרים לנצח במלחמה או לשכנע את הקב"ה להיות לצדם, ולא שינוי המעשים, וזה מתחבר ל"תרועה גדולה" (סמל לתשובה, אך במקרה הזה, תשובה קולנית חסרת תוכן פנימי).

כ"ב טבת 20:54

אז ממליץ לך ללמוד הבנת הנקרא. בני עלי הכעעסו בעזרת ישראל - כשאכלו את הבשר לפני החלב, ובעזרת הנשים - ששכבו את הנשים, או ששיהו קיניהן.

אין לזה קשר לדיזינגוף, אם במקרה חשבת

כ"ב טבת 21:57

… על תרועה שאין בה ממש בימינו.

כ"ב טבת 21:59
שלשום 03:51

...לחטאים שהוא עושה. אפילו חכמים שבניהם טועים.

אין יוץר נבואה. כולנו בלי יוצא מהכלל ילודי אשה.

שלשום 08:03
אסון בגלל חטא? חוץ מזה שהחכמים יודעים במה עם ישראל חוטא. לא צריך נבואה כדי לדעת במה חוטאים
שלשום 08:36

… את מרד בר כוכבא  והדרוש ״דרך כוכב מיעקב״. יש דוגמאות עכשביות אבל אני שומר אותם לעצמי.

אני דווקא אזכיר דוגמא אחת שלא שמענו לדברי חכמים והיא הצעקה של הרבי לא להחזיר שטחים בזמן המשא ומתן עם מצריים. כאן באמת חבל שלא שמענו בקולו.

שלשום 09:30

כתוב בגמרא שעשרות אלפי תלמידי ר עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. כלומר מתואר כשלון מרד בר כוכבא. גם באיגרת רב שרירא גאון כתוב שתלמידי ר עקיבא מתו בשמד. אולי גם המגפה שבגמרא היא המגפות שבאו כתוצאה מהוות והרעב שאחרי הטבח שעשו הרומאים.

כלומר בר כוכבא נכשל בגלל שנאת חינם.

המרד עצמו היה אמור להצליח אסטרטגית, כי לרומאים היתה אימפריה אויבת אדירה שכבר עזרה ליהודים בעבר- האימפריה הפרתית, שבדיוק נלחמה מול הרומאים באותם זמנים. התכנון היה להסתייע בעזרה פרתית במרד, שמשום מה, (באופן עמוק בגלל שנאת חינם שלנו) לא עזרה ברגע האמת.

רוב הרבנים התנגדו להחזרת סיני

שלשום 13:15
… וזאת היתה נקודת המפנה לרעה בארץ ישראל.
שלשום 13:40
בגלל פלגש בגבעה או פסל מיכה לא הגיעה תקופת דוד ושלמה אחר כך? בגלל שישראל עבדו אלילים במצרים אז זה מנע את גאולת מצרים? (כתוב במפורש ביחזקאל שישראל המשיכו לעבוד אלילים כשיצאו ממצרים, ובכל זאת ה הוציא אותם למען שמו ולא למענם)
שלשום 09:31

שהרומאים שלטו. כיום אנו עצמאיים.

בעצם יש דוגמאות לחשיבה הזויה - המחשבה שאפשר לעשות שלום עם אשף, לדוגמא

שלשום 13:13

אני לוקח משדה התעופה יותר מדי שלוחים מארץ ישראל שבאים לכאן לאסוף תרומות.

זה ברמה האישית. ברמה הלאומית בלי ארצות הברית אין לנו קיום. לא פלא שראשי ההתישבות כרגע נמצאים באמריקה שתדלנים ואוספי תרומות.

שלשום 13:35

א. עצמאות לא מחייבת עצמאות מלאה, גם עצמאות ברובה היא עצמאות. גם חזקיהו שהעלה מס לסנחריב, או צדקיהו שהעלה מס לנבוכדנצר, או תקופת השופטים או שאול המלך בתחילת דרכו שהעלה מס לפלישתים נחשבים עצמאיים. ויש לזה ראיות הלכתיות ובגמרא רבות

ב. גם ללא התרומות מדינת ישראל עומדת. ללא תמיכת האמריקאים אמנם יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, וחוץ מזה תמיד אפשר לפנות למעצמה אחרת לעזרה. בסוף לא כל תכתיב שהאמריקאים נותנים אנו עושים, וארהב צריכה אותנו כמו שאנו צריכים אותם. כנל אדם שעובד אצל בוס לא נחשב עבד.  זה דרך העולם שיש יחסי חוץ בין מדינות, וגם שלמה היה צריך עזרה מפרעה, עצמאות אינה אאוטרקיה.

ג. כל התכתיבים שאנו מקבלים מארהב זה רק מחוץ לקו הירוק או במלחמות שלנו מחוץ לגבולות המדינה. גם כשארהב נלחמת בחול אז מעצמות אחרות הגבילו אותה. בתוך הקו הירוק אנו עצמאיים במאה אחוז, ומעולם לא קיבלנו תכתיבים מארהב לדברים שבתוך הקו הירוק, גם לא בדיכוי פרעות שומר חומות, או בממשל הצבאי על ערביי ישראל בעשור הראשון למדינה. אנו זקוקים לארהב בלבנון או עזה, כי מבחינת העולם זה מחוץ לגבולות המדינה, שם אנו לא שולטים באמת מבחינתם.

שלשום 13:35
גיוס כספים זה פרקטיקה מקובלת. כל עמותה, ארגון וחברה עושים את זה, גם במדינות אחרות. הכלכלה בארה"ב וכמות האנשים שיש שם הופכת גיוס כספים שם לדבר מתבקש


ואם אתה חושב שאין שם שתדלנים ממדינות אחרות, אתה חי בסרט. זו המעצמה הגדולה והחזקה ולכן כל מי שבגוש שלה יעשה הכל כדי להפיק את המיטב.


בגמה הלאומית, אם ארהב תצא מהתמונה אז רוסיה או סין יכנסו, כי אנחנו המדינה הכי משגשגת, הכי יצרנית, הכי מתקדמת, והכי אסטרטגית באזור. מי עדיף לרוסיה? אנחנו או סוריה? ברור שאנחנו, אבל הם צריכים דריסת רגל במזרח התיכון וזו האופציה שהסתדרה להם. אם ארהב תלך, רוסיה תמהר לדרוש את הידידות שלנו.

שלשום 20:37
י"ט טבת 06:56

מישהו יכול להסביר לי למה אחדות יותר חשובה

מעבודה זרה. ואיזה השלכות יש לזה לגבי היום?

שלשום 20:35
כ"א טבת 20:54

היי,

אשמח לדעת באילו מאמרים מדובר על התפילה בספר המאמרים. בנוסף, אם אתם מכירים מאמרים נוספים על התפילה, אשמח.


תודה!

שלשום 11:16

האם יש עוד מקומות  שבהם יש מאמרים?

שלשום 12:45

בהוצאה של חב"ד 

שם יש על פי סדר מסויים פסקאות של הרבי האחרון על תפילה באופן כללי ועל הסדר הכללי של הסידור

כ"א טבת 00:35

יש בגמרא בברכות מחלוקת אמוראים האם ק"ש דאורייתא או דרבנן, איך שלא תפרש את המחלוקת יוצא שאפילו במשהו ככ יסודי כמו גדר קריאת שמע יש מחלוקת..


הרמבם בהקדמה למשנה כתב במפורש שיש הלכות ששמעו ממשה רבנו ובהם אין מחלוקת, ויש הלכות שלא שמעו מפי משה רבנו. ואותם למדו ביג מידות שהתורה נדרשת בהן. ובהן תפול המחלוקת.


אלא שלכאורה הייתי חושב שהאם יש מצווה לקרוא קש ומהו ההיקף שלה זה יהיה מההלכות ששמעו במפורש ממשה. ולא אמורה להיות בהם מחלוקת.


חשבתי לתרץ, שאין מנוס מלומר שאולי לפני חורבן בית ראשון לא הייתה מחלוקת בדינים ששמעו ממשה, אבל בעקבות גלות בית ראשון נוצר מצב שגם בהלכות שקיבלו ממשה נוצר חוסר וודאות שהוליד מחלוקת..


אשמח לשמוע כיוון אחר...


אגב, גם אם הדוגמא של קש לא מוצלחת בעיניכם, מניח שאתם בקיאים יותר ממני למצוא לפחות מחלוקת אחת שהייתי מצפה שיהיה ברור שנאמר לעם מפי משה מה הדין בה ואעפכ יש מחלוקת..

כ"א טבת 07:39

משה לימד את בנ"י לקרוא את שמע.

אבל האם הוא עשה זאת כי ה' ציווה, או שהוא תיקן זאת כתקנת-חכמים מפי עצמו (כמו קריאת התורה ג פעמים בשבוע שמשה תיקן אותה) - זוהי המחלוקת.


בסגנון דומה מפרש הרמב"ם מחלוקות נוספות בענינים שעברו במסורת.

כ"ב טבת 15:13

שהרמב"ם לא מתכוון לומר שאין הלכות שנשתכחו [חז"ל מדברים על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה]. אלא גם כשיש מחלוקת כזו, זה לא שאחד מהצדדים אומר שיש לו מסורת אחת, והצד השני מביא מסורת מנוגדת או סתם לא מוכן לקבל את המסורת, אלא ששני הצדדים יודעים שאין בידם כבר מסורת וחולקים מסברא.

כ' טבת 13:50

כרגע אני לומד פסוק ואת הרש"י שעל הפסוק... 

הבעיה שבסוף את רש"י אני איכשהו זוכר אבל הפסוקים נמחקים לי מהזיכרון בקושי זוכר פסוק וחצי ממה שקראתי

 

יש לכם עצות מה לעשות?

"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו, והשדות כולם יתייבשו,

רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף" 

 

(פתגם אינדיאני)

כ' טבת 14:26

(אני בהנחה שאתה מתכוון בעיקר לנ"ך)


רש"י על הנביאים, מביא דרשות חז"ל על נקודות ספציפיות וכמעט לא מבאר פשט. לכן הגיוני שאתה נשאר עם הנקודות שרש"י מביא ולא עם המכלול.


המלצצי שקודם כל תלמד עניין שלם, תקרא פרשיה /פרק /הקשר ברצף ותשתדל להבין. אי אפשר להבין פסוק, פסוק לבד. אחר כך, אם צריך תלמד שוב את הפסוקים עם מצודת דוד המבאר את הפשט.

כשיש מילים קשות, מומלץ להעזר במצודת ציון, אבל בשלב ראשון חשוב להבין מכלול, גם אם לא מבינים כל מילה ומילה.


בהצלחה רבה

כ' טבת 18:55
אולי גם ביאור שטיינזלץ יכול לעזור
כ' טבת 14:50

אז כדאי לקרוא את הפסוקים בקול, אפילו במנגינה (אפשר טעמים), כדי לזכור. ואפשר גם לשמוע הקלטות של התנ"ך תוך כדי הקריאה.

אם זיכרון חזותי -

לדבוק בתנ"ך אחד שרק ממנו אתה לומד (או ספר בודד כל פעם).

כמובן, תמיד חשוב לעשות חזרות...

ועוד רעיון - לשמוע שיעורים על התנ"ך, שמתעמקים בכל פסוק הרבה זמן, וכך הפסוקים נכנסים לראש אחרי הרבה חזרה עליהם בשיעור.

כ' טבת 19:19

"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו, והשדות כולם יתייבשו,

רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף" 

 

(פתגם אינדיאני)

כ"א טבת 20:40

ומוסיף שכדאי ללמוד מתנ"ך ממש. העימוד המקורי עם הפרשות הפתוחות והסגורות, והאריחים על גבי לבנה וכו' עוזר להבנה וזיכרון.

לא כדאי לוותר על רש"י, רק להפריד בינו ובין לימוד פשט המקרא, שלא יפגע ברצף.

וכמובן להתמיד בלימוד כדי לזכור טוב. עם התמדה של זמן מועט כל יום אפשר לסיים כל שנה את התנ"ך בעז"ה.

(יש תנ"ך שמחולק ללימוד של עמוד ליום. כמדומני שעכשיו הם בסביבות שופטים)

כ"א טבת 22:26
..הרמוניהאחרונה

אממ מה שעוזר לזכור זה ללמוד בריכוז, בראש נקי וצלול (לפנות זמן ולבטל מסיחים) ובכוונה (דורש הכנה קטנה ותפילה)

ולחזור כמו ש@מתואמת כתבה

וכל הכבוד.. מחזקת 

(איפה הימים של הילדות שלומדים וזה נחרט בזיכרון... מעלה געגועים)

י"ח טבת 21:07

 

הבבלי במסכת מגילה יג ע״א דן בשאלה מה היה השם המקורי ומה היה הכינוי של אסתר, ובפרט מביאה שם הגמרא את דעתו של רבי מאיר:  ״ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״.


 

כלומר, מהפסוק בזכריה לומדים בשביל הפסוק באסתר שהדס הוא כינוי לצדיקים.


 

אממה, שהבבלי במסכת סנהדרין צג ע״א עושה לימוד הפוך:

״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (זכריה א) ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה [וגו'] מאי ראיתי הלילה ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב אין איש אלא הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה ה' שמו על סוס אדום ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״.


 

כלומר, הלימוד שהדס הוא כינוי לצדיקים נעשה מהפסוק באסתר לצורך הפסוק בזכריה.


 

ובסה״כ קיבלנו כאן הוכחה מעגלית. התוס׳ במסכת ברכות מציינים לכך, אבל בלי לפתור את הקושי שבדבר.


 

אני רוצה להציע **השערה** שאולי תפתור את הקושי.


 

مورد בפרסית ובתעתיק לעברית מוּרד (או murd באנגלית) זה הדס! קשור ליוונית עתיקה שם הדס נקרא múrtos ומכאן באנגלית של ימינו myrtle אפשר לראות את זה כאן μύρτος - Wiktionary, the free dictionary


 

כלומר, ייתכן שמשמעות השם של מרדכי היא בעצם הדס או שהשם שלו נדרש באופן הזה. ואם זה אכן כך אז כנראה כאשר רבי מאיר אומר שאסתר נקראת על שם הצדיקים שנקראו הדסים הוא מכוון בפרט ובמיוחד למרדכי שנקרא הדס.

כעת נשים לב שהגמרא במסכת מגילה משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״ ולעומת זאת במסכת סנהדרין היא משתמשת בלשון ״ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״, כלומר הגמרא במסכת מגילה לא לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק בזכריה אלא רק מביאה אותו לחיזוק העניין ולכן היא משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר״. לעומת זאת הגמרא בסנהדרין לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק באסתר ולכן היא משתמשת בלשון ״שנאמר״. 

 

@אני הנני כאינני 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"ט טבת 10:06

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

י"ט טבת 11:10
על השם של אסתר שאכן לפי אחת הדעות בגמרא הוא על שם האלה אישתאר כתבתי כאן גם פעם


עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש


לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"ט טבת 11:41

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

כ' טבת 23:55

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:15

בעבר ניסיתי לבאר את ההגיון של הגמרא בדרשה מסוימת שבה היא דרשה את האות ׳ה׳ כאילו כתוב במקומה ׳ח׳

2 הערות בעקבות יחזקאל פרק ז - בית המדרש (לא יודע אם הקישור עובד)


 

בימים אלו אנו לומדים בבית הכנסת בערב מסכת ברכות. והשבוע באחד הימים עסקנו בקטע הבא:


 

דף ל,ב משנה  אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:


 

דף ל,ב גמרא  מנא ה"מ א"ר אלעזר דאמר קרא (שמואל א א) והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא א"ר יוסי בר' חנינא מהכא (תהילים ה) ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא (תהילים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה


 

אני רוצה להתעכב על הקטע הבא: ״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״.


 

בקטע הזה הרגשתי אי נוחות קלה, כזאת שמנסים להדחיק, כי לא באמת מבינים את המהלך הלוגי של הגמרא, אז לוחצים חזק כדי שאי ההבנה לא תציק יותר מדי. אבל בסייעתא דשמיא זכיתי ב״ה להבין, אז רציתי לשתף.


 

באופן פרטי עם עצמי למדתי השבוע את פרק ו בשמואל ב. הפרק עוסק בהעלאת ארון ה׳ על ידי דוד, כאשר בניסיון הראשון עוזה מנסה למנוע מהארון ליפול וכתוצאה מכך מת, ובתיקון של דוד בניסיון השני של העליה. הפרק שם עוסק בדיוק בסוגיה הזאת שגם הגמרא לעיל עוסקת בה של היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳.

 

הרב שמעיה כרמל בשיעור שלו ביוטיוב על פרק זה מביא בשם הרב מרגליות שפרק כט בתהילים ״מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים״ מתייחס לפרק ו בשמואל ב שעוסק בעניין העלאת ארון ה׳ על ידי דוד. הוא לא ממש מפרט אז אני כן אנסה בע״ה לפרט ואחרי שנוכיח את הנקודה הזאת אפשר יהיה לסגור את המעגל. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:37

 

פרק כט בתהלים


 

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃


 

 

שמואל ב פרק ו


 

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)


 

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  


 

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.


 

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)


 

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.


 

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

 

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

 

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:52

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 21:28


הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:


״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.


את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.


הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

אולי יעניין אותך