זה מה שנקרא extraversion + neuroticism, להיות פתוח ועצוב
השורשים יכולים להיות רבים יש כאלה שאצלם זה נובע מצד נרקיסיזם ועיסוק אינסופי בדימוי עצמי, יש כאלה שאצלם זה יותר היסטריוני כלומר צורך אינסופי בתשומת לב (אם כי אז זה מתאפיין בפחות עומק), יש שזה נובע מרצון עז להרגיש נאהבים לכן הרגישות לביקורת כ"התראה לפני נטישה" או משהו בסגנון
אני כלל לא מאמין בקונספט של בדידות.
יש מצב ממשי של להיות לבד במובן שאין לידך אנשים כמו אסיר בבידוד.
לחילופין אפשר לתאר "לבד" אחר במובן היעדר קשר אינטימי (חברי, משפחתי, רומנטי) עם אנשים אחרים.
שני המצבים האלה הם בסך־הכל תיאור של מציאות פיזית וזה לגמרי העניין שלנו האם לפרש את זה כאסון או לא, כדברי המשורר: "עזוב תן לי לבד גם בלבד שלי תמיד נשאר ממוקד קטונתי יותר לא אכפת נולדתי מזן מיוחד עזוב תן לי לבד."
לצורך העניין אפשר גם להגיב באופן אפוקליפטי לפיטורים אבל אין צורך במילה נוספת לתיאור אותה תחושה ביחס לפיטורים ("פטירות"?). כי לתחושה יש שם וזה נניח דיכאון / סטרס / חרדה / חוסר אונים / שעמום / כו'. גם ההיצמדות למצב הממשי בתיאור התחושה (בדידות מלשון לבד) מקבעת את הרעיון שהתחושה האישית שלנו תלויה במצב חיצוני.
נחזור לנושא מן־הסתם מדובר כאן על מבנה יותר חרדתי מכיוון שנטיית המדוכא היא להסתגר ולמעט בפעולה. לעומת זאת חרדה ביסודה היא פחד מדיכאון (או סבל) לכן הניסיון הנואש לברוח מהדיכאון הוא חרדתי מעצם ההגדרה (גם אם הוא כבר נעשה אוטומטי), לכן גם הרגישות לביקורת כו' כי זה בדיוק אותו דבר.
בחזרה לאותו אסיר, אסירים בבידוד מאוד סובלים אני מתאר לעצמי. זאת מהות העונש. אבל פעם קראתי איזה סיפור מעניין על אחד מבעלי המוסר שביקש שיסגרו אותו באיזה חדר קטן, ישאירו שני פתחים, אחד למזון בשרי ואחד לחלבי, ולא ידברו איתו יותר במשך לא יודע כמה זמן והסתגר שם עם הספרים שלו במשך איזה כמה שנים בלי לצאת. ולא הזיז לו כלל וכלל.
בסופו־של־דבר אני חושב שלכל אדם יש סט של חוטים (בעוביים משתנים) שקושרים אותו לחיים, כל־מיני דברים שמסיבים לו הנאה ומשמעות. נגיד כמו עבודה, דת, אחרויות, חברים, תחביבים כו'. אם 99% מהחוטים קשורים אצלו בקשרים עם חברים, ומלבד זה אין לו שום עוגן, אז אם תהיינה תזוזות באותו עניין, הן תהיינה מאוד מורגשות. מה שאין כן אם החוטים מתפזרים בנושאים שונים. ועל דרך הדרש, על־זאת התפילה "אל תאסוף עם חטאים נפשי", אל תקרי חטּאים אלא חֲטאים, כשאדם עושה תשובה הוא מתנתק מכל־מיני דברים שהיה תלוי בהם בעבר והנפש שלו יכולה להיות מאוד פגיעה עד שימצא חבלים רוחניים שיחזיקו אותו.
ברור שככל שהחוטים האלה תלויים בעניינים חיצוניים (עבודה, מעמד חברתי, מערכות יחסים), האדם יותר פגיע. ויש בזה היגיון כי אין המטרה שהאדם "ירחף באוויר" כמו נזיר בודהיסטי. וזאת גם הנטייה הטבעית להיאחז בכל־מיני דברים חיצוניים בדיוק כמו שיותר קל להאמין בעבודה זרה וסגולותיה מאשר ברעיונות מטפיזיים מופשטים, או לקחת סם מאשר "למצוא את הנירוונה הפנימית בתוכך". וזה המעבר הנדרש בין הגשמי למופשט, בין תלות לעצמאות, וכמובן מתוך עולם פנימי עשיר אפשר אחרי זה להשפיע טוב ולהיות מוחצן או מופנם, פעיל או סביל, ולהיות שמח מאוד.
