עבר עריכה על ידי אני77 בתאריך ט"ז בתשרי תשפ"ה 13:14
אז בחרתי את הראשונה.
דבר ראשון - אני יכול לומר שאני מזדהה מאד עם הציפייה לנביא.
גם אני מרגיש שיש הרבה דברים שייעשו פשוטים יותר כשיהיה לנו ערוץ תקשורת ישיר עם ה',
ולא רק מסורת עם מסרים כלליים, הרבה פילוסופיה, והרבה ספקולציות.
אבל.
יש משהו עקרוני שמפריע לי בדיון שמתנהל כאן (ובהרבה מקומות) ביחס לסבל ולרע בעולם וכו'.
ואני אתחיל בלהמחיש את זה בעזרת שתי שאלות.
אקדים ואומר, שברור לי למה אנחנו מזהים באופן אינטואיטיבי את הסבל והמוות עם רע, ואת התענוג והחיים עם הטוב.
אני גם מאמין שזה נכון, ומקבל לחלוטין את האקסיומה הזו.
ועכשיו השאלות:
א' - האם יש לנו ראיה כלשהי, מתחום כלשהו, לכך שנעשה עוול מוסרי כלשהו כאשר מישהו מת או סובל?
אני לא רואה ראיה כזו בדרך השכל.
וככל הידוע והמובן לי, בעניות דעתי, כל ניסיון להעמיד מוסר אובייקטיבי יכול לעמוד על אחד משני דברים - או על א-להים, או על הסכמה משותפת שבעצם מבטאת מחויבות.
אם אנחנו מבקשים לעמוד כאן על הסכמה משותפת עם ה' - אז אנחנו הפרנו את הברית, וכבר נכתב בתורה במפורש שרע ומר יהיה גורלנו אם נפר אותה.
(ויש לציין שפעמים רבות רואים בתורה שהברית, ובאופן כללי היחס בין ה' לעם ולאנושות הוא קולקטיבי,
למעט עבור אנשים יחידי סגולה, או מקרים שבהם התערבות אנושית שינתה את זה.)
ואם על א-להים, אז צריך להבין טוב טוב על מה נשענת התפיסה שלנו את המוסר, ומה בדיוק הטיעונים שלנו שרלוונטיים כלפי א-להים בעצמו?
ב' - אני מבין בהחלט את המקום הנפשי שמעמיד את הסבל והמוות בראש מדרג הדברים הרעים.
אבל האומנם זה אכן כך?
המסילת ישרים בפרק א', קצת אחרי שהוא פותח, הוא מסביר שהטוב האמיתי הוא להידבק בה',
וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה.
בהמשך אותו הפרק הוא כותב בזה הלשון:
"ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה?... אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית, וגם הוא אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם."
והוא ממשיך בזה, שגם בריאת הנשמה בעולם, נשמה שאין לה סיפוק ולא מוצאת משמעות בכל ענייני העולם הזה, אלא מואסת בהם ומחפשת כל הזמן משהו מעבר - לא יכול להיות שניתנה הנשמה באדם עבור מצבו כאן, אלא בוודאי שהנשמה ניתנה באדם כי היא ראויה לעבוד את ה' וכו'.
ובעצם הנשמה היא העיקר והגוף הוא הטפל...
ובמילים אחרות - אולי המדרג שלנו לטוב ורע צריך להשתנות.
ברור שעדין סבל ומוות זה רע, לפחות באופן כללי (יתכן שיש יוצאי דופן כמו כל מיני רשעים וכדו').
אבל אם הייתי צריך לבקש ממכם לדרג עד כמה מוות ועינויים זה רע מ 1 עד 10, אז אולי אנחנו צריכים לנסות למקם שוב את הציון שאנחנו נותנים להם.
לא נתתי כאן תשובות לשאלות של אף אחד. איני יודע את עומק הדין, איני יודע למה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ואיני מחזיק ברפואה או נחמה למצוקתם של הסובלים בעולם.
אבל אני חושב שאנחנו פעמים רבות רואים את השאלות שיש לנו בתחום הזה כגדולות יותר ומערערות יותר ממה שהן באמת.
אנחנו מגיעים עם הנחות שברורות לנו, אך לא מבוררות כל צרכן.
(ואגב, בפשטות, הערכים של קדושת החיים וזכויות אדם בכלל, הן דברים שבמידה רבה העולם המערבי ירש מהנצרות, שירשה מהיהדות.
כלומר שאת כל אלה למדנו בעצם מאלקים בעצמו. אלא שכשהעולם המערבי ירש את הערכים האלה מהדת, הוא הפך אותם לחזות הכל, ועיוות את הפרופורציות שלהם.
אבל נקודת האמת שיש בהם, ששורשה בתורה עצמה - גורמת לזה להראות כאילו הנחות היסוד הללו מוסכמות כפי שהן בעולם המערבי גם על העולם התורני באותה הצורה ואותה התפיסה, מה שאינו נכון.
קצת בדומה לערך של פדיון שבויים שיצא מהפרופורציות שלו על ידי תומכי עסקת שבויים במלחמה הנוכחית, וד"ל.)
חלק מהסיבה שאני מחכה לנביא, היא שבסוף אני רוצה תשובה, אבל לא בגלל שהשאלה השכלית או הטיעונים המוסריים מטרידים אותי.
אלא בגלל שקשר בריא עם הבורא הוא כזה שבו הוא נמצא איתנו בכאב שלנו, בלי קשר לשאלה האם הכאב הזה מוצדק או שאינו,
וכשאנחנו בוכים ומתוסכלים ומתמלאים כאב או זעם על העולם, אנחנו רוצים שהוא יהיה לצידנו, יעודד, ינחם, ויעזור.
ובשולי הדברים, משהו שעולה לי עכשיו ולא תכננתי להוסיף - באתי עכשיו לדמות את זה לימי השופטים, שהייתי רוצה שאחרי שחטאנו וה' מעניש אותנו על ידי הגויים, אז הוא גם ישלח לנו נביא שיושיע אותנו וירים אותנו מחדש.
ואני פתאום מתבונן במציאות שלנו, ואמנם נביא עדין אין, אבל אני חושב שכולנו בהחלט יכולים לשים לב כמה נפלאות ורגעים של אור בלתי רגיל ראינו במשך השנה הזו. אז אין לנו נביא, והאמת שגם לא לגמרי חזרנו בתשובה (למרות שכמדומני שבהחלט אפשר לומר שעם ישראל התחזק השנה מאד), אבל גם לא נותרנו בודדים וכואבים במערכה הזו.
נ.ב. עם הסיפור שהביא "פשוט אני.." דווקא יש לי פחות בעיה.
אני לא רואה את זה כסיפור על טיעון שכלי מנצח של פילוסוף שעמד בתפילה מול בוראו והוכיח שה' צריך לסלוח לעוונותינו,
אלא בדיוק להיפך - מדובר שם ברגשות תמימים, ואפילו נאיביים, של יהודי פשוט ותמים שלא ממש מבין איך עובד הקשר עם ה',
אבל הוא רוצה את הקשר הזה, ולמרות שהוא מלא בכאב, ואף מאשים את ה' בכאב שלו - הוא מדבר עם א-להים ומכריז שהוא מוכן להתגבר על הכאב הזה ולקבל אותו,
אם ה' יקבל אותנו אליו ויסלח לנו על עוונותינו.
זה אולי לא הצורה הקלאסית שאנחנו מדמיינים את קבלת הייסורים באהבה, אבל בעיניי זה בהחלט צורה של זה.
ובאופן כללי, אני חושב שחלק גדול מהחן שיש בסיפורי חסידים על היהודי התמים וכו', זה שלפעמים הקשר עם ה' לא בא לידי ביטוי דווקא בתוך המסגרת, זו שנעשית לפעמים אפילו בלי חיבור עמוק אלא מתוך הרגל ורצינות תהומית, אלא עם לב שמבקש את ה' ומחפש את הקשר איתו, מהמקום שבו האדם נמצא, ואפילו אם המקום הזה הוא נמוך ו/או מבולבל. וה' מוצא חן מיוחד בקשר הזה, שמגיע מאותם מקומות, כשהוא מגיע עם כנות טהורה.
בבחינת "ודגלו עלי אהבה" - אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת – אמר הקדוש ברוך הוא: "ודילוגו עלי אהבה".
