יש הרבה שטרם סלחו, ואולי גם לא יסלחו אף פעם.

יש רבים שעדיין במצוקה, החטופים עצמם, בני משפחותם ועוד.

יש רבים שבמצוקה נפשית.

יש רבים שאבדו גפיים ואיברים.

אישית אני מחכה להסבר מנביא מוסמך שיסביר את פשר הדבר.

בערב יום כיפור.

אי אפשר להסיר מאלוהים את האחריות כמו שלא ניתן להסיר מחמאס ומהנאצים את האחריות, אם מחמאס ומהנאצים אנחנו מסירים אחריות אנחנו מנקים את כפיהם וגורמים לעולם להיות פחות מוסרי, אבל אם מהאלוה אנחנו מנקים את האחריות אז הוא גם כן בבחינת "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו...כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם" אם חלילה כך, אין לי טעם באלוה כזה ובוודאי שלא לעבוד אותו, אני יכול לחזור לאירופה, להתאזרח בארהב או בקנדה, לעבוד אלוהים עם פחות דרישות או לא לעבוד כלל.

אני מעדיף לחכות לנביא מוסמך שיש לו את התשובה הרשמית לשואה ולשבעה באוקטובר, לא בשביל הסבל שלי, אני אסתדר איתו, אלא בשביל הסבל של עם ישראל.

כנראה שלעולם לא תקבל תשובה רישמית.

האם אנחנו יודעים מחשבות של הקב"ה, אין לנו דרך בכלל להאחז בהם,

הכל מאיתו יתברך גם שיש הסתר פנים, קשה לנו להבין ואף אני בכיתי הרבה על זה לפניו יתברך, מפה ולהסיר השגחתו יתברך על ברואיו רחוקה מאוד הדרך...

לגבי לסלוח לקב"ה, הסיפור יפה ומרגש, מפה ולהגיד שהוא צריך את סליחתנו זה רחוק מאוד...

נכון לא מובן, ועד היום יש דברים שלי אישית קשים ביותר ממה שקרה, עם זאת צריך לעבוד על זה...

א

הספקתי לקרוא את תגובתיך לפני שמחקת.

בקצרה, ספר איוב שהוא איננו ספר כפירה עוסק בתורת הגמול ולמדתי אותו פעמים רבות והוא השפיע עלי מאוד.

התגובה שלך (שהתפלאתי אגב שלא באה קודם מכל הדתיים שכאן) היא תגובת אליהוא בן ברכאל הבוזי, אבל אני לא מצפה לתשובה של רב צדיק ככל שיהא, אני מצפה לתגובה מהמקור עצמו כמו בספר איוב, מקווה שהובנתי.

קיימת איזו שהיא סיבה מוצדקת בעולם לשריפת תינוקות חיים, אונס ותינוק ששבוי מעל שנה?

ברמת נבואה גבוהה

הוא היה נותן תשובה להכל.

בשביל להבין השגחה צריך מן הסתם ידע רחב

בכל אופן מנסים להבין מחט בערימת שחת

מבחינת כמות ההשפעה של כל מאורע והמינון שלו

אבל בסוף בסוף בסוף

חייבים להאמין שאיפשהו ברקיע השביעי

יש תשובה לכל דבר

כי אחרת יוצא ש"הקב"ה חשוד בעיניך,

שהוא עושה דין בלי דין?"

והאמונה שלנו היא "אל אמונה ואין עוול"

לא שאני בגובה של מה שאמרתי

אבל ביהדות זה הגובה הבסיסי שנותנים אמון

בבורא עולם.

אולי שניצלנו מטבח גרוע מכך אם כל צירי ההתנגדות היו פולים יחד עם פצצה גרעינית אירנית.

אולי שזה עונש על שנאת החינם שהיתה פה שנה קודם לכן.

אולי שניצלנו בכך ממלחמת אזרחים.

אולי שניתנה הזדמנות לפרק את ההתנגדות חוליה חוליה.

אולי משהו אחר.

אני באמת לא יודע אבל אני רוצה תשובה מהמקור ולא מאנשים שהתנדבו להיות עורכי הדין שלו, כי כמוהם היו בשואה הרבה והם לא שכנעו אפילו את עצמם.

וזה מאוד כואב שלא קם נביא אחרי השואה.

האלה לא מספקות גם אם נביא יאמר אותן.

הן מצמצמות את ה׳ כאילו הוא זקוק לפוגרום כדי לעזור לנו להביס את האיראנים, את החמאס

ושום ילד לא צריך לשאת ״עונש״ לא פרופורציונאלי.

הוא ברא את הטבע הזה, טבע שנותן מקום לרוע, את האיראנים, את החמאס, אותנו.

אני חושבת שאוי ואבוי לנו אם נרכין ראש ונקבל באהבה את המכות שאחים שלנו חוטפים.

השאלה חייבת להישאל והכעס ראוי.

מצד שני זאת שאלה ללא תשובה.

הייתי באירוע של משפחות שכולות, הרב הסביר בצורה נוגעת את הסנה הבוער.

על פי המדרש משה רואה את האש - הפוגרומים, האסונות שנעשים לישראל בכל דור ודור. ועדיין הסנה, ישראל, איננו אוכל.

משה - סמל החכמה - רוצה להתקרב, להבין ״מדוע לא יבער הסנה״.

ואז ה׳ מצווה את משה ״של נעליך מעל רגלייך ״

זה אזור אסור, זה אזור קדוש, זה אזור שגם לך אין תשובה וגישה אילו.

הרב דיבר יפה, זה נגע בי באותה תקופה.

והוא סיפר על הרב קלויזנברג, שאיבד את 11 ילדיו ואת אישתו, הוא נשאל איך הוא מצליח להמשיך לנהל חיים במרץ?

הוא ענה -״ בדמייך חיי״ - בדממה.

יש מקום של שקט, שבו לא שומעים לא שאלה ולא תשובה, רק כאב וקרבה לאלהים בו זמנית.

מקום שבו זה לא אני מול אלהים בבית משפט, אלא אב ובן שכואבים יחד.

ברמה האישית-

אני התייאשתי מכל המבוים הסתומים האלה.

לקחתי צעד אחורה באמונה.

והקיום של אלהים מופרך לי באותה מידה שהאי קיום שלו מופרך לי.

אבל בתקופות שאני כן מאמינה, הגישה הזאת הרבה יותר מתקבלת לי על הדעת מאשר כל הסיבות האפשריות שמנית.

אין שום הגיון לחפש בזה הגיון.

כמו שצריך למחות על ביזוי תלמיד חכם, אני מוחה על ביזוי הקב"ה!!!

לא הבנתי למה אתה חושב שאלוקים עובד אצלך?! הוא חייב לך משו? למה מי אתה?? טיפה סרוחה מלאה בעבירות. כמו כולנו.

אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. 

כשמשה שאל את הקב"ה למה התינוקות מתים במצריים ענה לו: קוצים הם מכלין, שגלוי לפני - אילו הם חיים - היו רשעים [גמורים], ואם תרצה, תנסה והוציא אחד מהן, הלך והוציא את מיכה. 

ככה שאנחנו לא יודעים כל אחד מה הגלגול שלו ומה עבר עליו ומה הוא צריך לסבול כדי לתקן. מה שבטוח, זה שאם ככה קרה ככה היה צריך לקרות! עם כל הכאב ויש הרבה!! 

מי שמאמין באמת בקב"ה לא צריך "רב" או "צדיק" שיסביר לו את הדברים הפשוטים האלה.

אני שואל למה הוא עשה את זה לעם ישראל.

עם הצרות שלי אני מתמודד, עם השואה צריך לשאול למה זה קרה ועם השביעי לאוקטובר גם צריך ומי שלא שואל השאלה היא עליו למה הוא לא שואל כי המציאות מזמנת שאלות שאי אפשר להתחמק מהן.

אז כשמשה שאל הוא שאל את המקור, כמו שצריך, הוא היה נביא, גם אני לא אתרצה אלא אם כן אקבל תשובה מהמקור.

בקשר לגלגולים, דעתי נוחה לקבל את דעת רבי סעדיה גאון שאין גלגולים אבל אני לא באמת יודע מי צודק.

ואני לא חושב שהקב"ה עובד אצלי, רק שואל למה זה קרה? אם אקבל תשובה מהמקור אקבל, אם את לא נביאה את לא יכולה להביא לי תשובה שאתרצה ממנה, סלחי לי.

רק לומר את האמת ולמחות על חילול ה'. 

ואם אתה לא מאמין בגלגולים אז אתה גם חושב שספר הזוהר והאר"י הכל שקר?

אז אתה פשוט כופר.

השאלות שלך כפרניות.

הבעיה אצלך.

לא אצל ה',

ולא אצל עם ישראל.

אגב, גם לעם ישראל הוא לא חייב כלום. בטח לא כשאנחנו לא מקיימים את החלק שלנו בברית. אבל הדברים הרבה יותר עמוקים מזה ואנחנו לא יודעים חשבונות שמיים.

האם איוב כופר?

האם כל אלה ששאלו איפה אלוהים היה בשואה כופרים? וכל אלה ששאלו על השביעי באוקטובר?

אני לא אומר שהוא חייב משהו למישהו ואני רק שואל למה? למה זו לא שאלת כפירה?

ובואי נגיד שהשביעי לאוקטובר היה בגלל חטא מסוים, לא מגיע לנו לדעת מה עלינו לתקן?
 

וחילול השם (ולא חילול ה' חלילה) הוא לא לשאול שאלות על השביעי באוקטובר.

בין לשאול למה (מדוע)? לבין למה (לשם מה)?

מדוע ה' עושה מה שעושה זה לעולם לא תוכל להבין. השאלה לשם מה הוא עשה את זה? מה הוא רוצה שאני אבין מזה ומה הוא מנסה לומר לנו?

בשביל זה לא צריך להיות גאון, תפתח פרשת כי תבוא או בכלל תקרא את ספר דברים. כתוב שחור על גבי לבן. 

על ידי נביא.

פרשת כי תבוא לא מפרטת לי בעבור איזה חטא הפרעות קורות זה דבר ראשון.

דבר שני אני לא יודע אם זה קרה בגלל חטא בכלל, למשל אצל איוב זה לא קרה בגלל חטא.

ואני אשמח לדעת.

זה למה.

בספר איוב עצמו כתוב שחור על גבי לבן שהיסורים באו עליו כי ה'  רצה לנסות אותו.

ולא זו בלבד אלא שאליהוא בן ברכאל הבוזי הציע אפשרות שאיוב חטא בגלגול הקודם והקב"ה עצמו ענה לרעי איוב שהם לא ענו לאיוב כמו שצריך.

וגם האגדתה שאת הבאת, התינוקות האלה לא מתו בעבור חטא שהם עשו בעבר.

ושוב, זה לא משנה, אני אשמח לדעת למה, מהמקור.

שאין מקום לכעס על ה׳ - כי אלה חוקי המשחק.

חטאתם - תקבלו עונש.

הנשמה צריכה זיכוך - היא צריכה לסבול.

רוצים טוב - זה יעבור דרך סבל.

הבעיה שלי מתחילה הרבה לפני זה.

*הוא* קבע שאלה חוקי המשחק!

הוא לא היה כפוף לחוקים האלה, הוא יצר אותם.

הוא בחר לברוא עולם עם הרבה טוב ועם המון המון סבל.

ועל זה בעיניי יש מקום להרבה כעס.

ואני לא חושבת שיש חוצפה בכעס הזה, להפך.

ולמה הוא עושה מה שהוא עושה. 

אבל הוא לא עושה רע. ומה שלך נראה רע, זה כי את קטנה ומגושמת בגוף גשמי ולא מתחילה בכלל להבין מה זה רוחניות ואיך שהעולם הזה הוא בקושי בורג קטן במערכת שלמה ועצומה. ואת מתלוננת למה הבורג הזה זז. 

וכן יש דברים שלא נדע עד שמשיח יבוא, או עד שנמות, מה שיבוא קודם. 

הבעיה שלך זה נקודת הפתיחה שלך. את לא מאמינה בכלל שיש אלוקים. הגאווה שלך גורמת לך לחשוב שאת יותר חכמה *ממנו* ומגדילה לתת לו עצות באיך לנהל את העולם יותר טוב. 

כל הדיון הזה פשוט מגוחך בעיני. 

אני לא באה לשכנע אותך שיש אלוקים. תאמיני למה שאת רוצה. 

פשוט רציתי למחות על הזלזול בבורא עולם, זה שמחיה אותך כל רגע ונותן לך בכלל את האופציה לזלזל בו. מזל שאני לא אלוקים.. הוא הרבה יותר טוב ורחמן ממני..

והייתי מחלק ירוק חופשי. האלהים שאת מאמינה בו ראוי לכל זלזול בעיני.

האלוקים שאני מאמינה בו נתן לך את היכולת והרשות לכפור בו ועדיין לאהוב אותך בלי סוף

אני גם מוחה.

מה זה כתוב בתורה "איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו"

צריך להיזהר

לכן לא ממהר לשפוט אותך על הדברים,

רוצה ללמוד על הקב"ה תלמד, יש הרבה ספרים

הגבתי כך כי נתת ספקולציות ורעיונות ללמה נעשה מה שנעשה.

עונש, גלגולי נשמות,

ואחרים אמרו, אחדות, איום איראני וכל מיני פתרונות שבעיניי שלא רק שלא עונות על השאלה, רק מעצימות אותה.

אפשר פשוט להרכין ראש ולהגיד, גדול עליי, אני לא מבינה את אלהים ובכל זאת בוחרת להאמין בו.

זאת אמונה.

זה מה שכתבתי בתגובה הראשונה שלי.

לדעת שיש שאלות ועדיין לבחור להאמין באלוקים בידיעה שלא נקבל תשובה.

וזה בסדר.

(גם בחוסר אמונה נשארים עם שאלות לא תשובות)

אבל לנסות לתרץ, להיות עורכי הדין שלו, למצוא סיבות שבעיניי רק מקטינות אותו ויוצרות שאלות קשות יותר זה מגוחך בעיניי🤷🏼‍♀️

פשוט מוחה בזלזול שנכתב בפרהסיה.

לא באה לשכנע אף אחד. הוא שאל אותי אז עניתי אבל באמת שזה לא מזיז לי מה כל אחד חושב. זה באמת שלכם מול הקב"ה. 

שמעתי כמה שיעורים של הרב ראובן ששון בנושא הרע בעולם, וכשהוא הזכיר את הפסוק הזה הוא הסביר שבירה היא לא אותו דבר כמו יצירה או עשייה.

כשהקב"ה ברא את הרע, הוא איפשר את המציאות שלו. הוא לא יוצר את הרע בפועל, אבל הוא כן נותן לו אפשרות לפעול בעולם.

ובשורש הכל באמת הוא חלק מטוג גדול, רק כשרואים חלק קטן מהתמונה אי אפשר להבין איך זה טוב.

ובהחלט אני לא יכולה להבין איך מה שעברנו בשמחת תורה היה טוב. זה נוראי ומזעזע ברמה שאנחנו לא יכולים לתאר.

אבל זו כן מציאות שאנחנו הכנסנו את עצמנו לתוכה.

ועם ההתנהלות שלנו בהחלט היה עלול להיות פי מיליון יותר גרוע, ברמה שמדינת ישראל היתה יכולה להיות מושמדת כולה בלי שהיה לנו מה לעשות, אם רק היו מפעילים נגדנו את כל החזיתות בו זמנית.

אז הקב"ה איפשר לחלק מהרע לקרות, אבל לא להכל. ובזה הוא שמר עלינו מרא הרבה יותר גרוע.

וזה עדיין לא מסביר הכל. ותמיד יישארו שאלות פתוחות. אבל זה כן משנה את נקודת המבט כשמבינים איפה היינו עלולים להיות.

אז בחרתי את הראשונה.

דבר ראשון - אני יכול לומר שאני מזדהה מאד עם הציפייה לנביא.

גם אני מרגיש שיש הרבה דברים שייעשו פשוטים יותר כשיהיה לנו ערוץ תקשורת ישיר עם ה',

ולא רק מסורת עם מסרים כלליים, הרבה פילוסופיה, והרבה ספקולציות.

אבל.

יש משהו עקרוני שמפריע לי בדיון שמתנהל כאן (ובהרבה מקומות) ביחס לסבל ולרע בעולם וכו'.

ואני אתחיל בלהמחיש את זה בעזרת שתי שאלות.

אקדים ואומר, שברור לי למה אנחנו מזהים באופן אינטואיטיבי את הסבל והמוות עם רע, ואת התענוג והחיים עם הטוב.

אני גם מאמין שזה נכון, ומקבל לחלוטין את האקסיומה הזו.

ועכשיו השאלות:

א' - האם יש לנו ראיה כלשהי, מתחום כלשהו, לכך שנעשה עוול מוסרי כלשהו כאשר מישהו מת או סובל?

אני לא רואה ראיה כזו בדרך השכל. 

וככל הידוע והמובן לי, בעניות דעתי, כל ניסיון להעמיד מוסר אובייקטיבי יכול לעמוד על אחד משני דברים - או על א-להים, או על הסכמה משותפת שבעצם מבטאת מחויבות.

אם אנחנו מבקשים לעמוד כאן על הסכמה משותפת עם ה' - אז אנחנו הפרנו את הברית, וכבר נכתב בתורה במפורש שרע ומר יהיה גורלנו אם נפר אותה. 

(ויש לציין שפעמים רבות רואים בתורה שהברית, ובאופן כללי היחס בין ה' לעם ולאנושות הוא קולקטיבי, 

למעט עבור אנשים יחידי סגולה, או מקרים שבהם התערבות אנושית שינתה את זה.)

ואם על א-להים, אז צריך להבין טוב טוב על מה נשענת התפיסה שלנו את המוסר, ומה בדיוק הטיעונים שלנו שרלוונטיים כלפי א-להים בעצמו?

ב' - אני מבין בהחלט את המקום הנפשי שמעמיד את הסבל והמוות בראש מדרג הדברים הרעים.

אבל האומנם זה אכן כך?

המסילת ישרים בפרק א', קצת אחרי שהוא פותח, הוא מסביר שהטוב האמיתי הוא להידבק בה', 

וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה.

בהמשך אותו הפרק הוא כותב בזה הלשון:

"ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה?... אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית, וגם הוא אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם."

והוא ממשיך בזה, שגם בריאת הנשמה בעולם, נשמה שאין לה סיפוק ולא מוצאת משמעות בכל ענייני העולם הזה, אלא מואסת בהם ומחפשת כל הזמן משהו מעבר - לא יכול להיות שניתנה הנשמה באדם עבור מצבו כאן, אלא בוודאי שהנשמה ניתנה באדם כי היא ראויה לעבוד את ה' וכו'.

ובעצם הנשמה היא העיקר והגוף הוא הטפל...

ובמילים אחרות - אולי המדרג שלנו לטוב ורע צריך להשתנות.

ברור שעדין סבל ומוות זה רע, לפחות באופן כללי (יתכן שיש יוצאי דופן כמו כל מיני רשעים וכדו'). 

אבל אם הייתי צריך לבקש ממכם לדרג עד כמה מוות ועינויים זה רע מ 1 עד 10, אז אולי אנחנו צריכים לנסות למקם שוב את הציון שאנחנו נותנים להם.

לא נתתי כאן תשובות לשאלות של אף אחד. איני יודע את עומק הדין, איני יודע למה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ואיני מחזיק ברפואה או נחמה למצוקתם של הסובלים בעולם.

אבל אני חושב שאנחנו פעמים רבות רואים את השאלות שיש לנו בתחום הזה כגדולות יותר ומערערות יותר ממה שהן באמת. 

אנחנו מגיעים עם הנחות שברורות לנו, אך לא מבוררות כל צרכן.

(ואגב, בפשטות, הערכים של קדושת החיים וזכויות אדם בכלל, הן דברים שבמידה רבה העולם המערבי ירש מהנצרות, שירשה מהיהדות.

כלומר שאת כל אלה למדנו בעצם מאלקים בעצמו. אלא שכשהעולם המערבי ירש את הערכים האלה מהדת, הוא הפך אותם לחזות הכל, ועיוות את הפרופורציות שלהם.

אבל נקודת האמת שיש בהם, ששורשה בתורה עצמה - גורמת לזה להראות כאילו הנחות היסוד הללו מוסכמות כפי שהן בעולם המערבי גם על העולם התורני באותה הצורה ואותה התפיסה, מה שאינו נכון.

קצת בדומה לערך של פדיון שבויים שיצא מהפרופורציות שלו על ידי תומכי עסקת שבויים במלחמה הנוכחית, וד"ל.)

חלק מהסיבה שאני מחכה לנביא, היא שבסוף אני רוצה תשובה, אבל לא בגלל שהשאלה השכלית או הטיעונים המוסריים מטרידים אותי.

אלא בגלל שקשר בריא עם הבורא הוא כזה שבו הוא נמצא איתנו בכאב שלנו, בלי קשר לשאלה האם הכאב הזה מוצדק או שאינו,

וכשאנחנו בוכים ומתוסכלים ומתמלאים כאב או זעם על העולם, אנחנו רוצים שהוא יהיה לצידנו, יעודד, ינחם, ויעזור.

ובשולי הדברים, משהו שעולה לי עכשיו ולא תכננתי להוסיף - באתי עכשיו לדמות את זה לימי השופטים, שהייתי רוצה שאחרי שחטאנו וה' מעניש אותנו על ידי הגויים, אז הוא גם ישלח לנו נביא שיושיע אותנו וירים אותנו מחדש.

ואני פתאום מתבונן במציאות שלנו, ואמנם נביא עדין אין, אבל אני חושב שכולנו בהחלט יכולים לשים לב כמה נפלאות ורגעים של אור בלתי רגיל ראינו במשך השנה הזו. אז אין לנו  נביא, והאמת שגם לא לגמרי חזרנו בתשובה (למרות שכמדומני שבהחלט אפשר לומר שעם ישראל התחזק השנה מאד), אבל גם לא נותרנו בודדים וכואבים במערכה הזו. 

נ.ב. עם הסיפור שהביא "פשוט אני.." דווקא יש לי פחות בעיה. 

אני לא רואה את זה כסיפור על טיעון שכלי מנצח של פילוסוף שעמד בתפילה מול בוראו והוכיח שה' צריך לסלוח לעוונותינו, 

אלא בדיוק להיפך - מדובר שם ברגשות תמימים, ואפילו נאיביים, של יהודי פשוט ותמים שלא ממש מבין איך עובד הקשר עם ה', 

אבל הוא רוצה את הקשר הזה, ולמרות שהוא מלא בכאב, ואף מאשים את ה' בכאב שלו - הוא מדבר עם א-להים ומכריז שהוא מוכן להתגבר על הכאב הזה ולקבל אותו,

אם ה' יקבל אותנו אליו ויסלח לנו על עוונותינו.

זה אולי לא הצורה הקלאסית שאנחנו מדמיינים את קבלת הייסורים באהבה, אבל בעיניי זה בהחלט צורה של זה.

ובאופן כללי, אני חושב שחלק גדול מהחן שיש בסיפורי חסידים על היהודי התמים וכו', זה שלפעמים הקשר עם ה' לא בא לידי ביטוי דווקא בתוך המסגרת, זו שנעשית לפעמים אפילו בלי חיבור עמוק אלא מתוך הרגל ורצינות תהומית, אלא עם לב שמבקש את ה' ומחפש את הקשר איתו, מהמקום שבו האדם נמצא, ואפילו אם המקום הזה הוא נמוך ו/או מבולבל. וה' מוצא חן מיוחד בקשר הזה, שמגיע מאותם מקומות, כשהוא מגיע עם כנות טהורה.

בבחינת "ודגלו עלי אהבה" - אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת – אמר הקדוש ברוך הוא: "ודילוגו עלי אהבה".

אז אין סיבה שטבח שמחת תורה יהיה שונה.

בהחלט יש מקום לשאול (אם כי אני רואה לנכון להזכיר שאם מדברים על משה, אז חכמים דרשו שם שה' התרעם על השאלה של משה).

אבל יש הבדל בין לשאול, לבין לטעון.

זה בסדר גם לשאול ממקום של כאב, ולהביע את הקושי שלנו עם המציאות - כל זה לגיטימי לגמרי בעיניי.

אבל לטעון כלפי ה', להיכנס איתו בדין - בשביל זה צריך לבסס כמה הנחות שאף אחד מעולם לא ביסס.

(כמובן, כל עוד עושים את זה כדרכו של הפילוסוף.

אם עושים את זה, באמת ובתמים, כאותו יהודי ששופך את ליבו ואת מר-נפשו לפני ה' - זה משהו אחר.

גם שם צריך להיזהר, ואם זו תמימות מעושה - מוטב להחליף סגנון.

אני כן חושב שיש מקום, ואף רצוי, שכל אדם, בכל מקום שהוא, בכל מדרגת אמונה שהיא, בכל טרוניה שהוא מרגיש כלפי ה' - רצוי וטוב שישטח לפני ה' את מה שהוא חושב ומרגיש, באופן כנה ופשוט, כפי שהוא רואה וחווה את הדברים במקום שהוא נמצא, ומתוך רצון אמיתי לרפא, לתקן, ולחזק את הקשר בינו לבין ה'. )

אחת הטענות של איוב שאי אפשר לתבוע את ה' כי הוא הדיין, לטענה זו אין תשובה בכל הספר אגב.

ובכלל, מי ביקש להכנס איתו בדין? אני לא.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיא עמוד א
ועכשיו אתה אומר לי "והצל לא הצלת את עמך"? "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" - במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים. 

כמדומני שהטענה של איוב היא מזווית קצת שונה. לא עיינתי באיוב ואפילו איני בקיא בו, אבל נדמה לי שהטענה שלו היא שאי אפשר לדרוש משפט צדק כי אין גורם אובייקטיבי חיצוני שיעשה את המשפט. האם אני טועה?

ולגבי להיכנס איתו בדין - כל הענין הזה של כן לסלוח ולא לסלוח, וגם הרבה מהדיונים שהיו בהמשך השרשור, יש בהם טענות כלפי ה' כביכול הוא "לא בסדר" כלפינו. 

ובעיקר הוא טוא ספר שעוסק בשאלת הרוע והסבל בעולם (צדיק ורע לו).

לענייננו, כן יש תחושה של חוסר צדק, שה' לא היה בסדר כי נעשה פה סבל גדול לעם ישראל ולא פורט מדוע, וזה אך טבעי שאם נעשה משפט מגיע לנו לקבל ממקור ראשון את נימוקי פסק הדין לפחות כדי שנוכל להשתפר להבא.

ואם הסבל לא נעשה מתוך משפט אלא מתוך להעמיד אותנו בניסיון כמו באיוב, או כדי למנוע נזק עתידי כמו במדרש שהביאה לכאן Lia אז גם מגיע לנו לדעת מזה ממקור ראשון.

עורכי דין של ה' שמונו על ידי עצמם לא מתקבלים, יש יותר מידי מהם והם גם לא טובים בזה בעיקר כשהם למעשה רק חוזרים בעיקר על טענות רעי איוב, לאורך כל ההסטוריה ניסו להשיג תשובות מהמקור ואין סיבה שטבח שמחת תורה יהיה אחרת.

זה לא טענות "כביכול" זה טענות אמת, יש תחושה של חוסר צדק והאחראים צריכים, אם לא לעמוד לדין לפחות לספק נימוק, ואי אפשר לנטרל את ה' מהאחריות על כך, אם הוא לא אחראי אז בשביל מה אתה רואה בו מלך העולם? עם התפקיד באה האחריות.

זה לא התפקיד שלך, ושל אף אדם..

אתה רוצה עורך דין מטעמו,

שהוא יופיע.

ואם תחליט להחליף אותו?

מי יכול להחליף אותו?

כל החוצפה הזאת של להעמיד את בורא עולם

ב"פינה" ולהאשים אותו, והוא חייב לי הסבר

ועד שהוא לא יעשה את זה בלה בלה

היא לא גורמת להערכה שלך

אף בן אדם שפוי לא יעריך אותך.

כדאי שתשמע את האמת.

חוצפה וחברותא כלפי שמים הם לא דרכה של אף דת ואף דעת.

זהו, אני לא רוצה עורך דין מטעמו, אגב המינימום מעורך דין הוא ללמוד את ההסטוריה המשפטית של מקרים כגון המקרה הנדון ולא לחזור על טענות שכבר לא התקבלו בעבר כמו שאתה עושה כרגע.

הוא לא חייב לי הסבר, אני לא זה שנפגעתי, עם ישראל הוא זה שנפגע ואם עם ישראל ישראל אשם מגיע לו לפחות לדעת את הנימוק לדין כמו בכל בית דין שמכבד את עצמו כדי שבמינימום ידעו מה לתקן, כך גם חשבו כל גדולי ורועי ישראל לדורותיהם כשביקשו תשובה לשאלה למה באו עליהם אסונות וגם כאן אין סיבה שיה אחרת.

ההערכה שלי? מאן דכר שמיה?

בא לפורום של אתר דתי ומנסה

לעצבן את כולם.

גם אם יש מריבה כלשהיא בין עם ישראל

לבורא עולם.

אין מי שיכול להיות שופט.

בטח מי שלא מכיר בערך המצוות

ואם אתה מזלזל בכל מה שיקר לה'

איך שהוא רצה שהעולם ועם ישראל יתנהג

ואיכפת לך רק מערכים מערביים

עם ישראל הוא לא שלך.

ואתה לא יכול להגיד אנחנו נתנהג איך שבא לנו, נצפצף על המצוות

ובורא עולם חייב לשמור עלינו כבבת עינו

מזדהה מאוד עם מה שהעלית לאורך השרשור.

אחרי ששמעתי ונחשפתי למיתות המזעזעות, המפלצתיות, המשסעות א הלב והנפש,

זה קשה מאוד מאוד להבין למה.

למה ככה.

למה מוות מעליב כזה? מעליב זה מילה קטנה... מוות שמשחית את הצלם.

למה אימהות ראו ככה בסבל (סבל? רצח) של בניהן ובנותיהן? דברים שאני נזהרת מלהעלות אותם בדעתי, מפחד שאשתגע מרוב צער.

אני חושבת שאנחנו עדיין בשסע הזה, בעומק הכאב.

כנסת ישראל עוברת במעבר צר, יונה פצועה, ודמה נוזל...

כשאני נתקפת בכעס מול הקב"ה,

אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה הקב"ה שאצלי בדמיון.

זה לא הוא באמת.

אין לי נגיעה במי הוא באמת.

ולכן השאלות הן מתוך הסובייקט המצומצם שהוא אני.

ולכן התשובות הן לפי החלקיות שלי. תובנות חלקיות ביותר, עמומות, מעורפלות, כדרך בני אנוש.

להבין שריבוש"ע הוא הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדבר עליו בכלל.

הוא עבר, הווה ועתיד בעת ובעונה אחת.

בורא כל עלמין.

הטוב המוחלט.

מה אנחנו מבינים בטוב מוחלט?
מהרבה בחינות אנחנו כמו פעוטות, שחושבים שסוכריה זה טוב ומלפפון זה רע.

להבין שמה שאנחנו חושבים שיש לנו השגה- אין לנו השגה אמתית. זה משהו מאוד חשוך בהשוואה לאור אינסוף.

את הטוב ואת הרע, באותה מידה הוא מנהל אותם

ואנחנו בעיני בשר ודם לא מבינים כלום

ומותר לכאוב, ולבכות ולכעוס

ובעיקר בעיקר להישרף מצער על חילול שמו של ה' בעולם ושבניו, העם המובחר, מתבזים כך עד עפר.

"על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו" 

וברור, לכל מי שמוכן להיות בלב פתוח לאהבת ה' את בניו יחד עם הצער והכאב הנוקב, שיש כאן מהלך אלוקי נשגב שהלוואי שנזכה לראות בעיני הבשר שלנו את הטוב שעוד יצא  ממנו.

כי יצא ויבוא ומגיע לנו טוב-ה'! 

חלקם הומצאו ע"י מתנגדי יהדות (משכילים בלע"ז) כדי לצחוק על היהדות, או לטפטף דעות שגויות לאנשים.

ובכן, לי באופן אישי הוא נראה כמו אדם שאפשר לסמוך עליו שאינו מתנגד ליהדות:

זה לא היה אני.

אני לא נכנס לפורום הזה (לא אישי, אני לא נשוי...), כנראה שכחתי להתנתק איפשהו.

סליחה... 

למה אני לא רואה את רוב התשובות

אדם שאוכל במודע אוכל מורעל, לא יכול להאשים את הקב"ה בזה שהורעל.

אדם שמוביל עגלת תינוק ורץ לתוך כביש מהיר סואן, מתוך שכנוע עצמי שהמכוניות הנוסעות לא יפגעו בו - יכול לבוא בטענות רק אל עצמו.

מדינת ישראל, לאורך עשרות שנים, מתנהלת מול פראי האדם שידם בכל, כאילו הם בסה"כ בני אדם כמונו, עם רצונות לחיים סבירים. הקונספציה,שכביכול חמאס רק רוצה להצליח לנהל בצורה סבירה את החיים בעזה, שהביאה להתעלמות מוחלטת מכל הדיווחים שהיו באותו לילה ובכל השנתיים שקדמו, היא רק קצה הקרחון.

אפשר להאריך, אבל כל מי שמודע להיסטוריה הקרובה והרחוקה אמור היה לדעת שטעו כשתמכו עשרים שנה בבניית המוסדות של אחמד יאסין שר"י, מתוך דמיון שיתעסקו בצדקה ודת ובזה יחלישו את אש"פ וטעו כשהבינו שזה הפך למפלצת (ותודה לאהרון ברק שהחיל עלינו דיני מלחמה לחומרא שבחומרא), כשהביאו את ערפאת להילחם בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם. טעו בזה שהחריבו את ישובינו וגרמו לרצועה להפוך לשטח שבו אין לנו שום דריסת רגל ולא באיוולת עיסקת שליט, שבשביל חטוף אחד, נתנו ניצחון מורלי וזריקת מרץ בכמות ואיכות הטרוריסטים ובמקביל רמטכ"לנו המהוללים הקטינו את הצבא, בשביל לשמן את החבר'ה שלהם בעוד ועוד הגדלות לפנסיה.

והם לא לומדים שום לקח, כששבוע שעבר שר הביטחון דיבר עם הורים שכולים (!), על מסירת השלטון ל'גורמים פנימיים ברצוע שמתנגדים לחמאס', כאילו שהערבים אינם אותם ערבים מאז מוחמד ומה שעשה ליהודי ח'ייבר, דרך הפורעים בקורדובה, דרך המגלים למוז'ע, דרך פורעי תרפ"ט ומעלה עקרבים ועד משפחת פוגל, אורי אנסבכר ועד שמחת תורה שעבר.

בתוך כל זה, למרות האחריות המלאה שלנו, הקב"ה עשה איתנו הרבה חסד. ראשית בזה שנסראלה שר"י לא שוכנע להצטרף, אם ח"ו היו פורצים באותו רגע גם מצפון, היינו במצב הרבה יותר חמור. שנית בזה שנעצרו במקומות שנעצרו - לולי חוסר האיפוק הנוראי שלהם, היו ממשיכים וחוסמים את הצירים הקריטיים ומסכנים קיומית את כלל המדינה.

היו עוד הרבה ניסים, רבו מספור, שמיתקו קצת את הדין שהבאנו על עצמינו.

לגופו של עניין:

הסכמתי אתך כמעט לאורך כל הדרך, רק עם הסוף יש לי בעיה קטנה...

בעצם יוצא מדבריך שכל הדברים הרעים - באשמתנו, מה לנו כי נלין.

וכל הדברים הטובים - ניסים ונפלאות שעשה עימנו הקב"ה.

זה לא מוזר להסתכל על הדברים כך?

אתה בעצם אומר - כשהשכן שלי הביא לי סתירה, זאת אשמתי כי לא התגוננתי. כשהוא לא הוסיף אגרוף - זה נס של הקב"ה.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹