בין אבא שרץ לתוך האש כדי להציל את הילדים שלו,

לבין מי שחגור בחומר נפץ כדי לאבד חיים בעולם?

אולי עדיף לדייק את השאלה דוקא לעניין הכיבוש והאחיזה בארץ, עוד לפני מסירת נפש.

מכל מקום שאלה טובה וחשובה!

המחבל לא מקריב מעצמו בשביל אחרים. הוא רוצה לזכות ב-72 בתולות, ולכן רץ להתאבד (בוא נגיד שאם מדינת ישראל תמשח את עצמות ה"שאהידים" בשומן חזיר, מספר המתאבדים ירד וכמעט יתאפס...). היהודי יודע מה ערך החיים, יודע בחשיבותם, ולמרות זאת מקריב אותם בשביל טובת הכלל.

אפשר גם לראות בזמן ההקרבה. האם מה שבוער באותו "מתאבד" זה כוח הרס ורצון להרוג וכדו', או רצון להיטיב? זה מתבטא בהרבה דברים, כמו אונס שיש רק לאותם מחבלים, ועוד ועוד, אבל זה פשוט גם בלי אותם ביטויים.

ואחתום בדוגמא שלדעתי מאוד ממחישה את ההבדל. המשנה במסכת מכות דנה מתי בי"ד נקראת בי"ד חובלנית, האם כשהורגת אחת לשבעים שנה, אחת לשבע שנים. ר"ע אומר שם במשנה, שאם הוא היה בסנהדרין, לא היה נהרג אדם מעולם. רבי טרפון אומר לרבי עקיבא, שאמנם הוא מגיע ממקום של לימוד זכות, "והצילו העדה את הרוצח" וכו', אבל זה גורם בפועל לשפיכות דמים: "אף הן מרבי שופכי דמים בישראל" (מכות דף ז'). זאת אומרת, כיוון שהיהדות רוצה לקדש את החיים ולהרבות בחיים, דווקא מתוך כך לפעמים צריך למעט את אותם חיים שמקדשים את המוות וגורמים למוות. אבל המטרה היא ריבוי החיים וקידושם! זה מבאר יותר את מה ש@פתית שלג כתב....

אה, עוד משהו חשוב. לאדם באופן בסיסי אין את הזכות להרוג מישהו אחר, ליטול חיים של מישהו אחר. האפשרות היחידה היא אם האדם שליח של ה' וצינור שלו, ואז הוא לא הורג בעצמו, ה' הורג והוא רק הגרזן. גם ההרג שלהם הרבה פעמים לא נובע מציויי באסלאם, אלא סתם כי הם רוצים. וגם דתם מבוססת על שקר ועל התגלות יחיד וכו' (ושים לב שאנחנו לא עוסקים במה הם חושבים, אלא מה מבחינתנו ההבדל. מלבד מה שאנחנו מצפים שיכירו שמוחמד הוא אנלפבית משוגע וכו' וזה די פשוט להבין את זה).

אדם יכול למסור עצמו גם למשהו מאוד טיפשי ושלילי כי הוא האמין בו או אהב אותו.

אנחנו לא צריכים להעריך מישהו רק כי הוא הקריב למען מה שהוא מאמין בו. 

אנחנו כנראה כן נעריך את האדם שהקריב למען מטרה או אדם שקרובים לליבנו.

נרד שנייה מהדוגמא של המחבל שיוצרת לנו תגובה רגשית מיידית של אנטי.

אדם קופץ לאש ועל הדרך גם מסכן את חייו כדי להציל משהו:

אם זה תינוק- כולנו נעריך אותו יותר.

אם זה רכוש- לא רק שלא נעריך אותו יותר יש גם סיכוי שנעריך אותו פחות "מה בשביל זה סיכנת את חייך?".

אם זה רכוש קדוש כדוגמת ספר תורה- תלוי אם אתה חושב שהמעשה ערכי או לא.

שורה תחתונה המעשה אותו מעשה בכל הדוגמאות המטרה שלשמה הייתה הקרבה היא המשתנה היחיד ועל פיה התוצאה משתנה האם אנחנו מעריכים את האדם הוא לא.

תודה על זה

ראשית, כי הכלל לא מעניין אותם. המלחמה עבורם אינה בשביל להועיל או להציל או לעזור למישהו, אלא רק להשמיד את הכופרים. זה הרבה אינדיבידואלים שמאמינים שצריך להשמיד את הכופרים, ובמקרה הם מתאגדים ביחד, מטעמי נוחות ואופרציה.

מבחינתם שכל העולם יושמד ובלבד שהכופרים גם יושמדו. אחכ כל אחד ילך לגן עדן או גהינום.

שנית, הם באים על מנת למות כדרך יזומה, ולא כתופעת לוואי של מלחמת הגנה. מבחינתם להתאבד זה פשוט עוד כלי נשק.

שלישית, הם שמחים באכזריות, וככל שיש יותר ממנה כך הם מאושרים יותר. אצלנו, לעומת זאת, עושים הכל כדי לצמצם מוות וסבל. לא רצים כדי למות, אלא רצים כדי להציל. רצים כדי שהעורף יחיה. רצים כדי שהמלחמה תיפסק. הם רצים כדי שהמלחמה תמשיך.

הענין הבסיסי, שגם אם נניח שאין הבדל, אדם מטבעו מגן על העם שלו. זה אינסטינקט שיש כבר לחיות.

אם היינו נוהגים באותה חיתיות בסיסית ונותנים לו להתפרע היינו במקום יותר טוב.

לפעמים יותר מדי אידיאלים מכהים את הרגש הטבעי.

אבל כל טבע בהיותו טבע יש בו סיגים, ועלינו להשתמש בשכל ולצרף ולברר אותם. המניע הטבעי יש בו לפעמים קצת נגיעות לאומיות-אישיות שבאות ממקום של ניכור לאומות העולם, וזה דבר לא טוב. עלינו להילחם ברוע מתוך הבנה שאנחנו גואלים את העולם ע"י כך. אם ניתן "לטבע להתפרע", זה אולי בטווח הקרוב יביא לתוצאות טובות, אבל לא לטווח הארוך. כדי שפעולתינו תהיה טובה גם לטווח הארוך עלינו לברר את אותו טבע בשכל ולהבין בדיוק מה המקום שלו ואיך הוא קשור לקודש.

לא באתי לחלוק עליך, אלא רק לחדד את דבריך.....

ואהלן, אהלן, חסדי, הרבה זמן לא ראינוך...

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל