אשמח לתגובות גם מנשות מילואים וגם מנשים שהאיש שלהן לא עושה מילואים.
עברו עליי ועלינו שנתיים מאוד מטלטלות. פטירה של סבתא, גירושין של קרובי משפחה מאוד קרובים, הריון קשה, ילד עם מורכבות רפואית, פוסט טראומה של בן משפחה קרוב, מעבר דירה, התמודדות כלכלית, בעיה רפואית שלי. בתוך כל זה חזרו לי חרדות שהיו לי בעבר (לפני כמעט עשור), חזרתי לטיפול (שיחות, לא תרופתי וכרגע אין צורך). בעלי יצא למילואים של ארבעה חודשים ושם החרדות החמירו מאוד, אחרי שיחות איתו ועם המפקד, למרות היותו קרבי, הוא קיבל תפקיד עורפי במנהלה הגדודית כדי שאצליח לתפקד ברמה כלשהי והבית לא יתמוטט סופית. היה לנו קשה עם זה מוסרית, חברתית ומכל בחינה שהיא, אבל באמת אלמלא זה אני הייתי קורסת, ואיתי הילדים והפרנסה שלי ולא יודעת האם ואיך היינו יוצאים מזה. איכשהו עברנו את ארבעת החודשים המסוייטים האלו. ה' ריחם עלינו ועד כה לא נקראנו לסבב ב', ג', ד'.... והנה הגיע הרגע וקיבלנו צו 8 (ידענו עליו מזמן, אבל היו כל כך הרבה שינויים... ועכשיו זה סופי, לפחות לעת עתה). צו לחודשיים לפחות. סיכמנו בעלי ואני (וזה כמובן מוסכם על המפקד) שהוא ישאר בתפקיד המנהלתי (הוא גם עשה אותו מעולה, והיו מאוד מרוצים ממנו). בעלי אמור להתחיל כמה ימים לפני הצו 8 פרוייקט חדש בעבודה שאמור להזניק את הקריירה שלו בע"ה, אף פעם אי אפשר לדעת כי זה לא נאמר במפורש, אבל בואו נגיד שלשם הרוחות מנשבות. העבודה שלו בהתחלה התחשבה במילואימניקים, אבל בואו נגיד שההתחשבות נגמרה כבר מזמן, כי כמה כבר אפשר להכיל. הצו 8 הזה יפגע בנו בענק, אני לא נוהגת מחוץ לישוב, עוד שניה חורף, איך נתנייד ועוד עם גשם. הכל אצלנו בעיר הקרובה, בית הספר, החוגים, הסופר הגדול... אי אפשר להשאר רק בישוב, פעם שעברה היה סיוט, אבל הייתה עוד יותר עזרה בישוב כי אנשים היו פחות שחוקים ועכשיו אחרי שנה שלמה של מלחמה, אני לא יודעת מי עוד בכוחות של להושיט יד. בכללי כבד עליי שוב להיות לבד, להסתכן בהחמרה של החרדות, להכיל את הקושי של הילדים (פעם שעברה היה ממש לא קל) וכמובן - הפרוייקט הגדול הזה בעבודה שבעלי עתיד להחמיץ. שנינו בהתלבטות האם לבקש מהמפקד לא להגיע בגלל הכל, או שילך כי הלב והמצפון שלנו לא מניחים לנו, כי זאת מלחמת מצווה וצריך. חלק מהחברים שלנו כבר בסבב ד', ומספיק יש לי תחושת אשמה שבגללי הוא לא בתפקיד קרבי למרות שהוא מוכשר לכך (ואוהו איזו פגיעה זאת באגו הגברי, זאת רק נשמעת הבחירה הקלה, אבל מצפונית וזוגית זו הייתה החלטה קשה מאוד). כולם שילמו ומשלמים מחירים, אנשים מתים, אנשים נפצעים, אנשים מפונים, אנשים בפוסט טראומה, אנשים מאבדים את הפרנסה שלהם... ואנחנו נגיד שהוא לא מגיע? לכולם קשה! איך אפשר לא לקחת חלק? מצד שני, כבר לקחנו חלק, כבר שילמנו מחירים... בכמה עוד נצליח לעמוד? אני כבר באמת לא יודעת.
מה הייתן עושות במקומי? אני לא יודעת מה לומר לבעלי. לאיזה כיוון לחזק ולדחוף אותו? רואה אותו קרוע בעצמו ולא מעיזה לומר אף מילה לכאן או לכאן, והוא רוצה לשמוע את דעתי ואני לא יודעת מה דעתי.
נ.ב. באחת הפעמים שפרסמתי באנונימי, מישהי חשבה שניחשה מי אני וניחשה לא נכון. אני מבקשת למרות שזה קשה, להשתדל לא לנסות לנחש. יש סיבה שמפרסמים מאנונימי... וגם אם עולה לך ניחוש בלי להתכוון (זה הגיוני, אנחנו בני אדם) תנסי להיות בענווה ובספק שלא הכל את יודעת ולא בטוח שאת מנחשת נכון.
נ.ב.ב. תודה יקרות על המקום להתייעץ, לשאול ולפרוק ועל הקהילה המחבקת שנוצרה פה!
