אלו המסקנות שלי:
1. בני אדם תמיד ישארו בני אדם ותמיד יקראו את המציאות לפי מה שנוח להם, וישליכו את עצמם על אחרים.
גם כשלמדנו בדרך הקשה בכיפור את מחיר הזלזול באויב, ונכתבו על כך ספרים והתעסקנו בכך בתקשורת כל שנה, ברגע האמת סברנו שחמאס משתנה, הוא מורתע ורוצה לצאת ממעגל הלחימה מולנו.
2. חיזבאללה גדול בהרבה וחזק בהרבה ומנוסה יותר מחמאס, בגלל לחימה בסוריה.
לכן זלזלנו בחמאס ולקחנו ברצינות את חיזבאללה וקיבלנו את 7 באקטובר ומצד שני את מתקפת הביפרים שהיתה תגובת שרשרת שלבסוף הובילה לחיסול הרבה מהנשק של חיזבאללה ואת כל ההנהגה הגבוהה שלו.
3. לא לפחד מדחיינות. יש הטוענים שמה שלא תעשה מייד לא תעשה לעולם ועד לנצח נצחים. וכך האמינו רבים מאיתנו לפני הפלישה לעזה שהיא לא תקרה, או שלא נחזור ללחימה אחרי הפסקת האש של חזרת החטופים.
והדוגמא הטובה ביותר היא רפיח. שם ההפוגה היתה ארוכה בהרבה והרבה ממנה היה ללא סיבה אמיתית, וזה לא מנע רת הפלישה לרפיח וריסוק חטיבת חמאס המקומית.
4. אנחנו טובים מאוד בלדעת את הדפוס הפעולה של האויב, וגרועים במיוחד בלדעת את דפוס החשיבה של האויב.
לכן מצד אחד דיברנו על הרתעה מול אויב המקדש מוות, ומצד שני הרכבנו ביפרים ממולכדים ובנינו להם סיפור כיסוי משכנע שהוביל את חיזבאללה לרכוש אותם, להשתמש איתם ולהיפגע יחד איתם.
ובהמשך ל1, הדרך היחידה למנוע את האסון הבא הוא לא לנסות להפסיק לשקר לעצמנו, מה שנעשה תמיד, אלא שנלמד את דפוס הפעולה של האויב ולא רק את דפוס החשיבה שלו, ונדע לחשוב יותר קדימה ובלי משהו שיפריע לנו מול דברים כמו הסימנים שקדמו למתקפת הפתע.
מה המסקנות שלכם מהמלחמה?
