בתחילת המלחמה- הולך לי במחלף קסם לתפוס טרמפ הביתה, אנשים מהצד שני של הכביש עוצרים לי ושואלים לאן אני צריך וכשאני בטרמפיאדה תוך עשר שניות אני כבר על טרמפ ששמח שהוא הצליח לעזור לחייל.
מאז המצב רק מדרדר...
אני ממש זוכר פעם שחזרנו מעזה אחרי מבצע חילוץ גופות חטופים.
יצאנו הביתה עם חיוך ענק על הזכות שזכינו לה,
אני עומד בקסם בשמש לקראת ערב ומחכה מעל חצי שעה שמישהו יעצור, בהתחלה מלמד זכות, בטח הם בדייט ולא מתאים להם לעצור, כנראה שההוא שדווקא חשבתי שיעצור ממש ממהר...
מתי שהוא הבנתי שהיחס לחיילים זה כמו לכל טרמפיסט.
ונצבט לי הלב, לא שאכפת לי מעצמי, כאב לי לראות איך הרוח שלנו בתור עם נחלשת עם הזמן.
מה אני בא להגיד?
א. שיש קשר ישיר בין העורף לחזית, שיש הרגשה שאנחנו עושים את המעשה הנכון ומוערכים זה נותן כוח.
ב. שכל יחס שאתם נותנים לחיילים מחזק, גם אם הם לא מראים את זה
ג.שיש גם הרבה טוב שמשפיעים עלינו והבאתי פה רק צד אחד...
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
יש לך זיכרון צילומי לניקים …