....שואלים "מי אמרה", בודקים אם היא תואמת דרך מחשבה של תנא זה או אחר ולפי זה מייחסים

את המשנה הנידונה.

מכוון שאני מנסה ללמוד את משנתו של הרב קוק , יחסו להתיישבות החילונית, יחסו לרבנים שונים

בהתיישבות . מכוון שהוא למד בישיבת וולוזין הליטאית

היה מעניין לדעת מה היה אומר לגבי דברים אקטואלים היום.

במיוחד באגרות הראיה שם מופיעות הדרכות מעשיות ליחיד ולציבור.

ציבור זה לא רק רעיון מופשט או דרך רוחנית. ציבור זה גם נורמות ולכן יש חסרונות ליתרונות בכל ציבור. 

"ליטאי", "חסידי", "ציוני דתי" בהבנה הפשוטה באים לרוב כעסקת חבילה (בין השאר כי רבות מההשקפות קשורות באופן סמוי או גלוי אחת לשנייה, לפעמים בגלל סיבות היסטוריות)

קשה לומר שהראי"ה זצ"ל שייך באופן מובהק לאחת מהקטגוריות – במקרה של ציונות דתית, כן, אבל זה תלוי איך מגדירים ציונות דתית, כי הוא לא היה הולך לבני עקיבא עם בלנדסטון...

לכן צריך לבחון כל סוגיה לגופה. יש פעמים שהוא מסתייג מהשקפות חסידיות מסוימות, לפעמים הוא הולך עם רעיונות של נפש החיים לפעמים לא, התוצאה היא דרך עצמאית שלא ממש מתאימה לשבלונה ספציפית.

...."תלוי איך מגדירים ציונות דתית"?

זה לא פשוטו כמשמעו?

או למד בישיבה תיכונית, או היה מדריך בבנ"ע, או שרת בצבא

הוא כן החזיק מרבות מההשקפות של הציונות הדתית העכשווית

חרד לשם = ירא השם = שונא אי והעם

מאמרי הראיה/מכתב לבני עקיבא – ויקיטקסט

רואים פה שיש לרב שותפות רעיונות עמוקה, כי אם חששות וציפיות ששזורות זו בזו. כמו שיש בכל תנועה שפועלת בקרב הציבור. בסוף עולם המעשה מסובך והוא נמדד בכיוון ההתקדמות ולא רק בתוצאה הסופית. 

כמו כן המהפכה של ישיבות בני עקיבא נעשה על ידי תלמידו הרב משה צבי נריה. 

אין פה תחרות הציבור הטוב ביותר...

השאלה העיקרית היא באיזה דרך צריך ללכת בה. 

....בהיסטוריה היהודית רבות המחלקות לשם שמיים בין רבנים גדולים שמהם אנו למדים.

לכן אם הרב קוק זצ"ל גדל והתחנך על פי זרם מסויים היה מעניין לדעת אם הוא דבק

באותה דרך עם בואו לארץ ישראל.

.... כל חיי גדלתי בשכונה שרובה ככולה אנשי ציונות דתית וחשבתי

שכמו חסידי חבד דבקים ברבי וחסידי ברסלב דבקים ברבי נחמן כלומר

יש הקבלה מדוייקת . לחבד יש את ליקוטי שיחות, כתבי קודש ועוד.

רוב ספרייתו הביתית של חסיד חבד מכילה את דברי הרבי.

אותו דבר לגבי חסידי ברסלב  בשבילם זה חלק חשוב בעבודת השם וחלילה אם אותם חסידויות יסטו מהדרך הזאת

אזי רבי ורבי נחמן יתהפכו בקברם.

כך חשבתי שאנשי הציונות הדתית דבקים ברב קוק ומשנתו העשירה.

כיום כשאני נחסף כל שבוע לתורתו אני רואה את הדברים אחרת

ושאלתי את השאלה כדי לדעת כיצד רואים אנשי הציונות הדתית כיום

את הרב קוק ולאיזה מסגרת הוא הכי קרוב. מה גם שהוא התחנך בילדותו

במסגרת הליטאית.

יש עוד הוגים ציוניים דתיים, חוץ מהרב קוק. הרב קוק לא המציא את הציונות הדתית, למרות שהוא הוגה דעות והיה פעיל מרכזי בתנועה.

המגזריות איננה דבר קדוש ואין עניין להצמד להוגה דעות אחד. 

מלכתחילה לא היה ציווי לבנות את בית המקדש במבנה שבו הוא הוקם.
מרגע שהוא הוקם זה בעצם מעין "לנצח".

ז"א בית המקדש הראשון הוא המודל ל"ציון" וממילא זה שורש ויסוד בתורה ובעם ישראל ולא בעולם הדתי.

משום מה יש אנשים שחושבים ומדמיינים שאין עניין בבניין הארץ בצורה פעילה וכנדבך על כך גם בניין בית המקדש.

נראהלי שבמידה מסויימת כל מי שאיננו ציוני הוא למעשה כופר ואפילו חילוני ברמה מסויימת.

זר כלומר כל יהודי שאינו מזרע אהרון.

תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - במדבר פרק יח פסוק ד

איננו מעוניין בעבודת הקודש.

אם הכל היה כתוב לא היה צריך שאנחנו נחיה.

חילוני באופן כללי לא מעוניין שציון תיבנה.

מסורתי מעוניין שציון תיבנה.

... אני לא חושב שהוא התכוון למה שאתה התכוונת.

אני לא כהן ולא לוי ולכן אני חילוני על פי אונקלוס.

 ואני מתפלל על זה שלוש פעמים ביום כך:

"עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו וחסדיו יעשה שלום עלינו ואל כל ישראל,

וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלים בחיינו ובימינו בקרוב אמן ואמן"

שנקראת "ציונות דתית" לא דיברתי לא על תורה ולא על שום דבר אחר.

התנועה הציונית היתה בחיתוליה והיו שותפים לה (במובנים שהיו שייכים אז) רבים מגדולי החסידים ורבים מהגדולים שאינם חסידים.

הרב גדל בעירה גריוה, עירה מעורבת ומשפחה מעורבת. לאבא 'מתנגד', שגם חינך לכך, אבל אשתו היתה ממשפחה חב"דניקית ומגיל קטן הרב היה הולך עם סבו לקלויז של חב"ד ושומע את ה'חוזר' חוזר על תורות האדמו"ר מהרי"ל מחב"ד-קאפוסט.

בשנות בחרותו הוא למד בעיקר במרכזי תורה 'מתנגדיים', אבל היה בקשר עם גדולים רבים ושונים. בהמשך היה במקביל בקשר עם גאוני הקבלה בעל 'הלשם' שהיה מתנגד מובהק והרב פנחס הכהן לינטופ שהיה מקובל-חסידי.

אחד מיסודות משנתו, זה 'איחוד כל השיטות'. הן בייחס לחסידות ותורות המתנגדים, הן בייחס לאיחוד הפילוסופיה והקבלה, הן בכך שהיתה לו זיקה מובהקת לתורת הרמח"ל והגר"א, ועסק גם בתורות גדולי החסידות ובתורת הרש"ש ותלמידיו.

במידה רבה הציבור הציוני דתי של היום (שבצורה המוכרת כיום לא היה קיים אז) - הוא תולדה בעיקר של תורת הרב קוק ובנו-תלמידו הרב צבי יהודה. אם כי כמובן, כטבעו של עולם, יש השפעות נוספות והתפחויות שאינן בצורה ישירה מתורתו.

לגבי א' זה באמת מפריע שמצד אחד רואים ניסים מטורפים, שיבת ציון אחרי 2000 שנה, פריחת עולם התורה, אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בהסתכלות הכוללת אנחנו לא עוד ז'ידים מאוסים שהחיים שלהם שווים פחות מיתוש, לכן אמירה כמו "אנחנו היום בגלות" כאילו כלום לא קרה, שום דבר לא השתנה, לא הגענו בכלל לארץ ישראל, לא עשינו כאן כלום, זאת אמירה צינית שאין בה הכרת הטוב והסתכלות על הדברים החיוביים

לגבי ב' וזאת גם הדעה שאני מחזיק בה, אמנם בפן הגשמי ב"ה התרחשו המון דברים אבל לא זאת עיקר הגאולה, עיקר הגאולה היא רוחנית, שמירת התורה, לא העובדה שיש לנו ביטחון וכלכלה, גם לחרדים בקריית יואל באמריקה יש ביטחון וכלכלה, העיקר זה שתהיה ממשלה של תורה, שעם ישראל יחזור בתשובה, לא מצעדי להט"ב בכל הארץ למשל ולשנינה, מבחינת המהות העיקריתשל הגאולה (ומלאה הארץ דעה את ה' כים לים מכסים) אנחנו לא שם בכלל

וכל עוד אין תיקון רוחני גם ארץ ישראל הרוחנית לא יורדת ומתלבשת בארץ ישראל הגשמית (רעיון שמופיע הרבה בחסידות)

ולגבי אתחלתא דגאולה אני לא נביא ואני לא מבין בתהליכים, מה קורה קודם או אחר־כך ומעדיף להיצמד לפשט הכתובים אם נשמור את מצוות ה' נזכה לשפע גשמי ורוחני ואם לא אז ואבדתם מהרה, אין ביטוח

אני כן מקווה שעם ישראל נמצא בתהליך חיובי בסך־הכל ושאנחנו אכן מתקרבים לגאולה

לומר: "בגלל שראובן לא מתנהג יפה, אז אישיותו עדיין לא התלבשה בגוף שלו". זה משפט לא נכון. ראובן הוא נפשו שמתלבשת בגוף, אך עדיין מופיע עם סיגים ובעיות. כנל עם ישרטל וארץ ישראל ממש מופיעים בארץ ובמדינה, אלא שאור וחושך משמשים בעירבוביה, ויש בעיות, אבל סה ממש קדושת ארץ ועם ישראל, ורואים את זה בכל מרחבי החיים, גם שנואי התורה, קשורים בעל כרחם אליה, עובדה שהם כל הזמן עסוקים בלפחד מפני השתלטות הדת, אבל הם לא אדישים. ברור שנוכחות הקודש מורגשת ברמה הלאומית, לטוב או לרע. ההפך מלאהוב זה לא לשנוא, אלא להיות אדיש.

בסוף כמסתכלים על המגמה הכוללת בעשרות השנים האחרונות, כן המדינה נהיית והופכת להיות יותר מסורתית עם חיבור למסורת,ויש התאחדות דל המגמה הדתית והלאומית בעם, כאשר עדיין יש פירוד בין המגמה הדתית לליברלית-אוניברסלית (השמאל). אנחנו לא דורכים במקום ולא באותו מצב שלפני 20 שנה. בתקופת השופטים זה לקח 400שנה.

לגבי אתחלתא דגאולה - לא צריך להיות נביא אלא סוציולוג פשוט, עם שהקיץ מתרדמת הגלות אחרי 2000 שנה, לא יוכל לחזור לתרדמה מחדש. לכן גם אם תאורטית מחר מדינת ישראל תחרב וכולנו נגלה, אז הצפי הטבעי הוא שתוך כמה עשרות שנים נחזור לכאן מחדש, כי לא נוכל להרדם בתרדמת הגלות עוד פעם. ברור שלא לנצחנגדיר עצמינו כאן כעם אוכלי הפלאפל , ובמוקדם או במאוחר עם ישראל יחזור למסורתו העתיקה, כי זה נטיית כל עם לחזור לאתוס הלאומי שלו גם אם יש כמה דורות שעזבו אותו. לכן הכיוון הסוציולוגי ברור כשמש לאן הולכים בסוף - למלכות בית דוד ומקדש. ברור כמו שברור שהציפורים ינדדו באביב.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ה 18:57

לא מאמין כזה גדול ב"מי שרב מאוהב"

אין לי בעיה עם ההסתכלות המיסטית של החסידות גם הציונות הדתית מתעסקת במיסטיקה וגם היא יודעת להשתמש בסיסמאות

אני לא חושב ש"לאומיות פלאפל" עדיפה מכלום

לגבי ראובן ידוע שכשאדם כועס נשמתו מסתלקת ממנו וה"ה לגבי שאר חטאים ברמה כזאת או אחרת

אולי הוא עדיין ראובן אבל צדיק הוא לא וזה מה שנחשב בעיניי בסופו של יום

מלבי"ם ירמיהו ל"א ו'

"רנו ליעקב שמחה" תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה "וצהלו בראש הגוים" שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום "והללו" את ה' ע"י מה "שתאמרו הושע ה' את עמך" הצדיקים "את שארית ישראל", שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:

אז מה התשובה, תראה, לא, עצם העובדה שתל־אביב מקיימת מצעדי גאווה ומשסה כלבים במתפללים, זה סימן לשיבת השכינה, כי הם צדיקים בלי לדעת את זה, מרוב משיכה לקדושה הם עושים מצעדי שפחות, זה קידוש ה' עצום, בעיניי סתם copium

ולא מרחפת באוויר. 

זה לא העניין ש"לאומיות פלאפל" עדיפה או לא, אלא זה עניין שהיא לא ברת קיימא לאורך זמן. אתה באמת יכול לדמיין ריאלית את עם ישראל במדינה עוד 300 שנה ממשיך להגדיר את עצמו כאוכלי פלאפל או כל "ישראליות" נבובה אחרת? זה יכול לשרוד בדורות הראשונים, אבל זהות ריקה לא תצליח להמשיך , נרצה או לא. ומכיוון שהמדינה תמשיך להיות קיימת, במילא זה וודאי שהאתוס המקורי של העם יחזור במקודם או במאוחר, כי אין חלל ריק בזהות לאומית, וכשאחת נופלת אז המקורית חוזרת.

- אני מסכים שעיקר תפקידו של עם ישראל הוא קידוש ה'. והוא קודם כל מקדש את ה' בעצם קיומו- בעצם היותו עם שהרגש הלאומי שלו מבוסס על אלוקים, ירצה העם או לא ירצה. ואומות העולם רואות את זה יותר טוב מאיתנו לעיתים, הם יודעות שבסוף העם היהודי ההיסטורי, אותו אחד שהאנושות רואה בו זה שיצא ממצרים, הוא זה שהקים מדינה, ולא "הישראלי החדש" המדומה(רואים את זה למשל באוונגליסטים, שלמרות שזה נובע מאינטרס נוצרי, אי אפשר להתכחש לסיבוב פרסה שהם עשו בנצרות). 

-לאחר מכן תוספת  קידוש ה' זה מימוש הרגש הלאומי האותנטי של ישראל בחיי התרבות בפועל - קיום תורה ומצוות. כמובן תוספת הכרחית, אבל גם בלעדיה יש קידוש ה'.

- אם להכנס למונחים בנסתר, אולי הנשמה מסתלקת אצל ראובן שכעס, אבל לא החיה. כלומר גם כשכועסים עדיין האדם הוא צלם אלוקים ויהודי ואהוב. הוא לא נחשב בעל חיים. 

נכון שראובן לא צדיק, אבל הוא יהודי צלם אלוקים, ומבטא את זה גם ברשעותו (אנחנו לא נתייחס לרשע כאל בעל חיים, האם אתה מתייחס לרשעים ביום יום כאל בעלי חיים?).

כנ"ל ייתכן שהדור הוא רשע מרושע. אבל ישראל הוא כן, ומבטא את זה גם ברשעותו. 

ערכתי קצת את ההודעה אני מתאר לעצמי שהתחלת לכתוב לפני שערכתי

לא חושב שבלי קיום מצוות יש קידוש ה' אלא להיפך

בהתחלה האשמת את החסידות במיסטיקה אבל נראה לי זה הרבה יותר מיסטי

אין לי בעיה עם זה שליהודים יש נשמה קדושה בפנימיות

אבל אם זה לא בא לידי ביטוי בפועל זאת המשמעות של גלות

שדברים אינם כפי שהם צריכים להיות

סותר שיחד עם זה יש קידוש ה' בעצם קיומו של עם ישראל, גם ללא שמירת תורה. ישראל יכולים לעשות קידוש ה' וחילול ה' בו זמנית. זה כמו בן מלך שהלך מהארמון לעיר ומתנהג לא ראוי, הוא מבזה את אביו בהתנהגותו, ומכבד את אביו בכך שהעם מרגיש שיש פה משהו מלכותי שמתהלך ביניהם, למרות התנהגותו הרעה.

לא האשמתי את החסידות , רק הראתי למה ההסברה שלה תמיד תהיה חלקית ולא מלאה - כי היא מתמקד בצורת הסברה חלקית - מיסטית. 

- לא הבנתי, מה הרבה יותר מיסטי?

- לבני אדם, גם רשעים, יש צלם אלוקים בחיצוניות, זו עובדה שאנו רואים ביום יום. ליהודים רשעים יש נשמה יהודית קדושה גם בחיצוניות, אם מסתכלים עליהם כחלק מכלל האומה, ולא רק בתור יחידים מנותקים הקולקטיב. (זו הבעיה של חב"ד, שמסתכלים על כל יהודי כאינדבדואל ותו לא (מלבד קשר קולקטיבי מיסטי מנותק מהמציאות), ואז במילא על יהודי רשע ניתן לדבר רק על "פנימיותו" בצורה מיסטית ופחות ריאלית).

בציבור, בקולקטיב, תמיד התכונה היהודית תבוא בפועל בחיצוניות, לעיתים בצורה מעורפלת או שלילית, אבל תהיה ממש בפועל.

נכון שהדברים אינם כמו שצריכים להיות, וזה היה גם בדורו של אחאב כך, ועדיין זה לא היה נחשב גלות.

אמרתי שמהעובדה שהם יודעים איפה שהוא בלב, שירצו או לא ירצו, הלאומיות שלהם קשורה בעל כרחם לתורה ("סבא שלי היה רב"), לכן הם לא מסוגלים להפגין יחס אדיש לתורה. הם או יאהבו את התורה או ישנאו אותה. ובסופו של דבר הפך האהבה היא אדישות, לא שנאה. אם אני שונא מאוד משהו סימן שהוא משמעותי עבורי, אחרת פשוט לא היה לי אכפת ממנו. אני מעריך שבארהב אתאיסטים לא יזרקו צלבים על הרצפה בדוכן למכירת צלבים כמו שחילוני זרק תפילין בדוכן תפילין בתל אביב, פשוט כי האתאיסטים בארהב הם מרגישים שהדת לא נוגעת אליהם לטוב או לרע, לכן יהיו יותר אדישים כלפיה, אין קשר בין הלאומיות שלהם לדת, ולכן הם יכולים להיות רגועים ולא לשנוא אותה אלא סתם לבוז לה ולהיות אידישים בלי כעס ופאניקה.

בסוף התורה נוכחת בחיי עם ישראל גם כיום באופן משמעותי, חיובי או שלילי. ולמרות שזה כואב, יחס שלילי עדיף על אדישות. בסוף יש בזה קשר והודאה בקשר המהותי הלאומי לתורה

מיסטיקה. במיוחד בענייני הקולקטיב והחברה.

מדברת בססמאות רוחניות מופשטות שלא קשורות לעולם הזה.

לדוגמא "כנסת ישראל" אצל חב"ד היא נשמה מופשות מיסטית שמהווה שורש לנשמות ישראל, אבל (בניגוד לקבלה ולחז"ל) אין לה קשר לקולקטיב היהודי ההיסטורי בעולם הזה , ולכן ברור שלא תהיה קשורה לשום תופעה חברתית-סוציולוגית של האומה היהודית כאן בעולם , ובטח לא לתנועה הציונית או למדינת ישראל(כמדומני חבדניקים אומרים שכנסת ישראל תשרה באומה, רק כשייבנה בית המקדש. זה כמו לומר שנפשו של ראובן תהיה בגופו רק שיניח תפילין, ועד אז הוא גוף חסר תודעה).

תהליכי הגאולה מתרחשים מול העיניים שלנו, ולכן אין כאן גלות. גם גאולה לא בדיוק, אבל גלות בוודאי שלא. אתחלתא היא.

המחשבה שיש גלות גורמת לציבורים למיניהם לחשוב שזה מחייב אותנו להתנהג כמו חיות מושפלות שצריכות ללקק רגלי כל פריץ.

זה מהווה כפיות טובה כלפי שמיא. זה גם מניח ביהירות ובגאווה שהקב"ה צריך לגאול לפי הדמיונות שלנו ולא לפי רצונו.

שקשה לומר כמה מהם רעות וכמה הם תגובת נגד ומגננה כנגד החילונות וייתכן שטובות בחלקן או מטיבות.

למשל המחשבה שחיי קודש אמורים להיות מנותקים מתחום החול, או מהמימד הלאומי של כלל ישראל, או מהמדינה (אצל החרדים) - ייתכן שיש בזה תועלת המגינה על עצמה מפני החילון.

או המחשבה שהיהדות היא רק דת ולא אומה (כאשר הלאומיות הישראלית לפי תפיסתם היא חילונית כולה) , או שזה בסדר שאדם חי בפיצול את חיי הקודש והחול שלו (אצל דתיים ליברלים) - טעות מזיקה (שלעיתים נובע ממנה משהו טוב בתור חידוד חלקים הומניסטים וקוסמופוליטים של התורה)

הרדידות היא סימן ההיכר שלך.

מה אתה קופץ הלאה לפני שהבנת את העניין הראשון??

ראשית ראוי לציין את המקור והוא תנא דבי אליהו רבה י"א.

הפסקה מזכירה את הקינה "אם תאכלנה", "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אללי לי [...] ורוח הקדש למולם מרעים, הוי על כל שכניי הרעים, מה שהוקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, לא משמיעים."

כלומר, הקלות שבה העם מטיח דברים כלפי מעלה, לעומת הקושי למצוא בעצמו חסרונות ולתקנם.

"תרועה שאין בה ממש" אפשר להבין מכמה כיוונים,

הא' שאין ראוי לחוטא לבטוח בה' ולהעמיד פנים שא־לוהיו בקרבו (הגם שיש מקורות שגנב הבוטח מצליח ונענש על־כך).

הב' שעיקר המלחמה הייתה תלויה בחטאי בני עלי, אם כן, מה שמחה יש בכך שהם הגיעו למחנה? יש בכך משום חנופה לרשעים.

הג' שהבינו את ארון ברית ה' ואת מוסד הכהונה כגורמים מאגיים שעוזרים לנצח במלחמה או לשכנע את הקב"ה להיות לצדם, ולא שינוי המעשים, וזה מתחבר ל"תרועה גדולה" (סמל לתשובה, אך במקרה הזה, תשובה קולנית חסרת תוכן פנימי).

אז ממליץ לך ללמוד הבנת הנקרא. בני עלי הכעעסו בעזרת ישראל - כשאכלו את הבשר לפני החלב, ובעזרת הנשים - ששכבו את הנשים, או ששיהו קיניהן.

אין לזה קשר לדיזינגוף, אם במקרה חשבת

… על תרועה שאין בה ממש בימינו.

...לחטאים שהוא עושה. אפילו חכמים שבניהם טועים.

אין יוץר נבואה. כולנו בלי יוצא מהכלל ילודי אשה.

… את מרד בר כוכבא  והדרוש ״דרך כוכב מיעקב״. יש דוגמאות עכשביות אבל אני שומר אותם לעצמי.

אני דווקא אזכיר דוגמא אחת שלא שמענו לדברי חכמים והיא הצעקה של הרבי לא להחזיר שטחים בזמן המשא ומתן עם מצריים. כאן באמת חבל שלא שמענו בקולו.

כתוב בגמרא שעשרות אלפי תלמידי ר עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. כלומר מתואר כשלון מרד בר כוכבא. גם באיגרת רב שרירא גאון כתוב שתלמידי ר עקיבא מתו בשמד. אולי גם המגפה שבגמרא היא המגפות שבאו כתוצאה מהוות והרעב שאחרי הטבח שעשו הרומאים.

כלומר בר כוכבא נכשל בגלל שנאת חינם.

המרד עצמו היה אמור להצליח אסטרטגית, כי לרומאים היתה אימפריה אויבת אדירה שכבר עזרה ליהודים בעבר- האימפריה הפרתית, שבדיוק נלחמה מול הרומאים באותם זמנים. התכנון היה להסתייע בעזרה פרתית במרד, שמשום מה, (באופן עמוק בגלל שנאת חינם שלנו) לא עזרה ברגע האמת.

רוב הרבנים התנגדו להחזרת סיני

שהרומאים שלטו. כיום אנו עצמאיים.

בעצם יש דוגמאות לחשיבה הזויה - המחשבה שאפשר לעשות שלום עם אשף, לדוגמא

אני לוקח משדה התעופה יותר מדי שלוחים מארץ ישראל שבאים לכאן לאסוף תרומות.

זה ברמה האישית. ברמה הלאומית בלי ארצות הברית אין לנו קיום. לא פלא שראשי ההתישבות כרגע נמצאים באמריקה שתדלנים ואוספי תרומות.

א. עצמאות לא מחייבת עצמאות מלאה, גם עצמאות ברובה היא עצמאות. גם חזקיהו שהעלה מס לסנחריב, או צדקיהו שהעלה מס לנבוכדנצר, או תקופת השופטים או שאול המלך בתחילת דרכו שהעלה מס לפלישתים נחשבים עצמאיים. ויש לזה ראיות הלכתיות ובגמרא רבות

ב. גם ללא התרומות מדינת ישראל עומדת. ללא תמיכת האמריקאים אמנם יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, וחוץ מזה תמיד אפשר לפנות למעצמה אחרת לעזרה. בסוף לא כל תכתיב שהאמריקאים נותנים אנו עושים, וארהב צריכה אותנו כמו שאנו צריכים אותם. כנל אדם שעובד אצל בוס לא נחשב עבד.  זה דרך העולם שיש יחסי חוץ בין מדינות, וגם שלמה היה צריך עזרה מפרעה, עצמאות אינה אאוטרקיה.

ג. כל התכתיבים שאנו מקבלים מארהב זה רק מחוץ לקו הירוק או במלחמות שלנו מחוץ לגבולות המדינה. גם כשארהב נלחמת בחול אז מעצמות אחרות הגבילו אותה. בתוך הקו הירוק אנו עצמאיים במאה אחוז, ומעולם לא קיבלנו תכתיבים מארהב לדברים שבתוך הקו הירוק, גם לא בדיכוי פרעות שומר חומות, או בממשל הצבאי על ערביי ישראל בעשור הראשון למדינה. אנו זקוקים לארהב בלבנון או עזה, כי מבחינת העולם זה מחוץ לגבולות המדינה, שם אנו לא שולטים באמת מבחינתם.

ואם אתה חושב שאין שם שתדלנים ממדינות אחרות, אתה חי בסרט. זו המעצמה הגדולה והחזקה ולכן כל מי שבגוש שלה יעשה הכל כדי להפיק את המיטב.

בגמה הלאומית, אם ארהב תצא מהתמונה אז רוסיה או סין יכנסו, כי אנחנו המדינה הכי משגשגת, הכי יצרנית, הכי מתקדמת, והכי אסטרטגית באזור. מי עדיף לרוסיה? אנחנו או סוריה? ברור שאנחנו, אבל הם צריכים דריסת רגל במזרח התיכון וזו האופציה שהסתדרה להם. אם ארהב תלך, רוסיה תמהר לדרוש את הידידות שלנו.

האם יש עוד מקומות  שבהם יש מאמרים?

בהוצאה של חב"ד 

שם יש על פי סדר מסויים פסקאות של הרבי האחרון על תפילה באופן כללי ועל הסדר הכללי של הסידור

משה לימד את בנ"י לקרוא את שמע.

אבל האם הוא עשה זאת כי ה' ציווה, או שהוא תיקן זאת כתקנת-חכמים מפי עצמו (כמו קריאת התורה ג פעמים בשבוע שמשה תיקן אותה) - זוהי המחלוקת.

בסגנון דומה מפרש הרמב"ם מחלוקות נוספות בענינים שעברו במסורת.

שהרמב"ם לא מתכוון לומר שאין הלכות שנשתכחו [חז"ל מדברים על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה]. אלא גם כשיש מחלוקת כזו, זה לא שאחד מהצדדים אומר שיש לו מסורת אחת, והצד השני מביא מסורת מנוגדת או סתם לא מוכן לקבל את המסורת, אלא ששני הצדדים יודעים שאין בידם כבר מסורת וחולקים מסברא.

(אני בהנחה שאתה מתכוון בעיקר לנ"ך)

רש"י על הנביאים, מביא דרשות חז"ל על נקודות ספציפיות וכמעט לא מבאר פשט. לכן הגיוני שאתה נשאר עם הנקודות שרש"י מביא ולא עם המכלול.

המלצצי שקודם כל תלמד עניין שלם, תקרא פרשיה /פרק /הקשר ברצף ותשתדל להבין. אי אפשר להבין פסוק, פסוק לבד. אחר כך, אם צריך תלמד שוב את הפסוקים עם מצודת דוד המבאר את הפשט.

כשיש מילים קשות, מומלץ להעזר במצודת ציון, אבל בשלב ראשון חשוב להבין מכלול, גם אם לא מבינים כל מילה ומילה.

בהצלחה רבה

אז כדאי לקרוא את הפסוקים בקול, אפילו במנגינה (אפשר טעמים), כדי לזכור. ואפשר גם לשמוע הקלטות של התנ"ך תוך כדי הקריאה.

אם זיכרון חזותי -

לדבוק בתנ"ך אחד שרק ממנו אתה לומד (או ספר בודד כל פעם).

כמובן, תמיד חשוב לעשות חזרות...

ועוד רעיון - לשמוע שיעורים על התנ"ך, שמתעמקים בכל פסוק הרבה זמן, וכך הפסוקים נכנסים לראש אחרי הרבה חזרה עליהם בשיעור.

ומוסיף שכדאי ללמוד מתנ"ך ממש. העימוד המקורי עם הפרשות הפתוחות והסגורות, והאריחים על גבי לבנה וכו' עוזר להבנה וזיכרון.

לא כדאי לוותר על רש"י, רק להפריד בינו ובין לימוד פשט המקרא, שלא יפגע ברצף.

וכמובן להתמיד בלימוד כדי לזכור טוב. עם התמדה של זמן מועט כל יום אפשר לסיים כל שנה את התנ"ך בעז"ה.

(יש תנ"ך שמחולק ללימוד של עמוד ליום. כמדומני שעכשיו הם בסביבות שופטים)

אממ מה שעוזר לזכור זה ללמוד בריכוז, בראש נקי וצלול (לפנות זמן ולבטל מסיחים) ובכוונה (דורש הכנה קטנה ותפילה)

ולחזור כמו ש@מתואמת כתבה

וכל הכבוד.. מחזקת 

(איפה הימים של הילדות שלומדים וזה נחרט בזיכרון... מעלה געגועים)

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש

לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

פרק כט בתהלים

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

שמואל ב פרק ו

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:

״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.

את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.

הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !