ליקוטי מוהר"ן ס"א פיסקא ה'
בתורה זו רבינו מדבר מעניין אמונת חכמים,
אמונה בצדיקים אמיתיים בבחינת נביאי אמת.
ולא להסמיך בשם רבי את אלו שאינם הגונים לכך,
שאין תורתם דבר ה' ומדברים מדעתם,
וכשאין דעתם סמוכה לדעת ה' אז היא מעורבבת טוב ורע.
עצתם מקלקלת ומזיקה, מחלישה כתב ישראל,
וגורמת לישראל להיות מגורשים מארצם.
בפסקה ה':
רבינו מדבר כשזוכים להסמיך רבי הגון,
כלומר צדיק אמת נביא אמת בבחינת דברי ה' ממש.
אז זוכים "וְלֹא יֵחָצוּ לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד, וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם".
פירוש:
על נביא שקר יחלקו רבים,
ואין בכוחו להושיע את העם,
ולכן התוצאה המשך הצרות ומחלוקת.
לעומת רבי אמת כמו משה רבינו,
יש בכוחו לגאול אותנו,
ובכוח שה' נתן לו גם לגאול את העם ולהמשיך תורה לישראל.
ולכן על ידי רבי אמת יתבטל המחלוקת,
ונזכה להיות עם שלם.
פירוש אחר לדברי רבינו,
הכפירה נמשכת לישראל דווקא מתוך אותם הקוראים לעצמם רבי, ומעשיהם רעים מאוד, או תורתם הפך דעת ה',
והם מרחיקים את ישראל מה' יתברך ומקלקלים האהבה בין ישראל ובין ישראל לה' יתברך.