מקדימה שזה לא סיפור מרתק או משהו, לידה רגילה ב"ה...
רק רוצה להניח את זה איפשהו כי אני ממשיכה להריץ את זה בראש בלילה וזה מפריע לי לישון...
אז הכל מתחיל ביום שישי בבוקר אי אז לפני חודשיים וחצי, שבוע 38+6, אני מתעוררת עם תחושת בטן מוזרה. משתדלת לנוח באותו יום קצת יותר. בצהריים מצלצלת לאמא שלי, ומבקשת ממנה שתשאיר את הפלאפון דולק בשבת שמא אני אלד בשבת בלילה אז אצלצל אליה להגיד שאנחנו באים לשים אצלה את הילדים (ביום אין בעיה כי שומעים דפיקות בדלת, בלילה יותר בעייתי כי אמא שלי לא שומעת הכי להיט). אמא שלי שואלת אם אנחנו רוצים לבוא אליהם לשבת, אבל אני לא רוצה להעמיס מהרגע להרגע אז אני אומרת לה שהסיכוי שאני אלד בשבת קלוש לדעתי וחבל סתם להתחרפן.
אח"כ מצלצלת לסבתא שלי להגיד שבת שלום, וסבתא שלי נזכרת שאמא שלי פעם שמה אותנו אצלה בשבת בלילה כשהלכה ללדת, ו"איזה מצחיקה היא, היא לא הביאה איתה את החמין ובקושי היה לנו מה להגיש לכם בשבת בצהריים!"
טוב, שבת נכנסת, ואני מתחילה להרגיש קצת תחושות מוכרות מלידות קודמות. מחכה לראות איך יתפתח. ב-21:00 אני כבר מבינה שאלו אכן צירים. בעלי קולט שאני מסתכלת יותר מדיי על השעון ושואל מה קרה, ואני תוהה אם להגיד לו מעכשיו שיש צירונים כי בעלי טיפוס קצת היסטרי ולא רוצה להלחיץ אותו לחינם מה שיפריע לו לישון בלילה. בסוף לא מצליחה לחשוב על תירוץ ואומרת לו. אבל ממשיכה ואומרת שכדאי לנו לישון כמה שיותר עד שיתחיל להתפתח. קצת מתקשים להירדם, בסוף ב-22:30 סוף סוף שנינו נרדמים.
ב-00:00 הילד מתעורר למוצץ ומעיר גם אותנו. בעלי שואל מה המצב, אמרתי לו שהצירים נעלמו (אכן נעלמו) והוא חוזר לישון. אני לא מצליחה להירדם כי הצירים חזרו. אני שוכבת ומחכה שיתגברו. פעם ב... יש ציר חזק ואני ממש שוקלת להעיר את בעלי, ואחרי שהציר עובר אני חושבת לעצמי "מה זה לא היה כזה נורא, נחכה." ומחכה עוד. ב-01:30 קמה מהמיטה כי כואב יותר להעביר צירים בשכיבה, וסתם מסתובבת לי ברחבי הבית. ב-14:00 יש ציר חזק ומחליטה שזהו, מעירה את בעלי.
הוא מתעורר ואני אומרת לו מה צריך לארגן, אבל בנחת כי הצירים לא כואבים. בינתיים נכנסת למקלחת זריזה. יוצאת, מארגנת לילדים תיק עם בגדים ומעירה אותם. בעלי בא לצאת עם התיקים והילדים, ואני אומרת לו- "רגע אחד! סבתא שלי נמצאת אצל אמא שלי השבת, חייבים להביא איתנו את הסיר של החמין!" חחחחחחחחחח וככה יוצאים מהבית, בעלי סוחב הכל, אח"כ הילדים ואני מדדה אחריהם עם סיר של חמין חחחחח
טוב נכנסים לאוטו, האמצעית שלי אומרת לי עם עיניים בורקות: "אני אוהבת לעשות פיקוח נפש דוחה שבת!" יאללה יוצאים לדרך!
02:55 מגיעים לאמא שלי, בעלי מעלה אליה את הילדים והחמין, וממשיכים לבית חולים!
מגיעים, השער סגור!
עושים סיבוב, סוף סוף מגיעים למיון ב-03:10.
נכנסים, עושה מוניטור, הכל טוב ב"ה. פתיחה 3.5 שזה טוב! יחסית לעובדה שהצירים בקושי מורגשים. אני שואלת אם אני הולכת לחדר לידה, אומרים לי כן. יש!
ואז אני פשוט מחכה ומחכה איזה רבע שעה כי האחות נעלמה לה, וכשהיא חוזרת אני שואלת למה לא זזים, והיא אומרת לי "מותק אין לך בכלל צירים, אני מחכה לראות שיש לפחות ציר אחד במוניטור לפני שאת נכנסת ללדת." אמרתי לה, ברור, אני שוכבת, אם אני אעמוד תראי איזה יופי של צירים. למזלי באותו רגע בא ציר ואני יכולה ללכת לחדר לידה 
הולכת לחדר לידה, והצירים כמובן בתדירות פסיכית של כל 10 שניות בערך, אז אני הולכת 3 צעדים ועוצרת לנשום, הולכת 3 צעדים ועוצרת לנשום, אבל הכל טוב כי הם ממש נסבלים. בסוף מגיעה ב"ה לחדר לידה באזור 03:40.
מבקשת אפידורל מהמיילדת שמגיעה לחדר. פה אני חייבת לציין שלצערי המיילדת הייתה ממש רחפנית, אולי בגלל ששבת בלילה לא יודעת... מסתבר שבכלל לא פתחה קריאה למרדים לבוא, ורק כשאני שואלת שוב מה עם האפידורל היא פותחת קריאה... המרדים לא מגיע.. אני בינתיים עולה למיטה כדי להיות מוכנה לאפידורל, והצירים אומנם נהיים פחות תכופים כי אני בשכיבה אבל נהיים כואבים של החיים!
שוב, מה עם האפידורל?? המיילדת הולכת לחפש רגלית את המרדים... חוזרת אחרי מה שנראה כמו נצח ואומרת שהוא "במקרה חירום". אני מבינה שאפידורל אני לא אקבל בדקות הקרובות ופשוט מתרכזת בנשימות. כל ציר אני מרפה וממש מרגישה איך לאט לאט מתרחבת שם למטה, חוויה הזיה אבל פשוט וואו...
אני מסתובבת על הצד ומבקשת מהמיילדת שתעזור לי שהרגל תהיה גבוהה כמו שאני יודעת מלידות קודמות שעוזר לי, היא לא כ"כ משתפת פעולה, בעלי עוזר לי עם הרגל במקום. אחרי כמה דקות אני אומרת לה: "תגידי אין פה איזה מתקן שיוצא מהמיטה שאפשר להניח עליו את הרגל? ככה אני זוכרת."
המיילדת: "אה כן... הנה פה.." פותחת לי את המתקן של רגל ימין למרות שאני עם רגל שמאל למעלה.
אני: "אני צריכה את של הצד שני!"
בעלי מנסה לפתוח את המתקן של הצד השני, וכמובן לא מבין איך המנגנון עובד.
אני :"יש מצב את עוזרת לו בבקשה??"
המיילדת מואילה בטובה לעזור.
סוף סוף מגיע המרדים!!!! מבוגר, לוקח את הזמן.
אני: "אפשר כבר אפידורל בבקשה אני מתה???"
המרדים: "אני לא חושבת שאת יכולה אפידורל."
אני: "בבקשה????"
המרדים: "טוב תתקרבי אליי ותחכי עשר דקות..."
אני: 10 דקות?!?!?!?!?!?!?
המיילדת: "את כבר פתיחה 8 לדעתי את יכולה להתחיל ללחוץ כמה דקות והוא בחוץ!"
אני: "בפתיחה 8??"
המיילדת: "את לידה רביעית עוד דקה את בפתיחה 10 כבר."
חושבת לעצמי מה עדיף, ומעדיפה לסיים עם זה עכשיו מאשר לחכות עוד 10 דקות עם צירים. המרדים מתנדף באותה שניה.
המיילדת ועוד איזו בחורה שצצה יש מאין עוזרות לי עם הרגליים, ולוחצת! עוד! עוד קצת!
הופס הראש בחוץ! הופס התינוקי בחוץ!!!
מרגישה עוד מן משהו נמשך שם, ושומעת את המיילדת: "רגע הכף רגל עוד בפנים, שניה אחת, מה זה, רגע, הנה גם היא בחוץ!"
לא הסכים לוותר על מקום המבטחים שלו חחחחחחח
זהו סוף סוף התינוק בחוץ, אני עפה על החיים, השעה 04:42, ב"ה.
