יש לי ווידוי.
אני כואב את עצמי.
בעוונותיי.
עוונותיי שכה רבו,
הפסקתי לספור, לחשבן.
אני קם - כאב.
אני ישן - כואב.
אני מקיא - כואב.
נושם עמוק – רק כאב...
לא מסוגל יותר. לא מסוגל יותר.
קצתי בחיים כאלו.
בחיים ה-אלו.
##
היום אני הולך שפוף, טרוט עיניים.
אבל על עוד חלק שמת בתוכי.
אני תוהה אם מישהו היה אוסף את כל החלקים האלו ומרכיב אותם,
איזו צורה הייתה יוצאת?
האם הם יותר כמו שברים חסרים? או חלקים של פאזל?
מה שמת – מת. אבל כל מה שגוסס בתוכי, מה עליו?
כל מה שסדוק, האם יש תקווה שיתאחה?
##
מה עשיתי? איך יכולתי?
הכאב הורס אותי.
כואב לי, אלוהים.
הרוס.
##
אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. כואב לי כל כך. אני לא רגיל לכזה כאב פיזי. אני לא מסוגל להכיל. אני מקיא, אני גוסס.
אולי הוא במקומו הכאב הזה, אולי הוא לא מרפה ממני את האמת – אני לא ראוי לחיים. לא ראוי לחיים האלה.
אני מותש.
מוותר על הכל, לא מסוגל להילחם יותר, כבר אמרתי?
הרוס, שבור, גמור.
הלוואי שהייתי מת, אני לא מוכן יותר להתמודד עם זה,
כל התחושות האלו.
אני גם ככה מתקשה לנשום,
אלוהים פשוט תיקח אותי.
##
היא לא את, אני יודע....
##
אז, האמת,
שאין לי עניין במערכת יחסים רצינית. אתמול חשבתי קצת על מהותה של משפחה והרגשתי מרוחק.
##
"כשאתה כותב זה רק יותר מעיק, מבלבל, ולא מובן מה אתה רוצה מהחיים של הבן אדם."
- אז לא אכתוב.
אני מתרץ לעצמי שבסה"כ רציתי להבין אם הוא עדיין "מרגיש באוויר". אבל מעולם לא הודיתי שאני פה זה שבאוויר. כל כך מנותק, וכל כך כמהה לחיבור...
כל נסיבות החיים שלי הורגות אותי.
מאסתי בכל זה.
##
- חוסר ההבנה של המצב שלי.
חוסר הבנה של מי? שלו? שלי? שלה? אתה יודע שלפעמים אנשים אומרים דברים, רק בגלל שזה מה שהם צריכים להגיד לעצמם.
- מה הכוונה?
שלפני שאתה אומר שיש באחרים חוסר הבנה, תבדוק אם זה בעצם אתה שלא מבין, ועל ידי הדיבור או הכתיבה למישהו חיצוני אתה מנסה לשקף לעצמך את זה.
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
יש לך זיכרון צילומי לניקים …