הבן שנתיים שלי גם היה מרביץ המוןןןןןן

שמנו לב שזה קרה הרבה בזמן שעמום שלו ואילו מחפש מה לעשות עם עצמו - יכול להיות שגם אצלך משעמם לה ובגלל זה .....?

מתי שזה כן קרה - חזרנו שוב ושוב על זה שלא מרביצים

בצורה הכי יבשה רגועה

משתדלים לא להראות לו שזה מפחיד אותנו..

מסיחים את דעתו

עם הזמן תדירות המכות הלכה וירדה

כיום כמעט לא קיימת

(לאבא ואמא), וזה די נמוג ב"ה. (עדיין מרביצה לנו כשכועסת עלינו מאוד)

ההצקות לאחות זה משהו חדש, והן גם מגיעות כאילו משום מקום.

אולי באמת משעמום... ננסה לעקוב.

(העיקר עכשיו כשאחד האחים האחרים הציק לבת ה־5.5, הילדונת נזפה בו: "אסור להרביץ!"... מי שמדברת...)

לק"י

להרחיק אותה ממנה פיזית עם היד.

יכול להיות שככה היא תבין שלא משתלם לה להתעסק איתה, כי היא לא נותנת לה להרביץ לה.

זה לא עבד... המשיכה להרביץ.

אבל אולי באמת האיזון בין מכה לבין בכי (בכך שתדחוף אותה בעדינות) יעשה את הטריק. מקווה שנצליח ללמד את הילדה להתנהג כך...

שניהם בגילאים משמעותית יותר קטנים ואותם "תפקידים" במשפחה מבחינת אופי.

החלטנו להתייחס לזה כמשהו שלא קורה נקודה (האמת יותר בגלל שהגדול חווה אלימות בגן ואנחנו מנסים לשקם אותו מזה, מאשר בגלל השובבות והמכות בין האחים), נגיד כתבת ניסינו איקס ניסינו וואי, אז מבחינתנו המילה ניסינו לא היתה בלקסיקון.

התייחסנו לזה כאילו היא שופכת חמאה לסיר חמין.

תפסנו אותה עם הפרצוף הכי רציני שיש, אמרנו לה לא בקול תקיף, ואם היא חוזרת יותר אגרסיבית אז חיבוק דוב עד לרגיעה, גם אם בין לבין יש צרחות שיא..

כשלא אפשרי לקום אליהם נתנו לגדול לטפס למקום שהיא לא מגיעה או פשוט שמנו אותה בלול עם צעצוע מנגן.

כן הקפדנו שגם הוא לא ירביץ לה, אם הוא פתאום תופס אומץ.

ואיך נהגתם במקרים שטכנית אי אפשר להפריד ביניהם? (אתמול למשל נסענו באוטו במוצ"ש, ושתיהן ישבו זו ליד זו, ובאמצע הנסיעה הקטנה התחילה להרביץ לגדולה. לא הייתה אפשרות טכנית לעצור ולהרחיק את הקטנה...)

אצלי אני אומרת שאני לא מרשה להרביץ, לרוב זה עוזר ואם לא אני מבקשת מהם להתרחק אחד מהשני (או עוזרת להם להתרחק אם הקטן משתולל)

כשזו האמירה התמידית שאסור להרביץ כמות המכות פחותה

וה"גדולה" ישבה בין שתי הקטנות - אם היינו מחליפים מקום, אז הילדונת הייתה עלולה להרביץ לתינוקת, וזה גרוע יותר... (יש לנו עכשיו רכב של חמישה מקומות בלבד)

אבל את צודקת, בעיקרון מה שצריך לעשות זו הפרדה מוחלטת ותקיפה.

נראה לי שבאותו הרגע ממש הייתי מסתובבת ומחזיקה לקטנה את היד ומסבירה לה שאסור.

ולפעמים הבאות דואגת לשים ביניהן ילד אחר.

אם אפשרי לשים ליד הקטנה גם ילד גדול שמסוגל לווסת את העוצמה של התפיסה של היד שלה ומצד אחד לעצור אותה מלהרביץ, ומצד שני לא להכאיב לה בעצמו בכלל מושלם

בסוף אין מושלם, כמה שעשינו ודאגנו והפרדנו, גם קורה שמשתרבב מזלג חלבי למדיח בשרי. זה צבאס אבל פעם פה ושם לא ישבור את הילד כל עוד הוא מבין שזה לא תקין.

מה שגם הקפדנו היה לתקף לו את התחושות - שולה הרביצה לך, זה כואב וזה לא בסדר. אסור להרביץ ואסור להכאיב. היא לא מבינה מה היא עושה, ועדיין זה אסור לה. אנחנו נדאג שבפעם הבאה מישהו ישב לידה והיא לא תרביץ. 

כדאי גם לדאוג לספרים ומשחקים שהיא אוהבת שיהיו בנסיעה ואם נראה לך שהיא משתעממת ומתחילה לחשוב להרביץ (או כל טריגר אחר שאת רואה) אז להציע לה משחק או סיפור לפני שזה מתחיל.

ואצלנו זו ילד קטנה יותר, והיא ממש אוהבת למחוא כפיים לשירים, אז אם אני רוצה להסיח את דעתה מאיזו שובבות אני מתחילה לשיר שיר שהיא אוהבת והיא מוחאת כפיים 😅

הפעם יצאנו בלחץ אז שכחנו מזה...

אולי כדאי שיהיה לנו פק"ל משחקים קבוע באוטו לשם כך. תודה על התזכורת!

או סיפורים.

אפשר להתחיל בטון נרגש "וואי אתם מכירים את הסיפור על הכלב החום???" ואז כשאת תופסת את תשומת ליבם להתחיל להמציא איזה סיפור מרתק על עלילות הכלב החום..

או לחלופין משהו שמצאתי יעיל, אני שואלת אותם שאלות טריוויה על עצמם! כמובן שעונים תשובות בתורות לפי סדר הישיבה ולא לפי מי שצועק ראשון, כי אנחנו שואפים לאפס תחרותיות בשלב זה של הנסיעה.

אז אני מתחילה: "שאלה ראשונה ל-x. איך קוראים לגננת של x?"

ואז היא עונה בהתלהבות. ואז: "שאלה הבאה ל-y. בת כמה x?"

וככה אם לא יודעים את התשובות שואלים את הילדה והיא שמחה לספר על עצמה...

אבל להגיד לגדולה שאם היא מרביצה לה שתחזיר לקטנה.

בתור 'ילדת כאפות', היא צריכה ללמוד להגן על עצמה ואני מאמינה שהיא לא תעז להחזיר חזק. אחרי כמה פעמים הקטנה תדע שאסור לה להתעסק עם אחותה הגדולה.

ככה קרה לנו עם ילדון שובבון בן 2.10 ואחיות בן חמש, לא ילד כאפות ב''ה, אבל הוא חשב שאסור להרביץ לקטן כי הוא קטן מידי... וריחם עליו, באיזשהו שלב שהמכות חזרו על עצמם וההסברים לקטן לא הועילו אמרנו לגדול אם הוא מרביץ לך מותר לך להחזיר. לו. והחמוד הזה החזיק בעדינות כי הוא ידע שהוא קטן... תוך כדי שהוא אומר לעצמו, ''אבא אמר לי להחזיר לו אם הוא מרביץ לי''... והקטן היה בהלם בכה בכי תמרורים, חשב שהוא נסיך מצרים... אח''כ הוא למד שגם לגדול יש רגשות. 

למרות שלרוב היא באמת לא מחזירה. וזה גם לא ממש עזר...

(היא רגישה מאוד, הילדה. בעלי אמר לה היום: "את יכולה לומר לה בתקיפות שלא תרביץ לך, לא להרביץ לה בחזרה, אבל אל תתני לה להרביץ לך" - והיא פירשה את זה כאילו אנחנו כועסים עליה שהיא מרביצה לילדונת וברחה לחדר, בוכה בעלבון... אז קצת קשה לתמרן פה בין ההוראות המדויקות לה לבין הצורך שהיא לא תיעלב...)

כי את לא תמיד יכולה לצפות את הפרשנות של הילד

במקרה והפרשנות היתה לא נכונה, הולכים אחריה לחדר ומסבירים לה שהיא בסדר גמור ממש וזו בסהכ הייתה הנחיית התגוננות עבורה

אם כי אני חושבת בכנות שלא נכון להטיל עליה לבד את ההתגוננות מפני המכות, ואני הייתי אומרת לה להגיד בתקיפות שלא תרביץ, ואם זה לא עוזר - לבוא אליי כדי שאטפל

כמה להטיל עליה את האחריות שלא ירביצו לה (בעיקר בתור למידת אמצעי התגוננות גם לעתיד, מול אחרים...)

בכל אופן, זה לרןב נעשה כשאני/אנחנו בסביבה, ואנחנו גם חסרי אונים ולא יודעים איך להגן עליה...

ועם זאת, לא מדובר בגזרת גורל

ילדים צריכים גבולות, אתם ההורים צריכים להציב אותם.

ברור שהיא מחפשת תשומת לב בדרך כלשהי, אבל זה לא סותר בעיניי את ה- לא הנחרץ שנותן בטחון לבת הגדולה שוודאי מרגישה חוסר אונים מול הסיטואציה

שפחות מקשיבים

אצלי זה הילד השלישי

אני פועלת אותו באותה השיטה

פשוט צריך לומר לו על דבר הרבה פעמים, בסוף הוא לרוב מקשיב.

תגובה עקבית וקבועה.

להבהיר לה באופן חד משמעי שזה אסור.

אם לפעמים מתעלמים או מגיבים בצורה אחרת, זה מבלבל אותה וכמו מאשר לה להמשיך בהתנהגות.

איזו עוד תגובה יכולה להיות, בעצם? (שנדע לא להגיב אותה...)

היחס להרבצות היה- להתרחק מהילד המרביץ.

אנחנו ממש לקחנו את הילד שהרביצו לו איתנו לחדר וסגרנו את עצמנו בחדר (גם נעלנו אם היה צורך). חוזרים בעקביות "אני לא רוצה להיות ליד ילד שמרביץ". לא מוותרים על זה.. יוצאים רק אחרי שהוא מפסיק להשתולל, ומדברים על ההרבצות בזמן רגוע ואז מבהירים את הקו האדום- מסבירים איך זה גורם לי להרגיש, איך אנחנו מצפים שהוא יתנהג ומה נעשה אם הוא ירביץ.

אצלנו זה ממש עזר- אחרי כמה פעמים שהוא נשאר לבד מחוץ לחדר הוא הבין שלא שווה לו...

שייך גם לשלוח אותה לבד לחדר כשמרביצים לה? או שככה היא תרגיש כאילו היא בעונש?

במיוחד שאת מתארת שהיא ממש רגישה...

אם את חושבת שהיא תגיב לזה טוב, אז זאת גם אפשרות. הרעיון הוא שמי שמרביצים לו לא נשאר במקום שבו הוא מאויים.

אנחנו השתדלנו שמעבר לכך שהילד המרביץ נשאר בחוץ, גם שיחקנו ונתנו יחס מיוחד לילד/ים שנכנס/ו איתנו לחדר (עד שנמאס לנו...). אבל זה לא היה העיקר.

אח״כ עלולים להיות דברים שהוא לא ישתף פעולה ולא יעזור להינעל בחדר ואז נשארים ללא מענה

אצלי ספציפית בן 2.5 ובן 4 רבים הרבה פעמים

ואחד הפתרונות שלי כרגע זה לקחת את ה'מורבץ' (בדכ הקטן אבל לא תמיד) ולהתרחק אבל לא סגורה על היתרון של זה?

שאני לא מרשה להרביץ

ברוב הפעמים זה מפסיק את המכות

אם זה לא עוזר אני מבקשת להתרחק אחד מהשני ואם צריך גם עוזרת (לרוב לקטן) להתרחק

מה שטוב בשיטה הזו, שאני נותנת לילד הזדמנויות לשתף פעולה ורק אם הוא לא מצליח לשתף פעולה, אני עוזרת לו.

כשנותנים לילד כל פעם הזדמנות, זה מלמד אותו לשתף פעולה. ככה גם לומדים איך להתנהג וגם יוצרים תקשורת טובה.

אפשר לעמוד ליד הילד, לרדת לגובה העיניים שלו, להסתכל במבט כועס ולומר: פה בבית לא מרביצים! בטון אסרטיבי

אם את רגילה לצעוק, הוא יהיה בהלם בהתחלה וזה אמור לעבוד

התקשורת בין הורה- ילד

זה לא סמכות

אלא יצירת שיתוף פעולה

סמכות בה ילד צריך תמיד להקשיב יוצרים ע״י פחד או אילוף

יצירת שיתוף פעולה פירושה שהילד מבין שההורה מוביל לדרך טובה, לכן הוא משתדל להקשיב, לפעמים יותר ולפעמים פחות.

אני לא מפחדת שהילד לא יקשיב, כל תקשורת כזו היא הזדמנות ללמד אותו איך מתקשרים נכון ואיך מתנהגים נכון.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק