הבן שנתיים שלי גם היה מרביץ המוןןןןןן

שמנו לב שזה קרה הרבה בזמן שעמום שלו ואילו מחפש מה לעשות עם עצמו - יכול להיות שגם אצלך משעמם לה ובגלל זה .....?

מתי שזה כן קרה - חזרנו שוב ושוב על זה שלא מרביצים

בצורה הכי יבשה רגועה

משתדלים לא להראות לו שזה מפחיד אותנו..

מסיחים את דעתו

עם הזמן תדירות המכות הלכה וירדה

כיום כמעט לא קיימת

(לאבא ואמא), וזה די נמוג ב"ה. (עדיין מרביצה לנו כשכועסת עלינו מאוד)

ההצקות לאחות זה משהו חדש, והן גם מגיעות כאילו משום מקום.

אולי באמת משעמום... ננסה לעקוב.

(העיקר עכשיו כשאחד האחים האחרים הציק לבת ה־5.5, הילדונת נזפה בו: "אסור להרביץ!"... מי שמדברת...)

לק"י

להרחיק אותה ממנה פיזית עם היד.

יכול להיות שככה היא תבין שלא משתלם לה להתעסק איתה, כי היא לא נותנת לה להרביץ לה.

זה לא עבד... המשיכה להרביץ.

אבל אולי באמת האיזון בין מכה לבין בכי (בכך שתדחוף אותה בעדינות) יעשה את הטריק. מקווה שנצליח ללמד את הילדה להתנהג כך...

שניהם בגילאים משמעותית יותר קטנים ואותם "תפקידים" במשפחה מבחינת אופי.

החלטנו להתייחס לזה כמשהו שלא קורה נקודה (האמת יותר בגלל שהגדול חווה אלימות בגן ואנחנו מנסים לשקם אותו מזה, מאשר בגלל השובבות והמכות בין האחים), נגיד כתבת ניסינו איקס ניסינו וואי, אז מבחינתנו המילה ניסינו לא היתה בלקסיקון.

התייחסנו לזה כאילו היא שופכת חמאה לסיר חמין.

תפסנו אותה עם הפרצוף הכי רציני שיש, אמרנו לה לא בקול תקיף, ואם היא חוזרת יותר אגרסיבית אז חיבוק דוב עד לרגיעה, גם אם בין לבין יש צרחות שיא..

כשלא אפשרי לקום אליהם נתנו לגדול לטפס למקום שהיא לא מגיעה או פשוט שמנו אותה בלול עם צעצוע מנגן.

כן הקפדנו שגם הוא לא ירביץ לה, אם הוא פתאום תופס אומץ.

ואיך נהגתם במקרים שטכנית אי אפשר להפריד ביניהם? (אתמול למשל נסענו באוטו במוצ"ש, ושתיהן ישבו זו ליד זו, ובאמצע הנסיעה הקטנה התחילה להרביץ לגדולה. לא הייתה אפשרות טכנית לעצור ולהרחיק את הקטנה...)

אצלי אני אומרת שאני לא מרשה להרביץ, לרוב זה עוזר ואם לא אני מבקשת מהם להתרחק אחד מהשני (או עוזרת להם להתרחק אם הקטן משתולל)

כשזו האמירה התמידית שאסור להרביץ כמות המכות פחותה

וה"גדולה" ישבה בין שתי הקטנות - אם היינו מחליפים מקום, אז הילדונת הייתה עלולה להרביץ לתינוקת, וזה גרוע יותר... (יש לנו עכשיו רכב של חמישה מקומות בלבד)

אבל את צודקת, בעיקרון מה שצריך לעשות זו הפרדה מוחלטת ותקיפה.

נראה לי שבאותו הרגע ממש הייתי מסתובבת ומחזיקה לקטנה את היד ומסבירה לה שאסור.

ולפעמים הבאות דואגת לשים ביניהן ילד אחר.

אם אפשרי לשים ליד הקטנה גם ילד גדול שמסוגל לווסת את העוצמה של התפיסה של היד שלה ומצד אחד לעצור אותה מלהרביץ, ומצד שני לא להכאיב לה בעצמו בכלל מושלם

בסוף אין מושלם, כמה שעשינו ודאגנו והפרדנו, גם קורה שמשתרבב מזלג חלבי למדיח בשרי. זה צבאס אבל פעם פה ושם לא ישבור את הילד כל עוד הוא מבין שזה לא תקין.

מה שגם הקפדנו היה לתקף לו את התחושות - שולה הרביצה לך, זה כואב וזה לא בסדר. אסור להרביץ ואסור להכאיב. היא לא מבינה מה היא עושה, ועדיין זה אסור לה. אנחנו נדאג שבפעם הבאה מישהו ישב לידה והיא לא תרביץ. 

כדאי גם לדאוג לספרים ומשחקים שהיא אוהבת שיהיו בנסיעה ואם נראה לך שהיא משתעממת ומתחילה לחשוב להרביץ (או כל טריגר אחר שאת רואה) אז להציע לה משחק או סיפור לפני שזה מתחיל.

ואצלנו זו ילד קטנה יותר, והיא ממש אוהבת למחוא כפיים לשירים, אז אם אני רוצה להסיח את דעתה מאיזו שובבות אני מתחילה לשיר שיר שהיא אוהבת והיא מוחאת כפיים 😅

הפעם יצאנו בלחץ אז שכחנו מזה...

אולי כדאי שיהיה לנו פק"ל משחקים קבוע באוטו לשם כך. תודה על התזכורת!

או סיפורים.

אפשר להתחיל בטון נרגש "וואי אתם מכירים את הסיפור על הכלב החום???" ואז כשאת תופסת את תשומת ליבם להתחיל להמציא איזה סיפור מרתק על עלילות הכלב החום..

או לחלופין משהו שמצאתי יעיל, אני שואלת אותם שאלות טריוויה על עצמם! כמובן שעונים תשובות בתורות לפי סדר הישיבה ולא לפי מי שצועק ראשון, כי אנחנו שואפים לאפס תחרותיות בשלב זה של הנסיעה.

אז אני מתחילה: "שאלה ראשונה ל-x. איך קוראים לגננת של x?"

ואז היא עונה בהתלהבות. ואז: "שאלה הבאה ל-y. בת כמה x?"

וככה אם לא יודעים את התשובות שואלים את הילדה והיא שמחה לספר על עצמה...

אבל להגיד לגדולה שאם היא מרביצה לה שתחזיר לקטנה.

בתור 'ילדת כאפות', היא צריכה ללמוד להגן על עצמה ואני מאמינה שהיא לא תעז להחזיר חזק. אחרי כמה פעמים הקטנה תדע שאסור לה להתעסק עם אחותה הגדולה.

ככה קרה לנו עם ילדון שובבון בן 2.10 ואחיות בן חמש, לא ילד כאפות ב''ה, אבל הוא חשב שאסור להרביץ לקטן כי הוא קטן מידי... וריחם עליו, באיזשהו שלב שהמכות חזרו על עצמם וההסברים לקטן לא הועילו אמרנו לגדול אם הוא מרביץ לך מותר לך להחזיר. לו. והחמוד הזה החזיק בעדינות כי הוא ידע שהוא קטן... תוך כדי שהוא אומר לעצמו, ''אבא אמר לי להחזיר לו אם הוא מרביץ לי''... והקטן היה בהלם בכה בכי תמרורים, חשב שהוא נסיך מצרים... אח''כ הוא למד שגם לגדול יש רגשות. 

למרות שלרוב היא באמת לא מחזירה. וזה גם לא ממש עזר...

(היא רגישה מאוד, הילדה. בעלי אמר לה היום: "את יכולה לומר לה בתקיפות שלא תרביץ לך, לא להרביץ לה בחזרה, אבל אל תתני לה להרביץ לך" - והיא פירשה את זה כאילו אנחנו כועסים עליה שהיא מרביצה לילדונת וברחה לחדר, בוכה בעלבון... אז קצת קשה לתמרן פה בין ההוראות המדויקות לה לבין הצורך שהיא לא תיעלב...)

כי את לא תמיד יכולה לצפות את הפרשנות של הילד

במקרה והפרשנות היתה לא נכונה, הולכים אחריה לחדר ומסבירים לה שהיא בסדר גמור ממש וזו בסהכ הייתה הנחיית התגוננות עבורה

אם כי אני חושבת בכנות שלא נכון להטיל עליה לבד את ההתגוננות מפני המכות, ואני הייתי אומרת לה להגיד בתקיפות שלא תרביץ, ואם זה לא עוזר - לבוא אליי כדי שאטפל

כמה להטיל עליה את האחריות שלא ירביצו לה (בעיקר בתור למידת אמצעי התגוננות גם לעתיד, מול אחרים...)

בכל אופן, זה לרןב נעשה כשאני/אנחנו בסביבה, ואנחנו גם חסרי אונים ולא יודעים איך להגן עליה...

ועם זאת, לא מדובר בגזרת גורל

ילדים צריכים גבולות, אתם ההורים צריכים להציב אותם.

ברור שהיא מחפשת תשומת לב בדרך כלשהי, אבל זה לא סותר בעיניי את ה- לא הנחרץ שנותן בטחון לבת הגדולה שוודאי מרגישה חוסר אונים מול הסיטואציה

שפחות מקשיבים

אצלי זה הילד השלישי

אני פועלת אותו באותה השיטה

פשוט צריך לומר לו על דבר הרבה פעמים, בסוף הוא לרוב מקשיב.

תגובה עקבית וקבועה.

להבהיר לה באופן חד משמעי שזה אסור.

אם לפעמים מתעלמים או מגיבים בצורה אחרת, זה מבלבל אותה וכמו מאשר לה להמשיך בהתנהגות.

איזו עוד תגובה יכולה להיות, בעצם? (שנדע לא להגיב אותה...)

היחס להרבצות היה- להתרחק מהילד המרביץ.

אנחנו ממש לקחנו את הילד שהרביצו לו איתנו לחדר וסגרנו את עצמנו בחדר (גם נעלנו אם היה צורך). חוזרים בעקביות "אני לא רוצה להיות ליד ילד שמרביץ". לא מוותרים על זה.. יוצאים רק אחרי שהוא מפסיק להשתולל, ומדברים על ההרבצות בזמן רגוע ואז מבהירים את הקו האדום- מסבירים איך זה גורם לי להרגיש, איך אנחנו מצפים שהוא יתנהג ומה נעשה אם הוא ירביץ.

אצלנו זה ממש עזר- אחרי כמה פעמים שהוא נשאר לבד מחוץ לחדר הוא הבין שלא שווה לו...

שייך גם לשלוח אותה לבד לחדר כשמרביצים לה? או שככה היא תרגיש כאילו היא בעונש?

במיוחד שאת מתארת שהיא ממש רגישה...

אם את חושבת שהיא תגיב לזה טוב, אז זאת גם אפשרות. הרעיון הוא שמי שמרביצים לו לא נשאר במקום שבו הוא מאויים.

אנחנו השתדלנו שמעבר לכך שהילד המרביץ נשאר בחוץ, גם שיחקנו ונתנו יחס מיוחד לילד/ים שנכנס/ו איתנו לחדר (עד שנמאס לנו...). אבל זה לא היה העיקר.

אח״כ עלולים להיות דברים שהוא לא ישתף פעולה ולא יעזור להינעל בחדר ואז נשארים ללא מענה

אצלי ספציפית בן 2.5 ובן 4 רבים הרבה פעמים

ואחד הפתרונות שלי כרגע זה לקחת את ה'מורבץ' (בדכ הקטן אבל לא תמיד) ולהתרחק אבל לא סגורה על היתרון של זה?

שאני לא מרשה להרביץ

ברוב הפעמים זה מפסיק את המכות

אם זה לא עוזר אני מבקשת להתרחק אחד מהשני ואם צריך גם עוזרת (לרוב לקטן) להתרחק

מה שטוב בשיטה הזו, שאני נותנת לילד הזדמנויות לשתף פעולה ורק אם הוא לא מצליח לשתף פעולה, אני עוזרת לו.

כשנותנים לילד כל פעם הזדמנות, זה מלמד אותו לשתף פעולה. ככה גם לומדים איך להתנהג וגם יוצרים תקשורת טובה.

אפשר לעמוד ליד הילד, לרדת לגובה העיניים שלו, להסתכל במבט כועס ולומר: פה בבית לא מרביצים! בטון אסרטיבי

אם את רגילה לצעוק, הוא יהיה בהלם בהתחלה וזה אמור לעבוד

התקשורת בין הורה- ילד

זה לא סמכות

אלא יצירת שיתוף פעולה

סמכות בה ילד צריך תמיד להקשיב יוצרים ע״י פחד או אילוף

יצירת שיתוף פעולה פירושה שהילד מבין שההורה מוביל לדרך טובה, לכן הוא משתדל להקשיב, לפעמים יותר ולפעמים פחות.

אני לא מפחדת שהילד לא יקשיב, כל תקשורת כזו היא הזדמנות ללמד אותו איך מתקשרים נכון ואיך מתנהגים נכון.

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אפשר רק משבוע 18 (או 17, אבל לנו אמרו שעדיף 18)

וזה הרבה זמן לחכות בחוסר וודאות

רופאים ששמעו שניפט יצא תקין, אמרו שרוב הסיכויים שגם במי שפיר הכל יהיה בסדר. אז זה לא אומר שאפשר לסמוך על זה, אבל זה כן מרגיע או נותן כיוון.

למשל, יש מקומות שמאפשרים לעשות מי שפיר כבר משבוע 17, אבל ממליצים מ18 כי זה נחשב בטוח יותר.

אם חס וחלילה הייתה יוצאת תשובה לא טובה בניפט, השיקול דווקא היה לעשות כמה שיותר מוקדם כדי לקבל תוצאות מוקדמות כמה שיותר, גם אם זה אומר לעשות כבר ב17. זו גם ככה בדיקה שעושים יחסית מאוחר, ולוקח לתוצאות זמן.

ואעשה השבוע חלבון עוברי..

תוך כמה זמן התוצאות של מי שפיר?

אמרו 3-4 שבועות

אם את בשבוע 16 ועוד לא קבעת תור, ממליצה ממש להתקשר מחר ולנסות לקבוע.

את חלק מהמקומות היה לי קשה להשיג (חזרו אליי רק שבוע אחר כך)

לניאדו חזרו אליי תוך יום

אסותא היה גם ממש קל להתקשר ולהזמין תור, אבל זמינות תורים של חודש קדימה לפחות

עשיתי בבלינסון וכל פעם היו שם רופאים בכירים שעשו את הדיקור

לגבי כאב- זו לא בדיקה נעימה, אבל לא כואבת, יותר הרגשה של אי נעימות ולחץ.

ממליצה ממש לדאוג למנוחה אמיתית אחרי, אני פשוט שכבתי או ישבתי במשך יומיים ולא עשיתי כלום.

החשש ממש ברור ומובן, אם יש עוד משהו, מוזמנת לשאול בשמחה

אני באמת ממש חוששת.

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

אבל נשמע לי ש1000 לשני לילות לא יהיה לך עם בריכה.

לא?

זה תקציב ללילה אחד

..

מקווה שתמצאו מה שתרצו!

פשוט התקציב ל2 לילות באוגוסט עם בריכה פרטית וגם נגיש ולא רחוק מידי מרגיש לא ריאלי.

לא שיש לי המלצה ספציפית אבל לא ראיתי במחירים האלה בעבר, בהצלחה.

אני רק רוצה כיוון לחפש.

להשאיר אור קטן בחדר

אולי חם לה?

לנו עזר אצל כמה ילדים לצאת דווקא לפני שנרדמו. לחזור כל כמה דקות לתת נשיקה וחיבוק. ככה הם לא מפחדים שיעלמו להם. כמובן, לא השארנו אותם צורחים. נכנסנו ממש כל פעם שהם ירגישו צורך. עם הזמן התארך פרק הזמן עד שהם רצו שניכנס.

רק זה עזר במצב כזה, של חיפוש גם באמצע הלילה.

מה שכן, אם יש אירוע נקודתי של מחלה או סיוטים אני מרשה להם לבוא לישון במזרון ליד המיטה שלנו

ובהתחלה נבהלתי, אבל חקרתי את הנושא, גיליתי שזהו שלב התפתחותי.

החלומות והפחדים מתחילים להתפתח, ההבנה של הפרידה בשינה מתחילה בגיל הזה, ועכשיו צריך לפתח הרגלי הרדמה חדשים תואמי גיל והתפתחות.

האמת שאצלי זה בא בזמן ממש גרוע של אזעקות אז נתתי לה לישון איתי, ואחכ היינו צריכים לעבור גמילה נוראית.

הטיפ שלי - להיות שלמה ורגועה בעצמך שזה בסדר. לשבת איתה בזמן ובצורה שאת מחליטה להקדיש לזה,  ואז לשחרר. לתת בה אמון שהיא מסוגלת להרגע ולישון. כן, אפילו שהיא קטנטונת.

אני גם הייתי קמה אליה בלילה, מדבררת מה שקרה "התעוררת ונבהלת ועכשיו חוזרים לישון" וחוזרת למיטה.

תמצאי את הדרך שלך, שלכן, מחדש

אבל זה בסדר גמור שזה קורה, נורמלי מאד וגם מראה שהיא מתפתחת כמו שצריך

בהצלחה רבה!

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

והקושי שלך מולה, ממש כדאי להימנע.

את רוצה להצליח להביא את עצמך במלאות במקום שבו תעבדי, ואם את מכירה אותה ואת עצמך לידה ויודעת שזה יהיה מאוד קשה, למה לך להיכנס למצב כזה?

תתפללי שהקב"ה יכוון אותך למקום הנכון. אני התחתנתי סמוך אחרי סיום הלימודים שלי ועשיתי הפסקה של שנה מהוראה, ותוך כדי ההכנות לחתונה חברה מהלימודים ממש "נזפה בי" שאני לא מחפשת עבודה וזה כבר סוף שנה ואני צריכה לחפש מקום. אבל אני הרגשתי שתוך כדי ההכנות לחתונה זה יותר מדי, וב"ה חודש אחרי החתונה חברה סיפרה לי שאח שלה מחפש מורה שתעבוד איתו והגעתי לבית ספר מצוין.

את צודקת.

אני צריכה להתחזק במידת הביטחון, כי אני פשוט חוששת לא למצוא...

אני מתלבטת אם לבטל את הריאיון שקבעתי שם, כי גם ככה עמוס לי עכשיו בטירוף, ולנסוע לשם זה יהיה ממש מאמץ...

מה את אומרת?

מה הסיכויים שאחרי הראיון תרגישי בנוח לעבוד עם האישה הזאת? נמוכים מאוד.

אז תקלי על עצמך עכשיו.

למקום שהייתי יודעת שיהיה לי מורכב בו

ונשמעת ממך שזה יכול ממש להשפיע עליך

אז אני לא הייתי עושה בכלל ראיון. בייחוד שזה גם לא מספיק שעות עבורך.

בדקת בתיכונים אחרים? מציעה לך לחפש במקומות אחרים ולחשוב אולי עדיף להתפשר על לימוד יסודי או חטיבה נניח, אם זה מקום טוב יכול להיות שתראי שזה דווקא בסדר לך

כמעט לא מחפשים מורים למקצועות שלי

מורה שיוצאת לשבתון) ודווקא קרוב לבית שלי, אבל המשכורת נמוכה משמעותית מאשר בתיכון, וגם החומר שונה, אז אצטרך להתחיל להכין חומרים מהתחלה).

ולא הייתי בוחרת לפי משכורת.. אם תהני שם זה שווה את זה גם אם יותר נמוך..

להכין חומרים זה קורה ואת תסתדרי אם את אוהבת את העבודה..

השאלה היא איך האווירה שם, איך הצוות וכזה...

לגבי המקום השני לא נשמע כזה שווה להגיע למקום בשביל 4א שעות .. אבל תלכי לפי הלב שלך

לפעמים בדברים האלה כדאי לפתוח כמה שיותר אופציות..

מקסימום תגידי אחרי הראיון שאת לא רוצה..

אני בדעה שמכל התנסות לומדים משו, אז מקסימום הראיון שם יחדד לך יותר מה את רוצה...

אבל אם מרגיש לך שלא בא לך ללכת לראיון אז לא! לכי עם הלב, תתפללי לה' ובע"ה יישלח אלייך הדברים הכי נכון עבורך. בע"ה!

זה גם לא מספיק שעות, הייתי ממשיכה לחפש אולי מתגמשת, במקצוע/ בגיל וכו...  

ומתפללת על זה. ספציפית.