הגעתי לשלב החיים שהילדים גדלו, אני לא בהריון או מניקה מזה תקופה ארוכה ורצופה שכן.
כל החיים היה לי קשה להניע את עצמי לפעולות ואם לא אמא שלי שדחפה אותי הייתי כנראה שוקעת בדיכאון עמוק בלי מקצוע ובלי משפחה.
תמיד מרגישה שמתחשק לי לטרוף את העולם, להיות עסוקה, לחוות רגשות של התחלה, היומיום משעמם אותי.
שוב כביסות, בישולים, שיעורי בית. זה משעמם אותי.
אני לא עובדת במשרה מלאה כי הילדים צריכים אותי זמינה, עובדת בעבודה שאוהבת רוב הזמן, מלאה באקשן. אבל מה עוד?
אני מרגישה פער עצום בין הרצונות שלי והכוחות שלי למה שאני עושה בפועל.
היום הייתי בבית ישנתי בבוקר אחרי שהילדים הלכו 3 שעות, קמתי להכין צהריים, רב הילדים התפזרו לעניינהם, יש לי זמן לשטוף כלים, לארגן קצת הבית. לא עשיתי כלום מזה, נכנסתי למיטה וסתם גללתי בטלפון.
אני רוצה דברים חוויתים, לא שטיפת כלים (מודה לה' כל הזמן על השגרה הבריאה..)
חושבת שזה קשור להפרעת קשב לא מאובחנת שיש לי. אני משתעממת בקלות, מחפשת פרוייקטים. השגרה שלי אפורה מדי.
אני מרגישה שאני טיפוס מאוד חברתי בפועל ממש לא מצליחה ליצור חברויות, רק רוא את כולם מסתדרים בינהם. לארונה היה לנו יום כיף בעבודה, כולם מתעניינים בכולם, רק אני לא מעניינת אף אחד. אבל כשצריכים עזרה יודעים לבקש ממני.
לא מצליחה להבין את הפער הזה, זה משגע אותי. מרגישה שאני מעבירה את החיים ככה בבזבוז מוחלט. שיש פה כוחות עצומים שמכוסים.
ניסיתי כבר פעמיים טיפול, אני לא חושבת שזה הסיפור..
אז או שאני צריכה מישהי כמו שאמא שלי היתה בשבילי שאגיד לה מה חשוב לי והיא תדאג שאבצע ותעקוב אחרי זה.
או שאני באמת צריכה טיפול תרופתי לדיכאון/הפרעת קשב..
אודה למחשבות שלכן
