רוב האנשים להיות לבד בבית כל יום כל היום זה קטסטרופלי ומביא לצרות בנפש עד לדכאון וכו'.

אני בחופשות לידה למשל.. שבחודש הראשון בקושי יוצאת כי הפוכה עם השעות שינה והכל, אני בדאון מטורף.. ברגע שמתחילה להתאושש ולצאת בבקרים לשמש וואו השינוי או המטורף. עלי זה ממש ממש משפיע.

אני לא יודעת מה מציאות חייך ולמה את בבית אבל הייתי עושה כל מאמץ לצאת אפילו לשעה ואפילו לבד החוצה. חשוב ממש לדעתי.

בנוסף, יש כזה דבר דכאון בהריון שמושפע בעצם מהורמוני ההריון (לא אומרת שיש לך . רק נותנת כיוון) את אומרת שאת בטיפול זה מעולה. אז לחשוב מה עוד יכול להוציא אותך מזה.. תחביבים ושות'

והרבה תפילות לקבה שיכול לעשות הכל

בהצלחה רבה ואין כמוך! 

ויש לי הרבה ילדים גם וחברים שמגיעים אליהם.ויוצאת לשעור פעם בשבוע  ואם יש עוד פעילויות הולכת

אני ממש עושה כל מה שאני יכולה ליצור קשרים.

אבל קשה פה .

וכל יום יוצאת החוצה זה לא שאנ י בבית 24 שעות

יוצאת לספריה עם הילדים או לגינה אם נעים ולקחת אותם מהגן בכוונה הולכת ברגל ושומעת מוזיקה בדרך כדי להתאוורר

מקצוע כרגע אין לי במה לעסוק שעושה לי טוב וששווה לשים אותו במעון ממש יקר פה הכל..במרכז...

טוב לי דוקא הבקרים אני שומעת קורסים לומדת וגם נהנית ממנו הוא דוקא הכי משמח אותי

אבל מאז המלחמה

כאילו נזכרתי בכל החלומות שלי

בכל מי שחלמתי להיות

ברצון לחיים עם לשליחות ועם משמעות

והכל מרגיש תפל.

עזבתי לאחרונה (מעבר דירה)מקום עבודה שנתן לי שליחות ולא מוצאת חדש דומה..והעבודות שיש פה שזה רק במעון או בגני ילדים זה ממממש לא קשור אלי

אבל באמת הבדידות הנפשית גומרת עלי

מרגישה הכי שקופה בעולם

והמחשבות הקשות מופיעות לי פתאם

אני יודעת שהן מוגזמות

ולא הגיוניות

ולא טובות

אבל כבר נמאס לי

זה כבר שנה ומשהו שאני מתמודדת עם מציאות ממש קשה בכל מיני

ונגמר לי הכח 

נשמע שזה באמת גורם לך לאובר בדידות

מאמינה שאחרי כבר הכל יהיה אחרת

בינתיים תתני לעצמך דברים שעושים לך טוב.

שתדעי שההריון לגמרי לגמרי יכול להעצים קשיים כאלה.

מדברים הרבה על דיכאון אחרי לידה, אבל הרבה פעמים יש דיכאון בהריון.

ממליצה מאוד להתקשר לארגון "ניצה". הם מתמקדים בדיכאון ודכדוך בהריון ואחרי לידה, ויכולים ממש לעזור. זה כמובן בחינם.

בנוסף, ממליצה לדאוג לעצמך ברמה הפיזית - את אוכלת טוב? את ישנה? את יוצאת כל יום מהבית?

ודבר שלישי - בזמנים של קושי, לי ממש עוזר להציע עזרה לאחרים. הקושי הטכני אולי גדל, אבל יש לי תחושת משמעות מאוד חזקה שעוזרת לי. את רוצה לבשל למשפחות מילואים? לבקר איזו שכנה קשישה מדי פעם? אפילו להקפיד להרים טלפון פעם בשבוע-שבועיים למישהי שאת יודעת שזה ישמח אותה, אפילו אם אתן לא מאוד קרובות.

בהצלחה ♥️

אבל זה היה בתחילת המלחמה

ומילואים ומלא מורכבויות

אבל עכשיו כשאני פתאם מרגישה שוב את האין טעם בכלום ואת היאוש

אז מתחילה לחשוד שזה באמת משהו. בהורמונים

ואני בעשיה ואני עושה עם הילדים ועם עצמי ועם הקטן אני לא יושבת על הספה בדכאון כל היום

אבל הכל כל כך תקוע

אין פה אופציות לתעסוקה כמעט..הפכתי כל אבן לחפש משהו שיעשה לי טוב

זה גם לא רק מה שקשה

אבל נכון..את צודקת ממש

תודה רבה על מה שכתבת וכתבת נכון

להיות בבית ולבד כל היום זה לא בריא לנפש

את חייבת למצוא מסגרת שתחייב אותך לצאת מהבית להתאוורר זה ישפר לך את המצב רוח פלאים

חוץ מלעבוד במעון וזה ממ שלא טוב לי

לא טוב לי לעשות כל דבר

הבית בבוקר דוקא ממלא אותי כח אני לומדת הרבה קורסים ויש לי נחת להמשך היום העמוס יותר

וגם עיפה בגלל ההריון אז נח לי ככה

וגם לא מצאתי פה כלום עם מבוגרים לעבוד ..

ועם ילדים לא טוב לי לעבוד 

אז קודם כל להעלות את זה אצל המטפלת גם.

לראות אולי משו תרופתי שמותר בהריון כיול לשנות פלאים או משהו טבעי..

וגם, משו שעוזר לי בימים של דאון  ובטח שיש לי כאלה גם בלי הריון במיוחד במדינה שלנו ..

אני לוקחת דף וכותבת דברים שיש לי.

בזמנים שאני נכנס למרה שחורה של כל הדברים שאין לי, שם  אני עוצרת וכותבת ממש על דף מה יש לי. ואני לא טיפוס רוחניקי וכאלה.. אבל הרבה פעמים זה ממש נותן לי חבל הצלה לצאת ממצב הרוח הזה.

בנוסף לכל אלה לנסות עוד ועוד למצוא אפיקי תעסוקה נוספים

תרגישי טוב ושמחה! 

חברים זה לא משהו מולד כמו משפחה.

בשביל חברים צריך להתאמץ, ובשביל חיים טובים צריך לעשות הרבה בחירות אמיצות.

מקום מגורים זה לא גזירת גורל. קשרי חברות אפשר לפתח. גם כשזה לא זורם טבעי ואת לא "טובה" בזה

אפשר להחליט לקחת את זה כפרויקט חיים. להגדיר מטרות ויעדים (עם בעל מקצוע אם צריך)

ולהתחיל לצעוד לעבר המטרה.

עבודה אפשר להשיג.

זוגיות מטבעה בנויה עם עליות וירידות, אי אפשר לקבל החלטות בחיים על סמך זה שתמיד יהיה טוב בתחום הזוגי.

הבחירות בחיים צריכות להסתמך גם על מצבים בהם לא הכל ורוד.

כל אלו זה עניין של בחירה. לגדל בית מלא ילדים זה מבורך אבל דורש ויתורים במקומות אחרים.

הגיוני שהריון מעצים קולות וצרכים שהיו מושתקים לפני כן, אבל הוא לא מייצר צרכים יש מאין.

הייתי לוקחת את זה כהתבוננות להמשך.

את לא בוחרת את נקודת הפתיחה שלך בעולם. אבל את כן בוחרת לאיפה להתקדם.

אין הדבר תלוי אלא בי.

הרגע עברנו דירה .

הרגע בחרתי בכל כך הרבה שינויים במלא דברים

עכשיו בשלב שצריך לקבל שגם אחרי שהפל

ך ובחר

זה לא נתן מענה למה שבאמת חיפש(לא יודעת איך לא קלטתי את זה בברורים שלנו...)

ועכשיו צריכה בעיקר להשלים עם המציאות ולראות איך בכל זאת אפשר

גם אם נבחר לעבור שוב זה לא יהיה בשנים הממש קרובות..לא אפשרי מצד הילדים הם כבר בגילאים שקשה כל רגע הכל מחדש

את כותבת דברים ממ שנכונים

ואני ממ שמאמינה שהסוד זה להיות יותר בעלת בחירה ולא בגורליות וקורבנות

פשוט

לפעמים מתיאשת כי

מתאמצת כל כך הרבה וכאילו אין ברכה

ןתקוע בכמה אפיקים במקביל

אבל את צודקת

היום כאש י ביאוש כזה אין לי כח למאמץ אבל בכללי אני לגמרי כזאת

שהכל מרגיש שהולך נגדך.

קחי כלל לחיים: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"

(@פה לקצת את רשמת לי את זה לפני 4 שנים ערב לפני הלידה שלי כשלא יכולתי יותר, וזה הולך איתי כל הזמן)

בע"ה מחכה לך הרבה אור, אם בכללי הכיוון שלך בחיים זה לחת אחריות ולעשות בחירות אמיצות, אז יום אחד זה ישתלם ותרגישי שאת עולה על הגל.

עוד טיפ לחיים, גם כשעושים החלטות שגויות, תמיד ההחלטה הבאה צריכה להיות מתוך מבט קדימה ולא לתת להחלטה השגויה להסב עוד נזק ממה שכבר נעשה.

לצורך העניין אם קניתי מכונה כביסה והיא לא טובה לי, אני לא אתקע עם אותה מכונה 5 שנים רק כי קניתי אותה לפני רגע..

לומדים מהטעות וקונים מכונה מתאימה יותר, וממשיכים הלאה.

אם הרגע עברתם דירה אז ברור שאין לך חברות ועבודה, הדברים לאט לאט מסתדרים..

עברו החגים, הילדים בטח לאט לאט מתאקלמים, וזה הזמן שלך עם עצמך להבין מה הכי חשוב לך לקדם כרגע ואיך את עוזרת לעצמך.

האם תחום התעסוקה הכי בהול?

אוורור לנפש?

אולי כל מה שאת זקוקה לו זה איזה חמשוש נחמד אחרי כל השינויים שעברתם?

אחרי שתבחרי במה להתמקד. תחשבי מה את כן יכולה לעשות כדי לקדם את זה.

זה גם לא טעות המעבר

זה פשוט לא נתן לי את מה שבעיקר דמיינתי וחיפשתי

אבל יש דברים טובים אחרים

סאמת יודעת שזה גם זמני להרגיש את התקיעות והריק בהכל כי באמת מבינה משה ישקרה יקרה פשוט לאטטט ובתהליך ולא מבחוץ אלא מעבודה פנימית...

ומנסה להיות על זה ובסבלנות

ואז יש רגעים שנשבר לי הכח

ורק רוצה שמישהו בעולם ישאל מה שלומי ושיהיה לי למי לספר

משהו מכל המסעות האלה

ואני יודעת שאאסוף את עצמי

אבל

לפעמים פשוט רק בא לי לבכות

ותודה כי כתבת מהשו נכון וגם מאזן ונותן רגע אוויר.לוקחת איתי

מההודעה הפותחת היה נשמע שאת לרוב בתוך ייאוש ולפעמים מצליחה להרים את הראש לפני שטובעת שוב ובמצב כזה צריך לקחת אחריות ולאתחל הכל מחדש.

אבל עכשיו יותר מובן שלרוב את בעשייה בהתבוננות ומסתכלת קדימה.

לפעמים מותר גם לעצור, להתפרק, לא תמיד חייב להיות בשליטה.

בהצלחה רבה, אני בטוחה שעם הדרך שלך את עוד תצליחי ובגדול!

וסליחה אם הכאבתי, זו לא הייתה הכוונה ❤️

אני באמת מרגישה לרגעים יאוש תהומי עד כדי איבוד טעם בהכל

זה באמת קיצוני

אבל זה כי השנה העזתי לפתוח את כל ההגנות

אז הנפש חשופה

ומטלטלת בקלות

עברתי תקופה נפשית קשה בתחילת המלחמה

אז אני בשיקום קצת

ולפעמים מתפרץ לי הקולות מאז

והכל נראה רק שחור ומייאש

נכון לא כל יום זה ככה

יש תנועה גם טובה בכללי

רק שכשמתייאשת

זה מופיע קצת קיצוני מדי ולכן גם נבהלת מעצמי ככה

וגם לא הצלחתי להסביר פה שזה לא שאני סתם יושבת רגל על רגל ומחכה לשמחה מהאויר

בתחילת השרשור הסתבכתי כי לא הצלחתי להסביר שזה לא הסיטואציה

נכון אני לא עובדת כרגע כי ויתרתי על עבודה 'היתה מאוד קשורה אלי ומלאת שליחות

כי נמאס לי מהבדידות האישית שלי והחלטתי שאני צריכה כרגע יותר להיות שווה בין שווים ולא רק בתפקיד(חיינו בשליחות במקום כלשהו ככה שמי שהיה בקהילה לא היה 'חברה או חברה' אלא יותר כמו תלמידים..וזה לא מאפשר לשתף ..תמיד להיות חזקים ויודעים ..יחסית...

שנים לא זזתי בגלל העבודה וחלאס הרגתשי שזה לא נכון.

ועברנו כי חשבתי ובררתי שפה יהיה אחרת

ויש סיכוי אולי..

אבל לאט לאט..מאוד רחוק ממה שדמיינתי.

ואז מרגיהש קרחת מכאן ומכאן

את חושבת שקשר עם חברות יעזור להרגשה הזאת?

כי לפעמים ראיתי שזאת תחושה פנימית כזאת שלא קשורה לסביבה החיצונית 

כנ"ל גם לגבי תחושת הריקנות 

ממליצה לחוות רגעים עמוקים עם עצמך אם זה אפשרי לך

זה אמור למלא

יש הרבה דרכים איך לעשות את זה

ולטפח קשר עם הקב"ה, אפשר גם לקרוא/לשמוע עניינים שקשורים לפנימיות

ואולי יציעו כאן כדורים, אפשר לנסות להציע גם פרחי באך, זה יכול להשתלב יפה מאוד עם טיפול 

אני משקיעה המון המון בעצמי..והקשר עם ה' זה מה שמציל אותי ונותן לי כח

ולפעמים אני מרגיהש שהעבודה הפנימית שלי והלמידה העצמית והדיוק זה לא פחות חשוב מכל תעסוקה חיצונית

ולפעמים זה נשבר לי לרגע

ובא לי גם בחיצוניות לחוות חיים מלאים ולא בודדים כל כך

וכן לבד זה החוויית חיים לשי מאז גיל העשרה...אפילו שבפועל היו לי חברות בתקופות אחרות והיה לי עבודה עם שליחות והשפעה

גם עם הקב"ה, וגם פנימיים עמוקים עם עצמך

אני חושבת ששם המפתח לחוות מציאות חיצונית שמחה 

ככה לפחות אני חווה את החיים

ואם תחושת הלבד מלווה מגיל יחסית צעיר

הייתי בודקת עוד שם, כי כנראה זה משהו עמוק... 

או פשוט ממשיכה עם הקו של כרגע...

זה באמת קשה שלא רואים תוצאות אחרי הרבה השקעה 

אבל אני בטוחה שזה מתישהו יראה את אותותיו... 

בע"ה!!

לפעמים אנחנו רוצים וצריכים שיראו אותנו במקומות העמוקים שלנו

שיהיה מישהו שיכיר בנו, אבל בעומק

שירגיש אותנו לעומק,

שיחווה שם את מה שאני חווה

זה גם יכול לעזור לתחושת הבדידות

שאני לא לבד בתוך כל החוויה הזאת

ובאמת לא תמיד חברות ידעו לראות את זה.

לפעמים חווים אותנו ברובד החיצוני שלנו בלבד או בעיקר...

ויש שם המון פספוס 

זה בדיוק זה

במובן מסוים אני כל כך בעבודה פנימית וגילוי עצמי מחדש עכשיו כי עברתי שנה מטורפת

שקשרי סתם לדבר על מתכונים וטיטולים ומטפחות באמת לא מעניינים אותי

אני זורמת בגינה..מדברת

אבל לפעמים פשוט

בדיוק את זה מחפשת

שיהיה אפשר לדבר עם מישהי באמת

מתחת לכל הכיסויים

פשוט לשתף בסיפור האמיתי

ואשמח כם לשמוע את שלה זה לא שמחפשת רק לעצמי

מעניין אותי ...איך את חושבת שאפשר לקבל מענה לצורך הזה שיראו אותי?

או שאי אפשר?

ושמחה שהתחברת

צריך למצוא אנשים כאלו שזה השיח שלהם, פנימיות ושגם הם מחפשים את המקומות האלו

ושזיהינו כאלו צריך את האומץ להיפתח מולם 

יש לי אמונה שדומה נמשך לדומה למרות שאומרים שהפכים נמשכים 

ואם את כזאת ואת תרצי להכיר בנות כאלו, זה יקרה

לי זה קורה כל הזמן ב"ה. אין לי המון חברות אבל ב"ה הצלחתי למצוא כאלו שזה השיח שלהן

ויש לי גם חברות שהשיח שלי איתם הוא בהכי פשטות והעולם הזה, וגם את זה אני צריכה ואוהבת (לפחות היום בתור נשואה, בתור רווקה עניין אותי בעיקר הגילויים האישיים שלי)

ואי זה נותן המוןןןן

אני רק חושבת על לעבור את כל הדברים האלו ביני לבין עצמי, זה ככ אחר 

כשאתה משתף, ומישהו שומע, והוא גם מרגיש והוא גם יודע על מה אתה מדבר

ולפעמים אפילו מדייק אותך שם, או מזדהה איתך

זה מיני גאולה לפעמים... 

כבר חצי מחיי

לא הרבה

לא זהה

רק מישהי שמחפשת לדבר באמת

גם אני דוקא צריכה שיחות פשוטות ברגיל..לא צריך תמיד

אבל מישהי שאפשר לשתף במעבר

ושיש שיח כזה שאפשר לספר באמת מה שלומך

אני מרגיהש שהלב שלי סוחב טונותתת

בעבר עם בעלי יכלתי יותר לשתף בהכל

עם המורכבויות בשנה האחרונה הוא גם כתובת חלקית

וזה טוב ובריא דוקא כי באמת לא נכון להיות תלויה רק בו

ופשוט מרגישה שהעולם תפל בלי טעם וריח

כי את עוברת מסעותתת

ומלא מחשבות

ומלא הרגשות

ושאלות

ואין איפה לשים

וכשהלכתח למטפלת בגלל זה

ושמתי 400שח

על שעה שבקושי הכילה כל מה 'הצטבר שם(לא כל החיים..רק השנה אפילו)

וניסיתי שוב ושוב..וזה לא היה זה

היא היתה עניינית מקצועית

הגיבה כל כך טכני ולא נתן לי שום מענה

אני צריכה פשוט עוד דמות בחיים שלי

חוץ מבעלי

אין לי אף אחת

אין לי משפחה קשורה

ותמיד חיינו בלשיחות אז לכן גם לא התה חברה סביבי

עכשיו חשבתי ישהיה

ובאמת יש פוטנציאל עתידי אבל זה כל כך לאט לאט ..קשה למצוא פלטפורמה לייצר קשר

אני לא מיואשת

רק מנסה לקחת אויר

והיום נגמר לי.

ממש תודה התחברתי מאוד

הלורי ואגלה 'את שכנה לשי ולא ידעתי ..חח

דווקא שכנה זה פחות טוב.

מה שהרגשתי שעוזר זה דווקא "קבוצת שווים"

אבל בתחום מסויים.

למשל עוד זוגות הורים בהדרכת הורים למתבגרים נתן לי את המקום הזה.

התמודדות מול אירוע רפואי עם עוד מי שעובר את זה.

אז נכון שזה רק בהקשר מסויים אבל דווקא בגלל זה יכולנו לרדת לעומק לפעמים אפילו בלי מילים. מבט מבין יכול לחולל מרפא לנפש.

יותר קל לסחוב את האלונקה עם התיקים של כולם, כולם ביחד מאשר כל אחד סוחב את התיק שלו.

מהבחינה הזאת אפילו לקרוא שיתוף עמוק של מישהי זרה יכול לעשות מה ששיחה עם 100 שכנות לא יכולה לתת.

לדוגמה יש קבוצה בפייסבוק של הורים לילדים מגמגמים (יש לנו ילדה בת 10 שמגמגמת)

מישהי שיתפה שם סרטון על עצמה ועל ההתמודדות בתור ילדה (היום היא בחורה צעירה) וזה פתאום המחיש לי "בבטן הרכה" וגרם לי לבכות שלושה ימים מה שאף שיחה עם אף אחד לא עזרה לי לגעת בנושא במקום הכי חשוף ורגיש.

(לא שאני אומרת שזאת ההתמודדות הכי מורכבת בעולם, לי באותה נקודת זמן היה מאוד מורכב)

משהו דומה קרה לי במפגש הוקרה למשפחות פצועי המלחמה.

יש משהו בקבוצת שווים שמאפשר לגעת בעומק של הדברים ולהתרפאות משם.

לפעמים צריך טיפול פסיכולוגי מקצועי. ואם אין חיבור אחרי כמה מפגשים, לחפש מישהו אחר.

איך הייתי רוצה קבוצה כזאת של נשים, פשוט יושבות ונפגשות לדבר על עצמן על החיים

חח הצחקת אותי עם הסוף

אולי עוד יפגשו דרכינו יום אחד

ואי מבינה את הקטע עם המטפלת (וגם עם הבעל), אשכרה לפעמים צריך לשלם כסף כדי לספר את כל הסיפור שלנו...

וגם זה לא תמיד עוזר 

בטוחה שהסיפור שלך מעניין ומרתק!! את נשמעת בן אדם מיוחד

הייתי מציעה את עצמי לשמוע אותו חח

אבל לא יודעת אם זה שייך במסגרת זו של הפורום 

ומאחלת לך למצוא אדם, אנשים, חברות, בנות, לא משנה באיזה מסגרת ובאיזה סגנון

שבאמת ידעו לראות אותך, להבין אותך במקומות הרגישים והחשובים האלו

ושתחווי סיפוק אמיתי מחייך ותראי רק טוב מתוק אמן!!!

אני בימים כאלו מעפנים... וכתבת תחושות שאני ממש מזדהה איתן

לוקחת לעצמי גם דברים שכתבו פה עבורך

תודה וחיבוק חיבוק חיבוק!

❤️

אני אף פעם לא אוהבת לפתוח דברים אישיים כאלה בפורום פתוח ולמלא נשים זרות

מרגיש לי נזקק כזה אולי אפילו משפיל

תראי לאן הגעת את משתפת ניקים ברשתבגלל שאין לך אף אחת בעולם האמיתי

אז תודה ששיתפת שזה פגש אותך

לפחות מרגישה שהועלתי😉

והאמת גם לי עשה טוב התשובות המתוקות והחכמות שהיו פה

עומדת אישה אמיתית מהעולם האמיתי.

(בהנחה ואין פה בוטים חח)

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

וואי וואי חייתי שבוע על אוכל של תינוקות בגדול חחח

אבל זאת היתה עקירה כירורגית של 2 שיניים כלואות… גם בשני צדדים

מבחינת הכאב, אחרי 3 ימים אם שמרת שלא יזדהם, אמור להיות בסדר, בטח אם את עם משככי כאבים. 

ממה שהבנתי עקירה של שן כלואה זו החלמה קשה יותר.

ובשני צדדים, זה באמת חוסר יכולת לאכול...

הרופא רצה להוציא לי 2, אבל כרגע רק אחת מציקה אז העדפתי לעשות צד אחד כדי שתהיה לי אפשרות לאכול בצד השני

אין סיכוי שהייתי חוזרת לשם חחחחחח

אז כבר עשיתי כל מה שצריך

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..