לא ברור מתי בדיוק התחיל המנהג לומר "אלוקים" והיכן התחיל,

אבל כן ראינו כתבים ישנים שכך כתוב בהם כנראה כדי למנוע בעיות עם מחיקת שם ה' / ביזויו ואולי משם זה התפתח.

הרעיון הוא לא לומר את שם ה' כדי לא לשאת אותו לשווא או באופן לא ראוי, אכן זה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (הוי"ה, אדנ"י, א"ל ועוד)

אם כי לא ברור עד כמה זה מוסיף או גורע

בשלב מסוים זה נהפך לנורמה בערך כמו שכותבים בס"ד

וגם כשכותבים...

כנראה זה נחשב רק אם זאת מילה בפני עצמה

שו"ע יו"ד רע"ו ס"י

"כתב א־ל מא־להים. י־ה מהשם. או שכתב שם י־ה אינו נמחק אבל שד מש־די וצב מצ־באות נמחקים:"

כמובן לא רלוונטי כשכותבים מילה שאין לה קשר לשם ה' כמו "צבאות האויב" או "בוא נילס בוא נעוף אל האור ואל התכלת"

זה לא אותו דבר. במקרה שהבאת מדובר שהוא רצה לכתוב א-לוהים, ובסוף הספיק לכתוב רק חלק ולא כתב את ההמשך (כגון שנגמר לו הדיו וכו'.....). אבל אני מדבר על אדם שהמשיך לכתוב שם א-לוהים ולא עצר באמצע, ולכן ברור שהוא לא כיוון שהא-ל יהיה שם, וממילא זה כמו שאמרתי. ברור לדוגמא שאם אדם כתב אלו מתוך המילה א-לוהים, זה לא מקבל קדושה, ורק אם זה שם בפני עצמו יש פה חידוש מיוחד שזה מקבל קדושה (צריך לעיין בזה יותר באמת....תסתכל לדוגמא ט"ז על אתר: "וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אף על גב דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש" וכן פתחי תשובה: "(טו) וצב מצבאות כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין").

אם הוא כתב את כל השם ולא עצר באמצע אז ממילא השם קדוש מצד עצמו

אם הוא עצר באמצע זה איך שהבנתי את מה שכתבת "לכן, כשאני כותב את המילה א-ל כחלק מהשם א-לוהים, אני לא מתכוון באותיות האל לשם ה'"

לגבי "אלו" מ"א־להים" הסברה הראשונה שלי היא שמיגו שהתקדש כבר "א־ל" אז גם האות הנוספת קדושה

כי אם זה מצד הכוונה אז גם כאן וגם כאן הוא התכוון לכתוב שם קדוש אחר

אז כבר בשתי האותיות הראשונות המעשה נעשה וזה שהוא מוסיף לא אמור לגרוע את הראשונות

אלא־אם־כן כיוון בכלל למילה אחרת כמו אלו ואלו נשרפין

לא, הוא המשיך לכתוב, אבל כתב עם ק': "אלוקים".

ראה ציטטתי פה פוסק (פתחי תשובה) שכתב שזה רק אם נשאר שם בפני עצמו, אך אם המשיך, אין הדין כך, בבחינת: "כל המוסיף גורע". הסיבה שהשם קדוש היא רק משום שמצינו שם כזה, לעומת אם אין שם כזה, אז אין קדושה (אין מיגו כי זה תלוי מתי הוא עצר לכתוב, האם נגמר לו הדיו בא-ל, או באלו, וגם אם עצר והשם הראשון התקדש, אין סיבה שאות נוספת שאינה חלק משם ה' תתקדש). נכון, יש פה משהו קצת לא מובן, יש פה דין שעל אף שברוב המקרים הולכים אחרי הכוונה, כאן לא הולכים אחרי הכוונה. אולי אפשר לומר סברה קצת להסביר שיש בדעת אדם שאם ייגמר לו הדיו אז הוא יתרצה כבר בשם האחר שיצא לו. המעשה לא נעשה כי הוא לא סיים לכתוב. זה כמו ההבדל בין אכילת חלב בהעלם אחד לאכילת חלב בשני העלמות.

צריך לומר א-לקים או א-להים?

ואיפה שם ה' נמצא, בא-ל כמו שחשבתי, נכון?

זה רק לגבי כתיבה, יש שתי אפשרויות, או לכתוב עם ה"א ולהפריד: "א-לוהים", או לכתוב "אלוקים" בלי מקף. אפשר להחמיר ולהגיד אלוקים כדי שגם בכתיבה לא יעברו על זה, או כי לא רוצים להזכיר את שם ה' (ויש בזה גם צד של קולא, כתבתי על זה מאמר, אם תרצי אשלח לך. המאמר בעיקר בא לתת כיוון ומראה מקורות, לא ממש באתי להכריע הלכתית שם).

לא, השם לא נמצא בא-ל. כשאדם כותב את המילה א-לוהים, אז המילה אל לבדה אינה קודש, ויש דין מיוחד (שניסיתי לתת לו טעם, עייני בשרשור) שאם כתב והפסיק בדיוק במילה א-ל (ולא המשיך וכתב את כל המילה), אז זה כן מתקדש, אבל אם המשיך וכתב את כל המילה, כגון שכתב אלוקים, אין בכך בעיה, ולא צריך להפריד כשכותבים אלוקים.

תודה🙏

בחצי שנה האחרונה יצא לי ללמוד את הנושא הזה ומתברר שנוצר עיוות שלא לקרוא בשם א-לוהים. 

המקורות שלמדתי מהם זה "זרע שמשון" ו"שער החצר" (גם ברמבם מובא העניין של שינוי שמו של הקב"ה שרבים טועים בו ואינם אלא שוטים)

קלאסית, לא?

אני נזהר מלומר עבודה זרה...

ציור של יהודי זקן מחזיק ספר תורה

אבל אולי אתה צודק...

זה לא נובע מא-ל אלא א-להים זה שם בפני עצמו כמו שכתוב ברמב"ם

החכם יעבץ כותב בשו"ת יעבץ שהעניין הזה של א-ל קים התחיל ממלמדי תינוקות ביהדות אשכנז ש"הצתדקו".

ולימדו את הילדים לברך ולהגיד א-לוקנו במקום עם ה'.

וזה למעשה קילקול שהשתרש עם השנים.

אין באמת מקור בכל התורה כולה עד הדורות האחרונים שמותר להגיד א-לוקים. אלא להיפך. יש דרשות שאומרות שכל המשנה אות 1 בשם השם זה כמחרף ומגדף.

אז נכון.. אסור להגיד שם השם לשווא. אז לא חייב להגיד א-לוקים יש עוד הרבה וריאציות להגיד. למשל כמו השם והקב"ה.

לסיכום- להגיד א-לוקים נובע מטעות שהשתרשה.

הבן איש חי רושם בשו"ת תורה לשמה בשאלה תצ"ו- שכל מילה שיש בחול?אפשר להגיד בקודש. כמו שלום.. שהוא שם השם אבל יש מילה בחול. אז אפשר להגיד. אז גם דיינים נקראים א-להים. כך שאין בעיה להגיד את זה אך לא לשווא ולא לריק. זה צריך להיות בפסוק או בלימוד.

כדי לצאת מכל הספקות אפשר להגיד פשוט. השם, הקב"ה, ריבונו של עולם.. וזה פותר הכל.

אני))

אני)))

אני))))

האני הראשון זאת לא אני

האני השני נחסם לי ולכן פתחתי את האני השלישי.

@אני 

@אני77 

@פשוטאני 

@רקאני 

@אני)))) 

אז אני היה תפוס כבר, ונדמה לי (זה היה מזמן, אני לא באמת זוכר) שגם אני1, אני2 היו תפוסים. אז בחרתי לי מספר

היום הזה ממש אני שואל את אלקים. כך מקובל. אחד השמות שאינם נמחקים. אז אומרים אלקים. 

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו