אני רדוף כבר שנים, אני יודע, וכמה כתבתי על זה.. אפילו לי אני נבחל לשמוע את הסבל שלי הופך לתקליט שבור.
על מה שטוב אני לא יודע לכתוב. בחיי, יש טוב, אבל לא למדתי לראות אותו, להרגיש אותו, להחזיק אותו בתוכי עד יותיר רושם. אז איך אכתוב?
אני מסכן, שוטה, וקטן כל כך, קטן כל כך, אל מול העולם הגדול, הבולען, הצמח הטורף הזה, שיקרע לך את הנפש בברוטליות אם לא תנהג בזהירות "הנדרשת", אם לא תשחק לפי הכללים שלו.
מסכן מי שאכל מעץ הדעת והגיע לתובנה הקשה הזאת. שוטה הוא מי שחשב שהוא משהו מיוחד. שהוא לא כמו קודמיו, או אחיו לבערותו. נתגאה לחשוב כי יש בידו, בכל זאת וכנגד כל הסיכויים - לשחק אחרת. ועל ידי פרצה בגדר, יתיר לעצמו את פירותיו האסורים של גן עדן בלי ולא רק שיחמוק מבלי עונש, עוד לצדיק ייחשב, ויהללוהו על גדולתו והצלחתו, והוא יהיו ערבים עליו חייו.
כמה סטירות לחי צריך לחטוף כדי להבין שאתה לא בדיוק בשביל האבנים הצהובות בדרך לקוסם מארץ עוץ שיימלא אחר כל מבוקשיך? כנראה שלא מעט. העולם מלא בתעתועים ודמיונות שווא, שקרים יפים וסיפורים שהם האמ-אמא של הפייק, שאנחנו אוכלים כל יום, בשביל להישאר חיים עם כבוד.
ויבוא נביא יבוא יצווח, על כל מה שאבד, על כל השחיתות העצמית שעוללנו בדרך, ואף אחד לא יטה אוזן, אף אחד לא יקשיב, ובטח שלא, ירגיש.
וכך אבדה הנבואה, והרדיפה לא עוד אחר אלוהים חיים, אלא אחרי חמדת הממון, והכבוד. רדיפה פתטית סביב הזנב של עצמנו עד דמנציה, עד מוות.
ומה כבר ביקשתי? לצאת מהמעגל הנורא הזה?
ולמה כבר ביקשתי וניסיתי עד דמעות עד זוב דם?
כי העולם חילק לי חרא של קלפים ביד.
ואם זאת לא רמאות אז מה כן?
בהתחלה סירבתי לשחק עם רמאים. עקרון, אמונה חזקה.
אז הושלכתי לאחור, אם אתה לא אחד מאיתנו, השחקנים, בני האדם,
אתה באותה מידה שווה לכלב רחוב חולה, מהלך לו ביומו עשרות קילומטרים, עובר ברחובות, ואין איש שם אליו לב, מתרחקים ממנו, מנדים אותו. ממילא ימות, שלא ידביק אותנו במחלתו.
ובלילות, הוא לא מוצא מרגוע לנפשו הכלבית העייפה, קר בכל פינה, והוא שרוט חבול כולו מפגעי היום, לא יישן לילות שלמים בגוף דואב וכבוד רמוס.
אז וויתרתי על הצדק והאמונה, פילסתי דרך מהאשפתות והתחלתי לשחק כמו שלמדתי מלקח החיים שלי, כמו רמאי.
)
יש לך זיכרון צילומי לניקים …