יש כאב של אמפטיה

ויש רחמים שנושאים בחובם התנשאות, שיפוטיות, עצות לא מועילות, רכילות ועוד דברים רעים (לפעמים רק חלק מהדברים).

גם כשמישהו חווה אתגר קשה הוא לא רוצה שיסתכלו עליו מלמעלה 🤷‍♀️

בס״ד

אז מה העמדה ההפוכה בעינייך?

כלומר מה ״מה לא״ אלא ״מה כן״?

אבל לא לוקחת אחריות עודפת

רחמים. מפעילים אותי וזה מעורר בי דחף לגונן ..לעשות משהו לפתור את הבעיהאני חווה את עצמי

באמפטיה אני רואה

את השני

מרגישה את הכאב שלו

אבל עסוקה בו

מה הוא צריך

מה יכל לעשות לו טוב

אני מציעה לו..אבל גם משאירה מרחב נעים לפרטיות שלו אם לא נכון לו

הז בעיקר בעמדה בפנימית

באמפטיה השני מרגי ש אהוב

ברחמים הוא מרגי ש חלש 

לדבר "עם סימן שאלה במקום סימן קריאה" להציע עזרה אבל לא להחליט מה נכון להם ואיך, או להביע התעניינות אבל לא לעבור את הגבול לחיטוט.. והכי בפשטות ולצערנו לא מובן מאליו, לא להסביר כמה הם אומללים ומסכנים מהסיטואציה, אלא פשוט להכיר בזה שיש להם אתגר כרגע.

נראה לי שזה בעיקר ענין של שיקול דעת ולהיות רגישה לבנאדם שמולך. לפעמים אפשר ממש לראות בעיניים של בנאדם שאמרת את המילה הנכונה או הלא נכונה..

בעיניי.

אם מישהי משתפת בקושי, ואז מסבירים לה למה כל התפיסה שלה שגויה, והקושי שלה נובע בכלל מהבחירות "לא נכונות" או משהו כזה. זה הופך את מחמלה לביקורת.

כשהצעת העזרה היא מדוייקת ומכוונת למי ששיתפה, בלי ביקורת סמויה על הבחירות שלה ובלי מתן עצות מתוך השקפת העולם שלי, אז זה הרבה יותר נעים ועוזר.

יש בתוכנו רצון טבעי לקבל (אגו) ואנחנו נשמח בקבלה רק מיגיעה אישית.

ברחמים שמישהו משפיע עליי שפע בלי שעשיתי דבר אני מרגיש לא טוב ולא רוצה לקבל את זה כי הוא נותן לי ואין לי כוחות להחזיר לו ואז זה בהרגשה שאני משיימת כמסכנות (וכל אחד אחר יכול לתת לזה שם אחר אבל זה מוסכם שזה רגש שלילי עבורו)

אני בעצם אסיר תודה, אני מרגיש כלוא בתודה הזו וזה לא נעים לי כי יש מצבים שזה אסירות תודה הזו יכולים להגביל אותי מתוך רצון להחזיר לאותו אדם

לדוג' זוג שהיו צריכים עזרה בפתירת בעיה, וחבר קרוב עזר להם בלי והם לא החזירו לו כלום, למרות שבתהליך העזרה שהוא נתן להם היו רגעים שהאישה נפגעה ממנו מאמירות, מהתנהגות.. אבל הם היו אסירי תודה שהוא השפיע עליהם עזרה מבלי יגיעה ומאמץ שלהם בדבר. מקרה שהחבר הזמין אותם למפגש משפחתי והאישה לא רצתה ללכת והבעל לא היה לו נעים לא ללכת... כי הוא אסיר תודה והוא נמצא במצב שהוא צריך לבחור בין טובת אשתו לטובת החבר והוא בוחר בטובת החבר.

הרחמים שמים אדם במקום שחייב לאחר אבל אם את פוגשת אדם ולמרות הקושי הוא מצליח את האתגר אז הרחמים שלך בעבורו יהיו מקפצה הוא יראה את זה לא כרחמים אלא כהוקרה על המאמץ שהוא עושה על האתגר.

הרצון שלך לרחם=לתת כוח לאדם שמולך הוא רצון שמיטיב איתך ואיתו. את מרגישה תחושה טובה וגם הוא.

ולכן התוצאה שציינת שחלק מהאנשים באמת לא אוהבים שמרחמים עליהם זה עניין של תפיסת המציאות בעיניהם ואיפה הם נמצאים בקושי שהם מתמודדים, את שטחת רק סוג אחד של ההרגשה אבל בהחלט יש אנשים שלא ירגישו ככה גם אם תרחמי עליהם.

מקווה שהובנתי זה באמת קצת עמוק

יש אנשים (אחרים...) שלא אוהבים שמרחמים עליהם כי בתחושה שלהם המרחם מרגיש טוב יותר עם עצמו בזכות זה שאין לו את הצרה הזו שיש ל"מרוחם", מרגיש בר מזל, והאנשים המרוחמים לא אוהבים לתת למרחם את ההרגשה הזו, נקרא לזה את "התוספת הזו באיכות החיים". הם חשים שזה על חשבונם איכשהו, התחושה הטובה שהמרחם מקבל.

אם המקרה שלי גורם למישהו אחר להרגיש בר מזל, אז זה בעצם לדרוך לי על הפצעים. כלומר על חשבוני.

אין בעיה שירגיש בר מזל, אבל לא בהשוואה אלי.

אם אני הפקטור שלו, אז זה על חשבוני במובן מסויים.

את לא חושבת?

עד כמה את מוטרדת מהשוואה שעושים אליך

גם לי אין בעיה שירחמו עלי  

ואין לי בעיה שעושים השוואות אלי

אני מספיק מרוצה מחיי ואם יש משהו שאני לא מרוצה, אני אפעל לתקן אותו ולא מענין אותי שלאחרים יש או אין

יש דברים שהם גזירת גורל, וכשמישהו מרגיש בר מזל ביחס אלי, זה גוזל כוחות ממני.

אני לא מדברת על להיות מרוצה מחיי באופן כללי, אלא על התמודדות מול משהו ספציפי שהייתי מאוד שמחה לא להתמודד איתו, אך מכיוון שאני צריכה, אני מתמודדת.

אם עושים את ההשוואה מולי, אז זה מטריד אותי.

אם הם שומרים את המחשבות שלהם לעצמם ואני לא מרגישה בזה, אז לא אכפת לי מה הם חושבים בינם לבין עצמם.

אם אני מרגישה טוב, לא איכפת לי שאחרים יחשבו שאני מסכנה. אם אנשים אומרים דברים שלוקחים כוחות (נניח דברים רעילים) אז אני מתרחקת מהם, דברי רחמים בעיקר מצחיקים אותי.

להם על הפצעים.

זה שסה"כ החיים טובים לא אומר שאין פצעים.

לא חייבים להגיד דברים רעילים כדי שזה יכאב.

אבל בסוף יש את הפגיעות הזאת,

ואם אפשר להימנע ממנה לדעתי זה יפה.

מודה שגם אני ביומיום לא תמיד שמה לב.

אבל אפשר לפתח מודעות כלפי הסביבה, מה טוב.

שכואבת לאחד יכולה לעשות טוב לשני ולהיפך

כמובן אפשר להשתדל, אבל הרבה פעמים אנשים ימצאו על מה להיפגע (על דברים שהם עצמם אולי עושים לאחרים בלי לשים לב)

בעיניי הרבה יותר חשוב שכל אחד ילמד פחות להיפגע מאחרים

אבל כנראה זה שוב ההסתכלות השונה שלי

אבל אפשר גם לקיים דיון על איך אני יכול לפגוע פחות באחר.

הדיון הזה מתקיים כשמי שנפגע משתף מה פוגע בו ומה מסייע לו.

יתכן שהתשובה בסוף תהיה מה שטוב לאחד פוגע בשני.

ואולי אפשר לזהות דפוס מסויים למה אמירה אחת פוגעת בעוד שאמירה דומה אחרת דווקא מסייעת.

אז אין לי "מנדט" לסבור אם הם צודקים. לי כאמור לא אכפת.

ואם מכריחים אותי לענות, אז אני לא חושבת שבעולם המציאות הממשית זה מוצדק, כי זה דומה יותר לבחינה של "זה נהנה וזה לא חסר". הרי זה זה לא באמת מוריד מאיכות חיי כ"מרוחמת", שממילא לא נקבעת על ידי המרחמים, כמובן... ומה אכפת לי שירגיש טוב עם עצמו. אם היה לי כוח, הייתי מספרת לאחרים מה קרה כדי שיידעו יותר - נניח להתרחק מנוכל שנפלתי עליו במקרה

תודה שהעלית את זה.

השאלה והתשובות הזכירו לי תחושת חוסר אונים חזקה שחוויתי לגבי אחד הילדים שהתבשרנו שצריך להתמודד כל החיים עם משהו מסויים.

לא יודעת מה הילד הרגיש, אבל אני הרגשתי שהוא מסכן ואיזה מזל שאני לא במקומו..

ואחרי שקיבלנו כלים והבנה של המצב ויצאנו לדרך, הרגשתי שאני איתו, אנחנו ביחד מול הדבר הזה, שיש לנו את הכוחות והיכולת והכלים לצלוח והחיים לא נהרסו בגלל זה וב"ה למדנו לחיות עם זה והחיים טובים ויפים, אבל לפעמים יש את התגובות של הסביבה שמזכירות לי את ה"בהלה", ההלם הראשוני. הרצון "לעזור" במקומות שאנו לא זקוקים לעזרה, אלא רק להתייחסות של שווה בן שווים.

אבל מודה שאני מהצד מתקשה שלא "לעזור" בנוגע לעניינים אחרים. מהצד זה נראה לי שאם לא אעזור זו אטימות.

אני לא יודעת איך בפועל להבדיל בין הדברים.

מה שבד"כ אני עושה זה לשהות בתוך הסיטואציה, לנסות לבקש רשות לעזור, דרך מבט עיניים.

אשמח גם לשמוע עוד תשובות ואולי ביחד נחדד בין רגישות לזולת לבין רחמים על הזולת.

מה קרה לך ברגל?

נפלת?

וזה מאנשים שבקושי אומרים לי שלום בדרך כלל

בס״ד

על מגוון התגובות!

האמת היא שהרבה דברים שכתבתן כמו -

להתנהג עם טקט

עם רגישות

לכבד את הבחירות של השני

לא לשדר ביקורתיות

לא לחשוב שכל הפתרונות אצלנו

לחשוב מה היה עוזר *לו*

להציע בעדינות, אם בכלל (לעומת להנחית)

לא חשבתי בכלל לקשר לעניין של להיות עם או בלי הרחמים…

לא חשבתי ש״רחמים״ קשורים לחוסר רגישות, חטטנות, התערבות איפה שזה לא שייך, ביקורתיות וכו׳. בשבילי ״רחמים״ היא מילה שעד היום נטו הייתה קשורה לתחושת העצב והכאב לנוכח הכאב של השני - אבל אני מבינה עכשיו שבשביל רבים זה משהו הרבה יותר רחב מזה.

@אתחלתא דהריונא אהבתי את המשפט שכתבת בסוף, שבאמפתיה השני מרגיש אהוב ושבריצים הוא מרגיש חלש. נשמע כמו מצפן טוב 👍🏼

@ירושלמית במקור, אם זה באמת המנגנון (או אחד מהם), זה מובן אך עצוב... אם אני רואה מישהו שאין לו את מה שיש לי, אני בעיקר אחשוב האם יש לי איך לעזור או להקל עליו. אמנם זה עשוי גם לגרום לי להעריך יותר את מה שיש לי, אבל גם המחשבה הזאת תהיה מחשבה עמוקה כזאת, עם סוג של יראת כבוד. ועם ידיעה ברורה ששום דבר לא מובן מאליו והכל יכול תמיד להתהפך לכל כיוון אצל כל אחד.

@בשורות משמחות לוקחת איתי את החידוד שגם בנתינה צריך לדעת כמה ואיך כדי לא לתת לשני תחושה שהוא חייב לנו.

@אמאשוני שמחתי לקרוא שאני לא היחידה שזה מעסיק אותה 🙂. מעניין אם הבנת את הדברים כמוני עד עכשיו.

לדעתי (איך שאני חווה את זה) - הבעיה היא בעודף רחמים

שבמקום רגש טבעי שבא יחד עם רצון לעזור ואמונה באדם שמולו

מופיע רגש מוקצן של רחמים ואפילו ייאוש בשביל אותו אדם, וזה לא מאפשר לבן אדם לצאת מהחוויה הקשה שנמצא בא

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.. מאוד טוב לי שמתייחסים אליי באמפתיה, אבל לא סובלת עודף רחמים

מתאים לך לתאר קצת מה זה חוסר רחמים?

אני מנסה לעבור על הדברים השונים שעברתי-עברנו בחיים. חלקם היו קשיים שקופים, אחרים שאפשר לנחש וחלקם אובייקטיביים ואני פשוט לא זוכרת שהתייחסו אלי באובר-רחמים. בחטטנות או בחוסר טקט זה קרה לגמרי. אבל לא בטוחה על מה אתן מדברות…

בסוף זה גם עניין של הסתכלות ופרשנות... 

אבל אני חושבת שאם אדם בא במבט עליון כזה, של ״איזה מזל שאני לא כמוך״, הוא סוג של קובר אותי ולא נותן לי תחושה של שווה בין שווים.. וקשה לנהל איתו שיח אמיתי וכנה.. אין הזדהות, יותר הרגשה של התנשאות. השיח במקרה הזה לא ירגיש חברי בכלל.

נשמע לי הזוי וכל-כך לא שייך…😔

זה לא ממש עובר בראש במודע - אבל כן, עדיין יש פה אלמנט של התנשאות, ואצל המקבל זה יכול להתעצם בהרגשה.. (שבלי קשר הוא בעמדה של הצד החלש..)

ולגבייך - יכול להיות שיש לך ממש עין טובה על המציאות ואת לא שמה לב לטיפה התנשאות או זיוף, או שיש לך ביטחון בעצמך ובה׳ ככה שאת לא מזמנת אלייך את האנשים האלה (לפי איך שאני רואה את זה - אנשים עם ביטחון עצמי נמוך יותר מזמינים על עצמם אנשים מתנשאים ומקטינים)

בס״ד

עין טובה על המציאות - משתדלת…

ביטחון עצמי - תלוי מתי, לפעמים כן, לפעמים פחות 🙂

טוב עם הקושי שלך - לא אומרת שלא היה לך קשה, אולי האמנת שתגדלי מזה?

לרוב כשבנאדם פוגש מישהו עם קושי שמשדר בכל אופן תחושה של ביטחון בהשם לדוגמא, של ראייה אופטימית שהוא ימצא את הדרך לגדול ולהוציא מעצמו את הכוחות. הוא לא מקבל תגובות מקטינות או ממסכנות ואפילו להיפך- לוקחים ממנו כח.

אני שמתי לב בתקופה של קושי שעברנו, שטכנית הקושי היה קושי לא קל ולא פשוט, אבל ככ הרגשנו ברי מזל על זה שהשם זימן לנו את האפשרות לבטוח בו בלי שום אחיזה במציאות, להתמקד בהתשדלות שלנו ולתת לו את השליטה על החיים שלנו, זה היה ככ מוחשי שאנשים ששיתפנו אותם בכל המכלול הזה היו איתנו בביטחון הזה ושמחו בשבילנו שהשם עוד יפנק אותנו...

לעומת זאת היו אנשים דווקא קרובים יותר משפחתית שמולם היינו חסומים מלשתף את הרגשות שלנו באמת, כי התפיסה שלהם את המציאות ככ רחוקה משלנו שהיה לנו קשה להיפתח והם ריחמו עלינו במובן הלא טוב, ודחפו לעזרה גם שלא רצינו  (כי לא מסוגלים לסבול את המחשבה שמישהו מהמשפחה שלי נמצא בכזה מצב) והעבודה שלנו הייתה להבין שזה עניין שלהם וחרדות שלהם שמתלבשות על המצב שלנו, כי אנחנו באמת היינו בסדר עם זה .

בדיעבד אני חושבת שאם היינו חזקים יותר ומתעקשים להפריד בין המשפטים שהמשפחה אמרה, שגרמו לריחוק,  לבין הרצון הפנימי שלהם שאכפת להם, היינו צריכים לעשות יותר מאמץ להרגיע אותם .

בכללי אני חושבת שכשנמצאים בניסיון גם בני האדם מסביבנו מקבלים תפקידים, כאלה שיכולים להאיר לנו וכאלה שהם חלק מההעצמה של הקושי והאתגר -וכשיודעים שזה דרכו של ניסיון נלחצים פחות.

יצא לי ארוך, באמת נושא מעניין.

שבוודאות הייתי בלי שום תקווה, אופק או אמונה שאצמח מזה ועדיין לא זכורה לי גישה כמו מה שתואר בשרשור כלפיי.

בכל מקרה כתבת פה דברים מאד מעניינים ומעוררים מחשבה והשראה. תודה!

לא אוהב להרגיש מסכן

ברגע שמרחמים על מישהו הוא מרגיש מסכן ופחות ואף אחד לא רוצה להרגיש פחות ( שורוק לא מצליחה לנקד) ועלוב!

אנחנו רוצים להרגיש אנשים ראויים מהשורה ומוערכים, לא ראויים לרחמים , סוג של גם לא רוצים טובות שלא עשינו משהו טוב לקבל אותם

קצת קשה לי להבהיר ממש

זוכרת שפעם סיפרתי משהו למישהי ואז היא דיברה אלי ברחמים ומאז אני מעדיפה לא לפגוש אותה

רק לא מצליחה לשים את האצבע על מה בהתנהלות שלנו עלול לגרום לשני להרגיש ככה.

נגיד בסיפור שהזכרת בסוף (וחיבוק על התחושה!!), מה במה או באיך שהיא אמרה את הדברים גרם לך להרגיש שזאת לא אמפתיה אלא משהו שלילי מבחינתך? רק אם נוח לך לתאר כמובן.

היא ניסתה שאני אדבר עוד ולא רציתי וניסתה שוב, ( לשווא) . לא עודדה אלא העמיקה בשלילה

תחושה כללית כזאת שאין אמפתיה טהורה

קודם כל - כששאלת על רחמים, קודם כל מה שעלה לי זה שרחמים זו אחת המידות של הקב"ה (שקשורה ליעקב אבינו). אז מעיקרה נראה לי שוודאי שזו מידה שנכון וראוי שיהיה לנו. 'מה הוא רחום - אף אתה רחום'

אבל אני חושבת שלפעמים הדרך בה היא מתבטאת היא לא נכונה או לא מדויקת ולכן גם עלולה לגרום להרגיש לא נעים.

אני לא בקיאה יותר מידי בהגדרות המידות של הקב"ה. אז לא יודעת להגדיר איך המידה מתבטאת באופן אלוקי.

אני כן יודעת להגיד שבראש השנה מזכירים הרבה את מידת הרחמים, כאשר הקב"ה עומד מכסא דין, ועובר לכסא של רחמים.

איך שאני מבינה את המושגים האלו, דין זה 'מה שצריך להיות', בצורה ישרה וחותכת. אבל כסא הרחמים, שבסופו של דבר הקב"ה שופט אותנו ממנו, יש בו 'לפנים משורת הדין', יש בו יותר ראייה של הקושי שמביא אותנו לא להצליח בכל מה שהיינו צריכים, יש בו יותר מקום שנותן לנו הזדמנות, למרות שאולי לא לגמרי מגיע לנו מצד הדין. (זה איך שאני מבינה את הדברים, מבוסס על שיעורים ששמעתי לפני ר"ה של הרב ראובן ששון, שבהם הוא הסביר את המושגים. מקווה שדייקתי).

אז מצידנו אני חושבת שמידת רחמים נכונה ומדויקת  יכולה להתבטא ביחס של אכפתיות, אמפתיה, הבנה של הקושי של השני, רצון לעזור, ואולי מעל הכל - לא לשפוט את האחר, לא להסתכל עליו מתוך מבט של 'דין'.

ורחמים לא מדויקים עשויים להתבטא בצורה שבאמת גורמת לאדם ה'מרוחם' להרגיש מסכן, להרגיש שנותנים לו או מסתכלים עליו מתוך עליונות.

אני חושבת גם שהרבה פעמים כשאנשים נמצאים במצב של חולשה, הם רוצים להרגיש שעדיין יש להם את הכוח להתמודד, הם רוצים שיאמינו בהם ובכוחות שלהם. ולפעמים רחמים לא מדויקים יגרמו לאדם להרגיש שמסתכלים עליו בתור נזקק, בתור מסכן, שנמצא למטה ונזקק לאחרים. וזה מחליש, שזה בדיוק הפוך ממה שהיינו רוצים להרגיש.

(כתבתי מה שעלה לי, יצא אולי קצת מבולבל, לא יודעת אם הכל מדויק...)

את השרשור. תודה בארץ אהבתי!

אז רק אחדד על ההגדרה של רחמים. 

רחמים במקורם הם לא מידת החסד כמו שכתבו פה - בחסד אפשר להרגיש חוסר נוחות כי העיקר זה מה שהנותן רוצה לתת מתוך הרגש שמתעורר בו. בחסד בנאדם עדיין עסוק בעולם שלו ולא באמת נפגש עם השני. (כמו ההבדל בין צדקה להלוואה)

רחמים כמו שהם בראייה של הקב"ה, וזה גם הראייה שאנחנו צריכים לאמץ, זה היכולת להסתכל על הפוטנציאל של השני גם אם הוא רחוק מהמימוש שלו, זה בעצם לתת צ'אנס כשאין בסיס עובדתי לצאנס הזה, רק אמון ביכולת של השני לעבור את הקשיים האלה לגדול מהם ולהוציא את הכוחות שיש בו.

אני חושבת שזו ראייה שמאפשרת לאנשים להרגיש בנוח עם הקושי שלהם, כי אם כשאני רואה אותם והם משתפים אותי אני בהסתכלות שלי מאמינה מאוד שיש להם את כל הכוחות להתמודד עם זה והם לא "קורבן" של המציאות שנקלעו אליה, הכל לגמרי מדוייק, אם זו התפיסה על מציאות של קושי (שזה בא להגדיל אותנו לגלות כוחות פנימיים יותר ולכל אחד יש את הקושי שלו) אז ממילא אני לא מרגישה מאוימת לחשוף את הקושי שלי ולהתחבר גם לקושי של השני. כולנו בתוך זה עם הכוחות שניתנו לנו במיוחד בשביל זה...

לדוגמא מטפלים ממש חייבים ראייה כזו כי זה הדרך היחידה שבה האדם שנמצא בקושי יכול לצמוח. 

זוכרת ששיתפתי בפורום על אתגרים עם חברה שלי שמסתגרת, כי לא רוצה שארחם עליה וממש עזרת לי להבין איך להמשיך.

היא בדיוק ההיפך ממה שכנראה מכאיב, מציק ופוגע במי שמבקשת שלא נרחם עליה. את מגדירה את המושג רחמים כדבר מעצים בסופו של דבר, בעוד שאני מתרשמת שהרבה תופסים אותה כדבר מקטין ומחליש.

בכל מקרה זאת ראייה שאני מאד משתדלת לאמץ ושאני מאד מאמינה בה!

גם אם יש לי התמודדות, אני לא מסכנה, נבחרתי וקיבלתי ניסיון ואני אעמוד בו, לא קל לי, כואב לי, אבל אני לא מסכנה..

אני למשל רואה פה לפעמים שמישהי כותבת איזה יום נורא היה לה ומה היה עם הילדים, יש כאלו שיתבטאו ב: אוי מסכנההה.. מבחינתי זה הגזמה, מסכן זה איוב. וגם הוא אם אני לא טועה בנה חיים חדשים..

זו ההסתכלות שלי, ואגב, אף פעם לא ביקשתי אל תרימו עלי, פשוט עשיתי את זה, אז אמרתי שקשה, פירטתי שלא כיף, אבל הוספתי שכמובן הכל בסדר ותודה להשם על מה שיש

על ההבדל בין לראות אדם כמסכן לבין לראות אותו כנבחר כדי לעבור משהו מסוים וכמסוגל להתמודד איתו. מסכימה שזאת עמדה פנימית שונה ושהיא עשויה להשפיע על השדר שלנו לעברו. תודה!

(מעניין ההרחבה שלך לגבי התגובות בפורום. נראה לי שמי שכותבת ״מסכנה״ לא מתכוונת כפשוטו, אלא כביטוי. אבל מבינה את מה שאת אומרת).

שאנשים חוששים שהקושי יגדיר אותם. שיחשבו עליהם בתור מסכן ומוגבל. ולא יראו את המכלול של האדם שרובו בסדר.

מבחינת התייחסות ספציפית- אולי שיפנו אליהם באופן קבוע בפרצוף מרחם.

לא בריא לשני הצדדים. גם לצד שמרחם, שהלב שלו נקרע (במיוחד נגיד לדמות שמטפלת שרואה הרבה מקרים או בן משפחה שמרחם) וגם לצד המרוחם (שבנוסף להתמודדות שלו צריך להתמודד עם הרחמים המוגזמים שמכבידים עליו). יחס קליל לסיטואציה, אופטימיות והומור זה מה שעוזר לי בעיקר בדו שיח וגם מה שאני מעריכה כמשתפת בקשיים ובעיקר הרבה הקשבה ולא לרוץ לתת עצות.

בס״ד

לא יודעת, נראה לי שלהרבה מאד ניסיונות פחות מתאים להגיב ביחס קליל ובהומור. ואפילו אופטימיות זה עלול להישמע צורם לפעמים… או שלא הבנתי אותך נכון אולי…

קשה לנו לשתף דווקא את הקרובים ואת החברים נגיד או כאן בפורום יותר קל? כי קרובים הכי מרחמים עלינו ודואגים לנו ואז צריך להתמודד גם עם הדאגה שלהם.

אני עובדת עם רופאה שלפעמים צריכה להודיע דברים לא פשוטים שהיא רואה(רדיולוגית של שד) אז היא ממש מצליחה במילים שלה להכניס בטחון ואופטימיות ולא רחמים. נגיד היא אומרת "בכל מקרה את תהיי בסדר, זה בר טיפול, הרבה נשים עוברות את זה וכו'"

או גם יכולה להכניס הומור שחור "לא מתים כל כך מהר".

לא יודעת אם הצלחתי להעביר, אולי זה אפילו נשמע רע, אבל תמיד האווירה מאוד טובה בחדר ואני בטוחה שלפציינטית זה לא צורם וכו'. לפעמים נראה לי זה גם החום והעיניים הטובות של הבן אדם שמולך כבר עוזרות להרגיש טוב.

מבינה את מה שאת אומרת לגבי בחירת החברים או הפורום על פני אנשים קרובים.

לגבי הרופאה, אני יכולה לדמיין את את הסגנון. אבל תסכימי איתי שיש דברים שהיא יכולה להגיד מהמקום שלה אבל שסתם חברה, שכנה או מכרה לא הייתה יכולה להגיד?

את נשמעת אישה עם המון אינטליגנציה רגשית♥︎

אז בסוף זה לא משנה ההגדרות. 

אני גם תמיד מתפילת שה' יכניס לי את המילים המדויקות כי "מאדם מערכי לב ומה' מענה לשון"

מבחינתי רחמים זה להסתכל על האדם כאילו הוא מסכן. כאילו את יודעת מה טוב לו והוא לא יודע.

אני מעדיפה שיחשבו עלי שאני אלופה וגיבורה עם ההתמודדות שלי ויעזרו לי מהמקום הזה מאשר שיחשבו שאני מסכנה שלא יודעת מה טוב לה.

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...

אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...

בהצלחה! נשמע קשוח ממש

זה לא ילד ראשון שלי

קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו

זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה

גם אין לו פחד

חופשי בגינה נניח

ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה

הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך

וואלה זה זר לי..

וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..

וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...
 

יש לי אחד כזה שבגיל יותר צעיר אפילו עלה לארון העליון במטבח ופתח ושפך את האקמולי... היה אלוף במתקנים בגינה...וכד'

ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...

אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...

יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים
 

הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!

בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.  

אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..

אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר. 

לק"י

זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.

(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).

זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.